חלאקה - סדר והסבר

לה״ו שוקרון חנן הרב: ערך זצ״ל אליהו מרדכי הרב ע״פ, - ראשונה תספורת סדר 'חלאקה' ציצית: לבישת

מלבישים כיפה חובש, הילד אותו ב חדשה ציצית

מלמדים ו אותו: לברך

אַתָּּה בָּּרוּךְ אֲדֹנָּי הָּעוֹלָּם מֶלֶךְ, אֱלוֹהֵינוּ

אֲשֶר בְּמִצְוֹתָּיו קִדְּשָּנוּ ּוצִוָּּנו. צִיצִית מִצְוַת עַל

אַתָּּה בָּּרוּךְ אֲדֹנָּי הָּעוֹלָּם מֶלֶךְ, אֱלוֹהֵינוּ

הַזֶּה לַזּמַן והִגִּיעָּנוּ וקִיּמָּנוּ. שֶהֶחֱיָּנוּ

יאמרו העטיפה: אחרי

ב אָּשִׂישׂ ַּשׂוֹשׂ אדֹנָּי, נ ַתָּּגֵל בֵּאלוֹהַי, פְשִי יֶשַע בִּגְדֵי הִלְבִּישַנִי כִּי

יְעָּטָּנִי, צְדָּקָּה מְעִיל כֵלֶיה תַּעְדֶּה וְכַכַּלָּּה פְּאֵר יְכַהֵן: ָּכֶּחָּתָּן

הבן אבי וא מברכים מו הילד: את

וכִמְנַשֶּה כּאֶפְרַיִם אֱלוֹהִים: ישִׂמְךָּ

ָּיבָּרֶכְך אֲדֹנָּי יָּאֵר ויִשְמרֶךָּ: אֲדֹנָּי יִשָּּׂא וִיחֻנֶּךָּּ: אֵלֶיךָּ פָּּנָּיו

אֲדֹנָּי שָּלֽוֹם לךָּ ויָּשֵׂם אֵלֶיךָּ: פָּּנָּיו

אֲבָּרכֵם וַאֲנִי יִשְׂרָּאֵל בּנֵי עַל מִי ש אֶת: ושָּׂמוּ

אַהֲבָּתו בּלִבּךָּ שֶיִּתֵּן שֶבַּשָּּמַיִם אָּבִינוּ מִלִּפְנֵי רָּצוֹן. ֹוִיהִי

יִרְאַת ותִהְיֶה אֲדֹנָּי תֶחֱטָּא שֶלֹּא. ךָּ יי ח ימֵי כּל פָּּנֶיךָּ ַעַל

ידַבֵּר פִּיךָּ תְבוּנָּה, יֶהְגֶּה לִבּךָּ וּמִצְוֹת, בַּתּוֹרָּה חֶשְקךָּ וִיהִי

תּוֹרָּה בִּמְאוֹר יָּאִירוּ עֵינֶיךָּ רְנָּנוֹת, יַרְחִיש וֹנְךָּ וּלְש, חכְמוֹת

וְכִלְיוֹתֵיך דָּעָּת, יָּבִּיעוּ שִׂפְתוֹתֵיךָּ הַרָּקִיעַ, כְּזוֹהַר יָּזְהִירוּ ָּוּפַנֶיךָּ

יוֹמִין עָּתִיק דִּבְרֵי לִשְמוֹעַ יָּרוּצוּ וּפְעֲמֵיךָּ מֵישַרִים, , ה ָּתַעֲלוֹזְנ

יִתֵּן פִּרְיוֹ אֲשֶר מָּיִם פַּלְגֵי עַל שָּתוּל כְּעֵץ וְהָּיָּה בְּךָּ: וִיקוּיָּם

וְנָּחָּה וכן: יַצְלִיחַ יַעֲשֶׂה אֲשֶר וְכֹל יִבּוֹל לֹא וְעָּלֵהוּ בְּעִיתּוֹ

רוּח ַעָּלָּיו רוּח וּגְבוּרָּה, עֵצָּה רוּחַ וּבִינָּה, חָּכְמָּה רוַחַ אֲדֹנָּיּ,

וְיִרְאַת דַּעַת. אֲדֹנָּי

בַּתּוֹרָּה עוֹסְקִים וצַדִּיקוֹת צַדִּיקִים וּבָּנוֹת בָּנִים לךָּ ויִתֵּן

פַּרְנָּסָּֽתך לךָּ ויַזְמִין בָּרוּךְ. מקוֹרְךָּ וִיהִי ימֵיהֶם. כּל ָּוּמִצְוֹת

פָּּנוּי שֶתִּהְיֶה פַּרְנָּסָּה הָּֽרחָּבָּה. יָּדו מִתַּחַת וּבְרֶוַח ֹבנַחַת

לַעֲבוֹדַת לח ותִכָּּתֵב בְּרִיאוּתְךָּ, וְיָּתְמִיד השםַ. טוֹבִים ם יי

אָּמֵן יִשְׂרָּאֵל, צַדִּיקֵי כּל בּתוֹךְ: וְאֲרֻכִּים

לה״ו שוקרון חנן הרב: ערך זצ״ל אליהו מרדכי הרב ע״פ,

א- סדר הילד את 'מלמדים 'ב

ש גזירת: ער י

ועדיף הילד, ער י מש מעט לגזור חכם תלמיד מכבדים

מקדימה- קרובי כן יעשו כך אחר תפילין. הנחת מקום

מברך אחד וכל המשפחה. א הילד ת שמים ויראת בתורה

. הטוב כליבו

לתספורת קודם לומר: טוב

וּרְחִימו בִּדְחִילוּ וּשְכִינְתֵּיהּ, הוּא בּרִיךְ קֻדְשָּא יִחוּד ּלְשֵם

הֵ״א וָּא״ו בּאוֹתִיּוֹת הֵ״א יוֹ״ד שֵם ליַחֲדָּא וּדְחִילוּ, וּרְחִימוּ

הַיּוֹם וּמְזֻמָּּן מוּכָּן הֲרֵינִי יִשְׂרָּאֵל. כּל בּשֵם לִים ש בּיִחוּדָּא

ו רֹאש שְׂעַר לְסָּפֶּר ֹהַזֶּה, להַעֲבִיר מכַוֵּן וַהֲרֵינִי הַיֵלֶד שֶל

הָּרֹאש בִּפְאַת מִצְוֹת תֵּי ש לקַיֵּם מכַוֵּן וַהֲרֵינִי הַקָּּשִים, דִּינִים,

שַדַּי ואֵל שׂמֹאל. מִצַּד אַחַת וּפֵאָּה יָּמִין מִצַּד אַחַת פֵּאָּה

דוֹר מ לִהְיוֹת הילד את מֵכִין וַהֲרֵינִי תָּמִיד. בּעֶזְרָּתִי ָּיִהְיֶה

הָּאָּדָּם אֶת אֱלֹהִים וַיִּבְרָּא כַכָּּתוּב: , הַקָּּדוֹש אָּדָּם אֶל וכִסֵּא

ונֶאֱמַר הָּאָּדָּם, אֶת עָּשָּׂה אֱלֹהִים בּצֶלֶם כִּי ונֶאֱמַר: : בּצַלְמוֹ,

רָּצוֹן וִיהִי אֶתְפָּּאָּר: בּךָּ אֲשֶר יִשְׂרָּאֵל אָּֽתָּּה עַבְדִּי לִי וַיֹּאמֶר

ָּמִלְּפָּנֶיך וּבָּה חֲש שֶתִּהְיֶה אֲבוֹתֵינוּ, וֵאלוֹהֵי וֹהֵינוּ אֱל אֲדֹנָּי

כְּאִלּו עַתָּּה מְקַיֵּם שֶאֲנִי זוֹ מִצְוַת לְפָּנֶיךָּ וּרְצוּיָּה ּוּמְקֻבֶּלֶת

מִצְוָּה וְתַעֲשֶׂה זוֹ. בְּמִצְוָּה לְכַוֵּן הָּֽראוּיוֹת הַכַּוָּּנוֹת בְּכל כִּוַּנְתִּי

כִּרְצוֹנֶך: ָּרָּאוּי ה בְּמָּקוֹם לְמַעְלָּה פְּרִי ָּזוֹ

הש שגוזרים בשעה זה מזמור אומרים: ער י

לְדָּוִד מִזְמוֹר הַגִּתִּית עַל: לַמְנַצֵּחַ

אֲדֹנָּי הוֹדְך תְּנָּה אֲשֶר הָּאָּרֶץ בְּכָּל שִמְךָּ אַדִּיר מָּה ָּאֲדֹנֵינוּ

צוֹרְרֶיך לְמַעַן עֹז יִסַּדְתָּּ וְיֹנְקִים עוֹלְלִים מִפִּי הַשָּּמָּיִם: ָּעַל

אֶצְבְּעֹתֶיך מַעֲשֵׂה שָּמֶיךָּ אֶרְאֶה כִּי וּמִתְנַקֵּם: אוֹיֵב ָּלְהַשְבִּית

אָּדָּם וּבֶן תִזְכְּרֶנּוּ כִּי אֱנוֹש מָּה כּוֹנָּנְתָּּה: אֲשֶר וְכוֹכָּבִים יָּרֵחַ

תְּעַטְּרֵהו וְהָּדָּר וְכָּבוֹד מֵאֱלוֹהִים מְּעַט וַתְּחַסְּרֵהוּ תִפְקְדֶנּוּ: : ּכִּי

וַאֲלָּפִים צֹנֶה רַגְלָּיו: תַחַת שַתָּּה כֹּל יָּדֶיךָּ בְּמַעֲשֵׂי שִילֵהוּ ְתַּמ

אָּרְחוֹת עֹבֵר הַיָּּם וּדְגֵי שָּמַיִם צִפּוֹר שָּׂדָּי: בַּהֲמוֹת וְגַם כֻּלָּּם

: יַמִּים

אֲדֹנָּי הָּאָּרֶץ בְּכָּל שִמְךָּ אַדִּיר מָּה: אֲדֹנֵינוּ

לה״ו שוקרון חנן הרב: ערך זצ״ל אליהו מרדכי הרב ע״פ,

אחרי לומר טוב: ער הש י גזירת

מִלּפָּנֶיך רָּצוֹן ָּיהִי אֲדֹנָּי שֶכּשֵם אֲבוֹתֵינוּ, וֵאלוֹהֵי אֱלוֹהֵינוּ

תּזַכֵּהו כָּּךְ קדוֹשִים יִשְׂרָּאֵל מִנְהַג לקַיֵּם הַזֶּה הַבֵּן את ּשֶזִּכִּיתָּ

ח ולִבְנֵי טובים ולמעשים לחֻפָּּה לְמִצְוֹת ַלתוֹרָּה, יי וּמְזוֹנֵי

רוִיחֵי, שֶכָּּתוּב: א מִקְר בּוֹ ָּוִיקוּיָּם

ח נוֹת ש לךָּ ויוֹסִיפוּ יָּמֶיךָּ יִרְבּוּ בִּי ַכִּי, ם יי

ח וּשְנוֹת יָּמִים אוֹרֶךְ ַכִּי לך יוֹסִיפוּ ושָּלוֹם יי, ָּם יָּמִים אֹרֶךְ

וְכָּבוֹד עֹשֶר בִּשְׂמֹאולָּהּ. בִּימִינָּהּ רָּצוֹן יהִי כֵּן. אָּמֵן

ושרים: יחד סידור לילד נותנים

בָּהֶם ויִקָּּרֵא הַנּעָּרִים אֵת יבָּרֵךְ רָּע מִכּל אֹתִי הַגֹּאֵל הַמַּלְאָּךְ

הָּאָּרֶץ בּקֶרֶב לָּרֹב ויִדְגּוּ ויִצְחָּק אַבְרָּהָּם אֲבֹתַי ושֵם מִי: ש

וה ויַרְבֶּךָּ ויַפְרךָּ אֹתךָּ יבָּרֵךְ שַדַּי ְוָּאֵל י י מֵאֵל עַמִּים: לִקְהַל תָּ

בִּרְכֹת מֵעָּל שָּמַיִם בִּרְכֹת וִיבָּרֲכֶךָּּ שַדַּי ואֶת ויַעְזרֶךָּּ אָּבִיךָּ

וָּרָּחַם שָּדַיִם בִּרְכֹת תָּּחַת רֹבֶצֶת. תּהוֹם

: יחד האחים כל

עֶזְרִי עֶזְרִי: יָּבֹא מֵאַיִן הֶהָּרִים אֶל עֵינַי אֶשָּּׂא לַמַּעֲלוֹת שִיר

מֵעִם אֲדֹנָּי יָּנוּם אַל רַגְלֶךָּ לַמּוֹט יִתֵּן אַל וָּאָּרֶץ: שָּמַיִם עֹשֵׂה

וְלֹא יָּנוּם לֹא הִנֵּה שֹמְרֶךָּ: יִשְׂרָּאֵל וֹמֵר ש: שָּן יי אֲדֹנָּי ָּשֹמְרֶך

אֲדֹנָּי וְיָּרֵח יַכֶּכָּּה לֹא הַשֶּמֶש יוֹמָּם יְמִינֶךָּ: יַד עַל ַצִלְּךָּ

: בַּלָּּיְלָּה אֲדֹנָּי נַפְשֶך אֶת יִשְמֹר רָּע מִכָּּל: ָּיִשְמָּרְךָּ אֲדֹנָּי

עוֹלָּם וְעַד מֵעַתָּּה וּבוֹאֶךָּ צֵאתְךָּ: יִשְמָּר

יְרֵא כָּּל אַשְרֵי הַמַּעֲלוֹת שִיר אֲדֹנָּי יְגִיע בִּדְרָּכָּיו: ַהַהֹלֵךְ

פֹּרִיָּּה כְּגֶפֶן אֶשְתְּךָּ לָּךְ: וְטוֹב אַשְרֶיךָּ תֹאכֵל כִּי כַּפֶּיךָּ

כִי הִנֵּה לְשֻלְחָּנֶךָּ: סָּבִיב זֵיתִים כִּשְתִלֵי בָּּנֶיךָּ בֵיתֶךָּ בְּיַרְכְּתֵי

יְרֵא גָּּבֶר יְבֹרַךְ כֵן יְבָּרֶכְך אֲדֹנָּיָּ: אֲדֹנָּי בְּטוּב וּרְאֵה מִצִּיּוֹן

ח יְמֵי יְרוּשָּלַיִםַכֹּל יִשְׂרָּא. ל עַל שָּלוֹם לְבָּנֶיךָּ בָּנִים וּרְאֵה ייֵךָּ:

לה״ו שוקרון חנן הרב: ערך זצ״ל אליהו מרדכי הרב ע״פ,

'חלאקה זה?'מה

האר״י מתקופת קבלי מנהג שזה לומר נוהגים. הרבה

של תלמידו שהרי נכון, לא זה "י האר "הרב עליו מעיד

כמנהג" שערו לגזור בנו את הביא לדעת חשוב אז.

ביותר קדום מנהג. שזה

ח במהלך ברורים שלבים עובר הוא היהודי של ו יי

בגיל8 לאישיותו: בקשר מאוד לברית נכנס הוא ימים

בגיל13 וארצו, ראל יש עם של רשמית מתבגר הוא

המנ מן עונשין" ל״בר והופך הללו המעברים ן. יי

יכול לא רגיל, אמריקאי מדוע. ונסביר מאוד חשובים

המסו היום על להצביע יי אחריות לקחת החל הוא ו ב ם

קרה זה מתי בדיוק מבין היהודי לעומתו מעשיו, . על

בצורכי מרוכזים התינוק של ימיו ראשית ללידה. נחזור

ובגופו, עצמו תודעתו מתפתחת שלוש בגיל

מחברי ממשפחתי, ממני, מורכב העולם; הסביבתית

סובבי. וכל השפעות מפני האדם על מגן השיער גידול

החיצוני, העולם כאתרוג בקופסא. להישאר גזיזת

הבודד האני מתוך היציאה את מבטאת השיער

מלווה להיות צריכה ו הז היציאה לסביבה. והיפתחות

חזקה ובאמונה גדולים נפש בכוחות. בתמיכה, ולכן

בחום אותו ועוטפים ישראל, לגדולי הילד את לוקחים

הזה הצעד לקראת. משפחתי

הנקראת בעצים הלכה ישנה: , לכך בנוסף. ערלה

לח הראשונות השנים בשלוש אסור האילן, של ו יי

גם טהור טבע הוא מפירותיו, . לאכול ה הוא אדם,

לבד אינד, יבי. דואל בין החיבור מתבצע שלוש, בגיל

ה עץ, לאדם ו לאינד העולם בין מקבל והוא ידואל בי

על גם אמיתית אחריות חבריו, משפחתו, בני ובהמשך

כולה. הבריאה על

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

היגיון נצחי או תמורות הזמן

או נצחי היגיון – הזמן תמורות שונות פסיקה בגישות לימוד

(הרב חיים דוד לא ג׳ (שלוש, רבה הראשי של נתניה, 1920 - 2016, שו״ת חמדה גנוזה)

(הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק, 1903 - 1993, פילוסוף דתי, ראש ישיבה, מראשי הרוחניים וממנהיגיה של היהדות האורתודוקסית, ותנועת הציונות הדתית המזרחי, בארצות הברית)

(הרצאה שניתנה בתמוז תשל״ה לוועידת סיני זצ״ל הרב סולובייצ׳יק של הרבנים ה״ב אר)

חז״ל הדגישו פעמים רבות את חשיבות מדת הענוה, מכיוון שאדם בעל גאוה לא יוכל לעולם להיות תלמיד חכם גדול. כל שמו ית׳ פירושו להפגש עם העליון-על-עולם, בורא העולם, את הבלתי מוגבל, פגישה מוגבלת את האינסוף חייבת להוליד רוח ענוה. ענוה מביאה להכנעה.

מה אנו מבטלים בפני העליון שמו יתברך?

ראשית, אנו מבטלים את ההיגיון היומיומי בפני האינסוף. מה שאני מכנה ״ההגיון של הביזנסמן״ או ״ההגיון של האיש המעשי״, שיטה פילוסופית (=האוטיליטרי) המודדת את מוסריותם של מעשי האדם ע״פ מידת התועלת והאושר שהם גורמים לבני אדם. ואנו מקבלים את ההיגיון של סיני סייג ללא.

שנית, אנו מבטלים את הרצון, ומקבלים סייג ללא את הרצון של סיני. ההיגיון היומיומי המאוד אוטיליטרי (תועלתני), המאוד שטחי, ואנו מקבלים רצון אחר, רצון של שמים.

כאשר הרמב״ם מבאר מהי קבלת עול מלכות שמים, הוא מסביר את המשנה: ״מפני מה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה״. הוא מונה את יסודותיה: יחוד השם, ואהבת ה׳, ותלמוד תורה ״שהוא העיקר״ (קריאת שמע א ב). מכאן שתלמוד תורה פירושו קבלת עול מלכות שמים. וזו הסיבה שאסור ללמוד תורה בלי לברך את ברכת התורה. זו הסיבה לקדיש דרבנן. שתלמוד תורה מהווה אקט של התבטלות, של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות.

אכן בתלמוד תורה, עלינו ראשית לחתור לאמת ורק לאמת. האמת ניתנת להשגה רק בדרך חשיבה והבנה תורנית הלכתית ייחודית, מבפנים, פי על המתודה הנתונה, הנמסרת מדור לדור והנמסרת למשה, חכמי המסורה, חז״ל הראשונים. רק בהצטרפות לשורות חכמי המסורה, האחרונים. ״המצאתי דבר שהרשב״א לא ידע, וגדולי שהגאון מווילנא לא היה לו מושג ממנו; גישה חדשה לחלוטין לפרשנות התורה״ — זה מגוחך.

אין מה שימנע ממך להצטרף לשורות חכמי המסורה, להסביר את חוקי התורה ע״י הסברים שאולים מבחוץ. לשפוט, לשפוט ולהעריך חוקים ומשפטים של תורה עפ״י אמות מידה של שיטת ערכים חילונית.

שנית, אסור לנו להיכנע רגשית, אסור לנו להרגיש נחיתות. נחיתות, נכנע בפני תסביך נחיתות הסובל מתסביך נחיתות. הקסם החולף של סיסמה פוליטית מודרנית או אידיאולוגית. אני אומר שלא רק שלא להתפשר, ודאי שלא, אלא אפילו שלא להיכנע רגשית, שלא להרגיש נחות. אסור שיעלה על דעתו של מי שקיבל עליו עול מלכות שמים, לשתף פעולה במשהו אפילו עם כיוון של פילוסופיה מודרנית חילונית.

לדעתי, היהדות אינה זקוקה להתנצל לא בפני האשה המודרנית ולא בפני נציגים מודרניים של הסובייקטיביזם הדתי. עלינו להיות גאים במסורת שלנו.

שלישית, אין צורך לומר שאין לנסות להתאים את הנורמה ההלכתית הנצחית לערכים חולפים. חברה נירוטית חולנית, סובלת מהפרעות אישיות שמקורן בתסביכים (=בעלת עצבנות נפשיים חמורים). וכזו אכן היא החברה שלנו.

עוד נאמר לי, שהומלץ להפעיל את הכלל של ״אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה״. אילו הצעה זו הייתה מתקבלת — ואני מקווה שלא תתקבל — נוכל למחוק את המשנה האומרת ״וקונה את עצמה בגט״ (קידושין א א). אם קיימת זכות כזו, למה תוגבל דווקא לרה״ר? כל רב יהיה בכוחו להפקיע קידושין. ומדוע שגם ה״רביניקל אסמבלי״ לא ישתמש בו בנוסף להפקיע קידושין לישראל?

מה הראשית? אתם רוצים להרוס את הכל. ואני להיות גלוי ופתוח אתכם: האם אתם מצפים לשרוד כרבנים אורתודוקסים, האם אתם חושבים להמשיך את המסורה בתנאים כאלה? תהו ובהו (ח״ו) יבואו במקום התורה.

---

(רבי אליהו בכור חזן [א טו לב תעלומות שו״ת], רבה הראשי של טריפולי, רבה הראשי של אלכסנדריה, אב״ד בירושלים, 1848 - 1908)

(רפאל אהרן בן שמעון (הרב ו אה״ע דבש ומצור, 1847 - 1928,) רבה הראשי של קהיר, מצרים, מחבר הספר נהר)

---

או נצחי היגיון – הזמן תמורות שונות פסיקה בגישות לימוד

– רבי שלום משאש זצ״ל, רבה של מרוקו ושל ירושלים — האחרון בדור

מעמד האישה — הצבעה בבחירות

הרב אברהם יצחק הכהן קוק — הרב הראשי הראשון לישראל

הרב עוזיאל — הרב הראשי לישראל, חד עם הרב קוק

האם מושג העבדות שייך לימינו?

הרב משה כלפון הכהן — רבה של ג׳רבה לפני 130 שנה

הנה בדבר הדין, אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמוני בתורה, בהלכה ובאגדה, בנביאים ובכתובים. ואנו שומעים קול אחד, שחובת הצבור הקבועה של משפט ושל משרה ושל עבודת הגברים, היא מוטלת על הגברים, ״שהאיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש״, וכל כבודה בודה פנימה, ושתפקידים של עדות, אינם שייכים לה.

וההשתדלות למנוע תערובות המינים בקבוצים חורז כחוט בכלל מהלך התורה. וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה צבורית המביאה בהכרח לידי התערבות המינים בהמון, בקבוצה בכללה. ואחת ובמסבה.

אין הדעת מקבלת איך אפשר לתפוס החבל בשני ראשיו: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתם! ?

בעניין הגיור — למדנו מדברי רבותינו ז״ל, שמצווה לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, לפי שהקב״ה אוהב גרים וציווה על הונאתן. ומזו גדולה אמרו רז״ל (יבמות קט: תוס׳ ד״ה: רעה): לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו אליהם גרים, שנאמר: וזרעתיה לי בארץ — אין זורע סאה אלא להכניס כמה סאים (פסחים פז).

ובדורנו זה קשה מאוד ואחראית נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל לצאת מכלל ישראל או להיטמע בגויים או להמיר דתם. ויש בזה משום אזהרת רז״ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז). ואדם מישראל שנדחה או שנטמע, נהפך לאויב ישראל בנפש, וההיסטוריה מעידה על זה במקרים הרבה ודורות הרבה.

וגם אם לא נאמר ונחוש לחבל אחרי הדלי, מכל מקום ודאי שאנו חייבים לקרבם. ולא מבעיא אם הם בני ישראל גמורים, אלא אפילו אם הם בני בניהם של ישראלית, שהרי בניה הם מזרע מישראל, ואלה הם בבחינת צאן אובדות.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הבעל שם טוב

קהילת אורות נחלים רבי ישראל שוקרון

ערך: בעל שם טוב

**1. ** ר' אברהם אבולעפיא — ״נתיבות התורה״: ״בעלי הקבלה המפורסמים בדרכי שבע שמות ידועות בקצת ארצות קוראים עצמם בשם, ואומרים בפיהם כשיזכירום בהשבעות עם השמות פליאות שעושים, ת׳ שמו, וימיתו שונאיהם בכח דבריהם, וישתיקו אש ויכבו קנים ושפורחים באויר בשם, מזעפו הים. ובאלו הזיות ודמיונות אין חקר. ״

**2. ** הרב האלקי מ׳ ישראל שער מהדורת קאפוסט שבחי הבעש״ט: ״ספורי נפלאות ונוראות מכבוד ר׳ ישראל או קדושה. ורבוי התועליות הנמשכים מזה להלהיב לבות ב״א לעבודתו זיע״א… בעש״ט ית׳. ״

**3. ** שער מהדורת בארדיטשוב מבואר בהקדמה באריכות: ״התועליות הנמשכים מספורים אלו. ורבוי יתעוררו הרעיונים ויתלהטו הלבבות כי ישימו עיניהם ולבם להבין כל פרטי הדברים והיו עמם וקראו בם כל ימי חייהם למען ילמדו ליראה את ה׳ אלקיהם ולעבוד בלב שלם את מלכיהם. ״

**4. ** הקדמת מהדורת קאפוסט: ״הנה אחר שהגיעו לידי כתבי קדש אלו אשר גילה ה׳ ע״י עבדיו מפורסמים, ובעז״ה אין דור שאין בו צדיקים קדושים. ואחרי ראותי גודל ורב. כי הבעש״ט אמר שהעוסק בשבחי הצדיקים הוא כאילו עוסק במעשה מרכבה, כמ״ש בפנים בפרט התועליות הנמשכים מזה. ואחרי ראותי גודל ועוצם כתבי קדש אלו, תשוקת המתאווים להעתיק. ״

**5. ** רבי נחמן מהורדנקא ״עובר אור״: ״כאשר הייתי חסיד גדול כל כך, שהיתי בתענית בכל יום והלכתי בכל יום למקווה ב׳ ש׳ קר. ואף אדם שום לא יוכל לסבול מקווה כזאת קרה. עד שהוכרחתי שלהוציא מחכמת שבות הזרות, כן פי על לא יכול הייתי לפ׳ טוב שם הבעל. ״

**6. ** שבועת ר׳ יצחק בר׳ פנחס (תקנ״ו), הובא בספר ׳חסידים ומתנגדים׳ ח״א עמ׳ 323 מהדורת בועת:

״נוסח השבועה שנשבעתי לפני אדוני אבי מוהר״ר פנחס המופלא הרבני הגדול, נ״י. הנני נשבע בנקיטת חפץ בשבועה דאורייתא על דעת הב״ד הגדול, דהיינו על דעת הרב הגאון החסיד המפורסם מ׳ אלי׳ מק״ק ווילנא ועל דעת החסיד המפורסם מ׳ קלונימוס מק״ק טשאווש ועל דעת אדוני אבי הנ״ל לי ב, והריני נשבע בתורה הקדושה ובחלק עוה״ב שלי שלא אהי׳ נמנה בין כת החסידים מתלמידי דתלמידי ר׳ ישראל בע״ש מק״ק מעזיבאז, ושלא אטול עצה מהם בעבודת הבורא, דהיינו שלא אתפלל במנין המיוחד שלהם הנקרא מנין של חסידים, ושלא אשב במסיבה המיוחדת להם הנקרא מסיבה של חסידים דכת הנ״ל בשום סעודה או משתה בעולם, ושלא אלך במחול עמהם, ושלא אהי׳ לעולם אצל הרב שלהם, ושלא אתן לפדיון לרבם כמנהגם, ושלא אתן איזו צדקה לחבורה שלהם או סך קצבה. ובאם ח״ו שאעבור במזיד על השבועה הנ״ל אזי יחולו עלי כל הקללות הכתובות בספר התורה הזה ולא יועיל לי שום התרה מאיזו רב או ב״ד אלא מבי״ד לעיל שלשתן במעמד יחד ומפיהם דווקא, והשבועה הזאת לעולם… נשבעתי הנ״ל כל ברצון גמור ובדעת צלולה… דבק תמיד בתורת השם יתברך ובלומדיה כד״ת. נקיטת חפץ. נשבע בפנינו המופלא הרבני מהור״ר יצחק הנ״ל. ״

**7. ** שבחי הבעש״ט: פעם אחת נסע הבעל-שם-טוב לעיר וסמוך לקמינקע, שמע כרוז להעביר את השוחט דקהילת קודש, ואמר: אעבירנו ואעמיד לו איזה פרנסה. היה זהיר מאוד לקפח פרנסת כל אדם.

וכשבא לבית רבי ברוך, הכין רבי ברוך עצמו ושחט כמה בהמות, ובהמה אחת נטרפה ותלאה בפרוזדור. והבעל-שם-טוב עשן הלולקע בפרוזדור, ונכנס רבי ברוך לפרוזדור ואמר לו הבעל-שם-טוב לחתוך חתיכת בשר מן זו בהמה ולצלות בשבילו. וסבר רבי ברוך שאמר כן בדרך שחוק. ואמר: אני בודאי אאכול ממנה. ואמר: רום מעלתו לא יאכל מזו בהמה. ואמר: באמת, שאמר. וכשראה שאמר טרפה הבהמה זו, אמר לו הבעל-שם-טוב: אבל הבהמה הזאת מבקשת ממני שאאכול ממנה. אמרו נא לי מפני מה נטרפה הזאת הבהמה? ושלח אחר השוחט ושאל אותו: מפני מה נטרפה הזאת הבהמה? ואמר לו: יש דעות בפוסקים, יש מכשירין ויש מטריפין.

וצווה שיחתכו חתיכת בשר ממנו ויעשו צלי. וראה הבעל-שם-טוב שהדבר קשה בעיני אנשיו, ואמר שישלחו לקהילת קודש פולנאה לרבי שמואל מורה-צדק, ויביאו אגרת קודם שתצלה. תכף שלחו ציר רוכב על סוס, ובא ובידו אגרת מן המורה-צדק שהיא כשרה. ולא רצה, והעביר את השוחט, ולהעמיד לו פרנסה.

**8. ** שבחי הבעש״ט: מעשה שהיה איש אחד ונקרא שמו רבי אדם, ובאו אליו הכתבים מבעל-שם-טוב. כי פעם אחת בא למערה אחת ומצא שם כתבים שהם רזים. והוא עשה שאלת חלום למי למסור את הכתבים שלו. והשיבו: למסור לרבי ישראל בן אליעזר מעיר אקופ. וקודם מותו ציוה לבנו יחידו: הנה יש תחת ידי כתבים שהן רזין דאוריתא, אבל אינך ראוי להם. תחקור אחר עיר אחת ושמה אקופ, ושם תמצא איש אחד הנקרא ישראל בן אליעזר, והוא כבן ארבע-עשרה שנים, ותמסור לו את הכתבים, כי המה שייכים לשורש נשמתו. ואם תזכה שילמד עמך — הרי טוב.

ויהי אחר פטירת הרבי אדם, הנה בנו יחידו היה מופלג גדול בלימוד ומושלם בכל המעלות. לקח עגלה עם סוסים ונסע מעיר לעיר עד שהגיע לעיר אקופ. בלילה — עמד הבעל-שם-טוב, ובתוך כך ישן הבעל-שם-טוב, ויעמוד בן הרב ויקח קונטרס אחד מהכתבים ויניח לפניו, ועשה עצמו עוד כאילו הוא ישן. וכאשר נעור הבעל-שם-טוב וראה את הקונטרס נזדעזע מאוד ולמד אותם ויצנע אותם בתוך חיקו. וכן עשה בן הרב עוד בלילה אחרת, עד שראה בברור שזה האיש שציוה עליו אביו למסור לו את הכתבים.

וכאשר נכנסו לבית התבודדותם למדו שם כל הצורך בגפ״ת ופוסקים וגם כל כתבי הקודש. והנה בכתבים הנ״ל היה קבלה אלוקית וגם קבלה מעשית.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הרב קוק ורבי אלחנן וסרמן

מציאות – דרך קודש בטהרתו? הקודש או

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשון של ארץ ישראל, משנתו מעניקה משמעות מעשית ורוחנית לשינויים העצומים שעברו על עם ישראל בדורות האחרונים.

צורת ההתבוננות של הרב קוק על המציאות מזמינה לקרוא בכל התהליכים הללו את עקבות המשיח והגאולה, ועומק גם לתהליכים שנראים פניו על כהפוכים מדרך הקודש במבט ראשון.

מבטו של הרב קוק על המתרחש בעולם נובע מתפיסתו כי ״השכינה שורה בעולם ממש, בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח״. יש להסתכל בפנימיות הדבר עצמו, כך שמחד גיסא הדברים אינם נשפטים לפי איך שנראים במבט ראשוני, ומאידך גיסא השיפוט החדש אינו גורם לאובדן זהות של המציאות לטובת פירוש המנותק ממנה.

הדרך העיקרית להגיע להתבוננות כזו היא מה שמכונה בתורת הרב קוק: הסתכלות אחדות וכלליות – האופן שבו חלקים שונים משתלבים לתמונה אחת גדולה, ולפתע דברים הנראים סותרים הופכים למשלימים זה את זה באופן עמוק, ומאירה את הפנימיות שבהוויה, ומסבירה אותה באופן קדוש ואלוקי.

הרב קוק מנגיד בין לימוד התורה בגלות, שם הטבע שם לקודש זר ונלחם בו, ובין לימוד התורה בארץ, תורה. תפיסה זו דורשת אמון וחיבור של האדם לכוחות הטבעיים והפנימיים המצויים בו – התאמה והזדקקות הדדית בין הכוחות הנראים פניו על כסותרים ונאבקים באלו אלו. תורה שלמה היא זו הצומחת בהתאמה לכוחות הנפש והתרבות, ולא מדכאת אותם או מפקפקת בקיומם.

מתוך תפיסה זו מוכן הרב קוק לתת אמון אפילו בתנועות שמחשבות ותפיסות שאינן מדברות בשפת ״קודש״, למצוא לעיתים ערך מיוחד דווקא בחוסר ההדגשה של הקודש. את ההתמודדות הדתית עם הכפירה והחילון אין הרב קוק מנהל בתנועה ״לעומתית״ או תנועת מגננה, אלא באתגר שבהרחבת המבט: לראות כיצד הקודש מתפשט ונעשה רחב יותר.

עיון בתורתו של אחד מגדולי ומעצבי הציבור הציוני הדתי – שלפעמים ״כולנו״ גדלים ברכי הרב קוק ותורתו היא המכוננת את מערכת הערכים והמבט שלנו על המציאות – מראה בחריפות עד כמה הטענות שהוא מעלה שייכות גם אלינו ולנקודת מבטנו על המציאות.

רב אלחנן וסרמן, שאף למד אצל הרב קוק בתקופה מסוימת ומתוך כך התנגד לו הציבור החרדי, דוגל בתפיסה הרואה את מערכת היחסים בין חיי החולין לעבודת ה׳ כמתוחה ומלאת סתירות. העולם הזה עמוס ביצרים ובנטיות לב אנושיות, ומאבקים – כל אלו מטים את דעתנו גם מבלי שאנחנו שמים לב אליהן.

רב אלחנן טוען כי צריך ״להשתיק״ את הרצונות האנושיים כדי לעבוד את ה׳ באמת, ולשעבד את הלב לרצון השם. החוויה הקיומית של האדם עובד ה׳ היא שהעולם שבו אנחנו חיים הוא מקום שאין בו אמון לתת, וההתרחשויות והשינויים שעובר – גם התורה ובלי הבטחה שהתרבות האנושית תשמור על מוסריות ולא תהפוך לחיה טורפת. (ר׳ אלחנן עצמו נרצח בשואה – הוכחה מחרידה לדבריו אלו.)

תפיסתו של רב אלחנן ביחס למפגש של התורה עם העולם היא שעל התורה להישמר בטהרתה. אין לערב בה מחכמות העולם, אין להשוות אותה לפילוסופיה או לדון בה על פי תהליכים אנושיים – שכן כל אלו נגועים וחשודים ביצרים. סמכות חז״ל וגדולי הדורות והמסורת מימים ימימה הם יסוד, והתורה היא כספר החתום שכבר כתוב ונמצא בו הכל. והתביעה מהאדם המאמין היא להישמר מהליכה אחר רוחות זמן, אלא להביא אותן ״למשפט״ התורה – לשכור כיצד להתייחס אליהן: האם הן חיוביות או שליליות. עמדה זו מכוננת היסטורית את ההתנגדות לציונות ולכל פיתוח של תרבות יהודית שאיננה נובעת ויונקת באופן ברור וגלוי מהתורה.

---

מציאות – דרך קודש בטהרתו? הקודש או

**1. ** (פנקס הדפים 22ד)

כבר הגיעה השעה שצריך, ובימינו בלב ההמון מושג של עבודת ד׳ הוא גס מאד להיות, קליפה של המושג רצון ד׳ מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים. כי עוביה המוזר לדקדקה, ממילא יהי׳ עדין וכן גם כל הערך של מלאת הרצון הזה מוסבר באופן עדין. כלומר למלא את רצונו של מה שמחשבין, האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, בדבר עצמיות האלהים מצד עצמותו האישית, היא מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת בזמן הזה לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם.

האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של נפשות האדם, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב – בזה אנו רואים את האלהים. היא העצמיות האלהים, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני, רחוקה מציורנו. אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה ובכוונת הלב, ולא סוף אין שהוא למעלה מכל רעיון, ומוכיח עליו והכל שוקק ודומיה לו.

**2. ** (אורות עמ׳ קי)

השער – האלהות המתגלה הוא השער, צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין.

בכל בעולם, בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי ושיח, ברעיונות כל ממלכה, ובים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל סופר בדמיונות משורר, ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסער גבורת כל גבור.

האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה – היא יורדת בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו אינם יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, ומוצאים מרגוע ושלום במנוחתה.

**3. ** (קובץ מאמרים, מכתב לישראל הצעיר, עמ׳ סח)

מנהג הרופא, כשבא אצל חולה, לחפש אחרי סיבת המחלה. ואם יצלח בידו להסיר את הסיבה, תסור המחלה מאליה. כן גם אנחנו צריכים לחפש ולדרוש מה היא הסיבה שהביאה עלינו במשך זמן קצר צרות איומות במדה שלא היה כמוה מימות החורבן.

והנה אם נחפוץ לבוא עד חקר דבר זה בעזרת השכל האנושי, לא נבוא למבוקשנו, כי כל מקרי העת האחרונה הם שלא כדרך הטבע הרגילה. אבל הדרך היחידה למצוא את הגורמים למצבנו הנורא היא לחפש בתורה, ושם כתוב באר היטב הסיבה לצרותינו וגם התרופה לזה.

**4. ** (שם, תשובה לשואל, עמ׳ סו)

מה שכתב כבוד תורתו כי נראה מדברי הקדמונים, שנחלקו אם מותר להתעסק בפילוסופיה… באמת הוא כן, אבל למעשה אצלנו אין שום נפק״מ מחלוקת זו, כי פשוט הדבר, כי גם לדעת המתירין אין ההיתר אלא היכא דלא שכיחא היזקא, היינו באנשים שאמרו שמצוה לברר להם האמונה על ידי חקירה, באנשים… אבל לא באנשים פחותי ערך כאשר היינו, ולנטות ולטעות. ולעולם לא יעמוד אדם במקום סכנה.

ותדע מה עצי הסכנה – שהרי מצות האמונה חייבה שהתורה לכל, מנער ועד זקן טף ונשים, לאמר שיהיו כולם על הדעת היעלה לאמר שהקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואין ברור אלא שדברו פילוסופים כאריסטו? אלא מיחידי סגולה אשר אינם מצויים כלל בדורותינו בעלי השיטה הנ״ל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

טעם שתי ברכות התורה בבוקר

ב״ה

קהילת שמואל הצעיר, שבועות תשפ״ג, אמיר דדון

מה לעשות ב־45 שניות (3 * 15 בבוקר)!

**מקור א׳ – סימן מז בח**

**מקור ב׳ – לבוש על סימן מז**

סעיף א׳:

מאד ומאד צריך האדם ליזהר בה, להראות שקודם שיתחיל לומד דברי תורה או לומר ברכת התורה, שהיא חשובה בעיניו ונהנה ממנה, כמו שמברך על כל הנאותיו.

סעיף ו׳:

עוד יש ברכה אחת על התורה, וזאת היא: ״אשר בחר בנו מכל העמים״ על אמ״ה ״ונתן לנו את תורתו״ בא״י נותן התורה. ותקנוה בפני עצמה, ואחר שתקנוה בציבור, והוי להו ב׳ בציבור, כן בכל בקר קודם שאומרים פסוקים, גם ספר התורה אומרים אותה כשקורין אותו לתורה בבית הכנסת, ברכות על התורה בכל בקר.

ואין לתמוה למה אין מברכין ברכה לאחריה כמו שמברכין על הס״ת לאחריה (וע״ל סימן קל״ט סעיף י׳)? דבשלמא כשקורין בספר תורה, ברכת הנהנין כמו שמברכין לפניה, הולך לפניה כשמתחיל אותו לתורה, ולאחריה כשמסיים שפיר שייך ברכה. אבל הברכה שמברכין כל אחד על מה שחייב ללמוד ולעסוק בתורה, דכתיב ״והגית בה״ יומם ולילה, עת בכל עליו מוטלת זמן שאין לאחריה, ואין שייך לומר לברך לאחריה, שהוא לומר עליו בכל היום ובכל הלילה שהוא לאחריה.

ונראה לי שזה הטעם נכון למנהגינו, שאנו מברכין ב׳ ברכות על התורה בכל בקר, כדי שתהא אחת נחשבת לברכה אחרונה על הלימוד שלמד אתמול, שלא היה יכול לברך קודם לכן עד שיישן. לכן הפסק השינה דהוי הפסק, והוי שפיר אחריה. ואין לומר כשהפסיק ללמוד בינתיים, שהיה יכול לברך לאחריה, דהא חייב להגות בה אפילו כשהלך לישן אתמול (וע״ל סימן רל״ט עד סעיף א׳). ואם כן אין לו עת אחר לברך לאחריה עד הבקר.

והברכה השנייה היא נחשבת הראשונה על מה שילמוד היום כשיעיר משנתו. ואע״פ שלפי זה היה לנו להקדים ברכת ״אשר בחר בנו״ קודם ״לעסוק בדברי תורה״, ו״לעסוק״ משמע להבא, ותהיה ברכת ״אשר בחר בנו״ נחשבת ללימוד של אתמול, מכל מקום הואיל וגבי ספר תורה תקנוה לברכה ראשונה, כן גם כאן לקחוה לברכה ראשונה.

ועוד דלשון ״והערב נא״ כו׳ יותר נופל לומר על מה שילמוד, שאנו מתפללין שיערב מה שעבר כמו כל שלמדנו אתמול, שעל כיוצא בזה שייך יותר לומר לשון ערבוב, כלומר שיערב בפינו, פי על אף שלא תשכח ממנו נעימות טעמה, ואנו מתפללין שלא מפני טעם אחרים, יותר בדברים שנלמוד היום שהוא כמו הנהנין הגשמיים, שידחה טעם מפני טעם, רק ערבות הטעם ישאר עם ערבות הטעם האחרון. נ״ל.

ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני, ״אשר בחר בנו״ מכל העכו״ם וקרבנו לפני הר סיני, והשמיענו דבריו מתוך האש, ונתן לנו את תורתו הקדושה, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום.

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה.

וְהַעֲרֵב נָא ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ נוֹתֵן הַתּוֹרָה.

**מקור ג׳ – הקדמת ספר אגלי טל**

שמעתי שקצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין, ואמרו כי הלומד ומחדש בלימוד תורתנו הקדושה, ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד לשמה, רק כמו שהיה לומד התורה לשמה בפשיטות הרי שאין לו שום תענוג מהלימוד, אבל הלומד ומתענג בלימודו מתערב גם הנאת עצמו בלימודו.

ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא, כי זה הוא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנבלעין מדברי תורה, הנה הוא נעשה דבוק לתורה. [ועיין פירוש רש״י סנהדרין נח. ד״ה דבק. ] ובזוהר הקדוש: ״בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה… יצר הרע״.

ואם אמרת שמחה מתוך תורה, שעל ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא לשמה, ושלא לשמה, או על-כל-פנים שמחה זו מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה.

ומודינא (ומודים) זה, שהלומד לא לשם מצוות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דמי שאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה; ובהא (ובזה) אמרו ״לעולם יעסוק… שמתוך…״. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג בלימודו — מצוה.

**מקור ד׳ – המשך הנ״ל ״ח**

**מקור ה׳ – אב״ט ט״ז, עזר הכהן א**

יש ת״ח שמנדדין שינה מעיניהם ועוסקים הרבה בתורה, ויש ת״ח שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות לב לעסוק הרבה בתורה, ובאמת יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשוה. מי שישן הרבה כדי שיחזק כוחו בתורה, הקב״ה נותן לו חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה וכו׳.

**מקור ו׳ – פרישה תחילת סימן מ״ז**

**מקור ז׳ – דעת תורה על שבועות, ממיר ירוחם ב**

״יש יממה אחת בשנה, חלקיק שנייה אחת, 24 שעות של מתן תורה. ובתוך היממה הזו יש שִׁנְיוֹנָת אחת, ופתאום הרגע הזה אתה אומר: ׳ה׳, מה שתגיד לי אני עושה. ׳ ומה שקוראים לו ׳קבלת תורה׳ — ׳מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה׳. אחריך — באשר תלך אלך. ״

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דמוקרטיה או מלכות

ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה או מלכות?

1. דברים פרק יז, יד-טו

כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא:

2. דברים פרק יב, כ

כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר:

3. שמואל א פרק ח, ה-ו

ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים: וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל ה':

4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב

רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו'.

5. ספורנו דברים פרק יז

והיה הרשות במנוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תואר, אשר רמז שסופו לשנאתה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, כמו שקרא לדוד בדבר אבשלום:

6. אברבנאל דברים יז

אין בזה מצווה כלל, כי לא ציווה הש״י שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הגדת העתיד, יאמר — אחרי היותכם בארץ הנבחרת, ואחרי הכיבוש והמלחמות כולם, ואחרי החילוק, וזהו אמרו ׳וירשתה וישבת בה׳, אני ידעתי שתהיו כפויים טובה, כשתאמרו מעצמכם ׳אשימה עלי מלך׳; לא מפני ההכרח להילחם עם העממים ולכבוש את הארץ, כי כבר היא נכבשת לפניכם, כי אם להשתוות עם האומות הממליכים עליהם מלכים.

וזכר שכאשר יקרה זה, לא ימליכו המלך ההוא כרצונם, כי אם אשר יבחר ה' בו מקרב אחיהם, וזהו עצם המצווה ואמיתתה, רוצה לומר: ׳שום תשים עליך מלך מקרב אחיך׳, לא שיצווה אותם שישאלוהו, כי אם שכאשר ישאלו אותם מרצונם, לא יבחרוהו מעצמם, כי אם אשר יבחר ה' מקרב אחיהם; ולפי זה יהיה עניין המלך מצוות עשה תלויה בדבר הרשות, כאומר — כאשר תרצה לעשות כן, עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כי אם בזה האופן.

7. העמק דבר דברים פרק יז פסוק יד

(יד) ואמרת וגו'. לפי לשון זה הי' במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו', והרי ידוע בדברי חז״ל דמצוה למנות מלך, וא״כ למאי כתיב ואמרת וגו', ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ״י דעת מלוכה או עפ״י דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות עפ״י הכרח מצות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, מש״ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך.

עפ״י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומש״ה כתיב ואמרת וגו' שיהא העם מבקשים כך, אז שום תשים וגו'. והא… מצוה הוא, ומ״מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצים בהנהגת מלך, ומש״ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך, והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם:

8. משפט כהן קמד אות טו

נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה… למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צורכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם… דלעניין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור שבועי במשנת הרב קוק על סדר הפרשות - שיעור מספר 33 - נשא תשפג [תלמוד תורה לנשים]

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ נשא תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

לנשים תורה תלמוד

1 סוטה. ב כא, א- כ,

ג תולה זכות יש שנים, ב' תולה זכות יש אחת, שנה תולה זכות יש לה, תולה היתה זכות לה יש 'אם …'מתני לה תולה שהזכות תדע תשתה שאם תור. ה, בתו את ללמד אדם חייב עזאי: בן אומר מכאן שנים.

…'גמ תיפלות למדה כאילו אימא: אלא ס״ד? תיפלות תיפלות. מלמדה תורה בתו את המלמד כל אומר: אליעזר. ר'

באדם- חכמה שנכנסה כיון ערמה, שכנתי חכמה אני דכתיב: דר״א? מ״ט אבהו: א״ר ערמומית עמו. נכנסה

2 ד. קסח / תורה ספר הלכות / כהן עת

… ס״ת לכתיבת אשה בדין הנה דכל נאמר אם אפי' את ולמדה דכתיב לימוד, משום הכתיבה מצות עיקר

מצות עצם דעל לן יימר מאן מ״מ בנ״י, תורה תלמוד

על חיוב שהוא קאי, האנשים מה אפילו עצמה מצד

המוכרח הלימוד על קאי דילמא, לעשי נוגע 'שאינו. ג״כ הנשים על חובה עכ״פ שזה העשי', להכשר

3 א ח, התורה אורות.

" מצינת ל״נשמע" "נעשה" הקדמת ונשמע". נעשה מה על יותר האלהית, סגולתה מצד התורה הוקרת את שיש המעשית התועלת צורך מצד להוקירה שראוי

הקישור הרי "נעשה" נאמר שכבר כיון כי. בלמודה ו״נשמע בכלל, כבר הוא המעשי הלמוד ערך "אל

הסגולי. הלמוד ערך אל הקישור את מציין

4. א סעיף א סימן יו״ד ראיה מצות

בשם א, א) (יו״ד שו״ע בהגהת הרב שכתב מה בענין נוהגין אותן ראינו שלא מצד ישחטו לא דנשים האגור

ראיה אינה ראינו דלא ב״י ה עליו והקשה לשחוט, לעניות ראיה, ראינו לא הוי מנהג דבענין כתב והש״ך והאגור הב״י שניהם דברי לקיים מקום יש. דעתי מנהג שהוא לומר זה על שייך דלא לומר יש דבאמת על ראיה נופל שיהיה עד שוחטות נשים שאין הנהוג ידו ימלא החפץ כל לא שהרי משום ראינו, בלא גם זה

שחיטה הלכות לימוד הקדמת צריך רק, לשחוט לומדות שאינן מתוך שהנשים לומר יש כן אם ומוחזק, אינן הכי משום עצמן מחזיקות ואינן שחיטה הלכות

, שוחטות מהמנהג ראיה אין כן אם אחי העיר (ולזה

המופלא הבחור שיחיה דובער הרב מורנו.)והנעלה

שאינן רואים שאנו שמתוך לפקפק, יש שעדיין אלא

שאסורות ראיה גופא מזה עצמן ומחזיקות לומדות לומדות היו הן גם כן לא דאם לשחוט, המנהג מצד

. ומחזיקות

לן קיימא באמת אך תורה בתו ללמד שאסור (בסוטה אי כן אם תורה, תלמוד בהלכות מבואר ולקמן כ.), דף

ללמדן אסור שהרי מנהג, מה ראיה להביא כלל אפשר נזדמן אם אבל שוחטות, אינן כן על שחיטה הלכות

הלכות דעת שיו עד אחר באופן או מעצמה שלמדה

שתשחוט נמי הכי. שחיטה

בשם תורה תלמוד בהלכות לקמן כתב שהרמ״א אלא גם ללמוד יש חיוב בהם ששייכה דהדינים האגור

בכלל שחיטה הלכות גם לומר יש אם. כן עליה,

אם להם, ששייכה ענינים בכונת לחקור שיש א אל חייבת עליהם מוזהרת שהיא הדברים הוא הפירוש לבד כלה התורה כל בלימוד תתחייב כן אם ללמוד, דאמרינן כיון הם וגם גרמא, שהזמן עשה מצוות נסתעף ומזה רשות, סומכות נשים לן דקיימא כן אם גרמא, שהזמן עשה מצוות על כן גם דמברכות

נפקת ומאי הכל. בכלל

היינו בהם שייכא דכונת לומר צריך כרחך על אלא אם ושלום חס עון למכשול לחוש ויש תדיר שמזדמן בכלל ודאי בריוח אחר ע״י שאפשר מה אבל תדע, לא

. הוא ללמדה איסור

השחיטה שדרך הראשונים בימים לומר יש כן אם כן אם לו, הצריך לעצמו שוחט היה אחד שכל היתה

האשה ללמוד וחייבת צריכה היתה הבית צרכי המכינה

על מיוחדים אנשים אצלינו אבל, שחיטה הלכות הסכין הוראת מחילת בטעם כדאמרינן השחיטה, בהכרח לה שייכים שחיטה הלכות אין כן אם לחכם, וכדברי מהמנהג ראיה אין כן אם ללמדה, ואסור

. הרב״י

5 תסז / ב כרך / הראיה אגרות.

לאשה תורה אי' לאסור מצאנו לא שמיעה ע״י לומדת מעצמה אם אבל ללמדה, כ״א. אינו

6 הרצי״ה שיחות. ת״ת259

הזמנים בין מדרגות שיש ידוע חילוקים יש המצוות בעניין נשים חיוב לגבי בהלכה הן אם גרמן שהזמן במצוות לא או עשה במצוות מצוות שיש לזכור יש אך תעשה חמורות ומצוות קלות מצוות

לגבי חיוב לגבי וכן ענשן

מצוות.

עומדת המצוות כל מעל אבל

אמונה. מצוות ראשית היא

המצוות לכל. אינה היא והיא גרמא שהזמן מצווה

לנשים. גם שייכת אינן נשים של הלימודיות בפרטי חייבות

באמונה חייבות הן אך תורה

עבדו." ובמשה בד' "ויאמינו

על שנמסרה בתורה משה ידי

התורה שלמות בכל רבנו שבעל ותורה שבכתב תורה

פה. במשה מתחילה התורה עד ונמשכת מסיני תורה קיבל

סופרים. דקדוקי כל נשמת כולם את כוללת כולה התורה

אנשים ן בי הבדל בזה ואין יחיה. באמונתו צדיק לנשים

7 תקצג / ב כרך / הראיה אגרות.

תרע״ג אלול ך״ב ת״ו יפו עה״ק, ב״ה

האמצעי ע״ד דעתי, את שהבעתי שנים כמה לי זה עומד הנני זו דעתי ועל התחכמני, לתקנת נדרש היותר

בירור ביותר עוד. כעת

לבית עליונות מחלקות שתי להוסיף מוכרחים הננו

הקודש למודי יעלו זו הוספה ידי שעל, ספרנו להקדיש החפצים התלמידים שיוכלו כזאת, למדרגה של שיעורים לקבל בישיבתי, להכנס לתורה עצמם ושל ישר' וחידוש בפלפול ובירורה הלכה עומק האמונה ושרשי הדעות בעמקי הרוחנית, הדת, חכמת ע״י בישראל שהושפעו השונים הזרמים כל ע״פ החכמים הגאונים הדורות, ראשי המובהקים, הגדולים

אלה ימינו עד ז״ל רס״ג מימי ביחוד. והצדיקים.

זה ועם ג״כ, לבנות בית-ספר להקים מוכרחים הננו אלא מטרתה, ועיקר שלנו הפרוגרמה יסודי ע״פ

התפקידים שינויי של הערך לפי נערכים, בשינויים. המינים של והרוחניים המעשיים

בצורתו בהיותו התחכמני, אז שיעשה הרושם בהיקף בשלמותו הדור את שיכלול המשוכללה,

הרושם באמת יהיה שזה לקוות נו א יכולים חינוכו, נגשנו אשר בעת למטרה, לנו שהצבנו האידיאלי

בעה״י התחכמני, ביסוד הקדושה. לעבודתנו

חושב אני תנאיו, בשני האמור המפעל להגשמת אפשר שיהיה והמרץ העז בכל להתאזר אנו שצריכים יהיה ציון שוכן עולם אל ישראל וצור להשיגו, לנו,

הקודש אדמת על ד' בגאות. רן ק להרים לנו עוזר

קוק הרב של המהותנית גישתו

8 נא/ב ברכות מו. / שאכלו שביעי-שלשה פרק / ב ברכות / איה עין.

אלא מתברך אשה של בטנה פרי שאין מנין רנ״א תניא

פ שנאמר״וברך איש של בטנו מפרי בטנך" רי פרי,

בטנך" אלא״פרי נאמר לא בטנה.

חיים ארחות תלמדנו האשה, ביחש הטבעית התעודה האשה הבנות, אל הראוי והחינוך ההנהגה בכלל ד תורת של דרכה ע״פ האומה, כלל של 'הכללית

. התמימה

טוב בשכל ברוכות ג״כ והם הבנות את רואים הננו כי

לא כי רואים הננו מזה ומעבר הגון, נפשי וכשרון בין והמוסרים, המדעים בעמקי עסוקים להיות נוצרו

דול בגי להם הראוי הטיפול מצד וכן נפשן תכונת מצד

והנקתם לידתם עיבורם. הבנים,

הבנות את לשכלל ויאבה אחד דור יתגבר אם כי ועוד לאושר ירע אז עליונה, במעלה השכל בהשלמת ג״כ

, אדם של כחו מתשת תושיה כי הבא, הדור

או ברב עכ״פ, ש מחלי השכל בכשרון וההתעסקות

הגוף חוזק. במעט,

שלא האמהות של הגוף חזקת להניח לכה״פ ראוי ע״כ חלק איזה עכ״פ וישלים הלימודים, מעבודת יתמוטט

את מחלישים האבות מחולשת הנמנה מחסרון רשום

השכל עבודת ע״פ. גופם

המושכלות עבודת אל נתונה האם ג״כ בהיות, אבל יהי שלא אונים, ורפה חלש דור הזמן בהמשך 'יצא החכמה יסודי את לקבל חולשתו מרוב כלו מוכשר וגוף בריאה נפש שצריכים אלהים דעת ואור והצדק

. בריא

תורה בתו את המלמד כל ז״ל ח דברי מאד גדולים ע״כ הכללי לאושר קץ ואין תפלות, מלמדה כאלו שהצלנו

הזאת המעולה ההדרכה. ע״פ

האשה של השכלי כשרון על לשאול, יש עדיין אמנם כוחות יתברך הנפש יוצר שיחוק היתכן נוצר, מה על אל יצא שלא מנת על מהאנושיות שלם במין נפלאות

את הגלוי, את לעד לנו נקח ע״ז תכונתו. בכל הפועל

לחולל האשה נוצרה שלא לראי' עצמו, הטבע חדשות ראוי כמה עד להשכיל בה שכלי כח רב כ״א מעצמה,

שלימי של המעולה ההנהגה פ ע מודרכת, "להיות

האנשים. העדינה, והנפש מזגה רכות ע״פ המוכנת של הטעם וטוב המוסרית ההדרכה הוד את להרגיש ששלימי התכנית כפי ומשרים, צדקה ודרך ד' יראת

חקרם ובהעמיקם בחכמתם ישכילו, האנשים לה חנן

יתירה בינה הקב״ה בזה - חז״ל כדברי, דקה הרגשה פועלת בהיותה רק הנעלה פועל אל שתצא ושנונה המוסר יסודי את ולהטעים להרחיב ארחה, ע״פ

מחזיון הנקלטות ת טובו טבעיות רגשות ע״פ ולבארם

יפה בית. הנהגת

מהאבות מסתלקת הדרישה חובת בהיות רק ע״כ

הבנות הכשר הפועל אל, א יצ אז רק הבנות, לחינוך המדעים את לבבם רגשות ע״פ ולטפח לכלכל חכמים שיורו ד' יראת של הטובות ואורחות המוסרים את תביננה ביותר המצויינות גם ואז קודש, ושרי את להרחיב דעת יוסיפו ירבה, כשרונן ואם תעודתן. שישאבו הראשי המקור ע״פ והטוב, הצדק ארחות

ואז תורה, של מעמקה הגברים שיכרוה התורה, מאור

עמו ועם ד' עם שלמים נאמ. נים בתים לנו יבנו

וחקר תורה הבנות את להלעיט המנהג בהתפרץ, אבל חדשות לחפש שעליהן לחשוב בתעודתן תטעינה אז קלקול מזה ויצא תכונתן, ע״פ שאינו מה יסודיות,

והחומריים המוסריים בחיים. עצום

פ שאין אמת תורת למדתנו ע״כ של בטנה רי אשה

- איש של בטנו מפרי אלא מתברך כן הגופני וכהטבע אשת שהיא האשה, של היתירה שהבינה הנפשי, הוא

המעשית הוראה ה באורח טוב, רק תביא באמת, חיל

המקורי. האב מוסר של

אמך תורת תטוש ואל אביך מוסר בני.""שמע

9. קיד / ג קבצים. קובץ שמונה /

מוכרחים בתוכה, אותם מפתחת שהיא והרשמים בקרבה. ולפתחם מבחוץ רשמים לקבל היא עשויה האשה נפש

מוכנים להיות כבר הגבר, נפש של החיה ההשפעה ע״י הם, ידה על לבא העתיד הפיתוח. לאותו רעיונות

גרעינים- ע״י אבל ממנה. לקוות אין בהתחלתם, מקוריים החיים- כח בהם החל שכבר מתוך תוכה אל הבאים

הגברים של, הסביבה מצליח האיש. מן יותר יתירה בבינה היא ה כאשר וגדול, מזהיר עתיד עבורה צפון ומאד הרוחני לעולם המפתח ברוחה האשה אז שתביא לברכה קץ אין זקוקים. יהיו הגבר שבנפש הרוחניים, הגרעינים

מן יותר לנשים הוא הקב״ה שהבטיחן הבטחה גדולה ולקדושה. ה לגבור גם וממילא ליופי, לשירה, להגיון,

. האנשים

11. תכא / א קובץ / קבצים. שמונה

, הנשים שבידן המצות מקצת ע״י אותם מחיים שהן ודי בהן, קבועים הקודש רשמי ע״כ, , בהן זורחת הנפש מדת תורה. תלמוד של תדירי רוח לתחית צריכות ואינן

, האנשים בהם מאיר הרוח שהם כשם לירידות מאד הם ועלולים הרוחניות, מתנועותיו פוסק ואינו הולך והוא

תורה של רוח לתחית צריכים והם לעליות. , עלולים רוח את הם מסעדים לתורה, עתים קובעים כשהם אמנם

ימוט שלא אותו ותומכים הסו. ער,

11 מח ג, א, הראיה פנקסי.

והוא הרגש, עם מסכים הוא טבעו עצם מצד השכל שהם וכחותיו, הגוף טבע מצד אמנם ומחזקו. ג״כ מחוללו במצב פרעות התנגשותם תביא שלא לנהג, צריך ובחכמה רעהו, את איש דוחקים והרגש השכל מוגבלים, תהיה כ״כ אבל רוממה, להיות צריכה השכל שיד הדבר מובן וערכו. מקומו אחד לכל יינתן אם כי הנפשי,

את לעשות שבנפש אחר לכח ויניח לצדדים, יסתלק מקומו, זה אין שכבר יל שישכ במקום שגם שלמה, שליטתו. והולך מתמסכן השכל וגם מום, בעל האדם נעשה השכל, מתגבורת לקוי וכשהרגש תפקידו. זכו ואשה איש

ביניהם, שרויה שכינה וצריכים האנושי, הטבעי הרגש אל האשה והשכל, המשפט אל נטיה יותר בו יש האיש

מתפ להיות הממוזגת. המדה כפי מזה זה עלים

12 עא עמוד / א חלק / ראיה עולת.

החיים את לרושמות ולנפעלות, לפועלות הן מחולקות חייהן, בגורל הנשמות אשה. עשני שלא אמ״ה, בא״י, הכובש החוקק, הפועל, האיש, נפש בין שיש העצמי, ההבדל וזהו מהם. ולנרשמות מכמניהם, בכל הויתם ואת

ובין והמדביר, מדות וכמה האיש. של בהנהגתו והמתדברת, והנכבשת הנחקקת הנפעלת, הנרשמת, האשה, נפש מחדש יוצר, פועל, איש נשמת הנשמה היות של הזה, הטוב בחלק יש ומרחב אושר וכמה וטובות, עליונות

, ה האש מנפש הנעלה קדושתו, במערכי הפנימית עצמיותו ע״פ ומעשים, שאיפות והגיונים, פעלים ומרחיב מכל הנשמה, ליוצר המחויבת ההודאה היא ורבה הצורתית, האיש נשמת לעומת צורה, לגבי כחומר הנחשבת

אשה עשני שלא ואיש, . איש

השפעתו רשמי את והרושם הפועל האיש של היתרון כל עם כרצונו. שעשני אמ״ה, בא״י, אומרות: נשים

קבלת של כזאת בתכונה עשויה שהיא הנפעלת, להאשה יתרון ג״כ זה לעומת יש הנה ובעולם, בחיים ומפעלותיו והרוחני החמרי כחו של בצמצום ידן על האדם ירשם העצמיות המעשה והתעוררות שהפעולות בזה, רשמים, היא ישרה, כשהיא האשה של הנפעלת התכונה שא״כ מה העליונה, האלהית מהמגמה עי״ז לסור לפעמים ויוכל

את עשה כאשר הישרה, מהתכונה האלהים, עשה אשר המעשה של ע השפ מתכונת ולהפעל להרשם עלולה מברכת וע״כ והישר, הפשוט העליון לרצונו מכוון ישר שבהויה, והרוחני החמרי התכן את העולם, ואת האדם

כרצונו שעשני הטוב: חלקה על בהודאה האשה. היא

13. קוק– הראי״ה אגרת עמ276 ח״ו הראי״ה 'אוצרות

תרס״ז שבט ב' ת״ו יפו עה״ק

, ב״ה טוב. ברב יחיו עיני, אשוני ובתי בני

… מכם אחד לכל לקבוע חפץ איני נפשי, חביבי

הרוחניים, הדברים כי עצמו בפני מכתב עיקר שהם

יסוד תמיד המה לסבול, יכולים שמכתבי האורך קצת

משותפים להיות ראויים לשניכם. צד באיזה

הפרטים זולת מין, חלוקי תדע לא כוללת, היא הדעה לפי אחד לכל חלוקה כדי יש שבהם המסתעפים,

ערכו, ואנכי צביונו. לפי מין ולכל ע״פ הנני רוב

בכללי לאחוז ומבקש הפרטים, מן משתמט הרעיונות…

ה בטפחות״וב אצלי מדודה החלוקה אין כן על

בעלי דעה בעלי ערכו, לפי אחד כל הנכם, ששניכם לראות ב״ה מורגלים אבל הרבה, או מעט ואם רגש,

חיי של פנימי חפץ לפחות ולשמע, טהרה של יושר,

כוללת ואהבה. צדק

מוכן כבר בנפשו, קלוטים הטובים הנטעים שאלה ומי הרבה ונשגבים רמים יותר הדברים, לשמע הוא

השוקי. מההרגל

או העלים מדת ב נמדדת אינה הפנימית התבונה

, הספרים בתוך החי הטוב של הרצון בתכונת אם כי יותר שהם דברים ימצאו ודאי פנימה. הנשמה

לאחת לאחד מיוחדים יוצאת התועלת אבל מכם, האח של העולמים, שני שאת המקפת מהדעה

המכתבים צורת את תאחד וזאת. והאחות,

של הנפשות שבין העיקרי היקרה, בתי ההבדל,

הלימודים צורך אל ביחש רק הוא והא. יש, האישה

האדם לרוח טבעי מזון עצמם מצד אינם. הספרים נחלה שכבר לאדם מרפא סמי שבהם הטובים הנם, הבריא הפנימי הרגש רופאך'. ה' אני 'כי קדם, , משנות צריך נשחת, בלתי חינוך ידי על הטהור בטבעו היוצא

נם אי והמוח הלב די. בו שיש מה האדם את ללמד הוא וכשהם בחיים, אחד רגע אפילו עבודתם את מפסיקים

לימוד היא והתמידית טבעית ה עבודתם כל ישרים,

. ותורה

נתדלדלו המעשים, נתעוותו הרבה, אמנם ירדנו בני כל את החומרי החולי יתקוף לא אם החיים, הפזיולוגיים הסדרים את לנהל יוכלו שלא האדם,

הספרים מן מלומדות ורפואות רופאים בלא שלהם

שבו ת הרוחניו אבל בטוחות- הבלתי ההשערות ומן

האומלל זה למצב בכללה. באה

טל משחר האהובים, ילדינו את לכלוא מוכרחים אנו ספר בבתי בחדרים יום, בכל רבות שעות, ילדותם, שאנו כמו האותיות, ואל הספרים את לקשרם ואל המשכב חדרי אל החולים את להכניס מוכרחים

הש תאי הלימודית. הרפואה של הקשים מירה

בינה האישה את שחנן עולמו עם הקב״ה עשה, צדקה

האיש מן יתירה יותר הוא הביתי שחושה מה ידי על מתרחב כך כל אינו דווקא זה שמצד פי על אף עמוק,

חוץ. כלפי

של עולם הליכות צופיה להיות חיל לאשת תועלת אין

הוסיפו הם ש האכזריות, ומלחמותיהם ומלכים שרים

רבים פרקים כן גם עבודה להרבות ויוסיפו בספרים,

ובמ הכלוא, אל יותר עוד קשר לה הרכים, לילדים דה י

מועטת לא ושנאת רצח של זוהמא ברוחם להכניס

החיים. זוהר את להחשיך שמביא הבריות

הזאת הקטסטרופה מכל היא פטורה חיל, אשת היא לדל כפה לפרוש ביתה הליכות צופיה להיות נוצרה משלג תירא לא למען שני, ביתה להלביש, ואביון,

וארגמן שש מרבדים. לעשות - המעשים ואלה יפים קדושה ואידיאליות לבנון וריח הם, נעימים הם, בריאים החיים היו אם צד. מכל מקיפים וטבעית

ביתית ה התכונה השלמה אל צורך היה לא ושלמים

כלל לימוד לשום והענוגה, . היפה

הטבעי הלב אבד כך כל החיים, נלקו כך כל אמנם איך יודע שאינו עד הרגשתו, את שבאדם הישר שהוא והשלו, השאנן בהאוהל מנוחתו את למצוא

ונדבה אהבה חסד. כולו הננו הנפילה, ערך לפי הרחבת ידי על בנותינו בידי גם לתמוך צריכים

הלימודים להיות הנועדת עדינה לבת לה חלילה ל אב, הפנימי שהאוהל ישראל בת וביותר באמת, חיל אשת עולמה את להחליף קודש, מקדש להיות עומד שלה

המרפא. סמי על המזון את הספרים, על החי,

לפי קרוא שהאיש האנושית, החברה של הרחב החוג

לעבודתו, והפסיכי הפיסיולוגי מעמדו לפי תכונתו

מופעים מאורות שמבלעדי עד חשוך כך ל כ כבר הוא להחיים, חוץ מן ובכלל העליון, מן לחדור יוכל לא שמזונו עד חולה, כך כל הוא אחד. אור קו גם לתוכו

הוא חייב הוא, ו עצמותי שבר חבישת ולבושו סממניו,

ללמ על יותר שישקוד מה וכל ללמוד. וצריך ד, ו שוב י הימים שברבות עד ויתקדם ילך כה רפואתו, והקדומה השלמה התכונה כפי עדן חיי וחי, לאיתנו

. העולמים לחיי ומנוחה שבת שכולו עולם

למי כן גם ורחב גדול שהוא הפנימי, העולם אבל ומענגים המשמחים פרטיו רבבות אל להביט שמסוגל קרוב בישראל ביחוד עומד עודנו הוא ישרה, נפש כל

שכלאה האירופית והמהומה הטבעי ואשרו. לטהרתו ימי למבחר הספר, בית דמתקרי בכלא הבנות את כן גם

ובגוף ברוח חלשים דורות לגדל היא גורמת עלומיהן,

- של האחרון הֲזיק בקרבם שֶכלה הצדדים שני מצד

ויֹשרה. קדשות טבעיות

ומ - פנימה שכבודה הכבוּדה כשהבת מילא פנימה

מלא חי עולם יש ששם לבבה, בחדרי פנימה באהלה,

ועדי שוכחת היא הבא, עולם מעין, ומתוקן משוכלל ן

הגאוה- של טיפשות אכזריות או ערכה, את של רמיה דוקא רק ומבקשים ממנה, אותו משכיחות הוריה בית אל החדר, אל לקשרה בקביעות, כמובן ללמדה

הספר אל, המרפא, תפלות. מלמדה כאילו הוא הרי

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות