שיעור בנושא אהבת החברים
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
ר״ע אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו - יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר״מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א״ר נחמן: אסכרה (עסכריא בערבית זה צבא מכאן אולי אפשר לומר שהם מתו במלחמות בר כוכבא מול הרומאים)
איגרת רב שרירא גאון כיצד נכתבה המשנה
ומסר רבי עקיבא את עצמו להריגה (ברכות סא, ב) אחר שנפטר רבי יוסי בן קסמא, ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה אחריהם. והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא,
דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות (סב, ב)
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פו עמוד א
דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא
חידושי אגדות למהר״ל יבמות דף סב עמוד ב
וכולן מתו וכו'. פי' כאשר נוהג כבוד בחבירו דבר זה הוא עצם החיים, וכמו שאמרו בפר' בני העיר (מגילה כ״ז ב') במה הארכת [ימים] לא נתכבדתי בקלון חברי, ובארנו ענין זה ג״כ בברכות (כ״ח ב') אצל למדנו אורחות חיים הזהרו בכבוד חבריכם, שם בארנו דבר זה כי הוא אורח חיים ממש, ואלו שלא נזהרו לכך מתו, ומה שמתו מפסח עד עצרת, אף שהזמן הוא יותר טוב מכל הזמנים, עם כל זה מתו, וגם מתו באסכרה מיתה משונה, להודיע שחטאו ולא יאמרו בטבע מתו.
ועוד יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה, ומדרגת התורה שהיא מתעלה עד שער החמישים, ולפיכך הספירה ז' שבועות מדרגה אחר מדרגה, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד זה בזה, ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דוקא, והיו מתים שלא היו נותנים כבוד [הוא מספר זה] דהיינו ל״ב יום ובל״ג בעומר פסקו. אף על גב דאמר שמתו מפסח ועד עצרת, מ״מ הגזירה פסק בל״ג בעומר שלא חלו יותר רק אותם שחלו מקודם ל״ג בעומר מתו לאחר ל״ג בעומר.
ועוד יש לך לדעת כי הכבוד הוא נקרא אור דכתיב (יחזקאל מ״ג) והארץ האירה מכבודו, וידוע כי אין הזיו ואור בעולם רק מפסח ועד עצרת [ונקרא חודש אייר זיו] שאז האויר זך וטוב, והתורה נתנה בעצרת שהוא סוף הזמן שהוא זיו ואור, וכל זה מורה על כבוד ואור התורה, והם לא נהגו כבוד בחבריהם שהם בעלי תורה לכך מתו בזמן הזה.
גם יש לומר מאחר כי הזמן הזה הוא זיו ואור אשר האור הוא כבוד והם שלא נהגו כבוד ואור בחבריהם, לכך מתו מפסח ועד עצרת בזמן חודש זיו אשר הוא הכבוד [והם לא נהגו בכבוד]. ומתו מיתת אסכרה מפני כי אסכרא מתחיל בפה ומסיים בגרון שממנו הדיבור שהוא עצם החיים, ומפני כי החיים תולה בפה ובגרון שממנו הדיבור, שהרי כתיב (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לנפש ממללא, ולכך נקרא אסכרא על שם שנסכר הגרון שממנו הדבור שהוא עצם החיות ולכך מיתה הגמורה היא מיתת אסכרה, וכמו שאמרנו אצל למדנו אורחת חיים שיהיה נזהר בכבוד חבירו עצם החיים מגיע לו [היפך זה] הוא עצם המיתה, ולכך מתו מיתת אסכרה שהוא עצם המיתה ואמרו (ב״מ ק״ז ב') תוצאות מיתות הם קשה שבכולן הוא אסכרה, וכל זה מן הטעם אשר אמרנו כי נוטל ממנו עצם החיים היא פתיחת הגרון ולפיכך הוא קשה מכולם, ומפני כי הכבוד הוא אורחות חיים והם שלא נהגו כבוד נטל מהם החיים ומתו מיתת אסכרא.
שמות פרק ב יציאת משה לראות בשלום אחיו
(יג) וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ:
(יד) וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר:
רש״י שמות פרשת שמות פרק ב
ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:
אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:
כלי יקר שמות פרק ב
ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. חטא הדיבור אשר בעבורו ישראל שרוין בצרה יותר מכל האומות, כי חטא לשון הרע מגדיל עוונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים,
והאמת אינו כן שאדרבה ישראל נגאלו בזכות שלא היה בהם לשון הרע, ורק שנים אלו היו בעלי לשון הרע ופרסמם הכתוב דוגמת שלומית בת דברי שפרסמה הכתוב:
שיר מעון (רבי שמעון סופר נכד החתם סופר) שמות פרק יט
ויחן שם ישראל נגד ההר.
לקבלת התורה הי' צריכים אחדות כפירש״י ויחן לשון יחיד באחדות, ולהיות בשלום ואחדות, לזה העיקר מדת הענווה וסבלנות, ואינו מקפיד נגד חבירו,
הר מורה על גבהות,
וזה ויחן ישראל נגד ההר בהתנגדות לההר, היינו בענוה, שזה גורם האחדות.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת דמאי פרק א הלכה ג
רבי פנחס בן יאיר הוה אזל לבית וועד הוה גיניי גביר א״ל גיניי מה את מנע לי מן בית וועדא ופליג קומוי ועבר א״ל תלמידיו יכלין אנן עברין. אמר לון מאן דידע בנפשי' דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה
פני משה מסכת דמאי פרק א הלכה ג
והוה גיניי גביר. שם הנהר גיניי והיה גדול הרבה וגבר ועלה על כל גדותיו וא״ל גיניי גיניי וכי אתה תמנע ותעכב אותי מלילך לביה״מ ונחלק לפניו ועבר ושאלו תלמידיו אם הם יכולין ג״כ לעבור והשיב להם מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לבר ישראל מימיו הוא יעבור ולא ינזק ואם לאו לא יעבור
עלי תמר דמאי פרק א הלכה ג
א״ל מאן דידע בנפשיה דלא איקל לב״נ מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה. נ״ל הכוונה בזה אם אדם רוצה להיות שליט על הטבע ולשנותה צריך הוא מקודם לשלוט על הטבע שלו לשנותה, ואחרי שאין סתם אדם ניצל בשום יום מאבק לשה״ר כמ״ש בב״ב קס״ד: ואמרו עוד שם רובן בגזל והכל באבק לשה״ר הרי שאין הוא שליט אף על הטבע שלו להקל בכבודם של בנ״א ואיך יהיה שליט על הטבע הכללי, ורק מי שעולה בידו להיות שליט על הטבע שלו כמו רבי פנחס בן יאיר ולא להקל בכבודן של ישראל מימיו ע״י אבק לשה״ר וכדומה יתכן שיהיה שליט גם על הטבע הכללי, ודומני שרעיון זה נמצא ג״כ בספרי תלמידי הבעש״ט ז״ל.
עלי תמר דמאי פרק א הלכה ג
א״ל מאן דידע בנפשיה דלא אקיל וכו'. עיין בנדרים פ״א מפני מה אין מצויין ת״ח לצאת ת״ח מבניהם רב אשי אמר משום דקרי לאינשי חמרי, ופירש רש״י שאין נוהגים בהם כבוד ומבזים אותן מפני תורה שבהם. ובזהר פרשת ויצא דף קס״ד אמר רבי ייסי וודאי על דא אמרו דלא יזלזל בר נש לשום בר נש אחרא בעלמא. ומשמע שם דהטעם הוא משום דלפעמים תורתו בתוך מיעיו ואינו מגלה לבני אדם עיין שם. ונראה דאפילו אינו בן תורה אסור לזלזל לבני אדם מן ישראל שלא ימלט שלא יהיה בו איזה מדה טובה ואיזו הנהגה טובה וי״ל גם שעושה צדקה וחסד בסתר כמ״ש בתענית פ״א ה״ד איתחמי לר״א פנטקקה וצלי ואתי מיטרא וכו' עיין שם עד היכן הדברים מגיעים. ונראה שזוהי מדה כנגד מדה דאיניש דלא אקל לב״נ מן ישראל מן יומוי מפני שהעריך כל אדם אף גיניי נהרא לא יזלזל בו ולומר שזכויותיו אינם מספיקים לעשות לו נס אבל אם היה מזלזל בבנ״א אפשר לזלזל גם בו ולמצא לו איזה ענין שאינו כדאי לנס.
שער הכוונות – דרושי ברכות השחר הקדמה אחת קטנה
קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו כי עי״ז תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים שלו ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברו בבחינת הנשמה ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח״ו ויתפללו עליו וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו ומאד הזהירני מורי ז״ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו
ספר הליקוטים פרשת עקב פרק ח
מעלה גדולה יש לאישה ולחם יקרא אישה כעניין שנאמר בראשית ל״ט כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ועל מלשון מעלה כי לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה וע״י אשה יכול האדם לקיים כל המצות חיי העולם הזה והעולם הבא וז״ש על הלחם לבדו יחיה האדם, כי בזכות שנשא אישה לבד יחיה כי מוחלין לו על כל עונותיו מלבד שמציל עצמו מן החטא.
ומה גם שארז״ל כי השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וכו' בלא חיים. וענין קהלת ט' 'ראה חיים עם האשה' וכו הרי שיחיה על זכות לקיחתה לבד. ומה גם שיהיו לו בנים וימולם ויפדם וילמדם תורה ועבודת ה'.
ומלבד זה על כל מוצא פי ה' יחיה האדם באמצעות האישה והכוונה שיקיים כל המצות שאם יאהוב אותה כגופו יקיים מצות ואהבת לרעך כמוך ששם נכלל כל התורה התורה כנז' בגמ' על אותו שאמר למדני תורה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך אם תקיים זה כאילו קיימת כל התורה כולה
ומצאתי שהחיד״א ב׳ראש דוד' (פ' קדושים) כתב:
וחיובא רמיא להיות כל איש שלם באהבתו לשארו הקרוב אליו, כדי שתשרה שכינה ביניהם, ואפשר דזה רמוז בקראין, כי הנה האשה אשר הוכיח ה' נקראת ריע, כמו שאמרו ז״ל אל תחרוש על רעך רעה, דאיירי באשתו, וזהו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, היא האשה.
הרב גינזבורג -גל עיני
ל״ג בעומר הוא יום של אהבה ואחוה, שלום ורעות בין היהודים. באותו יום פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות[ד], ולכן גם על פי נגלה עושים שמחה גדולה. רבי עקיבא – רבו של רשב״י – נטע בתודעה שלנו, עם ישראל, את הכלל ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". אחריו בא רשב״י ואמר, בזהר, ש״אנן בחביבותא תליא מילתא"[– הכל אצלנו תלוי בחביבות, בחיבה בין החברים, אהבת ישראל ואחדות ישראל! ! !
זוהר הקדוש
וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד יתגלו לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא ובגינה'' ''וקראתם דרור בארץ''
ביאור הדברים: כמה בני אדם למטה יתפרנסון מזה החיבור שלך כאשר יתגלה למטה בדור האחרון בסוף הימים ובזכותו יתקיים הפסוק ''וקראתם דרור בארץ'' המרמז על הגאולה השלימה.
תלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד א
א״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. וא״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש״ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח! !
רבינו חננאל מסכת מכות דף י עמוד א
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם להיות עומדות רגלינו במלחמה שערי ירושלים שהיו מצויינים בהלכה. וכן אמר הקדוש ברוך הוא לדוד טוב לי יום שאתה מתעסק בתורה בחצריך מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב.
מהרש״א חידושי אגדות מסכת מכות דף י עמוד א
…ואמר משום דהיו עומדות רגלינו במלחמה שהיה לי ולכם בזה עמוד אחד שהיה עמידת רגלינו היותר טוב והוא בשעריך ירושלים עמוד של תורה שהיה לנו בשערי ירושלים כדאמרינן ות״ת כנגד כלם.
ערוך לנר מסכת מכות דף י עמוד א
וזהו פי' הפסוקים שמחתי באומרים לי בית ד' נלך, פי' מתי יבנה ביהמ״ק כדלקמן שכבר ראוי ליבנות שהרי עומדות היו רגלינו במלחמה בשביל שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה וכבר נצחנו אויבינו והניח לנו הקדוש ברוך הוא מסביב, ולשון עמידת רגלים שייך לענין מלחמה כדכתיב עומד נגד ארם וכן אמרו רז״ל בסוטה (מד ב) תחלת נפילה ניסה. ומספר בשבח ירושלים שהיא עיר הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו, פי' שבנוי' מתחלה גדולה ורחבת ידים להיות עיר שהכל מתחברים שם, שהרי שם עלו שבטי ד' להודות לד' וגם כי שם ישבו כסאות למשפט ובאו הכל שם למשפט, ולכן שאלו נא שלום ירושלים ואמרו יהי שלום בחילך דהיינו למען אחי ורעי באשר שאת מקום התאחדות לאחוה וריעות ובאשר שאתה ג״כ עיר המשפט להמציא השלום בין המריבים, על מעלה זאת אדברה נא שלום בך. אבל כשיבנה בה בית ד' שנאמר בו בכל המקום וגו' אבא אליך וברכתיך ועי״ז תהא מקור הטוב והברכה, למען המעלה הזאת אבקשה טוב לך:
ילקוט יוסף דיני השכמת הבוקר סימן א - מהלכות השכמת הבוקר
נהגו לומר בכל בוקר קודם התפלה, "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכו'". ועל ידי זה תפלתו תהיה כלולה בכלל תפלות כל ישראל, ותעשה פרי למעלה. [ועל ידי שיאהב את חבירו ממילא לא יגנוב את ממונו, לא יונהו בממון או בדברים, ולא ישיג את גבולו, ולא יגרום נזק לממון חבירו, ועוד מצוות התלויות במצוות שבין אדם לחבירו].
ילקוט יוסף השכמת הבוקר הערות סימן א - מהלכות השכמת הבוקר אות יט
מצות "ואהבת לרעך כמוך" - מצוות שבין אדם לחבירו
וכשהוא אומר הריני מקבל עלי וכו', יכוין שאוהב את חבירו וממילא לא יגנוב את ממונו, לא יונהו בממון או בדברים, ולא ישיג את גבולו, ולא יגרום נזק לממון חבירו, ועוד מצוות התלויות במצוות שבין אדם לחבירו, כאשר יבואר.
וטעם אמירת נוסח זה קודם התפלה, כתב במנחת אהרן (כלל ט' אות ה'), שמתוך כך תהיה תפלתו כלולה מכל ישראל, כמבואר בספר הכוונות, וישתתף בצער חביריו כאילו הוא היה שרוי באותו צער ממש. ע״כ. והובא באחרונים כאן. וכן כתב מרן החיד״א בקשר גודל (סי' ז' אות יט), שקודם התפלה יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך וכו'. וכתב עוד בספרו דבש לפי (מערכת א' אות לא), כי דורשי רשומות אמרו, כי אהבה גימטריה אחד, וזה שהוא אוהב לרעהו, ואהבה שנית שאוהב לו רעהו, ב' פעמים אהבה גימטריה כ״ו, שם המיוחד. וזהו שאמר ואהבת לרעך כמוך אני ה', נעשה כמספר שם המיוחד. ולי הדל נראה, שעל ידי האהבה שהוא חסד מתמתק הדין ונעשה רחמים. ע״כ. גם בקצור שלחן ערוך (סי' יב אות ב') כתב: טוב ליתן צדקה קודם התפלה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך. גם יקבל עליו קודם כל תפלה מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו, כי אם ח״ו יש פירוד לבבות ישראל למטה, אזי גם למעלה אין התאחדות. אבל התאחדות בגופיהן שלמטה גורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעלה. ועל ידי זה גם תפלותיהן מתאחדות, ואז בהיות תפלותיהן כלולות יחד, הן רצויות לפניו יתברך שמו. ע״כ. וכן הוא בבן איש חי (פר' מקץ אות ה'), ובכף החיים (סי' א אות כח, ובסי' כה אות כג), והוסיף, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן האברים שלו, ואם יש איזה חבר מהם בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי או מחמת בנים ח״ו, ויתפללו עליו וכן בכל תפלותיו וצרכיו ודבריו ישתף חבירו עמו. [שעה״כ].
וראה להלן (סי' צח) שהבאנו מה שהעירו הפוסקים, דהיאך אנו מתפללין ואין אנו מכוונים, והרי כתב הרמב״ם, תפלה בלא כוונה אינה תפלה, ולכאורה הוי ברכותיו ברכות לבטלה. ויש שכתבו ליישב, דכיון שמשתף עצמו עם חבירו, תפלת שניהם עולה כאחד גם בלי כוונה. ע״ש.
ובספר שערי הלכה ומנהג (חב״ד, או״ח עמוד קכד) כתב, דבעת סעודת הבר מצוה של האדמו״ר שאל את אביו מוהרש״ב, מדוע אומרים הריני מקבל עלי וכו' לפני התפלה דוקא, והשיב, עיקר התענוג של האב הוא בראותו את ילדיו מתנהגים באחדות, ואוהבים זה את זה. ומכיון שתפלה ענינה בקשת צרכיו, הן צרכים גשמיים והן צרכים רוחניים, לכן קבעו לקבל המצות עשה של אהבת ישראל קודם התפלה דוקא, כדי לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים קודם הבקשות שבתפלה.
ומה שכתבנו ואחר כך יהיו כל מעשיו וכו', הוא על פי מה שאמרו בירושלמי (פ״ד דברכות הלכה א') ר״י בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהיה עליו מורא שמים כל היום.
והנה מצות ואהבת לרעך כמוך היא אחת ממצות עשה שבתורה, וגדר המצוה שינהג עם חבירו ויעשה עמו טובה כדרך שרוצה שינהגו עמו ויעשו עמו טובה. וז״ל הרמב״ם (פ״ו מהלכות דעות הלכה ג'): מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. ושם (הלכה ה') כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וכו', ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חבירו והמחרפו, אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. ע״כ. והרבה מצוות שבתורה תלויות בזה, שהאוהב את חבירו לא יגנוב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון, ולא בדברים, ולא ישיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. נמצא שכמה מצוות תלויים בזה. [חינוך מצוה רמג]. לפיכך דרש רבי עקיבא (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה ד', ותורת כהנים פרשת קדושים) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ואיתא באבות דרבי נתן (פרק טז) רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך וכו', בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלך אם יש בידך לשנות שנה לו ואם לאו פטרהו מיד ואל תקח ממנו את ממונו, שנאמר (משלי ג' כח) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך. ע״כ. והיינו, שאסור לומר אוהב אני את החכמים ואשנא את עמי הארץ, אלא אהב את כולם. שהרי הקדוש ברוך הוא מבקש מבני ישראל שיהיו אוהבין זה לזה, ויהיו מכבדין זה לזה. [תנא דבי אליהו פרק כח]. וכן מצינו באנשי דור ההפלגה, שמתוך שאוהבים זה לזה, לא רצה הקדוש ברוך הוא לאבדן מן העולם. אלא פזרן בד' רוחות העולם. אבל אנשי סדום מתוך שהיו שונאים זה לזה אבדו מן העולם הזה, ומן העולם הבא. [אבות דרבי נתן פרק יב מט״ז].
וכתב החינוך שם: שורש מצוה זו כי כמו שיעשה הוא בחבירו כן יעשה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות. והרמב״ן על התורה (ויקרא יט יח) כתב, וטעם ואהבת לרעך כמוך, הפלגה כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמים (ב״מ סא א) אלא ציותה התורה שיאהב את חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר ואהבת את רעך כמוך והשוה אותם במלת לרעך וכו', כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה. ואם יהיה אוהבו יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר וכבוד ובדעת וחכמה ולא שישוה אליו. אבל יהיה חפץ בלבו שהוא יהיה יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו, כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורים באהבה.
והחזקוני (ויקרא יט, יח) כתב, ואהבת לרעך כמוך, פירוש, ואהבת לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך, דעלך סני לחברך לא תעביד. וכן תפרש גבי והגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך.
וכתב בספר חרדים (פרק ט' מצוה כח), ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו, ויהיה רוצה כבוד חבירו ככבוד עצמו, ואהבתו וחמלתו על חבירו כאהבתו וחמלתו על עצמו, ומבקש תועלתו, ושמח בטובתו ומיצר בצרתו, ודיבורו עמו תמיד בנחת דרך חיבה וכבוד. ע״כ.
ויש לחקור אם מצות ואהבת לרעך כמוך מבחינה מעשית היא מצוה על דרך השלילה, שלא להזיק לחבירו בממון וכדו', או גם על דרך החיוב להטיב עם חבירו. כי לשון הגמ' בשבת (לא א) גבי המעשה בגר צדק עם הלל הזקן, שאמר לו מאי דעלך סני לא תעביד לחברך. וביאר שם המהרש״א, דאמר לו בלשון שלילה, מאחר ופסוק זה דואהבת לרעך כמוך סמוך ללאו דלא תקום ולא תטור, והיינו שלא תעשה לו רעה, אבל קרא לא קאמר דצריך שיעשה טובה לחבירו כמוך, דהא אמרינן חייך קודמין. ע״ש. וראיתי שדייקו מדברי ספר החרדים הנז' דסבירא ליה דמצוה זו היא על דרך החיוב, להטיב עם חבירו ולספר בשבחו וכו'. ולדבריו גם לזה נתכוין הלל שאמר מאי דעלך סני וכו' והיינו כשם שאדם רוצה שיטיבו עמו ויספרו בשבחו, כך ינהג עם אחרים. וזה מה שכתב הרמב״ם (פרק יד מהלכות אבל הלכה א'), וז״ל: מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך. ע״כ. והיינו גם על דרך החיוב, שיעשה טובה לאחרים.
ואל יאמר אדם הואיל ואני איני מקפיד על מי שמבזה אותי לכן אני אבזה אותם שהרי התורה לא ציותה לאהוב אותו יותר ממני, אם עושה כן וחבירו מקפיד עובר משום ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא מבזה את השי״ת, שהרי נאמר בצלם אלהים עשה את האדם. [בראשית רבה כד, ז. ספר חסידים סי' שמט].
וכתב רבנו משה קורדבירו ז״ל, דסמא דכלא להיות סבלן ומוחל על עלבונו, ולהיות מעביר על מדותיו, וטוב לו מכל הסיגופים ותעניות לכפרת נפשו. והובא בכף החיים פלאג׳י (סי' א' אות ד'), דמדה זו היא מרגלית שאין לה ערך, וכמו שכתב מרן החיד״א במורה באצבע (אות ו'). ואפילו בלבו לא יהא מרגיש כלל, כי זהו בכלל תועבת ה' כל גבה לב. וכמו שכתב בראשית חכמה. ואיתא בפ״ק דאבות דרבי נתן, לא יקפיד אדם על דבריו, והלא דברים קל וחומר, ומה משה רבינו חכם גדול שבגדולים, אב לנביאים, בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו, אנו על אחת כמה וכמה. מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו, ולא יהא מקפיד על דבריו. ע״כ.
ואמנם כתב במנחת חינוך שם, דהמצוה לאהוב כל אחד מישראל הוא דוקא אם הוא איש כשר, אבל אם ראה שעבר עבירה מצוה לשנאותו כמבואר לעיל (מצוה רלח). וכן כתב בהגהות מיימוניות (פ״ו מהלכות דעות הלכה ג'), וז״ל: מצוה על כל אדם לאהוב וכו', ודוקא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ואומר הלא משנאיך ה' אשנא. ע״כ. ועיין בסמ״ג (עשין ט'), וביראים (סי' לח). ואמנם המהר״ם שיק (תרי״ג מצוות מצוה רמד) העיר מהא שלמדין (בסנהדרין מה א) מואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. היינו שכולל גם רשע [המחוייב מיתה], וכמפורש ברמ״ה (שם נב ב), וכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפילו רשע. ורק מסית נתמעט בפירוש ממצות ואהבת. ומוכח דהא שמצוה לשנוא רשע הוא לא מפני שנתמעט מהלשון ואהבת לרעך כמוך, כי אם ציווי בפני עצמו, מהפסוק (משלי) יראת ה' שנאת רע שהובא בפסחים (קיג ב). ועיין בהערות הרי״פ פערלא (מצות עשה יט, קמג).
מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו
והנה בשני לוחות הברית מצינו שבצד ימין נכתבו המצוות שבין אדם למקום, אנכי ה', לא יהיה לך, וכו'. ומצד שמאל המצוות שבין אדם לחבירו, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, וכו'. ובאו ב' הלוחות מחוברים, כדי להורות על כך שאי אפשר להפריד בין הדברים. ולא יתכן שאדם יאמר שהוא מקבל את המצוות שבין אדם למקום, אבל מצוות שבין אדם לחבירו אינו מקבלם, מפני שהוא שונא את פלוני ואלמוני, וכן ההיפך. וגם לא יתכן שאדם יקיים באמת מצוות שבין אדם למקום בשלימות כאשר אינו מקיים מצוות שבין אדם לחבירו, ששניהם קשורים בקשר בל ינתק. ובזה מובן מה שאמרה התורה, ואהבת לרעך כמוך אני ה', והקשו המפרשים, דלכאורה מה הקשר בין הדברים, ואהבת לרעך כמוך היינו מצוות שבין אדם לחבירו, ואילו אני ה' זו מצוה שבין אדם למקום. אלא התורה רומזת שאי אפשר לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך אם אינו מקיים אני ה'. שרק אם יש אמונה בהשי״ת, ומקיים אני ה', אז יכול להגיע לואהבת לרעך כמוך. וכן ההיפך.
והנה נודע מה שאמרו בגמרא עבודה זרה, על רבי שמעון בן שטח שקנה חמור מישמעאלי אחד, וכשהביאו לביתו מצא אבן טובה תלויה לו על צוארו. ובני ביתו שמחו, אמרו, הדא הוא דכתיב ברכת ה' היא תעשיר. [שהרי אבידת גוי אינו חייב להחזיר אלא מפני קידוש ה']. עמד רבי שמעון בן שטח והחזיר את האבן לאותו ישמעאלי, אמר, ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח. ושואל המגיד מדובנא, לכאורה רבי שמעון בן שטח אכן עשה מעשה גדול שהחזיר את האבן טובה לישמעאלי, ואם כן הוה ליה לאותו ישמעאלי לומר, ברוך שמעון בן שטח, מפני מה הזכיר ברוך אלוקי שמעון בן שטח. אלא אותו ישמעאלי כנראה היה משכיל, והתבונן בדרכי בני אדם, כי הנה אלולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, כי אדם מטבעו פועל בו כח האגואיזים למשוך כל דבר אליו, בבחינת שלי שלי ושלך שלי. וכשם שכדור הארץ יש בו כח משיכה המושך אליו כל חפץ, כך האדם פועל בו כח משיכה למשוך כל דבר אליו. [כי הנה אם זורקים איזה חפץ כלפי מעלה, החפץ חוזר ויורד. ומטעם זה האדם הולך זקוף על שנים, והבהמה הולכת כפופת קומה על פני הקרקע, כי לאדם יש נשמה שהיא חלק אלוה ממעל, כי נר ה' נשמת אדם, ולכן הולך זקוף כי נשמתו נמשכת לשורה למעלה. ולכן בכל בוקר אין הנשמה רוצה לחזור לגוף האדם, עד שאומר לה הקדוש ברוך הוא שובי בתי וכו', (חוץ מנשמתו של משה שרצתה להשאר בגופו). כי הנשמה נמשכת לשורשה. וכן המדליק נר יראה שהאש הולכת כלפי מעלה, כי האש יסודו מהשמש, ואם נשפשף אבן באבן יצא אש מכח הכאת השמש על האבן. וכל המים הולכים ויורדים ואינם עולים, כי נמשכים לשורשם שהוא בים]. ועל כל פנים אם רואים שאין האדם מושך כל דבר אליו, על כרחך שזה משום מוראה של מלכות וכדומה. והנה אותו ישמעאלי ראה כאן דבר משונה, שהרי רבי שמעון בן שטח יכל לקחת את האבן טובה מבלי שאף אחד בעולם ידע מכך, ולא היה לו כאן מוראה של מלכות, ואם כן מדוע לא משך אליו את האבן טובה לקחתה בשבילו. ומכאן הגיע אותו גוי למסקנא שיש כח נוסף בעולם בנוסף לכח הגשמי, ובנוסף לכח המשיכה פועל כח אחר, הפוך. כח של נתינה שהוא ההיפך מהטבע. וזה כח על טבעי, ולכן אמר ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח, שמזה הבין הגוי, על ידי המעשה הטוב שראה, ראה כאן התגלות כח על - גשמי ועל - טבעי. וזה הפשט ואהבת לרעך כמוך אני ה', הסמיכות באה לרמוז שזהו בעצם הגילוי השמיימי שאני ה', זהו הגילוי שקיים כח עליון מעל הטבע.
ולפי זה, זה הביאור של המושג קידוש ה' וחילול ה', כי במעשה טוב שאדם עושה מוכיח שיש כח עליון הפועל מעל לכוחות הטבעיים.
ובזה גם מובן למה בני ישראל שמעו "אנכי ה' אלוקיך" רק אחר שקיימו "ויחן שם ישראל נגד ההר" כאיש אחד ובלב אחד. באחדות, שרק אז יכלו להגיע להכרה בכח אלוקי, כי ואהבת לרעך כמוך והתגברות על כח האגואיזים היא ההוכחה לכח על טבעי, וכח עליון.
ובכלי יקר כתב לבאר, כי הנה בגמ' שבת (לא א) אמרו, מעשה בגוי אחד שבא לפני הלל הזקן, ואמר לו למדני את כל התורה כולה על רגל אחת וכו'. ומבואר שם דשמאי דחה אותו, ואילו הלל קיבלו לאחר שאמר לו ואהבת לרעך כמוך אני ה', מאן דסני עלך לא תעביד לחברך, וזו היא כל התורה כולה, ואידך זיל גמור. וצריך ביאור, ממה נפשך אם אותו גר התכוין להתלוצץ במה שאמר למדני כל התורה כולה על רגל אחת, אם כן למה נזקק לו הלל, ואם התכוין להתגייר באמת, למה דחהו שמאי.
אלא כפי הנראה אותו גוי רצה באמת ובתמים להסתפח לנחלת ה', אלא ששאל מהו יסוד התורה כולה, ומהיכן זה מתחיל, ממצוות שבין אדם למקום או ממצוות שבין אדם לחבירו? וענה לו הלל, ואהבת לרעך וכו'. ועיין בכלי יקר שם שהקשה, והרי בגמרא סוף מכות אמרו, בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה. אלא דבין אדם למקום הוא וצדיק באמונתו יחיה, אבל היסוד מתחיל מבין אדם לחבירו, כי דרך ארץ קדמה לתורה. וזה שאמרו על שני הכרובים פורשי כנפים למעלה, ופניהם איש אל אחיו, לרמוז על שני יסודות אלה.
שבירת המידות
והנה היסוד למצוות של בין אדם לחבירו, הוא הויתור כלפי הזולת, ושבירת המדות, כי מדה כנגד מדה, כאשר הקדוש ברוך הוא רואה שבריותיו מעבירין על מדותיהם, גם הוא יתברך מעביר על מדותיו ומבטל הגזרות. ושבירת המדות הוא גם כלפי מי שאינו אוהבו, וכמו שמובא במדרש ויקרא רבה, על רבי תנחומא, שהיו ישראל צריכים למטר, וגזר תעניות א' וב' ולא ירדו גשמים, ובשלישית אמר להם שכל אחד יקיים מצות צדקה. ואדם אחד יצא לחלק כספו לעניים, ופגשה בו גרושתו ואמרה לו, תן צדקה לאותה אשה שמיום שיצאה מביתך לא ראתה שום טובה, כיון שראה אותה בצרה גדולה נתמלא עליה רחמים ונתן לה מכספו, על שום שנאמר ומבשרך אל תתעלם. באו ואמרו לרבי תנחומא שאחד מבני העיר חשוד שעבר עבירה עם גרושתו, וקראו אליו, ואמר לו ענין הצדקה, באותה שעה הגביה רבי תנחומא עיניו לשמים ואמר, מה אם זה בשר ודם התמלא עליה רחמים, אנחנו בניו וכו', באותה שעה ירדו גשמי ברכה. ומכאן החשיבות הגדולה של שבירת המדות, דכל מה שהתפללו באותו דור של תנאים ואמוראים על הגשמים, לא התקבלה תפלתם, ורק שבירת המדות של אותו אחד שפירנס את גרושתו, היא שעמדה לבטל גזרת עצירת הגשמים.
וכן מצינו בגמרא מנחות (ז א) באבימי ששכח מסכת מנחות, והלך אצל תלמידו, רב חסדא, לאדכורי גמריה. וזכה על ידי כך לסייעתא דשמיא לזכור את תלמודו, והיינו מפני ששבר את מדותיו והרב הלך אצל התלמיד.
וכן אנו מוצאים בסוכה (מה ב) אמר רשב״י, יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו. ופירש רש״י, יותם בן עוזיהו צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים, וזכה בכיבוד אביו, ועליו נאמר בן יכבד אב, שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט את עם הארץ לא נטל עליו כתר מלכות בחייו, וכל דינין שהיה דן היה אומרן בשם אביו. ע״כ. וגם כאן אנו רואים עד כמה החשיבות של המדות, שיותם היה עניו, והיה אומר הדינין בשם אביו, וגם לא מלך בחייו, וכל זה הוכיח על שבירת המדות שבו, ולכן היה יכול לפטור את העולם כולו מיום שנברא וכו'.
וכן מצינו בגמרא עירובין (נד ב) ברבי פרידא שהיה חוזר לתלמידו ארבע מאות פעם, ויום אחד הוצרך לצאת לדבר מצוה, ואותו תלמיד לא התרכז בלימודו, והתעכב רבי פרידא וחזר עמו שוב ארבע מאות פעם על תלמודו, ויצאה בת קול ואמרה לרבי פרידא, נוח לך שיוסיפו לך ארבע מאות שנים על ימיך, או שתזכה אתה וכל דורך לעולם הבא, ואמר הקדוש ברוך הוא הוא תנו לו זה וזה. ע״ש. וכ״ז מכח שבירת המדות שחזר שוב על תלמודו ארבע מאות פעם נוספות, בדבר שכמעט וא״א לסובלו.
וזה גם מה שמצינו אצל אסתר, במה שהזמינה את המן לבוא לסעודה אצל המלך, שאמרו בגמרא (מגילה טו ב) רבי שמעון בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס. ופירש רש״י, שאף אני מקרבת שונאיהן של ישראל, אי נמי ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי. ע״כ.
והנה כל מה שהתפללו אנשי הדור ההוא ומרדכי היהודי, התענו וילבשו שק ואפר וכו', כל זה אינו כמו העברה על המדות של אסתר, שצריכה לזלזל בכבודה להזמין את המן, ואז ירגיש המקום וירחם. והיינו כשם שהבריות מעבירין על מדותיהם, כך הקדוש ברוך הוא מעביר על מדותיו לבטל הגזרות. גם בגמ' סוטה (מט א) שני תלמידי חכמים הדרים בעיר ואינן נוחין זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה וכו'. והוא עונש חמור על שאינן נוחין ומכבדים זה את זה. ומכל זה נלמד על חשיבות המדות שבין אדם לחבירו, ולכן אמרו דרך ארץ קדמה לתורה. וראה עוד להלן בסי' נג, בהלכות ש״צ, מה שכתבנו עוד בענין שבירת המדות.
נתינה = אהבה
והנה ידועה השאלה, איך התורה יכולה לצוות ואהבת לרעך כמוך על דבר התלוי בלב, הרי אין בידו של האדם ליצור מצב שבו יאהב את מי שלבו אינו נמשך אליו? אלא הביאור בזה עפמ״ש בארחות צדיקים (שער האהבה) אשכילך ואורך הדרך הוא שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכולתו, העזר בנפשו, הוא שישרת לכל אדם, הן עני והן עשיר, ויטרח בעבורם וכו', ובכל יכוין לשם שמים. ע״כ. וראה שם בלשונו הטהור. ומבואר, שאהבת הזולת נקנית על ידי נתינה. שעל ידי זה מוליד בעצמו לאהוב את חבירו. גם במכתב מאליהו (קונטרס החסד) כותב, אנו הורגלנו שהנתינה היא יחס ותוצאה של אהבה, ואת מי שאני אוהב אני מטיב לו. אולם האמת היא הפוכה, למי שתתן ותעניק, אותו תאהב. ע״ש.
ובעצם בכל אדם יש טבע לתת. האדם הוא חלק אלוה ממעל. והקב״ה שברא את העולם בודאי שלא היה חסר לו מאומה, אלא מטרת בריאת העולם כדי להעניק ולתת. וכמ״ש הרמח״ל בדרך ה', שזה פירוש הפסוק עולם חסד, יבנה. שהעולם נברא בשביל חסד. וממילא גם האדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא טבוע בו כח הנתינה. ולכן יש אנשים גלמודים המגדלים חתולים, כי יש דחף פנימי לתת, להעניק. וכן הנוטע, הוא מטפל בצמחים, וגם זה מכח נתינה.
חז״ל אומרים במסכת דרך ארץ זוטא (פ״ב), אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו. וראה שם במפרשים. ואמנם יש שהתרגלו לתת רק לבני משפחתם. ושאר בני אדם הם כזרים בעיניהם. אולם ברגע שאדם יתן לחבירו ויעניק לו, יזכה לקיים ואהבת לרעך כמוך. הרמב״ן על התורה (פר' קדושים) כותב: כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להטיב בעושר או בחכמה, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא היותר ממנו בכל טובה. ועל זה יצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, ולא יתן שיעור באהבה, ועל כן אמר יהונתן "כי אהבת הנפש אהבו לדוד", בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו, ואמר ואתה תמלוך על ישראל. ובאמת, אנו מוצאים אצל הרבה, שכל אחד מחפש איזו נקודה שהוא מעולה יותר מחברו.
ואהבת לרעך כמוך, הפשט הוא שכל אחד ירצה שגם חבירו יהיו בו מעלות טובות. בחכמה, בתורה, בעושר. ולא די בזה שיהיה כמוהו, אלא שחברו אפילו יעלה עליו. עד שאמרו חכמים ששואלים לו לאדם ביום הדין "המלכת את חברך עליך". ולכן הפסוק מסיים, ואהבת לרעך כמוך אני ה', כשם שאני אוהב אתכם בלי שום תלות, כמו שנאמר במלאכי, ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי, כי השי״ת לא מקבל שום תועלת מאף אדם, כך תאהב את חברך לא בגלל שכיבד אותך ונתן לך איזה גמול, כי אם זה כך הרי אתה אוהב את עצמך, אלא תאהב אותו מפני שהוא כמוך, שאתה והוא מזרע נבחר מכל האנושות, ומבניו של הקדוש ברוך הוא.
והנה במדרש רבה (ב״ר כד, ח) מובא, ואהבת לרעך כמוך ר״ע אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתרצה חברי עמי, שאם עשית כן, דע למי אתה מבזה. בדמות אלקים עשה אותו. [וכן הוא בקיצור בירושלמי פרק ט' דנדרים]. ר' ירוחם ממיר כותב בספרו דעת תורה, שפעמים אדם חושב, אני אוהב את חברי כמוני, וכמו שחברי מבזה אותי, מותר לי לבזותו. שהרי נאמר כמוך. ועל זה בא בן עזאי ואומר, חברך דמות אלוקים. וזה שראינו אצל יעקב אבינו ע״ה, שעבד ברחל שבע שנים, ונתן לו את לאה, ואח״כ עבד שוב שבע שנים עבור רחל. ונאמר: ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. ואמרו חז״ל, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. יעקב יכל לטעון שכשם שלבן רימה אותו, כך הוא יכול לרמותו, אבל בצלם אלוקים עשה אותו, הוא עשה שלא כהוגן, הוא לא יעשה עמו שלא כהוגן.
ובאמת מצינו אצל יהונתן בן שאול, כאשר נפקד מקומו של דוד ביום החודש השני, חרה אפו של שאול ביהונתן, ואמר לו בן נעות המרדות, הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבושתך ולבושת ערות אמך. ואחר כך נאמר, ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף, ולא אכל ביום החודש השני לחם, כי נעצב אל דוד כי הכלימו אביו. הרד״ק מבאר, שלא אכל בגלל שנעצב עבור דוד, וגם בגלל שהכלימו אביו בדיבורו. רואים מכאן עד כמה אהבת הזולת היתה טבועה בו ביהונתן. לא אכל בגלל צערו של דוד. וזה היה עד כדי מסירות נפש, שהרי אביו הטיל עליו את החנית. .
אהבת ישראל בכל מצב ראשי תיבות בל״ק
כמנהגם, באו חסידים לרבם בערב שבת פרשת בלק ושאלו: "כבוד הרב, מהם ראשי התיבות של בל״ק?"
השיב להם הרב: "ראשי התיבות הם ואהבת לרעך כמוך." אמרו החסידים תודה והלכו. כשיצאו, שאלו האחד את השני: "מישהו הבין איך?" ואף אחד לא ידע.
למחרת אזרו אומץ וחזרו לרבם. "כבוד הרב, אולי תוכל להסביר לנו שוב מה ראשי התיבות של בל״ק?". האדמו״ר חזר ואמר: "ואהבת לרעך כמוך".
אחד החסידים אזר אומץ ואמר: "כבוד הרב, אבל זה לא מסתדר עם האותיות! ! !"
האדמו״ר השיב: "כן, זה כן מסתדר. ב' הרי שווה ל-ו' כאשר ה-ב' אינה מודגשת, ל=לרעך, ק=כמוך, שכן, כף או קוף מה זה משנה זה הרי אותו צליל ("ובת קוף כבת כף")." אמרו החסידים תודה ויצאו.
בחוץ נעמדו ואמרו איש אל רעהו: " הכיצד רבנו אומר דברים שכאלה? מה, הוא לא יודע עברית? …"
אבל, אם האדמו״ר אמר אז האדמו״ר אמר, ולא מתווכחים. צריך התבטלות…
אולם, אחד החסידים לא יכול היה לסבול את ההתבטלות המוחלטת של החסידים, נכנס לבדו לאדמו״ר מבלי שחבריו ישימו לב להיעדרו ואמר לאדמו״ר: "כבוד קדושת האדמו״ר, זה הרי לא מסתדר!"
פתח האדמו״ר ואמר: "בטח שלא מסתדר… מה חשבת ש״ואהבת לרעך כמוך" זה רק כשמסתדר? ואהבת לרעך כמוך זה גם כשלא מסתדר, גם כאשר מישהו אינו מקפיד במיוחד, צריך לקיים כלפיו את "ואהבת לרעך כמוך", גם כשמישהו לא חושב כמו שאתה חושב, גם אז צריך לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך.
"לא רק כשזה מסתדר, אלא דווקא ובעיקר כשזה לא!"
מועד לכל חי – רבי חיים פלאג׳י
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
