תשובה
תובנות עומק וכלים מעשיים לחזרה בתשובה
הרב יהודה בן חמו - ראש בית מדרש לאמונה
א - תוספות תשובה ז' מאמר ׳התשובה והשלום׳
״ישנם דברים רבים שהם מעכבים את התשובה ואנחנו חייבים לסלק אותם מקרבנו ולהתגבר עליהם בכל עוז. אבל הדבר שהוא המעכב שהוא כולל בקרבו באמת את כל שאר העיכובים, הוא המושג של ציור התשובה, המקושר שלא על פי אמת, רק עם דלדול נפש, עם חולשה ורפיון והנמכת החיים. הציור הזה הוא באמת פוגם גם בתוכן התשובה של כל יחיד במידה ידועה, אבל יותר מכל הוא מעכב את התשובה הכללית״.
ב – מצוות התשובה ולא מצוות החסימה
רַק לְתֹכֶן הַקֹּדֶשׁ, הָאִישִׁי, וְהָעוֹלָמִי, יֵשׁ אֹפִי עַצְמִי, וְיֵשׁוּת הַחַיִּים מִמְּקוֹרִיּוּת פְּנִימִיּוּת עַצְמִית, אֲבָל תֹּכֶן הַחוֹל, וְקַל וָחֹמֶר הָרַע, הַטָּמֵא, אֵין לוֹ אֹפִי עַצְמִי, וְלֹא תַּאֲוָה עַצְמִית, וְלֹא מַהוּת רָצוֹן עַצְמִי, כִּי אִם דְּחִיפָה חִיצוֹנִית, הַמְּנַעְנַעַת אֶת הַפְּעֻלּוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת. וּמְקוֹר הַחֵשֶׁק, הַתַּאֲוָה, הָאֹפִי, הָעַצְמִיּוּת הוּא בַּקֹּדֶשׁ" [אורות הקודש ח״ג, עמ' קטו]
לֹא רַק בְּכָל דָּבָר שֶׁל רְשׁוּת, כִּי אִם גַּם בְּכָל חֵטְא וַעֲווֹן, בְּכָל הֲרִיסָה, בְּכָל דֵּעָה כּוֹזֶבֶת, יֵשׁ נִיצוֹץ שֶׁל טוֹב וְשֶׁל קְדֻשָּׁה אִידֵאָלִית, שֶׁהוּא מְקַיְּמוֹ וּמְעוֹדֵד אֶת הָרוּחַ לִפְעֻלָּה" [שמונה קבצים, קובץ ב, שנ].
מוסר אביך ד ד: זה נראה בטבע המציאות. שכל כח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול הוא פועל בהכרח. וכיון שהוא פועל אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהיה מסודרת יפעל טוב, ואם לא, יפעל הריסות ורע. לכן יש ללמוד, שכל מי שיש בו איזה כח מיוחד צריך להוציאו לשלמותו כפי האפשר לו. ואם לא יוציא הרי לא די שאינו מוציא ממנו תועלת אלא הוא (אותו הכח) פועל בלבול סדרים והפסדים גדולים בכל דרכי הנהגתו. לפיכך חייב האדם לחפש בעצמו איזה כחות מיוחדים מוטבעים בו. כי הכוחות מעשה ד' המה והם חזקים מאד ולא יתנו להסיג גבולם.
כְּשֶׁעוֹסְקִים בִּתְשׁוּבָה צְרִיכִים לְהַגְדִּיר אֶת מַהוּתָם שֶׁל הַטּוֹב וְהָרַע, כְּדֵי שֶׁהַחֲרָטָה וְזַעֲזוּעַ הָרָצוֹן יִפְּלוּ רַק עַל הָרַע וְלֹא עַל הַטּוֹב. וְעוֹד יוֹתֵר, צָרִיךְ גַּם לִבְרֹר אֶת הַטּוֹב הַנִּמְצָא בְּעֹמֶק הָרַע וּלְחַזֵּק אוֹתוֹ - כְּאוֹתוֹ הַכֹּחַ עַצְמוֹ שֶׁבּוֹרְחִים מִן הָרַע, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַתְּשׁוּבָה כֹּחַ פּוֹעֵל לְטוֹבָה, הַמְּהַפֶּכֶת מַמָּשׁ אֶת כָּל הַזְּדוֹנוֹת לִזְכוּיוֹת [אורות התשובה ט ה]
ח' קבצים ו קמט: הצער נמצא רק לאותו הניצוץ מן הטוב, הקשור בחטיבה אחת עם הרע, והוא מצד הטוב שלו שואף לקיום, ומדמה בדעתו, שתנאי קיומו תלויים הם בקיום כל הסתעפות הרע, שהוא קשור בו, וכל זעזוע של כילוי של הרע מכאיב אותו. ואנו שואפים להפריד את הרע מן הטוב. אז ימלא העולם עונג, יתענג הטוב בקיומו, ההולך וגובר כצאת השמש בגבורתו, ויתענג הרע בכליונו, ההולך ומתגבר גם הוא לפי רבות הטוב. נר רשעים ידעך, ואור צדיקים ישמח"
מאמרי הראי״ה מאמר אל התשובה: "התשובה היא שיבה אל המקוריות, אל הראשית, לחבר את כל ענפי החיים אל השורש אשר משם הם יוצאים. נשמתנו, הלא טהורה היא, . . וכאשר התחילה להתקשר בעולם של החיים המעשיים, ונתאגדה עם הגוף וכל כחותיו, נצטרפה עם דאגותיו וטרדותיו, ונסתבכה בסבכי מלחמת חייו הקשים. . ומתוך כך כהו מאורותיה, והועם זיו אורם, ומתוך המחשך הזה, באים כל דרכי התעיה הרבים אשר בחיים האנושיים. אמנם הננו נקראים אל התשובה. . כלומר, לקשר את הענפים של החיים המתגלים בכל העלילות, בכל המפעלים, בכל התכונות ובכל המדות, אשר לנו אל מקור שרשם אל טהרתה של הנשמה, אל ראשית הוייתה, אל אצילות כבודה ומקור אור חייה. שובה ישראל עד ד' אלקיך.
שמונה קבצים, קובץ ח, קד: "בְּעֵת אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ הָאָדָם נְפִילָה, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁמִּמַּעֲמַקֵּי הַתְּהוֹמוֹת הוּא צָרִיךְ לִדְלוֹת מַרְגָּלִיּוֹת יְקָרוֹת, וְיָשׁוּב וְיַעֲלֶה, וִיחַדֵּשׁ כּוֹחוֹ בִּגְבוּרָה וְשַׁלְוָה, לֵאוֹר עוֹלָם, עוֹד בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִיּמֵי קֶדֶם"
ג - תשובה ליצור יצירה מכלי שבור
גמרא יומא פו - אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו'. איני, והאמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה (פו ע״ב).
יב א: "התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפליות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם, אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו, הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה. ."
תניא פרק ז - אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה' כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה' בְּתַכְלִית. וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְּאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זַ״ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים כו'. וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ. אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה וַה' יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ שֶׁיְּבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
עץ חיים שער מט - ע״י עבירה נתגשם וגבר היצה״ר ונתחזק, והיה הטוב כפוף תחתיו. ועתה ע״י התשובה אותו חלק טוב שהיה כפוף תחתיו שב למקומו וזהו פירוש תשובה… גם תבין ענין הזדונות הנעשות כזכיות כי הרי הם נפרדין ע״י התשובה הטוב מהרע ואז הטוב שבהן הולך לקדושה לגמרי א״כ הם נעשו כזכיות ממש אותה בחינת של הטוב שהיו מעורבים עם הרע"
ד - תשובה היא איכותית ולא כמותית
אוהת״ש ט א. - הרצון הבא מכוחה של התשובה הוא הרצון העמוק של עומק החיים, לא הרצון השטחי שהוא תופס רק את הצדדים הרפים והחיצונים של החיים, כ״א אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, והרי היא העצמיות הגמורה של הנשמה.
ה - אין כח להתמודד! התמודדות היא ברכה
כשהיה צעיר בא הצדיק רבי אלעזר מקוזניץ לפני דודו הקדוש, ״השרף ממוגניצא" וביקש ברכתו. ״במה אברכך״, שאל הדוד. ״שלא אעמוד בפני ניסיונות״, השיבו השרף: "זו, אינה ברכה. אי אפשר להתעלות בלי מלחמה מתמדת, והתגברות על ניסיונות! אלא אברכך שבשעת הניסיון, תדע שהוא ניסיון! ויהיה לך כח לעמוד בו! ״ (״גן הדסים״ מערכת השרף ממוגניצא).
הראי״ה (פנקסי הראי״ה א עמ' תנט): "לא נבראו עיכובים בעולם כדי לעכב בין גשמיים בין רוחניים אלא כדי לחזק עוד יותר ויותר את גדולת החיים"
ו - הבורא לא רוצה אותך מושלמ/ת.
מהר״ל נתיב התשובה פרק ה - "מָשָׁל אֶל מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנָּתַן לְאֶחָד כְּלִי לִשְׁמֹר, וְהַכְּלִי נִשְׁבַּר, וְהוּא מִצְטַעֵר עַל זֶה מֵאֵימַת הַמֶּלֶךְ, וְלֹא יֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה. לְכָךְ הוּא שׁוֹאֵל חָכָם אֶחָד מַה יַּעֲשֶׂה, וְהוּא מֵשִׁיב כִּי דָּבָר זֶה אֵינוֹ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְאֵין לְהָשִׁיב לוֹ הַכְּלִי כָּךְ. וְאָדָם זֶה לֹא יֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה, וְיֹאמַר כִּי בְּאוּלַי זֶה לֹא יָדַע הַנְהָגַת מֶלֶךְ זֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁאַל אֶחָד מִקְּרוֹבֵי הַמַּלְכוּת שֶׁהֵם מַכִּירִים אֶת הַמֶּלֶךְ, וְכַאֲשֶׁר הוּא שׁוֹאֵל אוֹתוֹ מֵשִׁיב לוֹ, כִּי אֲנִי מַכִּיר אֶת הַמֶּלֶךְ גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ, אֵין רָאוּי לְהָבִיא כְּלִי זֶה לְפָנָיו, וּלְכָךְ אָמַר כִּי יֵשׁ לְאַבְּדוֹ לְגַמְרֵי. וְהִנֵּה לֹא יֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה, וּלְכָךְ אוֹמֵר: אֵלֵךְ אֶל הָאֻמָּן שֶׁיצר אֶת הַכְּלִי, אוּלַי יִמְצָא לוֹ תַּקָּנָה, וּבָא אֶל הָאֻמָּן, ואָמַר שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה לְזֶה הַכְּלִי, אֲבָל הַתַּקָּנָה קָשָׁה גַּם לֹא לְכָל הַקִּלְקוּלִים שֶׁבּוֹ רַק לְאֶחָד אוֹ לִשְׁנַיִם. וְהִנֵּה זֶה אוֹמֵר: עַל כָּל פָּנִים לֹא אוּכַל לִהְיוֹת נָקִי מִזֶּה, אֵלֵךְ אֶל הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ, יַעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה, וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ אָמַר: הַכְּלִי הַזֶּה שָׁבוּר אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בּכלים שבורים"
“שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם ‘חטאים תרדף רעה’. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן ‘הנפש החוטאת היא תמות’. שאלו לתורה – חוטא מהו עונשו? אמרה: ‘יביא קרבן ויתכפר’ שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן ‘יעשה תשובה ויתכפר לו'” (ירושלמי מכות ב’, ו’).
אורות הקודש ב: מה אנו חושבים על דבר המטרה האלוהית בהמצאת ההויה? אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר צריכה ההויה העולמית להתהוות, וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית… של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה.
רבי נחמן -ליקוטי התחזקות לז: "וְהוּא מַעֲלָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן יֵצֶר הָרָע לָאָדָם, כִּי אָז יָכוֹל לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עִם הַיֵּצֶר הָרָע דַּיְקָא. דְּהַיְנוּ לְהִתְגַּבֵּר מִתּוֹךְ חֲמִימוּת הַיֵּצֶר הָרָע, לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ לְתוֹךְ אֵיזֶה עֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדַת ה'. וְאִם אֵין יֵצֶר הָרָע לָאָדָם, אֵין עֲבוֹדָתוֹ נֶחֱשֶׁבֶת כְּלָל. וּבִשְׁבִיל זֶה מַנִּיחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט כָּל כָּךְ עַל הָאָדָם, וּבְיוֹתֵר עַל מִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. אַף עַל פִּי שֶׁעַל־יְדֵי הִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ כָּל כָּךְ הוּא מֵבִיא אֶת הָאָדָם לְמַה שֶּׁמֵּבִיא לְכַמָּה עֲווֹנוֹת וּפְגָמִים גְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי כֵן הַכֹּל כְּדַאי אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ בִּשְׁבִיל הַתְּנוּעָה טוֹבָה, מַה שֶּׁבְּתֹקֶף הִתְגַּבְּרוּתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו הָאָדָם בְּאֵיזֶה תְּנוּעָה וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה יָקָר אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר מֵאִלּוּ עָבַד אוֹתוֹ אֶלֶף שָׁנִים בְּלִי יֵצֶר הָרָע. כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ כִּי אִם בִּשְׁבִיל הָאָדָם, שֶׁכָּל מַעֲלָתוֹ וַחֲשִׁיבָתוֹ הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ יֵצֶר הָרָע כָּזֶה, וְהוּא מִתְחַזֵּק כְּנֶגְדּוֹ. עַל־כֵּן כָּל מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּמוֹ כֵן יָקָר בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר כָּל תְּנוּעָה בְּעַלְמָא שֶׁהוּא מִתְחַזֵּק נֶגְדּוֹ. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ עוֹזְרוֹ לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדו".
ז - אנחנו באמת מלאים בטוב!
(שמות כ, ה): פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
(ליקוטי הלכות או״ח - הלכות השכמת הבוקר הלכה א): כִּי כְּשֶׁאָדָם רוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ זֶה בְּחִינַת שֵׁנָּה, וּכְשֶׁמְּחַפֵּש וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן וּמְחַיֶּה וּמְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וּמְעוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ לַעֲבֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה, זֶה בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָּה, אֲבָל בֶּאֱמֶת הָאָדָם אָסוּר לְיַאֵשׁ עַצְמוֹ, וְצָרִיךְ לְהִתְגַבֵּר לְעוֹרֵר מִשֵּׁינָתוֹ עַל יְדֵי הַמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁאָדָם מוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, זֶה בְּחִינַת אֱלֹקוּת, כִּבְיָכוֹל, כִּי כָל הַטּוֹב מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אוֹרַיְתָא וְיִשְֹרָאֵל וקוב״ה כּוֹלָא חָד, נִמְצָא כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיִשְֹרָאֵל אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, דְּהַיְנוּ אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, זֶה הַטּוֹב הוּא אַחְדוּת גָּמוּר עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי (תהלים קמ״ה) "טוֹב ה' לַכֹּל", כִּי כָל הַטּוֹב שֶׁנִּמְצָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוּא הַכֹּל מִמֶּנוּ יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ (שם ב'), "כִּי ה' יִסְמְכֵנִי", הַיְנוּ הַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹקוּת בְּחִינַת טוֹב ה' לַכֹּל, זֶה הוּא סוֹמֵךְ אוֹתִי וּמֵקִיץ אוֹתִי מֵהַשֵּׁנָּה וְעַל יְדֵי זֶה אֶזְכֶּה לִתְשׁוּבָה כִּי כָל הָרָע נִדְחֶה מִפְּנֵי מְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ וּמְחַיֶּה וּמֵרִים אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי מְעַט מִן הָאוֹר דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחֹשֶׁךְ, כַּיָּדוּעַ. וְזֶהוּ שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, הַיְנוּ שֶׁתָּמִיד אֲנִי מֵשִֹים וּמְשַׁוֶּה ה' לְנֶגֶד עֵינַי, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי רָחוֹק מִמֶּנוּ יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי כֵן ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד בְּכָל מָקוֹם, כִּי אֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי נְקֻדָּה טוֹבָה
כִּי עִקַּר הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָטִיּוּת גְּאֻלַּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד תָּלוּי בִּידִיעָה וְהַשָֹּגָה זֹאת! שֶׁיַּזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבּוֹ וִיחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ. מַה שֶּׁדָּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, זֹאת הַבְּחִינָה מְטַהֶרֶת טְמֵאִים וּמְטַמֵּא טְהוֹרִים, כִּי מִי שֶׁהוּא בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה צָרִיךְ דַּוְקָא לִמְצֹא זְכוּת בְּעַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּוֹל לְגַמְרֵי ח״ו, וְעִקַּר טָהֳרָתוֹ וּתְשׁוּבָתוֹ עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא. אֲבָל מִי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ בְּמַדְרֵגַת הַטּוֹב בְּוַדַּאי נִפְגַּם עַל יְדֵי זֶה, וְזֶה בְּחִינַת מְטַהֵר טְמֵאִים וּמְטַמֵּא טְהוֹרִים.
ח - לעבוד עם ה' ולא רק את ה'
גמרא קידושין ל: אמר ר''ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו. "קדושים תהיו כי קדוש אני"
ט - ה' סלח לך אתה לא סולח לעצמך
בעל התניא אגרת התשובה פרק יא: "ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח, המרבה דווקא, דהיינו שבמידת בשר ודם אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו, ואחר כך חזר לסורו, קשה מאד שימחל לו שנית, וכל שכן בשלישית ורביעית. אבל במידת הקב״ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממידת הרחמים ומידותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף, כמו שכתוב: "כי לא כלו רחמיו"
ספר התניא - אגרת התשובה - פרק יא - האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' בלי שום ספק בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י״ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו.
ר' נחמן (ספר משיבת נפש עמוד קא): "בתחילה היצר הרע מחטיא את האדם על ידי שיקרו שמטעה אותו בכמה מיני הטעיות, ואחר כך כשבא על דעתו לשוב הוא מחליש דעתו ומכניס בליבו שכבר נסתלק השם יתברך ממנו והוא רחוק כל כך עד שכבר אי אפשר לו לשוב. ובאמת הוא להפך כי מלכותו בכל משלה וכמו שנאמר, השוכן איתם בתוך טומאותם"
י - 'אחטא ואשוב' אין לי תקנה.
"כל האומר אחטא ואשוב אין מספין בידו לעשות תשובה" התשובה לכך זה לא נכון כתוב: "היום אם בקולו תשמעו"
ספר התניא - אגרת התשובה - פרק יא – "אחטא ואשוב היינו דוקא שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו אלא שסומך בלבו על התשובה ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא אין מספיקין וכו'. ואף גם זאת אין מספיקין דייקא. אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו.
הרב אברהם יהושע העשיל מאפטא אוהב ישראל - לימי הרצון והתשובה: "מגודל רחמי הש״י שמרחם על כל בריותיו. וגם על החוטאים נגדו ית'. וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח לזאת שולח הש״י הרהורי תשובה בליבם ומעורר אותם שישובו בתשובה שלימה או ע״י איזה סיבה מעוררם שישובו. אכן יש עבירות חמורות כמו האומר אחטא ואשוב וכדומה, אז אין מהראוי שהש״י יחזר אחריו לעוררו ולבקש ממנו שיעשה תשובה רק צריך האדם להתעורר מעצמו ולהתוודות לפניו ית' בכל לבבו וישפוך שיחו לפניו ית' שישלח לו עזר וסיוע מן השמים שיגמור תשובתו בכי טוב ואז באמת מקבלין תשובתו! וזהו מאמרם ז״ל (יומא פה) 'אין מספיקין בידו לעשות תשובה'. ולא אמרו אין מקבלין תשובתו. אך ודאי כוונתם הוא שאין מעוררין אותו מן השמים שישוב. אך ורק ממתינין ומצפים ומייחלין מתי יתעורר מעצמו לעשות תשובה שלימה. ואז בלי ספק שמקבלין תשובתו בשמחה. וכלל גדול אמרו חז״ל (ירושלמי פאה פ״א ה״א) באמת שאין לך דבר העומד בפני התשובה.
יא - חשיבה חיובית הבסיס להתפתחות רוחנית
הרב משה קרודברו (בספרו תומר דבורה פרק א'): "לֹא יַעֲשֶֹה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבְרָא (על ידו) מַשְׁחִית, כְּדִתְנַן (אבות פ״ד, י״ד), "הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קָטֵיגוֹר אֶחָד", וַהֲרֵי אוֹתוֹ קָטֵיגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּבָּ״ה וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָֹאָנִי; וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּימֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּבָּ״ה, וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו, וּבַמֶּה מִתְקַיֵּים? הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיֹּאמַר הַקָּבָּ״ה, "אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים, יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָֹאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ"
יב - יש בנו נשמה אלוהית על טבעית
אורות ישראל פרק א יא: "אִי-אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיִּתְעַלֶּה עַל טִבְעוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּמִיד חוֹשֵׁב שֶׁכָּל הַמֻּטְבָּע בַּטֶּבַע אֵין עָלָיו כּחַ עֶלְיוֹן עַל כֵּן אֵין מָנוֹס מִשִּׁפְלוּת הַמּוּסָר שֶׁבְּעמֶק הָרוּחַ לֹא לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה-זָרָה וְלֹא לְכוֹפְרִים מֻחְלָטִים, וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהִיא מַעֲצֶמֶת (מעצימה) אֶת הָרוּחַ, לְהַעֲלוֹתוֹ מִכָּל הַמִּגְרָעוֹת שֶׁבַּטֶּבַע הַבְּהֵמִי הַפִּרְאִי שֶׁל הָאָדָם, הִיא רַק הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱמוּנִית"
(דברים כח סו): וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.
אורות התורה יא ב: הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו, כְּלוֹמַר שֶׁיַּאֲמִין בְּחַיֵּי עַצְמוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו הַהוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִיְּסוֹד נַפְשׁוֹ, שֶׁהֵם טוֹבִים וִישָׁרִים וְשֶׁהֵם מוֹלִיכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. הַתּוֹרָה צְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה נֵר לְרַגְלוֹ, שֶׁעַל יָדָהּ יִרְאֶה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם הַטָּעוּת עֲלוּלָה, אֲבָל הַמַּעֲמָד הַתְּמִידִי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַבִּטָּחוֹן הַנַּפְשִׁי. הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב לְהַאֲמִין, שֶׁנְּשָׁמָה אֱלֹהִית שְׁרוּיָה בְּקִרְבּוֹ, שֶׁעַצְמוּתוֹ כֻּלָּהּ הִיא אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה.
יג - איך לעמוד בניסיון קשה?
רבי צדוק (ספר צדקת הצדיק - אות עו ): "בעת ניסיון האדם ידע שבאותו עת הוא הכנה לאותו דבר לטוב ואם יזכה באותה שעה יוכל לעלות למדרגה גדולה מאד כפי גודל החטא שהיצר מסיתו כך הוא גודל הטובה שיוכל לקלוט אז אם יהפוך תשוקה זו וחמדה זו לטוב ומאותו ענין ממש הוא הטובה היפך הרעה. וכמו שמובא בזוהר (פנחס רט״ז סוף ע״א) כי בעת המבול היו ראויים לקבל התורה ומים היינו תורה והם הפכוהו למים הזידונים"
יד – תשובה – "לגדול מזה ודי"
עין איה שבת פרק ה עט: "הטוב השלם אין לו ניגוד וכל עניני הניגוד שנמצא בעולם, בין בדעות בין בסדרי החיים המעשיים, הוא בא רק מפני שאפילו בצד הטוב יש בו איזה חלק של רע והפסד על כן נמצא ניגוד מכוון המקטרג על הטוב ההוא מפני חלק הרע שבקרבו, ומתוך כך הוא מנגד גם כן את הטוב בעיקרו, ומזה נולדות כל המבוכות המסובכות בעולם"
עין איה שבת ב נ: "הכל הוכן לטוב, גם הכוחות הרעים הוכנו למטרה טובה ומתוך כך הם נובעים, הכל ממקור הטוב בהכרח. ולא עוד, אלא שכל עניין רע שנמצא בעולם, הוא בא מתוך שיש בפנימיות העניין שאיפה אל טוב נעלה ונשגב שלא גמר לבא אליו, ונתעה מדרכיו מאורך הדרך וגודל הסתעפות העניין, אבל סוף כל סוף יגיעו הדברים למטרתם, והרע היותר גדול יהפך לטוב נשא ונשגב עד מאד"
טו - תשובה היא התפתחות הדרגתית.
אורות התשובה יג ו: "כשהאדם רוצה, שכל חושיו וכוחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתיקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שוב מעמד ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמתית. אלא העיקר שהכל בו היא עלית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחלה בדברים שלהבא, ואח״כ בדברים שבעבר הנח להתקן, ואח״כ יתרחב החוג גם בדברים שתקונם כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל. ."
אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד רמז / יראה יתרה ועצבות - יט
רואים אנו איך קליפת נוגה, ששרויה ביסודה בנפש הבהמית, אורבת היא על הנטיות הנפשיות להמשיך אותן אליה, להשפיל את רוח האדם, לטשטש את אורו, למעט שלטון הקודש בעולם, ועל ידי תוספת עבודה ויראה יתרה חושבת היא להחליש את כח הרצון, שליטת החוג שבקדושה הפנימית. ואז בכל עת התעוררות הכחות הבהמיים על ידי פעולות גופניות, באה היא ומהממת את הרצון החלוש, המדוכא על ידי הפגיעה של צדקות הרבה יותר מן המדה, ועל ידי העצבות המדלדלת, המצורפה לזה, ובזה עושקת היא נשמות וכחות, וכחתף תארוב, ובוגדים באדם תוסיף. אמנם ד' לא יעזוב את חסידיו, ושבע יפול צדיק וקם. וכארי ולביא יתחזק איש אשר נוכח ד' דרכו, וישם פניו אל תורה, אל היושר והצדק, אל התפלה הרעננה, המלאה שמחות ועז, ועת לדרוש את ד', דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד.
כנפי רוח יד יח: "בכל דרגה ובכל השגת עולם יש בה אוצר של קדושה, וכשאדם דולג ועף במהירות גדולה יותר ממדרגתו אז מתרוקן הוא מהתוכן הקדוש של הדרגות התחתונות, שהן הראויות לו, ולמדרגות העליונות אינו יכול להתדבק מפני שהן יותר מדי רוחניות בעדו. ע״כ הוא צריך לשוב בתשובה בשברון לב ובשמחה אל המדרגות שעזב, ומ״מ לא ישכח את הרושם של המדרגות העליונות, שכיון שעלה לא ירד, ואז יתהפך הכל לטובה.
טז - עליו וירידות - אופי החיים
"אֲפִילּוּ אִם רוֹאֶה אָדָם, שֶׁעִם מָה שֶׁנִּתְעוֹרֵר בְּלִיבּוֹ לְהַחֲזִיק בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּלְהִתְגַּבֵּר יוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת השי״ת, מִתְגַּבֵּר בּוֹ הַיֵּצֶר הָרַע יוֹתֵר וּמַפִּילוֹ לְתַאֲווֹת וְשִׁפְלוּת, מִכָּל מָקוֹם לֹא יִתְחָרֵט כְּלָל עַל הִתְגַּבְּרוּתוֹ וְיוֹסִיף גְּבוּרָה עַל גְּבוּרָתוֹ, וְעַל הַמִּכְשׁוֹלִים שֶׁאֵירְעוּ לוֹ בְּדֶרֶךְ עִילּוּיוֹ יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְיֵדַע שֶׁכָּל זֶה כָּלוּל בִּכְלָל טָעָה בִּדְבַר מִצְוָה דְּפָטוּר מֵחַטַּאת. וְלֹא יִירָא כְּלָל כִּי אִם יִרְאֶה קְדוּשָּׁה וּתְשׁוּבָה יִקַּח מִכָּל דָּבָר" [אורות התשובה יד, יט]
לא ליפול מהרצון ליפול
אֵין לְהִתְפַּעֵל מִמָּה שֶׁהַלֵּב מוֹשֵׁךְ לִפְעָמִים לְאֵיזוֹ תַּאֲוָה אוֹ לְאֵיזוֹ מִידָּה שֶׁאֵינָהּ מְהוּגֶּנֶת, וּלְהַחֲלִיט בִּשְׁבִיל כָּךְ שֶׁכָּל הוֹפָעָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל חָכְמַת קוֹדֶשׁ אֵינָהּ הוֹלֶמֶת לוֹ. פְּתַיּוּת הִיא זוֹ. הָאָדָם נָתוּן תָּמִיד בִּסְבַךְ שֶׁל חַיִּים גּוּפָנִיִּים, חָכְמַת אֱלוֹהִים מְקַדֶּשֶׁת אֶת חַיָּיו, וְגַם מְגַדֶּלֶת אוֹתָם. סוֹעֲרִים בַּלֵּב לִפְעָמִים דִּמְיוֹנוֹת וּנְטִיּוֹת בִּלְתִּי רְצוּיִים, שֶׁהֵם עוֹמְדִים מוּכָנִים לְהִתְבַּטֵּל מִפְּנֵי הֲדַר ד', הַמִּתְגַּלֶּה בַּנְּשָׁמָה בְּהַדְרַת קוֹדֶשׁ. [שמונה קבצים, קובץ ב, רכד]
הָעֲלִיּוֹת וְהַיְּרִידוֹת הֵן תְּדִירִיּוֹת, בְּמַצַּב הָאָדָם הַיָּחִיד, וּבְמַצַּב הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם הַתְּנוּעָה בִּכְלָלָהּ הִיא תְּנוּעַת עֲלִיָּה וּבִיסּוּם. וְחִילּוּפֵי הַמַּצָּב אֲפִילּוּ בְּעֵת יְרִידָה גְּדוֹלָה אֵין לָהֶם כִּי אִם עֵרֶךְ שֶׁל מִילּוּי הַיָּרֵחַ וּמִיעוּטוֹ, אוֹ זוּטוֹ שֶׁל יָם וּנְסִיגָתוֹ, אוֹ הַנְּשִׁימָה הַפְּנִימִית, הַמְּשִׁיבָה אֶת הָרוּחַ אֶל תּוֹכִיּוּתוֹ שֶׁל הַחַי, וְהַחִיצוֹנִית, הַדּוֹחֶפֶת אוֹתוֹ מִתּוֹכוֹ, אוֹ הָעֵרוּת וְהַשֵּׁינָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִרְאִים כַּהֲפָכִים מִכָּל מָקוֹם שְׁנֵיהֶם יַחַד הֵם מְחוֹלְלֵי הַחַיִּים הַשְּׁלֵמִים [אורות הקודש ח״ב, עמ' תקכא]
יז - אבל אני אפול שוב!
המבי״ט (בית אלוקים שער התשובה פרק ו): "נראה מדברי רבותינו ע״ה כי כיון שחזר האדם בתשובה מן החטאים שעשה וגמר בליבו שלא לעשותם עוד, השם יתברך מעביר חטאתו בתשובה זאת, ואם אחר כך חוזר לחטוא, יצר הרע הוא שפיתה אותו מחדש לחזור למה שחטא, ולא יהיו החטאים הראשונים חוזרים וניעורים אחר שנתבטלו בתשובה הקודמת".
יח - עבירות = מעשים הפוכים מטבע הנפש
אוה״ת ח ג. : "כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה, ומתרפא הוא רק ע״י תשובה, שזורח עליו בה אור השפע העליון של האידיאליות אשר להוית המציאות, ובזה חוזרת ההשויה הכללית וההתאמה לההויה להופיע בתוכו, ושב ורפא לו. אמנם יסוד הצער איננו מעצם החטא בלבדו כ״א מיסודו של החטא ומתוכן מהלך הנפש, שנעשה הפוך מסדר הישות, הזורחת באור הישר האלהי בכל המצוי המאורגן באחדות וכוון מעולה. ומפני זה אותם אשר נפשם רעה מיסודה, ושורש החטאים כולם מונח בדעותיהם, בשאיפתם ותכונת לככם, הנם רעי-העין אשר העולם כולו נראה להם בצבע כ״כ שחור עד אין תכלית. הם הם המתרעמים על העולם ועל החיים, בעלי עציבו דטחול, אשר לעגם מכל ההויה הוא שחוק הכסיל, אשר לא ידע להבין כי טוב ד' לכל.
ה. : "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה: כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמתי שהוא החפש האלהי שאין עמו שום עבדות.
יט- היצר הרע הגדול - עצבות מתוך יראת שמיים
אגרות הראיה (מוסד הרב קוק) / כרך ב / שעח - על דבר אגרת התשובה, גדולה מאד היא תשוקתי לזכות להכינה ולסדרה כראוי, אבל לפי ערך גדולת הענין כן רבו המניעות. ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת-עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו…וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים, של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון - לאור החיים, ודווקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם.
ספר בעל שם טוב על התורה - פרשת בראשית קנג.
לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף על פי שבאמת אינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהיה האדם בעצבות מכח זה, ויבוטל בעצבותו מעבדות הבורא יתברך שמו, וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר ליצר הרע איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטל אותי מעבודתו יתברך שמו, ושקר אתה דובר, וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי כשלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו יתברך שמו, אדרבה אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל גדול, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו, ואם כן אף אם לא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא יתברך שמו עלי, כי כל עיקר מה שאיני משגיח עליך הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך שמו, ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד, וזהו כלל גדול בעבודת הבורא שיזהר מעצבות כל מה שיוכל:
אורות התשובה / פרק יד יא "מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות צריכים להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. ע״כ כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד' באמת.
[שמונה קבצים, קובץ ו, קל]כֹּל הַמִּידּוֹת אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹתָן, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שׁוֹרֶשׁ בַּקְּדוּשָּׁה, חוּץ מֵהָעַצְבוּת שֶׁאֵין לָהּ שׁוֹרֶשׁ כְּלָל, כִּי עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ. וּצְרִיכִים לְהַעֲלוֹת אֶת סִבָּתָהּ, וְכֵיוָן שֶׁהַשּׁוֹרֶשׁ מִתְעַלֶּה גַּם הִיא עוֹלָה. וְהַשּׁוֹרֶשׁ שֶׁל הָעַצְבוּת הוּא אוֹ גַּאֲוָה אוֹ כַּעַס, אוֹ דְּאָגָה, הַבָּאָה מִּסִבָּתָם.
העצבות - מידה אסורה [אגרות הראיה כרך ב / תרמד] כְּשֵׁם שֶׁהַגַּאֲוָה וְהַכַּעַס וְעַנְפֵיהֶם הֵם בִּכְלַל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הָאֲסוּרוֹת, שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהִטָּהֵר מֵהֶן עַד כַּמָּה שֶׁהַיָּד מַגַּעַת, כְּבָר מְנוּיָה וּגְמוּרָה מִפִּי חַכְמֵי-תּוֹרָה גְּדוֹלֵי-עוֹלָם, שֶׁהָעַצְבוּת הִיא מִכְּלָל הַמִּדּוֹת הָאֲסוּרוֹת, עוֹמֶדֶת בְּמַעֲרָכָה אַחַת עִם הַכַּעַס וְהַגַּאֲוָה.
ספר התניא - חלק ראשון - פרק לא:"אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס״א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות מבחי' גבורות קדושות והשמחה מבחי' חסדים כי הלב כלול משתיהן.
כ - סוף טוב הכל טוב.
בעל הסולם הקדמה לתע״ס אות קו: אמרו: "שהעושה תשובה מאהבה, נעשו לו הזדונות כזכויות". פירוש, שהשי״ת, לא בלבד שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השי״ת למצוה. וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, או שנכשל בזדונות, נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו ע״כ, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה. וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו. וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה, היה שונא ישראל. מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא, לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו. נטלם היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה: "מה קרה לך עם האדון?" סיפר לה. אמרה לו: "א״כ, למה אתה בוכה?" אמר לה: "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים".
ורצוי לדעת החוק העליון הזה, שאין לך שום גילוי, אלא במקום שהיה ההסתר, כמו בעניני העוה״ז, אשר ההעדר הוא קודם להויה, כי אין צמיחת החיטה נגלית, אלא במקום שנזרעה ונרקבה. וכן בדברים העליונים, אשר ההסתר והגילוי יש להם יחס, כפתילה והאור, הנאחז בה. כי כל הסתר, אחר שבא לתיקון, הנה נגלה בסיבתו, האור המיוחס למין ההסתר הזה. והאור שנתגלה, נאחז בו, כמו אור בפתילה. וזכור זה על כל דרכיך.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
