נחל קדומים כי תצא ח
״בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ״ (דברים כד טו) ראשי תיבות שבת, וכן הוא צירוף אותיות שבת בשת. והעניין כי ראוי לאדם להתבושש מתוספת קדושה שנתווסף לאדם בשבת.
גם ירמוז שיקבל תוספת שבת מבעוד יום קודם השקיעה, וזהו ״בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ״ כלומר ביום ערב שבת.
גם ירמוז להודיענו כי כל המצות שאדם עושה בששת ימי החול, וכן כל עסק התורה שעסק בימי החול, גורם לאדם שיהיה לו תוספת קדושה בימי החול עצמן בבחינת שאר בני אדם בשבת. וכמ״ש בס׳ הזהר כי התלמיד חכם זוכה לנפש יתירה בימי החול מה שע״ה זוכים בשבת. ונמצא כי התלמיד חכם העוסק בתורה נמשל לשכיר יקווה פעלו מאתו יתברך ביומו ממש אף שהוא בחול, ואז נותן לו הקדוש ברוך הוא שכרו אותו תוספת נשמה הראוי לשאר בני אדם ביום השבת, ולכן נרמז שבת בראשי תיבות.
גם ירמוז כי הנה יש לכל אדם תוספות נשמה בשבת ממילא, וכאשר עסק בתורה בימי החול וזכה לאותו תוספת גם בימי החול עצמו, הנה בבא יום השבת מתחבר התוספת של חול הניתן ביומו בעת עסקו בתורה עם התוספת הנתוסף לו בשבת. ושני תוספת האלו ניתנין לו בכל יום שבת, נמצא שהתוספת הניתן לו בחול הנקרא שכרו נותן לו השכר הזה גם בשבת עצמו הרמוז בראשי תיבות, בסוד מי שטרח בע״ש יאכל בשבת.
גם ירמוז אל מה שהודעתיך, כי לכל מצוה ומצוה יש סגולה פרטית. ואמנם סגולת קיום מצות נתינת שכר שכיר ביומו הוא שנותנין לו תוספת שבת ונפש יתירה באותו יום שבת של אותו השבוע אשר בה קיים מצוה זו. והוא מדה כנגד מדה, כי כנגד ״וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשוֹ״ והשלימה לו כן נותנין לו נפש יתירה בשבת ההוא הנרמז בראשי תיבות.
עכ״ד רבינו האר״י זצ״ל בשער הפסוקים.
למדנו מאמרי קדוש, דהתלמיד חכם בשכר התורה שלומד יש לו בחינת נפש יתירה בימי החול, ולתלמיד חכם זה בצירוף התורה שלומד והמצות שעושה יש לו עוד בחי׳ נפש יתירה בשבת ויש לו שני תוספות בחי׳ נפש יתירה בשבת. ועפ״י זה אפשר דהיינו דתנן ״למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא״ — הכוונה ״למוד תורה ויתנו לך שכר״ היינו שכרו הניתן לו תוספת נפש יתירה דבר יום ביומו, שזה נקרא שכרו כמ״ש ז״ל וזהו שכר התורה בדקדוק. ״ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא״ כלומר כי בעוה״ב יהיה שכר גדול כעושה פעולה שנוטל שכר הרבה, וכן יהיה לעתיד לבא. ובעבור זה יקרא מתן שכר, דבתורת שכר יהיה לו מתנה גדולה וזהו מתנתו כיד המלך, ושפיר נאה ליקרא מתן שכר.
ואפשר דהיינו דאמר רב ששת (פסחים סח ב) חדאי נפשאי על השכר הניתן בו ביום, חדאי נפשאי על מתנת העוה״ב שנקרא מתן שכר. ולפי מה שנראה מדברי גורי האר״י ז״ל בפי׳ ״ישמח משה״ כי תוספת נשמות ישראל הן הן עדיים מהר חרב, אפשר לרמוז כי זה כוונת הכתוב ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִיבַת נָפֶש״ (תהלים יט ח) דעל ידי עסק התורה תשוב אליו יתרון נפשו אשר אבדה בעגל והוא בעצם ״מְשִיבַת נָפֶש״.
שפת אמת כי תצא תרס
״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ״ (דברים כג טו) כשאדם מכין עצמו למלחמות מצוה מסייע לו כח הנשמה, דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. ונקודה הקדושה טמונה בו, וע״י המלחמה מתגלה ומתפשט כח הנשמה בכל האברים. וכמו שזוכין בשבת לבחי׳ נשמה יתירה ע״י המנוחה, כמו כן בימי המעשה ע״י המלחמה לשם שמים.
דברי חיים, חנוכה [רבי חיים הלברשטאם מצאנז (1797-1876), רב העיר צאנז ומייסד חסידות צאנז]
בְּשַבָּת קֹדֶש הָעֲלִיָּה לְפִי עֵרֶךְ פְּעֻלַּת יְמֵי הַחֹל שֶׁפָּעַל בָּהֶם הָאָדָם, כָּכָה מִתְעוֹרֵר עָלָיו קְדֻשַּׁת שַׁבָּת קֹדֶש… וְהִנֵּה בְּכָל יְמֵי הַחֹל שֶׁעוֹשִׂין הַמְּלָאכָה בִּקְדֻשָּׁה וְעַל פִּי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, נִתְקַּן הָעוֹלָם מְעַט מְעַט, וּבְשַׁבָּת קֹדֶש נִתְעַלֶּה לְפִי עֵרֶךְ הַתִּקּוּן שֶׁל יְמֵי הַחֹל, וְכַאֲשֶׁר יְתֻקַּן הַכֹּל יִהְיֶה בֶּאֱמֶת יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת קֹדֶש.
מאור ושמש כי תשא [ר׳ קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין (פולין 1751-1823), תלמידם של ר׳ אלימלך מליזנסק ושל החוזה מלובלין]
אשר כל אדם רואה ומבין אשר יש השראת קדושה לכל אדם בשבת, ואינו דומה קדושת שבת לכל אדם בשוה, רק יש בני אדם אשר מרגישים יותר קדושה בשבת — ויש שאינם מרגישים כל כך, רק מעט מן המעט. ויש שיש להם הרבה קדושה מאד. כמבואר בזוהר הקדוש אשר יש לכל ישראל נשמה יתירה בשבת, אבל לא לכל אדם בשוה, כי יש ממשיך נשמה יתירה מעשיה, ויש מיצירה, ויש מבריאה, ויש מאצילות. ואפילו בכל העולם יש דרגין דרגין, והכל הוא לפי הכנת בני אדם אשר מכין מערב שבת לשבת, וכל שכן מֵחַד בשבת לשבת, אשר ממשיך על עצמו קדושת שבת בכל ששת ימי המעשה. וכפי המשכתו בששת ימי המעשה — כך מרגיש קדושת שבת בשבתו, כל חד וחד לפום קדושתו ופרישתו בימי החול — כך מרגיש בשבת יותר קדושה. וזה כמעט נראה בחוש לכל אדם, שאין קדושת שבת שוה בכל אדם.
ליקוטי מוהר״ן תורה ה
ומי שהוא במדריגה הזאת, שעושה המצוה בשמחה גדולה כ״כ, עד שאין רוצה בשום שכר עוה״ב בשבילה, וזהו שארז״ל בשבת זכרהו מאחד בשבת. היינו שמחת ותענוג עוה״ב, שהוא בחי׳ שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחי׳ מעשה המצות, שבהם נבראו עולם שנה נפש. [וזהו] ״בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ״ — שיהא שכרו מהמצות בעצמן, ולא תבא עליו השמש, שלא יעשה המצות בשכר עוה״ב, שהיא אחר ביאת שמשו אחר מותו.
בן איש חי וירא פתיחה
וכמו שאמרנו שאין לך דבר שאין בו חיצוניות ופנימיות, כן כל מצווה ומצווה יש בה חיצוניות ופנימיות; וכן הוא במצוות שבת: החיצוניות שבה, הוא עונג שבת הנגלה, שהגוף מתענג ביום זה באכילה ושתייה וכסות ועונה בתוספת מרובה על ימי החול; וכן מתענג במנוחה, שהוא שובת מכול מלאכה ועסק גשמי, וכל זה הוא נגלה. והפנימיות שבה, הוא עונג הנפש בתוספת נפש רוח ונשמה של קדושת שבת, והארת עילוי העולמות, וזיווגי המידות הנעשה למעלה, וכול זה הוא נסתר.
ובזה יובן בסייעתא דשמיא הטעם, שאומרים בקבלת שבת שני פעמים ״בואי כלה, בואי כלה״ ופעם אחת בלחש; והיינו, שתי פעמים בקול רם כנגד חלקי החיצוניות שהם נגלים השייכים לגוף, שהם: אחד — עונג אכילה ושתייה שהוא ב״קום ועשה״, ואחד — עונג מנוחה בשביתתו ממלאכה, שהוא עניין ״שב ואל תעשה״, ופעם אחת בלחש, כנגד הפנימיות שהוא דרך נסתר השייכה לנפש, בתוספת הקדושה ונשמה יתרה דשבת-קודש.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה