אלי מדברת הפרשה
בס״ד
אליהו בן שלמה — הרב אליהו בן אלעזר
פרשת שופטים, פ״ב תש
**אינטרסים של מצבות**
״לֹא תִטַּע לְָך כָל עֵׁץ אֲשֵׁרָה אֵׁצֶל מִזְבַּח אֱֹלהֶיָך יְהוָה אֲשֶר תַּעֲשֶה לְָך, וְלֹא תָקִים לְָך מַּצֵׁבָה אֲשֶר שָנֵׁא אֱֹלהֶיָך יְהוָה״ (דברים פרק כא–כב, פסוקים טז–כב)
כתב הרב משה דוד וואלי בביאור משנה תורה (עיני ע״ה) על המזבח, למה לא לטעת ״אֲשֵׁרָה״ בפשט הדברים: שאם יהיו עיניו משוטטות באילנות יפים או בבנינים נאים, תתבטל כוונתו ודבקותו בקודש.
אמר ריש לקיש, דרשו חכמים בגמרא: כל המעמיד דיין שאינו הגון בישראל — כאילו נוטע אשירה (סנהדרין דף ז, עמוד ב).
שאל הרב חיים מבריסק זצ״ל: מדוע נמשל דיין שאינו הגון דוקא לאשירה? והשיב: פסל או צלם, כגון עבודה זרה סתם — כשרואים אותם יודעים תיכף שהם עבודה זרה. אך אשירה נראית כמו כל עץ אחר. כך דיין שאינו הגון — הוא לבוש במלבושים מיוחדים, עם חליפה ומגבעת, זקנו מגודל וארוך, ואין אתה יודע שדיין כזה הוא עבודה זרה (האור ודברים עמוד רלח).
ביאר הרב יהודה בן עטר ע״ה (בספרו מנחת יהודה בפרשתינו): וזהו פירוש, כי יש כאן מוסר לדיין עצמו, שלא יהיה בעל גאווה. אתה בעצמך, אל תהיה גאוותן — אל תיכנס לבית הכנסת ולבית המדרש בשעה שכולם צריכים לעמוד בפניך. המילה ״לְָך״ — כמו דבר שניצב ועומד, ואומר: שופוני, ראו אותי — פה אני.
יש כאן מסר גדול עבורנו: אם השופט והדיין מונעים ממצבה או מגאווה, ולו אגו או אינטרס — זה את ה' שונא, ה' לא אוהב גבהות לב, ה' לא אוהב דיין שיש לו אגו.
הגאון רבי יחיא קורח זצ״ל (מגדולי חכמי צנעא, לפני 140 שנה) ביאר בספרו משכיל דורש (בפרשתינו) את הקשר בין אלו פסוקים: ״שֹפְטִים וְשֹטְרִים תִתֶן לְָך בְכָל שְעָרֶיָך…״ (דברים טז, יח) לתחילת הפרשה: ״לֹא תִטַּע לְָך אֲשֵׁרָה…״. ותורף דבריו: היה חיוב למנות שופטים ודיינים מבני השבט אותו, ולא ישפטו בית דין מבני שבט אחר את האחר. במיוחד חשוב הדבר בימינו, בעת קיבוץ הגלויות בארץ ישראל בדורות האחרונים — שכל עדה ועדה תמנה לה את רבניה ומנהיגיה, ולא תהא עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, וילכו לאורם.
וטעם הדבר: מפני שכל שבט ושבט יש לו שורש רוחני בפני עצמו, לכן צריכים להיות להם דיינים לכל שבט משלו — שאז ידע הדיין דעות ואורחות בעלי הדין, וישפוט אותם משפט צדק הדיין, לפי שבהיותם מאחד שורש רוחני, בעלי הדין והדיין, להיותם מין במינו.
אבל אם לא יהיו בעלי הדין מאחד משורש — לא ישתוו דעותיהן, ולא יבין הדיין כוונת טענותיהם, ויצא משפט מעוקל. וזה גם מוסכם לפי הטבע, כי מפני שינוי האויר ישתנו המזגים וישתנו המדות, ולכן הצריכה התורה שיהיו הדיינים מאנשי אותו מקום, להיותם מין במינו, כי מזגם הוא לפי מזג המקום ההוא. זולת הסנהדרין שבבית המקדש, שהם מין במינו לכל ישראל, מכיוון שמושבם היה בירושלים, ואויר ירושלים כולל את אויר העולם, ומדותיהם שוות לכל המקומות.
ודע, שרבי שמעון בר יוחאי ע״ה מבאר בספר הזוהר שספירת המלכות של הקדושה נקראת ״אֲשֵׁרָה״, וגם ספירת המלכות של הקליפות והטומאה נקראת ״אֲשֵׁרָה״ — כי כוחות הטומאה רוצים להחליש את הקדושה. ותפקידו של האדם הוא לדאוג לעצמו, לסגל לעצמו מעשים טובים ויראת שמים ואהבת צדק וחסד ומידות טובות, ובזה יקיים את הפסוק ״בְאָשְרִי כִי אִשְרּונִי בָנֹות״ (בראשית ל, יג) — דהיינו: כל האושר והשפע העליון שיורד לעולם שלנו, בזכות האדם שמקיים את המצוות כדת וכהלכה, ישבחו אומות העולם ואפילו את ישראל, על טיב הקשר שבינם לבין ה' יתברך.
---
**משימה שבועית** — ״וְלֹא תָקִים לְָך מַּצֵׁבָה״ — אל תהיה אדם עצלן שניצב ועומד, אלא תהיה תמיד מן האנשים ההולכים (חתם סופר פרשת שופטים, דף עא עמוד א).
---
¹ הרב יוסף קולון — בשו״ת מהרי״ק שורש קיז מדקדק בדברי הרמב״ם ומבחין בין שני סוגים של מינויים של דיינים שאינם הגונים: אם מעמיד אדם דיין שהוא רשע, שאז אסור להעמידו, ועליו נאמר ״לֹא תִטַּע לְָך אֲשֵׁרָה״ — שהוא אילן שצומח ומוציא פירות, כמו אחיתופל שהוא חכם. ואם אינו הגון שאינו יודע כלום בתורה, נאמר עליו ״וְלֹא תָקִים לְָך מַּצֵׁבָה״ — כיון שהוא כמו אבן דוממת.
² ספר בראשית דף מט עמוד א, וראה בספר מאורי אור (לרבנו אור מאיר ביקייאם) עם פירוש מתוק מדבש, וראה בספר ליקוטים האר״י רבנו ע״ה, סוף פרשת בשלח, פרשת שופטים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה