מה יגידו - אגדות החורבן - דף מקורות - מיכאל סטבון

הארץ אבדה מה 'על קלמנזון בני, הרב –

באגדות עיונים ' החורבן

'[עמ11 ] על אסון הומט שנה כאלפיים לפני

היהודי- העם ראש מרכזה המקדש, בית השראת ומקום האומה של הרוחני. . צר ביד נפל. השכינה, נכבשה ירושלים העובדות את באש. עלה המקדש ובית

… הכול יודעים האלו. ההיסטוריות אולם היסטוריות להתרחשויות כי מאמינים אנו

גם יש … רוחנית תשתית על כזו התבוננות היא האסון של הרוחניות המשמעויות בסיפורים חכמים של הגדול המפעל

החורבן… "אגדות."המכונים

'[עמ18-26 ] החורבן על חז״ל דברי מכל

אולי זהו קמצא ובר,''קמצא, וסיבותיו בדרך הציבור. בקרב ביותר הידוע הסיפור רגילים אנו כלל של כתיאור אותו לקרוא וחברו אדם בין נאותה לא התנהגות של קשובה קריאה אולם… רובד לסיפור יש כי אותנו הסיפור…מלמדת שהסיפור בעוד יותר… ועמוק מורכב שני והעוינות השנאה עוצמת את היטב, מדגיש אפילו מוזכרים אינם השנאה ששורשי הרי

. . אחת. במילה יהיה אשר ההסבר, יהיה קשה שנאה היא הסעודה בעל של שנאתו

. מכלה שבעצם רחמים חסרת שנאה. . ועזה,

קביעה אין זה בסיפור כי לב לשים יש אולם לחורבן גרמה שהשנאה …מפורשת

האיש סולק עתה שזה קמצא) (בר

קשה האשמה מטיח פנים בבושת מהסעודה

- אלא בו, שפגע הסעודה בעל כנגד לא סעודה באותה שישבו ישראל חכמי. כנגד לרצון אותו מוביל אינו לו שנגרם העלבון בחכמים אלא אותו שבייש במי, לנקום שראו ישראל, כלל את מבחינתו המייצגים חוסר זו, שתיקה ושתקו. עלבונו את

של לסבלו באטימות הגובלת מעורבות,

שדוחפת היא האחר, למעשה אותו

…הנורא

למרות חשובה, נקודה למדים אנו מכאן

צדיקים אינם קמצא ובר הסעודה ל שב ע עיקר את הסיפור מטיל עליהם לא גדולים, הסיפור של הראשונה המחצית האשמה.

ב נחתמת על האשמה טלת ה החכמים שישבו מטילה השנייה והמחצית ושתקו, בסעודה

אבקולס בן זכריה על. רבי האשמה את

אבקולס בין זכריה רבי של אשמתו? מהי

ישראל בחכמי לנקום מבקש המבוזה האורח

. ושתקו להשפלתו עדים שהיו אל פונה הוא ומעליל הקיסר, הרומאיים, השלטונות, בהם מורדים ישראל ארץ יהודי כי בפניהם במום פוסל הוא כמבחן שנשלח הקורבן את שמחוץ בסטנדרטים נחשב שאינו ביותר, עדין לא הקורבן ידחה שאם כך המקדש, לבית מחמת נדחה הוא כי הרומאים יחשבו למרד סימן בכך יראו אלא שבו המומים

. היהודי הוטל שהמום מציעה הגמרא להיות ויכול הקרבן, של בעין או בשפתיים

האפשרו על ששתי מרמזות הללו יות חכמים- כלפי הביקורת המום היה כאילו בסעודה שנכחו החכמים של לשתיקתם מכוון

שנעשה. העוול למול העיניים' ל׳עצימת או

של השנייה הדרמה מתחילה זו מנקודה

הסיפור- את רואים והחכמים הכוהנים

לעשות. מה יודעים ואינם הקורבן מהסיפור שטווה העלילה את היטב הבינו שהם ברור

המלשין קמצא בר לא שאם להם וידוע המלכות ששלחה הקורבן את יקריבו, . לכן אסון להיגרם עלול הרומאית עולות

אפשרויות- שתי את להקריב האחת,

, השנייה שבעניין נפש פיקוח מחמת; הקורבן ימסור שלא מנת על הקורבן מביא את להרוג

למל שאירע. את כות האלו האפשרויות, שתי הפורמלית להלכה בניגוד עומדות ברור, , כך שאסור כמובן הלכתית, מבחינה היבש לחוק

- מום…מנגד בו שיש קורבן להקריב עונש אין שהוקדשה בבהמה מום הטלת בעקבות מוות

לקורבן. הכוהנים בין הדיון כי: לשער יש

- ונרגש סוער היה והחכמים יהם על מה לתמונה נכנס כאן כזה? חמור במצב לעשות

. אבקולס בן זכריה רבי אותו

אלמוני זה חכם השנים, ברבות בעינינו, כשאנו מפתיעה זו אלמוניות לגמרי, כמעט זכריה רבי שלנו שבסיפור כך על חושבים בעת המקדש לעבודת ביחס הלכה קובע

משבר. הסתם שמן ישראל חכמי מכל כלומר,

חכמי מכל הסבוכה, בשאלה ון לד התכנסו עדיין שאולי הסנהדרין חכמי מכל הכוהנים,

- הגזית בלשכת ישבה שאין האחרון הפוסק

. אבקולס בן זכריה רבי הוא אחריו מערערים דיני של קלה בשאלה כאן מדובר אין ההשלכות את מבינים הכול שכן קודשים,

מהשלטון המגיע קורבן דחיית של המדיניות

הסמכות בעל הוא זכריה ורבי הרומאי,

בשאלות להכריע קשות. כאלו אותו אולם,

דגול חכם הקודש בעבודת דבר יישק פיו שעל

נפשות- ובדיני המקדש של מן ונעלם כמעט

. התלמודית הספרות ההסבר כי נראה בסוף יוחנן רבי בדברי ורמוז טמון זה להעדר

הסיפור" אבקולס בן זכריה רבי של ענוותנותו היכלנו את ושרפה ביתנו את, החריבה מסתבר אחרות, במילים מארצנו", והגליתינו

חז״ל מספרות 'נמחק' אבקולס בן זכריה בי שר. שלו הנוראית הטעות בעקבות פשר מה הובילה היא ומדוע הזו החמורה ההאשמה

כזו משמעותית מדמות? להתעלמות

מסתיימים הסיפור חצאי שני פעם אמנם ישראל, חכמי של בהאשמתם קמצא בר מפי הביקורת נשמעת אחת

להבדיל השנייה, ובפעם, הבוגד, רבי מפי ההאשמות שתי בין ההקבלה אך יוחנן,

. מאד בולטת בסיפור מיקומן מבחינת זו מאוד שונות ההאשמות שתי לכאורה,

החכמים: מזו אדישים היו בסעודה ששתקו

. ר אח באדם שפגע לאדם, זכריה רבי ואף אדיש, היה לא דווקא זאת, לעומת חשובים כך כל היו וההלכה המקדש להפך,

זכריה לרבי לשאת מוכן היה לא שהוא עד יטעו האנשים שבו מצב הלכה בדבר

הזה ההבדל, ות למ ר. אלו בנושאים הקשור שורש יש האלו ההתנהגות דפוסי לשני

זכ רבי וגם בסעודה החכמים. גם זהה יה ר

עצמם משל בעולם, כשבויים פועלים מן זאת עשו לא ששתקו החכמים הסתם,

. קמצא לבר להזיק רצון מתוך יותר סביר או הכוחני הסעודה מבעל חששו שהם כל את יודעים הם שאין חשבו שמא

לא ולכן הפרטים ר. עמדה שינקטו אוי יהיה שלא בחרו חכמים יהיה, אשר הנימוק

… במציאות להתערב להתכנס בחרו והם

העשייה. אי אל

ממש הייתה זכריה רבי של בחירתו

של כבחירתם בסעודה שישבו החכמים

- קמצא בר בוזה שבה שלא בחר הוא

לבחו אמנם להתערב, ולא צד לנקוט לא, ר

בחי ר זכ רבי של תו נובעת העשייה באי יה ר

אחרת- מסיבה כולו כל מכונס היה הוא

היבשים, בפרטים ו בחוקים בחשש 'מה

,'יגידו סגירות מבטאת זו בחירה גם אולם

מחשבתית. התעלם זכריה רבי גם מה שאול ל שלא בחר הוא מהמציאות, שלו האחריות ומהי העם, בגורל יעלה כיון ההלכה, כלפי רק ולא העם עתיד כלפי ההלכות של המעגל מן לצאת ידע שלא

- יותר הרחבה התמונה אל המקומיות

. חז״ל מספרות זכריה רבי נמחק

יוחנן רבי אתנו מלמד כך ישראל, , חכמי

שלהם האחריות את להמיר יכולים אינם

האומה … כלפי מהבעיה שבורח מי ופרטי בפרטים העיסוק אל האמיתית

, פרטים ומונע קם שאינו ממי שונה אינו

. עוול הבעיה למול עיניים עוצמים זה גם זה

האמ החורבן על אחראים זה גם זה תית; י העם. ראש על שימוט. . סטבון מיכאל

תלמוד נ גיטין בבלי ה ב "ע

ירושלים נחרבה קמצא ובר קמצא …על

קמצא אמר)(בר שם וישבו הואיל חכמים כזה בדבר להם שנח אתה למד מחו, , ולא הלך המלך. בבית עליהם ואלשין אלך אמר היהודים. בך מרדו לקיסר: לו ואמר

בכך– אותם נסה לו: אמר יוכיח? מי להו: אותו מקריבים אם וראה קורבן להם. שלח

בידו(הקיסר) שלח בדרכו משולש. עגל

קמצא הטיל)(בר העגל של בשפתיו, מום שבשבילנו מקום בעפעפיו, אומרים ויש מום אינו הגויים ולדעת למום הוא. נחשב שלום משום אותו להקריב חכמים חשבו אבקולס בן זכריה להם אמר: מלכות.

יאמרו לפני קריבין מומין "בעלי מעתה

להורגו חשבו המזבח". ילך לא ש כדי, זכריה רבי להם אמר למלכות. : ויאמר

יאמרו בקודשי– מום "מטיל מעתה

של ענוותנותו יוחנן: רבי אמר יהרג".

ביתנו את החריבה, , אבקולס בן זכריה מארצנו והגלתנו היכלינו את. שרפה

" מה יגידו? "…

ואגדה חורבן על

'[עמ73-93 ] פוגשים אנו החורבן סיפורי …בלב בן יוחנן רבן אודות המפורסם הסיפור את

… לירושלים מיבנה ויציאתו זכאי מעשי העיר של המזון מחסני את ששרפו, הקנאים, המעשית ברמה כי ההבנה את אצלו, הולידו המשך באמצעות העיר את להציל סיכוי אין מן לצאת מחליט ריב״ז וכן, הואיל המלחמה.

נצורה שהעיר בלבד זו לא אולם, העיר.

מבחוץ גם היא הרומאיים הכוחות ידי על

מבפנים נעולה הקנאים ידי. על ריב״ז תחילה, של ההרסנית פעילותם את להשקיט מנסה מזמן הוא לכן, המחסנים. שורפי הבריונים, שאפשר כפי סיקרא. אבא אחותו, בן אליו

- משמו להבין - סכין באדם מדובר והגמרא דרכו, היא הסכינאות, שהאלימות,

הבריונים- כראש אותו מתארת הקנאים המלחמה את להמשיך שביקשו האלימים בחשאי נעשית ביניהם הפגישה מחיר. , בכל

- תמיהה מעורר והדבר ממנהיגי שניים מדוע יכולים אינם שונות, בדעות המחזיקים העיר, על רק לא אותנו מלמד הדבר בגלוי? להיפגש אלא בירושלים, ששרר הפילוג של עוצמתו המחלוקת בעלי של ההתנהגות דפוסי על, גם

. בעיר השלטת האימה אווירת ועל

זה בחלק ושוב שוב שעולה המרכזית השאלה מצטיירים "כיצד יגידו?" "מה היא הסיפור של יש "מה או נעשה?" "מה ולא הדברים?"

."? לעשות אבא נפגשים ובצנעה, בחשאי הראשונים דבריו זכאי. בן יוחנן ורבן סיקרא הקנאים של למעשיהם מתייחסים ריב״ז, של

הם מדוע ושואל בחריפות אותם מבקר הוא הם שבכך שברור למרות בדרכם ממשיכים העם כל על ומלחמה רעב חורבן, . ממיטים

- מפתיעה סקרא אבא של תשובתו ראש כי מודה הוא מעשיו, את מנמק אינו הקנאים יותר עוד מפתיע אבל לאבדון. מובילה דרכו דרך אותה להמשכת נותן שהוא הנימוק הוא

-, לחדול להם ויאמר אנשיו כנגד יקום אם נסבלת בלתי מציאות זוהי עצמו. אותו יהרגו לנימוקים הגיוני, לדיון מקום אין כבר שבה

רציונאליו ולבחירות. ת שלפני בירושלים

הנהגה אין כבר, החורבן הוא היחיד השיקול

האגרוף- בעלי של הפרועה דעתם וחמור

שנוצר הדימוי של יותר, בריונים אותם בעיני

. אלימים למנוע תקווה אין כי ין מב כשריב״ז הוא הבריונים, שיוצרים ההרס את לתקן או התייאש הוא העיר. מן לצאת מחליט כי מבין הוא כולה, העיר את להציל מהסיכוי הוא היחיד השיקול שבו מקום היא ירושלים

החברתי. הדימוי אטום מקום היא ירושלים ולא החכמים לדבר לא הקשבה בו שאין

לחלוטין מרוכזים נאים הק המנהיגים. לדבר

… בתוכניתם אינם אף או מוכנים אינם הם הדיון במבחן מדיניותם את להעמיד מסוגלים

… והביקורת רוקמים אחותו ובן ריב״ז

… תוכנית אנשי וכל לחולה מתחזה הוא יוצאת כאשר לבקרו. באים ירושלים מיטה על ח מונ הוא 'מותו' על השמועה

אמינות ליצור כדי תלמידיו ידי על …ונישא גופתו על מניחים ריב״ז, של הלוויה למחזה מנת על מסריח, מה דבר כלומר סריא", "מידי קשה מת. אכן הוא כי הרושם את ליצור

- גרוטסקי מחזה זהו כי להכחיש מגדולי אחד עולה את מחדש להקים שעתיד מי החכמים,

על שוכב תורה, של נבלה ולצידו מיטתו משתמש זכאי בן יוחנן כשרבן מצחינה. הוא מהעיר, לצאת כדי המוות בתחבולת העיר על מרחף שחורבן רק שלא כך על מעיד

- מוות מעין חווים ממנו הניצולים גם

לכאורה. . . להם ממתינים ירושלים בשערי היציאה את מאפשרים אינם אשר הקנאים

אבא שהגה ון הרעי כי מגלים אנו העיר. מן של דעתם על עלה כבר למת, התחזות סקרא, של אפשרות למנוע מבקשים והם הקנאים, עומדים לכן, לתחייה'. ה׳קמים מתים "וידוא לבצע מבקשים שבשער הקנאים

בגופתו- הריגה" - ריב״ז של לכאורה לדקור

המיטה מעל אותה לדחוף או. אותה

ורבי יהושע רבי משתמשים שבו הנימוק

הוא הזו הבדיקה את למנוע מנת על עזר אלי יאמרו ""מה - לחשוש לקנאים מציעים הם הקהל שדעת עליהם, שידברו האפשרות מפני הקנאים את משכנע זה טיעון נגדם. תהיה

. היטב בגופה התעללות של המעשה, עצם פסול אינו חכם, של בגופתו ובמיוחד

זאת לעומת, בעיניהם. מאד אותם מטריד

, מעשיהם על שמועה תהלך שמא החשש מכבדים אינם הם כי שיחשוב מי יהיה שמא

. חכמים

שרפו הבריונים כי הגמרא של התיאור לאור דעתם כנגד ירושלים של החירום מחסני את הרומאים עם להשלים שביקשו חכמים, , של ומגוחך צבוע באור כאן אותם מציגה

של פניה הם אלו מסוימת מבחינה במיוחד.

- החורבן שלפני לים ירוש נטייה אותה ולרמוס נחרץ, באופן חשוב לבלתי להיצמד

העיקר. את והטיעון הקנאים, של התנהגותם לשכנעם כדי ריב״ז תלמידי משתמשים, שבו אבקולס בן זכריה רבי של דרכו את, מזכירה קמצא ובר קמצא בסיפור לעיל. שתוארה

שימוש מוצאים אנו המקרים בשני מכך, יותר

למסקנה כהקדמה "יאמרו" של בנית בת המעשה מן שגויה … כזכור. הפתרונות שני הריגת או הקורבן הקרבת שם המוצעים

הבוגדני- השליח זכריה רבי ידי על נדחים

למסקנות השומעים את יובילו שמא מחשש הזה הדמיון כי לומר נראה שגויות. הלכתיות

מקרי. אינו שהופיעו בעיתיים דפוסים אותם. ירושלים קנאי את גם מאפיינים במקדש, ופרצה המשבר פתרון נמנע שאז כשם את אנשים אותם הובילו כאן המלחמה, מוצגת כאן כי לציין יש אמנם לאסון. העיר ומטרתם ריב״ז תלמידי ידי על זו חשיבה דרך אך הקנאים, של הפנימי המצור את להפר

על ב להתייש יכול מה היטב מכאן למדים אנו

אלו של. דעתם חשוב הסיפור של זה חלק

כיצד רק לא מבהיר שהוא משום שלנו לדיון

. מדוע גם אלא מירושלים, ריב״ז יצא תהליך עם בהתמודדות מלווה היה היציאה להתמקד המעדיפה ירושלים של השחתתה

ברעיונות ולא חיצוניים, בדימויים. ב׳יאמרו', והפוליטי הרוחני המצב את בהכירו

מנוס אין כי ריב״ז הבין זמנו, של רושלים בי את הרומאי לצבא יעניק הקב״ה וכי מחורבן לבחור אלא אפשר אי כי הבין הוא הניצחון. פי על אף זאת, כל מעטה". "הצלה של בדרך

כבד. . מחיר זו להצלה כי היטב. שידע

תלמידיו למול ריב״ז, עוסק מיתתו לפני, רגע

ין הד ומפני המוות מפני בחששו הא- לוהי ריב״ז אומר הפחד הבעת לאחר שלאחריו…

: דברים שלושה לתלמידיו " מורא שיהא

ודם" בשר כמורא עליכם שמים … כי ייתכן מהותי פגם לאותו מרמזת הראשונה הבקשה גם כזכור, החורבן. קודם בירושלים שהיה של ואחיינו הבריונים ראש סקרא, אבא

מתוארים בשער, העומדים הקנאים וגם ריב״ז, בשאלה בעיקר שמעוניינים כמי שלנו בסיפור

הבריונים ראש האחרים'. עלי יאמרו 'מה יודע

לעמוד מוכן הוא אין בל א סיכוי, לעיר אין כי אחרות- במילים חבריו. כנגד מבני ירא הוא

השמים מן מאשר יותר. האדם אפשר גם כך

- הקנאים של התנהגותם את לתאר הם אין שהם מה את לדחוף או מלדקור מהססים דברי ורק ריב״ז, של לגווייתו חושבים אותם מונעת דקרו" רבם "יאמרו התלמידים

. . כן. מלעשות

של האנטיתזה הוא העולה המנהיג ב״ז, רי שהורד המנהיג אבקולס, בן זכריה. רבי רבי של שלבטיו בעוד אך התלבטו, שניהם שלבטיו הרי מהמציאות, תלושים זכריה החלטה מכל נפרד בלתי חלק הם ריב״ז של

. גדולה בעניינים החלטות בנמצא ין א וקשה עמוק מחיר להן שאין. חשובים

אין כי ידע ריב״ז של תו קומ בשיעור מנהיג לה יש כי וידע היחידה האפשרות דרכו דבר של בסופו זאת, למרות כבד. מחיר

ההיסוסים- וחרף עצום בנתיב בחר ריב״ז יבנה בדור והיהדות התורה שיקום של

. . תורה של עולה הקים. ובכך

'[עמ142 ] עולמים בית חרב בעוונותינו, אמנם

שבארץ המעט במקדשי אך …שראל י

מדרשנו- ובבית במחוזותינו וצומח עולה

קול טבעי באופן ה ייתן ישראל. ארץ 'ורת ת וגואלו- ישראל צור ויצמח יעלה …וימשיך, ויגאלנו יבוא אשר משיח של תורתו קול

אמן בימינו. במהרה

בבלי תלמוד גיטין ע״א ונ

אבא סקרא– היה בירושלים, הבריונים ראש

לו שלח זכאי. בן יוחנן רבן של אחותו בן (ר' יוחנן

זכאי:)בן מתי עד לו: אמר בא, בסתר. אלי בא העולם את ותהרגו במעשיכם, תמשיכו

אם אעשה, מה לו: אמר ברעב? אומר להם

משהו– פתרון לי הראה לו: אמר יהרגוני! הצלה לפחות תהיה אולי לצאת, לי שיאפשר ויבואו חולה, עצמך עשה לו: אמר מועטת. משהו ויביאו בשלומך, לשאול העולם כל שנפטרת ויאמרו לצידך, וישכיבו, מסריח כדי אחר, אדם אף ולא תלמידיך אותך וישאו

עים יוד הם שכן קל, שאתה ירגישו שלא

כך, עשה מת מאדם יותר קל חי. שאדם יהושע ורבי אחד מצד אליעזר רבי אותו נשאו רצו העיר, לשער הגיעו כאשר שני. מצד

להם אמר אותו. לדקור: (הבריונים) יאמרו

להם אמר אותו, לדחוף רצו דקרו! : רבן

יאמרו ויצא השער, את לו פתחו דחפו! . רבן

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת דברים לדרשה

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

דברים פרשת תש פ״ב

ודיינים שופטים מינוי

תִּשְׁמָעּון2 כַגָדֹל כַקָטֹן בַמִּשְׁפָט, פָנִּים1 תַכִּירּו "לֹא, יש3 א פְׁנֵי מ גּורּו ת א ל הּוא" לֵאֹלהִּים הַמִּשְׁפָט, כִּי יז א, )(דברים

מיד עשוק ולהציל לעבוד בשביל שבאים דיינים ואמיצים, ראויים דיינים למנות חייבת דיינים, לבחירת הוועדה

. הכבוד או המשכורת בשביל שבאים דיינים ולא עושקו,

לפסוקינו רש״י)(בביאורו כתב ש ח הלכה ג פרק סנהדרין הרמב״ם)(הלכות פסק וכן אדם או, לדיין קרובו את שממנה אדם

וכדומה הפוליטיות, דעותיו בגלל או נאור שהדיין בגלל או. . ר, גיבו שהדיין בגלל כגון: חיצוני, משהו בגלל דיין שממנה

מהתורה לאו איסור על עובר הדין4. עיוות לידי הדיין יבוא זה ידי שעל ", בַמִּשְׁפָט פָנִּים תַכִּירּו: של״לֹא

חיים יוסף רבנו בספרו ע״ה אליהו אדרת )(בפרשתינו אכזבה של גילוי שום פניו בהבעת להראות לדיין אסור ש הסביר

בעלי מיד כי לרעתו, או לטובתו הדין את להטות כך ידי ועל, הצדדים מן אחד של טענותיו לנוכח הפתעה של גילוי או של רוחו מורת את כשיראו טיעונם את ישנו או זה, בטיעון לדבוק וימשיכו הדיין, את מרשימה טענתם אם יקלטו הדין

מהטענה רצונו שביעות ואי. הדיין

לפי דברי את עכשיו תבין זה הסבר הקדוש החיים אור: טז א, לדברים )(בביאורו " וגדול חסיד גדול חכם מפי ושמעתי

, בישראל כרוחי5 עלי חביב, הרב בירדוגו משה רבי לפני300 מרוקו חכמי מגדולי היה (הרב ע״ה )שנה בשעת מדקדק שהיה

עיקר כל עיניו נושא היה ולא למטה עיניו שיהיו הדין אחד באיזה ההכרח לצד עיניו נושא היה שאם מרגיש ושהיה

, שכנגדו מתבלבל היה הדין מבעלי אֲחֵיכֶם בֵין שָמֹעַ הפסוק את הרב מסביר: וככה טז א, )(דברים את ישמע רק שהדיין

עליהם יסתכל ולא הדין. בעלי

סופר החתם מסבי ב עמוד ט דף התורה על משה )(תורת " ר: לֹא " אִּיש מִּפְׁנֵי תָגּורּו – כיון, הדיין יפחד לא עצמו מפני אפילו לֵאֹלהִּים שהמשפט שהוא והטעם כראוי, הכריע לא או כראוי חקר לא שמא הוא וירא, מצפון נקיפות לו יש שלפעמים

המשפט דבר על לעוזרו והדיין השופט עם וה'. , הּוא

הראשונים בדורות חכמים יקר,"דרך קורא לך, ודע גדול שאין במקום אלא לדיינים, מלהתמנות בורחים שהיו

מהם יותר "שמתאים תיד6) מצוה החינוך (ספר

( והדין ההלכה פי על רק אלא זה, פי על לדון לו אסור בדין, חייב ומי זכאי מי הפרצוף, חכמת פי על יודע הדיין אם אפילו 1 ישנים שפתי דובב

, בפרשתינו בנבנשתי שיגוביא די משה לרב מ- למעלה לפני חי הרב, 450 מתלמידי ונהיה לצפת הגיע יוסף הרב בנו שם, ונפטר לסלוניקי עבר ימיו בסוף שנה,

, האר״י ילקוט וראה עמוד127 ג פרק א מלכים על לאנייאדו יקר כלי וראה ע״ה, פאפו אלעזר לרבי פסוקינו על המגן אלף פירוש וראה, לפסוקינו בביאורו לועז מעם

מ במהדורת מא) סימן ג חלק שפרן הרב״ז בשו״ת ועיין הכתב, כון

וואלי דוד משה הרב 2 ו עמוד תנינא תורה, משנה לפסוקינו)(ביאור בביאורו ע״ה לפני שוע ניכר שלא העליונה ההנהגה אל להשתוות כדי: כתב

כולם כי דל צריך והשופט, הדיין גם כך ברא, הוא כולם את כי לעני, עשיר בין מעמדות הבדל אין עולם, בורא שאצל כשם כלומר: , ידיו מעשה עני אדם לבין מעמד ובעל עשיר אדם בין בדין הבדל יהיה לא שאצלו ה', להנהגת להשתוות קול בספרו ע״ה כנאפו יוסף הרב בזה שכתב מה גם (ועיין

עמודים423-425 משפטים פרשת זימרה תשס״ח קודש ברית אות ב)מהדורת

3 ק בנחל ע״ה החיד״א המילה הם " א יש פְׁנֵי מ גּורּו ת א ל של תיבות שהראשי כתב בפרשתינו א אות: מים דו" של תפקידו שכל לנו לרמז, לאמת

תָגּורּו שלֹאל תיבות סופי וכן לאור. האמת את ולהוציא אמת דין לדון זה: הדיין " מִּפְׁנ אִּיש" ֵי המילה הם אוי ש- לנו לרמז, דין ידון שלא לדיין אוי

" הפסוק המשך: אמת. ט יָהַמִּשְׁפ ִּכ לֵאֹלהִּי המילה של תיבות סופי כאן יש ", הּו א ם יטמא הארץ. את מטמא הוא הדין, את מטה הדיין שאם לנו לרמז,

חותם)(בפרשתינו פיתוחי בספרו ע״ה אבוחצירא יעקב הרב מחנה אל ונכנס הקדושה, ממחנה הוא יוצא הדין, את מעוות דיין שכאשר מבאר

אחד( פחות לילית בגימטריה זה "משפטים" במילה הדבר ונרמז כרצונה, דין בו לעשות ויכולה לילית, ובראשן אחרא והסטרא הקליפות 479 )

לילית( בגימטריה עולה " פ נִּים כִּירּו ת של תיבות הראשי יש, מז ר" ועוד בו, לשלוט יכולה אינה התורה, חוקי לפי דן הוא עוד שכל ללמדנו, 480 )

4 ב ח, חו״מ יוסף ברכי עיין

כהוגן שלא שנבחר ראוי דיין הב״ח לדעת, כזה במקרה א ח, )(חו״מ. כן לעשות לא חסידות ממידת, אך איסור על עובר הממנה אין ששילם דיין

תפקיד– להשיג מנת על כסף בעצמו א סימן חו״מ ז חלק אומר יביע שו״ת וראה ג, ג, ביכורים לגנותו)(ירושלמי יש ואף כזה אדם לכבד אסור

5 הקדוש- החיים אור של בספרו גם עיין - ה 'חפץ ה מש ר' הרב החכמים ברדוגו״גדול הרב על כותב הוא שם ב, עמוד י דף שבת מסכת: על

ברדו ג, שיחיה ו בנפשו קשורה נפשי אשר ב גם ועיין ", הגדולים שם החיד״א למרן מע ע״ה ערך ספרים ת רכ משבי״ר

6 ג ח, חו״מ ערוך בשולחן נפסק וכן י, הלכה ג פרק סנהדרין בהלכות הרמב״ם הוא החינוך ספר של המקור

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

הגאון לציון הראשון מרן דודי אליהו מרדכי הרב בכיסו שהיה פתק מצאו, נפטר כשהרב דיין, שנים עשרות היה זצ״ל,

חיבר שהוא תפילה לי ותן למשפט. . כסאות יושבי כל על ורחם "חוס: ליבי ויהא עמך. . את לשפוט להבין ודעת שומע לב מוטלת אימתנו ותהא וחס. . חלילה עין להעלים יצרנו ישיאנו ואל עושקו, מיד עשוק להציל עוול עושי כל להוכיח ואיתן חזק

עמך את לסבול חיל ותאזרנו בליבם. . חקוקה ואהבתינו הבריות, ."על

שבועית &&משימה

מאה כדין דין״פרוטה עליך חביב "יהא לפסוקינו הראשון בפירושו )(רש״י

ב- תזלזל אל קטנים, לנושאים קטנים, לדברים זה, בשבוע ליבך את תן שמתייחסים כמו אליהם התייחס אלא בהם, לדון

. רבה בהצלחה משקל. כבדי לנושאים

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

נחם בתשעה באב

בס״ד אמירת " " נחם באב בתשעה

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

נחם או? רחם

1. ג הלכה ד פרק ברכות מסכת ירושלמי תלמוד יָחִּיד דְצִּיּפוֹרִּין, חִּיָיא בִּי ר בְשֵׁם יִּצְחָק בַר אֲחָא רַבִּי ַָאמַר רַחֵׁם אוֹמֵׁר מַהּו הַמְאוֹרַע. מֵׁעֵׁין לְהַזְכִּיר צָרִּיְך בְָאב? בְט' 'ה עַמְָך וְעַל עָלֵׁינּו הַנֶאֱמָנִּים הָרַבִּיםּובַחֲסָדֶיָך בְרַחֲמֶיָך אֱֹלהֵׁינּו

וְעַל כְבוֹדְַך ן מִּשְכ צִּיוֹן וְעַל עִּירְַך יְרּושָלַיִּם וְעַל ַיִּשְרָאֵׁל בְיָד הַנְתּונָה וְהַּׁשוֹמֵׁמָה וְהַהֲרּוסָה וְהַחֲרֵׁיבָה הַָאבֵׁילָה הָעִּיר וִּיחַלְלּוה לִּגְיוֹנוֹת וְיִּירְשּוהָ עָרִּיצִּים בְיָד הָרְמּוסָה ָזָרִּים יְשּורּון נַחֲלָהּולְזֶרַע נָתַתָ עַמְָך עוֹבְדֵׁיּפְסִּילִּיםּולְיִּשְרָאֵׁל

הִּיצַתָּהּובָאֵׁש בָאֵׁש כִּי הוֹרָשְתָה יְרּושָה אַתָה לִּבְנוֹתָּה עָתִּיד

כָָאמּור: ט ב ][זכריה " אֵׁש חוֹמַת ה' נְאֻם לָּה אֶהְיֶה וַאֲנִּי

". בְתוֹכָּה אֶהְיֶה סָבִּיבּולְכָבוֹד

רַבִּי קּומֵׁי בָעֵׁי דְצִּיּפוֹרִּין רַבִּיַאבְדִּימָא אוֹמְרָּה אֵׁיכָן? מָנָא,

אוֹמְרָּה לַבֹא שֶהּוא דָבָר כֹל לַזו אַתְ אֵׁין וַעֲדָיִּין לֵׁיּה? ֹאֲמַר

בְהוֹדָָאה אוֹמְרָּה לְשֶעָבַר, שֶהּוא דָבָר וְכֹל בָעֲבוֹדָה לַעֲתִּיד וְצוֹעֵׁק לְשֶעָבַר הוֹדָָאה וְנוֹתֵׁן כֵׁן ּומַתְנִּיתָאָאמְרָה

. לַבֹא

2. ג הלכה ד פרק ברכות מסכת משה פני מילתא להאי עדיין לך מסתפקא וכי לזו. את אין ואדיין

בעבודה אותו אומרים להבא א שהו דבר כל הוא כללא הא להבא, בקשה דרך ברכה שהיא דרך שהוא דבר וכל שזו וכיון הודאה בברכת אותו אומרים שעבר על הודאה

בעבודה. אותה אומרים אלהינו ה' רחם היא בקשה דרך

3. א עמוד י דף תענית מסכת רי״ף להזכיר צריך באב בתשעה יחיד אומר אחא ר' ירושלמי

? ניהו ומאי המאורע. מעין נחם ועל עלינו אלהינו ה'

ירושלים ועל עמך ישראל אומרו? והיכן וכו. 'עירך אמר

ירמיה: ר' שהוא וכל בעבודה אומרו להבא שהוא דבר כל

כדתנן, בהודאה, אומרו לשעבר לשעבר הודאה ונותן

לבא. לעתיד וצועק ירושלים בבונה למימרה עלמא ונהגי שילת בר שמואל דרב בריה יהודה רב דאמר אהאי וסמכי

דרב משמיה: "ע)א ח דף (ע״ז שואל שאמרו פי על אף

ברכה כל בסוף לומר בא אם תפלה ומע בש צרכיו אדם אומר. ברכה אותה מעין

4. ד פרק תענית מסכת רא״ש סוף לד סימן בתפלת אלא נחם אומרים שאין נהגו למה תמהתי ימי כל מעין להזכיר צריך באב בתשעה יחיד דקאמר כיון המנחה

ושחרית ערבית קאמר התפלות בכל מסתמא המאורע

ותענית פורים חדש ראש כמו. ומנחה

5. סג סימן הריטב״א שו״ת

דעתי באב, דבתשעה נחם ולענין כן גם דמשום דכיון בכל אומרו הירושלמי פי על ליה אמרינן המאורע שבכל המאורע מעין [ככל ומנחה שחרית ערבית תפלותיו

כמי [שהוא כמו) (שהיא ושחרית] שבערבית ]אלא, מקום אומ ולמנחה רחם, אומ' בנחמה ואינו לפניו מוטל 'שמתו

מתו שנקבר למי שד. ומ' נחם אינו צבור שליח ומ״מ

שנהגו כמו במנחה אלא. אומרו

6. סב סימן כלבו ספר

ירושלים בונה בברכת וכולל הסדר על י״ח ומתפללין כל בסוף לומר בא אם ז״ל שאמרו כמו המאורע מעין הוא בה שמוסיף ומה אומר הברכה מעין וברכה ברכה

הסדר על תפלתן וגומרין וכו', נחם ברכת ט תפלות 'ובכל אומר אחא רבי בירושלמי כדאמרינן אותה אומר באב ונהגו וכו', רחם ניהו ומאי באב בתשעה המאורע מעין ושחרית ערבית בתפלת רחם לומר ז״ל הראשונים בסוף נחמה שמבקשין נחמה לשון נחם המנחה ובתפלת בין נחם אומר היה מאיור״א שמואל ה״ר אמנם היום,

. בלילה בין ביום

7. התעניות תפלת סדר אבודרהם ספר ורבינו ומנחה שחרית ערבית נחם שאומר עמרם רב וכתב תמהתי ימי כל הרא״ש וכתב בלבד במנחה כתב סעדיה דהא המנחה בתפלת אלא נחם אומרים שאין נהגו למה מעין להזכיר צריך באב בתשעה יחיד בירושלמי אמרינן

רית שח ערבית קאמר התפלות בכל ומסתמא המאורע המנהג פשט וכבר ע״כ. ותענית ופורים בר״ח כמו ומנחה

סעדיה רבי': כדברי

8. תקנז סימן חיים אורח ב״ח לפעד״נ וכו'. תמהתי ימי כל הרא״ש וכתב ומ״ש במנחה אלא תיקנוה שלא בידם קבלה היתה דהקדמונים א״כ הנחמה על להתפלל נחם לומר שתיקנו לפי והוא

ואינו לפניו מוטל שמתו כמי שהוא ושחרית בערבית

במנחה. אלא אותו לומר אין בנחמה

9. א עמוד כט דף תענית מסכת בבלי תלמוד

שביעי בו וקלקלו ואכלו להיכל, נכרים נכנסו בשבעה והיה האור, את בו הציתו לחשיכה סמוך ותשיעי שמיני,

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

היום פנה כי לנו אוי שנאמר כולו, היום כל והולך דולק

הייתי אלמלי יוחנן: רבי דאמר ינו והי ערב. צללי ינטו כי

הדור- באותו של שרובו מפני בעשירי, אלא קבעתיו לא

עדיפא דפורענותא אתחלתא ורבנן: נשרף. בו. היכל

10. תקנז סימן חיים אורח יוסף בית בו הציתו ערב דלעת משום סעדיה רבינו שטעם לי נראה שפלות מזכירין שעה באותה הלכך כט.) תענית (עיי' אש

ירוש. תנחומיה על ומתפללין ואביליה לים

11 הכ שער. ו א דרוש השבועות חג דרושי ונות דף

ע״ג פט

ט ביום שנהגו מה באב ענין. ט' באב ' לומר במנחה הספסלים על ולשבת לקום וגם נחמות של פסוקים

למעלה, ערב לעת כי בבלי התלמוד מן נראה ואדרבא

ט ביום בהיכל אש הציתו וכ המנחה, בעת ונשרף באב ' פי

יות במנחה להחמיר ראוי היה זה מבשחר? ר הענין אבל

באו אלקי' לאסף מזמור ע״פ בגמרא שדרשו במה יובן

: מזמו והקשו כו' גוים ר! ? בתחי כי ותי' מבע״ל 'קינה ישראל חשבו ואז ישראל בני את להרוג האויבים התחילו האויבים בחרב ח״ו ויכלו למפלת' תקומה ח״ו יהיה שלא

זמן שהוא ערב לעת בהיכל אש שהציתו' ובראותם נחמה וקבלו גדולה שמח' ושמחו מזמור אמרו אז המנחה ועל העצים על חמתו משליך הקב״ה היה לא ח״ו אם כי כלה וכמשז״ל ישראל לשונאי תקומה היתה לא האבנים ערב מנחת לעת כי ונמצא בציון. אש ויצת חמתו את נחמה וקבלו מזמור ישראל אמרו אז בהיכל אש שהציתו

ונלע״ד ונכון. טוב הוא נז' ה המנהג א״כ צרתם על ט״ב במנחת אז כי והוא אחר טעם ממוז״ל ג״כ ששמעתי

. רבתי איכה במדרש כנז' מנחם הנקרא המשיח נולד

למעשה הלכה

12. תקנז סימן חיים אורח ערוך שולחן

את אלהינו ה' נחם ירושלים: בבונה אומר באב בתשעה זה לא אמר לא ואם תפלה; בשומע ועננו וכו', ציון אבלי

שאין פשוט והמנהג הגה: אותו מחזירין אין זה, . ולא

שאז לפי באב, עה תש של מנחה בתפלת רק נחם אומרים

(רוקח הנחמה על אז מתפללים ולכן אש במקדש הציתו

המזון בברכת נחם יאמר בת״ב, שאכל מי ואבודרהם).

.)(מהרי״ל

ק בסידור 1 אלי ול רצ (עמ' באב לט' הו תפילת' הובאה ) א 'נחם

בתפיל. בלבד מנחה ת

13. ז ס״ק תקנז ים החי כף וכו מנחה בתפלת רק נחם אומרים שאין פשוט 'והמנהג מעין דמשום דכיון אומרים דיש בזה פלוגתא שיש לפי

ערבית תיו תפלו בכל לאומרו צריך ליה אמרינן המאורע כמ״ש לבד במנחה כ״א לאומרו דאין וי״א ומנחה. שחרית במנחה כ״א לאומרו שאין האומרים וטעם וב״י. בטור באותה הלכך האש בו הציתו ערב דלעת משום ב״י כתב על ומתפללין ואביליה ירושלים שפלות מזכירין שעה דאומרים משמע הש״ע דברי ומסתמיות יעו״ש. תנחומיה

מור״ם כתב ולזה א'. או' לעיל כמ״ש ילות התפ בכל אותו אבל האשכנזים. עדת בק״ק ר״ל וכו' פשוט והמנהג ז״ל כדברי נוהגים ויש הש״ע כדברי נוהגין יש הספרדים יש אחד וכל האחרונים בדברי כמבואר ז״ל מור״ם בית חסידי ומנהג לסמוך. מה על לו יש כי במנהגו להחזיק

ההולכים בירושת״ו אשר יכב״ץ אל ז״ל האר״י דברי ע״פ ובמנחה לבד שחרית תפלת בחזרת הש״ץ לאומרו נוהגין שכתבנו ענינו מדין אותו שלקחו ואפשר וחזרה לחש

. פשרה ולעשות ה' או' לעיל

14 ב1 סעיף כז פרק וימים ם למועדי מרדכי מאמר.

ה הספרדים מנהג ת פי לו ת בכל ענ' לומר׳נו וא ה רג יל

חש הל רים וא, ומ והחזרה 'נחם מ נהג ב. מנ חה רק ' אל בית

או שהש״ץ י ועוד שחרית. ץ הש ב״חזרת גם 'נחם' מר ש

– התפילות ל בכ ' ו׳נחם לומר''עננו מנהג מנחה בשחרית,

וער. בית

15. – אבות שבח מנהגי ט (כת״י), 'סטאן כורדי יהודי

והארות] הערות [עם ח אות באב, רק אלא ושחרית, בערבית "נחם" ברכת אומרים אין ולכן אש במקדש הציתו שאז לפי מנחה בתפילת

. הנחמה על אז מתפללים

כתבתי ש ה…ומה ער ות שהמנהג אצ לו לנו בלבד, במנחה אותו מר גדולת עיין

(ס אלישע )ד ס״ק, תקנז ימן שכ תב מנהג "וכן: בג פה ינו שא ע "א י ד דא ם אומרי ין

ילת בתפ רק ם נח המ כן ו. נח״ה (דבר מהבא״ח משמע ו כז). אות ים נהג מ הוא כן

כמובא חלאב אר״ץ(לה דרך ב באב ' ט כות או (נהגו מרוקו מנהג הוא וכן ה). ת

כג…מא סימן )העם חזו לדעת נם בע עובדיה-אר ן ז או שנ (עמ' יות תענ ) ה ת יש

'נחם' לומר בכ ה. תפילות ל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

נחם בתשעה באב

רחם או נחם?

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה ג

אָמַר רַבִּי אֲחָא בַּר יִצְחָק בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּיא דְּצִיפּוֹרִין, יָחִיד בְּט' בְּאָב צָרִיךְ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְאוֹרַע. מַהוּ אוֹמֵר? רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַנֶּאֱמָנִים עָלֵינוּ וְעַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירַךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדַךְ וְעַל הָעִיר הַאָבֵילָה וְהַחֲרֵיבָה וְהַהֲרוּסָה וְהַשּׁוֹמֵמָה הַנְּתוּנָה בְּיָד זָרִים הָרְמוּסָה בְּיָד עָרִיצִים וְיִירְשׁוּהָ לִגְיוֹנוֹת וִיחַלְּלוּהָ עוֹבְדֵי פְּסִילִים וּלְיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ נָתַתָּ נַחֲלָה וּלְזֶרַע יְשׁוּרוּן יְרוּשָׁה הוֹרָשְׁתָה כִּי בָּאֵשׁ הִיצַתָהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ כָּאָמוּר [זכריה ב ט]: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".

רַבִּי אַבְדִימָא דְּצִיפּוֹרִין בָּעֵי קוּמֵי רַבִּי מָנָא, אֵיכָן אוֹמְרָהּ? אֲמַר לֵיהּ וַעֲדָיִין אֵין אַתְּ לַזוֹ? כֹּל דָּבָר שֶׁהוּא לַבֹא אוֹמְרָהּ בָּעֲבוֹדָה וְכֹל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֶׁעָבַר, אוֹמְרָהּ בְּהוֹדָאָה וּמַתְנִיתָא אָמְרָה כֵּן וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר וְצוֹעֵק לַעֲתִיד לַבֹא.

פני משה מסכת ברכות פרק ד הלכה ג

ואדיין אין את לזו. וכי מסתפקא לך עדיין להאי מילתא הא כללא הוא כל דבר שהוא להבא אומרים אותו בעבודה שהיא ברכה דרך בקשה להבא, וכל דבר שהוא דרך הודאה על שעבר אומרים אותו בברכת הודאה וכיון שזו דרך בקשה היא רחם ה' אלהינו אומרים אותה בעבודה.

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר תשעה באב

ובתשעה באב ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה כמו בחול, וכשמגיע עד ולירושלים עירך ברחמים תשוב ובנה אותה בנין עולם בימינו, אומר: רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר הבזויה והאבלה והשוממה, הנתונה ביד זרים הרמוסה ביד עריצים ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים. ולעמך ישראל באהבה נתתה, ולזרע יעקב בירושה הורשתה. נערה ה' אלהינו מעפרה והקיצה מארץ דויה. נטה עליה סוכת שלומך כנהר שלום וכנחל שוטף שלל גוים. כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלם.

רי״ף מסכת תענית דף י עמוד א

ירושלמי ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע. ומאי ניהו? נחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך וכו'. והיכן אומרו? אמר ר' ירמיה: כל דבר שהוא להבא אומרו בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרו בהודאה, כדתנן, ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. ונהגי עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכי אהאי דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב (ע״ז דף ח ע״א): אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר.

האם אומרים נחם רק במנחה?

רא״ש מסכת תענית פרק ד סוף סימן לד

כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפלת המנחה כיון דקאמר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע מסתמא בכל התפלות קאמר ערבית ושחרית ומנחה כמו ראש חדש פורים ותענית.

שו״ת הריטב״א סימן סג

ולענין נחם דבתשעה באב, דעתי גם כן דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה על פי הירושלמי אומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה [ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית] (שהיא כמו) [שהוא כמי] שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומ' רחם, ולמנחה אומ' נחם שדומ' למי שנקבר מתו. ומ״מ שליח צבור אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו.

ספר כלבו סימן סב

ומתפללין י״ח על הסדר וכולל בברכת בונה ירושלים מעין המאורע כמו שאמרו ז״ל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר ומה שמוסיף בה הוא ברכת נחם וכו', וגומרין תפלתן על הסדר ובכל תפלות ט' באב אומר אותה כדאמרינן בירושלמי רבי אחא אומר מעין המאורע בתשעה באב ומאי ניהו רחם וכו', ונהגו הראשונים ז״ל לומר רחם בתפלת ערבית ושחרית ובתפלת המנחה נחם לשון נחמה שמבקשין נחמה בסוף היום, אמנם ה״ר שמואל מאיור״א היה אומר נחם בין ביום בין בלילה.

ספר אבודרהם סדר תפלת התעניות

וכתב רב עמרם שאומר נחם ערבית שחרית ומנחה ורבינו סעדיה כתב במנחה בלבד וכתב הרא״ש כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפלת המנחה דהא אמרינן בירושלמי יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ומסתמא בכל התפלות קאמר ערבית שחרית ומנחה כמו בר״ח ופורים ותענית ע״כ. וכבר פשט המנהג כדברי רבי' סעדיה:

ב״ח אורח חיים סימן תקנז

ומ״ש וכתב הרא״ש כל ימי תמהתי וכו'. לפעד״נ דהקדמונים היתה קבלה בידם שלא תיקנוה אלא במנחה והוא לפי שתיקנו לומר נחם להתפלל על הנחמה א״כ בערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אין לומר אותו אלא במנחה.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א

בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא.

בית יוסף אורח חיים סימן תקנז

נראה לי שטעם רבינו סעדיה משום דלעת ערב הציתו בו אש (עיי' תענית כט.) הלכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ואביליה ומתפללין על תנחומיה.

שער הכוונות דרושי חג השבועות דרוש א דף פט ע״ג

ענין ט' באב. מה שנהגו ביום ט' באב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה, ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט' באב ונשרף בעת המנחה, וכפי זה היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר? אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע״פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו: מזמור? ! קינה מבע״ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח״ו תקומה למפלת' ויכלו ח״ו בחרב האויבים ובראותם שהציתו' אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח״ו לא היה הקב״ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז״ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א״כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע״ד ששמעתי ג״כ ממוז״ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט״ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי.

תלמוד ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד עם פירוש ידיד נפש

רַבָּנַן אָמְרֵי, אֲהָן מַלְכָּא מְשִׁיחָא? [מי הוא מלך המשיח? ] אִין מִי חִיָּיא הוּא, דָּוִד שְׁמֵיהּ [אם מן החיים הוא, שמו דוד] אִין מִי דְּמַכְיָּיא הוּא, דָּוִד שְׁמֵיהּ ]אם מן המתים הוא, דוד שמו]. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, אֲנָא אָמְרִית טַעֲמָא [אני אתן טעם מהפסוק (תהלים יח, נא)]: 'וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד' [לעולם דוד הוא משיחו של ה']. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, צֶמַח שְׁמוֹ. ר' יוּדָן בְּרֵיהּ דְּרַ' אַיְיבּוֹ אָמַר, מְנַחֵם שְׁמוֹ. אָמַר חֲנִינָה בְּרֵיהּ דְּרַ' אַבָּהוּ, וְלָא פְּלִיגִי, חוּשְׁבָּנֵיהּ דְּהָדִין כְּחוּשְׁבָּנֵיהּ דְּהָדִין [ואינם חולקים, כי חשבונו של זה בגימטריא כחשבונו של זה] הוּא צֶמַח הוּא מְנַחֵם! וְדָא מְסַיְּיעָא לְהוּ והעובדה להלן מסייעת לו דְּמָר ר' יוּדָן בְּרֵיהּ דְּרַ' אַיְּיבּוֹ, עוּבְדָא הֲוֵה בְּחַד יְהוּדָאי דַּהֲוֵה קָאִים רַדִי גַּעַת תּוֹרְתֵיהּ קוּמוֹי עָבַר חַד עַרְבֵיי וְשָׁמַע קָלָהּ אֲמַר לֵיהּ, בַּר יוּדָאי בַּר יוּדָאי שָׁרֵי תּוֹרֵךְ וְשָׁרִי קַנְקַנֵּךְ דְּהָא חֲרֵיב בֵּית מִקְדָשָׁא [מעשה ביהודי אחד שהיה חורש, צעק השור לפניו עבר ערבי אחד ושמע את הצעקה של השור. אמר לו הערבי, יהודי יהודי, שחרר את השוורים מיתד המחרשה, כי חרב בית מקדש שלכם]. גַּעַת זְמַן תַּנְיָּינוּת, אֲמַר לֵיהּ בַּר יוּדָאי בַּר יוּדָאי קְטוֹר תּוֹרֶיךָ וּקְטוֹר קַנְקַנֶּיךָ דְּהָא יָלֵיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא [צעק השור פעם שניה, אמר לו הערבי, יהודי יהודי, קשור שורך ליתד המחרשה, כי משיח שלכם נולד! ] אֲמַר לֵיהּ, מַה שְׁמֵיהּ? [שאלו היהודי, מה שם המשיח? והערבי ענה לו] מְנַחֵם. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְׁמֵיהּ דְּאָבוּי? [שאלו היהודי מה שם אביו? ] אֲמַר לֵיהּ חִזְקִיָה. אֲמַר לֵיהּ, מִן הֵן הוּא? [שאלו היהודי מאיזה מקום הוא? ] אָמַר לֵיה, מִן בִּירַת מַלְכָּא דְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה [שם מקום]. אָזַל, זַבִּין תּוֹרוֹי וְזַבִּין קַנְקַנוֹי וְאִיתְעַבֵיד זַבִּין לְבַדִין לְמַיְינוּקָא וַהֲוֵה עַיֵּיל קְרִיָיה וְנַפְּקָא קְרִיָיה עַד דְּעַל לְהַהוּא קַרְתָּא [הלך ומכר את שורו וקנה לבדים ומטפחות שתינוקות משתמשים בהם והיה הולך ממקום למקום למכור את אותם לבדים לתינוקות עד שהגיע לאותו מקום, בירת מלכא דבית לחם יהודה] וְהַוְיִּין כָּל נַשְׁיָּיא זַבָּנָן, וְאִימָה דִּמְנָחֵם לָא זַבְּנָה [והיו כל הנשים קונות ממנו, ואמו שלו מנחם לא קנתה] שָׁמַע קַלָן דְּנַשְׁיָּיא אָמְרִין, אִימֵיהּ דִּמְנָחֵם אִימֵיהּ דִּמְנָחֵם, אַיְתִיי זוּבְּנִין לִבְרֵךְ [שמע קול הנשים שאמרו, אימא של מנחם, אימא של מנחם, בואי לקנות לבנך] אָמְרָה, בָּעְיָּיא אֲנָא מִיחַנְקוּנֵיהּ סַנְאֵיהוֹן דְּיִשׁרָאֵל, דִּבְיוֹמָא דְּאִיתְיָלִיד אִיחְרוּב בֵּית מוּקָדְשָׁא [רוצה אני לחנוק כל שונאיהם של ישראל, והיא התכוונה שרוצה לחנוק את בנה מנחם, כי ביום שהוא נולד נחרב בית המקדש! ] אֲמַר לֵיהּ רְחִיצַיָא אֲנָן דִּבְרַגְלֵיהּ חֲרֵיב וּבְרָגְלֵיהּ מִתְבָּנֵיי [אמר לה אותו איש בטוח אני כשם שהמקדש נחרב ביום שנולד, כך עתיד להבנות באותו יום]. אֲמַר לֵיהּ, לֵית לִי פְּרִיטִין [אֲמַר לֵיהּ, וְהוּא מַה אִיכְפַת לֵיהּ אַיְתֵיי זוּבְּנִין לֵיהּ, אִין לֵית קוּמֵךְ יוֹמָא דִּין בָּתַר יוֹמִין אֲנָא אַתֵי וְנַסֵיב [אמרה לו, אין לי פרוטות, מעות, לשלם לך. ענה לה, לא איכפת לי. קני עכשיו ואם אין לך מעות ביום זה, אבוא אליך בעוד כמה ימים ואקח את הכסף]. בָּתַר יוֹמִין עָאל לְהַהִיא קַרְתָּא אָמַר לָהּ, מַהוּ מִיְינוּקָא עָבִיד? אֲמַר לֵיהּ, מִן שָׁעְתָא דְּחַמִיתְנֵי, אַתּוּן רוּחִין וְעִלְעוּלֵי וְחַטְפִינֵיהּ מִן יָדָיי [אחר כמה ימים נכנס לאותה עיר שאל את האימא מה קרה לתינוק? אמרה לו, מאותה שעה שראית אותי, באה רוח סערה וחטפה אותו מידי ונעלם ממני] אָמַר רַבִּי בּוֹן, מַה לָנוּ לִלְמוֹד מִן הָעֲרָבִי הַזֶּה? וְלֹא מִקְרָא מַלֵּא הוּא (ישעיה י, לד) וְהַלְּבָנוֹן [בית המקדש] בְּאַדִּיר יִפּוֹל. מַה כְּתִיב בִּתְרֵיהּ? (שם יא, א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי [ויוולד המלך המשיח].

הלכה למעשה

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנז

בתשעה באב אומר בבונה ירושלים: נחם ה' אלהינו את אבלי ציון וכו', ועננו בשומע תפלה; ואם לא אמר לא זה ולא זה, אין מחזירין אותו. הגה: והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של תשעה באב, לפי שאז הציתו במקדש אש ולכן מתפללים אז על הנחמה (רוקח ואבודרהם). מי שאכל בת״ב, יאמר נחם בברכת המזון (מהרי״ל).

ברכי יוסף אורח חיים סימן תקנז ס״ק א

אומר בבונה ירושלים נחם וכו'. מסתמות דברי מרן משמע דדעתו לומר נחם בכל התפלות. וכ״כ הרב לחם משנה סוף הלכות תענית שזהו דעת הרמב״ם. וכן נראה דעת הרב טור ברקת. וכן הוא מנהגנו. וכזה ראיתי לגדול דורנו מהר״י הכהן זלה״ה שכתב שמנהג עיר קדשנו ירושלם לאמר בכל התפלות, כדעת מרן שסתם. שוב ראיתי שכ״כ הרב פר״ח בליקוטים.

כף החיים תקנז ס״ק ז

ומסתמיות דברי הש״ע משמע דאומרים אותו בכל התפילות כמ״ש לעיל או' א'. ולזה כתב מור״ם ז״ל והמנהג פשוט וכו' ר״ל בק״ק עדת האשכנזים. אבל הספרדים יש נוהגין כדברי הש״ע ויש נוהגים כדברי מור״ם ז״ל כמבואר בדברי האחרונים וכל אחד יש להחזיק במנהגו כי יש לו על מה לסמוך. ומנהג חסידי בית אל יכב״ץ אשר בירושת״ו ההולכים ע״פ דברי האר״י ז״ל נוהגין לאומרו הש״ץ בחזרת תפלת שחרית לבד ובמנחה לחש וחזרה ואפשר שלקחו אותו מדין ענינו שכתבנו לעיל או' ה' ולעשות פשרה.

גדולות אלישע (דנגור) סימן תקנז ס״ק ד

וכן מנהגינו פה בגדאד יע״א שאין אומרים נחם רק בתפילת המנחה.

מאמר מרדכי למועדים וימים פרק כז סעיף ב

מנהג הספרדים הרגיל הוא לומר 'עננו' בכל תפילות הלחש והחזרה, ואומרים 'נחם' רק במנחה. מנהג בית אל שהש״ץ אומר 'נחם' גם בחזרת הש״ץ שחרית. ועוד יש מנהג לומר 'עננו' ו׳נחם' בכל התפילות – בשחרית, מנחה וערבית.

נחם למתענה בעשירי

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ד

ר' ירמיה בשם רבי חייה בר בא: בדין היה שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף בית אלהינו. ולמה בתשיעי? שבו התחילה הפורענות, ותני כן, בשביעי נכנסו לתוכו בשמיני היו מקרקרין בו בתשיעי הציתו בו את האור ובעשירי נשרף. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי רבי אבון ציים תשיעי ועשירי רבי לוי ציים תשיעי ולילי עשירי.

של״ה מסכת תענית פרק נר מצוה אות י

נראה בעיני, אותם המתענים ליל העשירי ומקצת יום העשירי, אזי מנהג טוב שיאמרו 'נחם' בכל התפילות. דהיינו מן תפילת מנחה של תשעה באב, יאמרו נחם גם בערבית וגם בשחרית וגם במנחה, אם עדיין מתענה, ואין זה נקרא משנה ממטבע הברכות, דמה איסור היה בדבר אם היה מזכיר נחם כל ימות השנה, דהא יכול לחדש דבר בכל ברכה מהאמצעיות, מעין הברכה. ועתה שיושב בתענית ומשום החורבן, טוב הדבר לעשות כן ולומר נחם ממנחת תשעה באב, עת שהוצת האש במקדש, ויאמר אותו עד גמר התענית.

אמירת נחם כל השנה

שער הכוונות, ספירת העומר, דרוש יב דף פז ע״ב

גם העיד הה״ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכר הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון [ו]כו'. וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז״ל כי ראה בהקיץ את רשב״י ע״ה עומד על קברו ואמר לו "אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב". ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין.

ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג

כתב הרב מג״א (ס״ק ג) משם כתבי האר״י זצ״ל דגדול אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב״י, וכו' ע״ש. ולק״מ דיום ל״ג לעומר הוא יום שמחת רשב״י. וכן משמע שם בספר הכונות שסידר מהר״ש ויטאל (דף פ״ז ע״א). וגם כתבו דפטירת רשב״י היה יום ל״ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליה. אך עם כל זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב״י. והראיה, שלא נענש מקודם, כשאמר בשנים שעברו. ומ״מ יפה כתב הרב מג״א, דמזה נלמוד דעכ״פ הוא יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח.

אמירת נחם לאחר ששת הימים

לכלל ולפרט, חלק ד, שער כד סימן יב – הרב יצחק ניסים זצ״ל

שאלה: נאלצתי לכתוב למעכ״ת נ״י שאלות העומדות על הפרק בתקופתינו שתו״ל ה' אנה לידינו ועזר לנו לכבוד ירושלים העתיקה וכמה מקומות קדושים שבה שהם חלק ניכר מבית קדשינו ותפארתנו… האם בתשעה באב מדלגין איזה קינות ממה שנוהגין לקרוא או לא ואיזה קינות מדלגין?

תשובה: בתשובה למכתבך מיום כ״ה בסיון [ה׳תשכ״ז], הורני כב' הרב הראשי להודיעך כי לא חל כל שינוי בדינים ובמנהגים של בין המיצרים ותשעה באב.

שו״ת עשה לך רב חלק א סימן יד

שאלה: …עתה אחרי כיבושה של ירושלים בידי צה״ל כשהמוני בית ישראל ממלאים את חצר הכותל - המערבי בקול המון חוגג, היתכן שבתפלת "נחם" הנאמרת בט' באב בתפלת המנחה, נאמר על ירושלים "העיר האבלה השוממה והבזויה מבלי בניה"?

תשובה: בזאת צדקת. גם אני הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפלתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה'. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה וביחוד בימי חג ומועד, כולל ה' וכ״ח אייר, שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה, באים אל ירושלים החוגגת, והקורנת אושר ושמחה, ומעניקה תחושת כבוד ממלכתי ולאומי בלב כל אדם מישראל, אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית - ישראל אל הכותל - המערבי, מעוטפים באבלם על חרבן הבית, גם אז מורגשת פנה מסויימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פנה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו.

ואותו כותל, שידוע גם בשמו "כותל הדמעות", שבו נגלתה שכינת ה' תמיד כל הימים, גם אחרי החרבן, והיתה עטויה בבגדי קדרות וחושך (כדברי הזוה״ק פנחס רט״ו. ברע״מ. ובתצא רע״ט ב), ובהגיע לשם אדם מישראל מיד התעורר בבכי על גלות השכינה, הנה עתה כשבא אדם לשם אפילו בתשעה באב, אינו יכול שלא לחוש שמחה פנימית, בראותו המוני בית ישראל ממלאים את חצר המקדש, וכנראה שגם שכינת ה' אינה עטויה יותר בגדי חושך וקדרות, מול ירושלים השלימה, העיר שחוברה לה יחדיו תחת שלטון ישראל.

ולכן, אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת, "העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה", וביחוד לפי נוסחת אשכנז, "האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב", שבודאי הוא דובר שקרים.

מסבה זאת נהגתי אנכי להוסיף מלה אחת בלבד, ולשנות מלה אחת בנוסח "נחם", כדי להמלט מדברי שקר, וכך אני אומר: "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים (כי כל זמן שלא נבנה בית - המקדש עדיין אנו שרויים באבל) ואת העיר שהיתה חרבה ובזויה ושוממה מבלי בניה. היא ישבה וראשה חפוי וכו' וכו'. ולפי״ז התפלה היא שינחם ה' את אבלי ציון וירושלים, ואת העיר שהיתה עד כה חרבה ושוממה מבלי בניה, אך עדיין זקוקה היא לנחמה, עד שיתקיים בה מקרא שכתוב: ואני אהיה לה נאום חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה…

יתן ה' ונזכה בקרוב בימינו לנחמת ציון וירושלים, בביאת משיח צדקנו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו.

שו״ת עשה לך רב חלק ב סימנים לו-לט [בהערות]

ניתנות בזה ארבע תשובות למשיגים, שכתבו דברי תגובה על מה שפסקנו בחלק א' של ספר זה סימן י״ד בדין תפלת "נחם". מספר המשיגים היה כמובן גדול הרבה יותר, אך בארבעת התשובות דלהלן, ניתנו עיקרם של דברי המשיגים ותשובותינו עליהם. רצוננו לציין בסיפוק רב, שמספר הכותבים אלינו דברי הסכמה על הפסק הנ״ל היה גדול עשרת מונים, ומכתביהם עודדונו מאד בבחינת "יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל" (ביצה ל״ח)…

שו״ת עשה לך רב חלק ז - שאלות ותשובות בקיצור סימן לה

הנני מאשר קבלת מכתבו מאלול תשמ״ה, בנדון תפלת "נחם", בצירוף נוסח חדש וכו' עפ״י הנוסח בתלמוד ירושלמי וכו'. הנה ירושלמי זה לא נעלם ממני כאשר הצעתי תקון קל ביותר בנוסח שלנו, היינו להוסיף מלת "היתה". וכבר ציינתי את הירושלמי בחלק שני של ספרי "עשר לך רב" עמוד קמ״ד. וכונתי היתה פשוטה, כי אלה מרבותינו שהתקינו את נוסח "נחם" המופיע בסדורים שבידינו, לא נעלם מהם נוסח הירושלמי, והמציאות היא שנוסח זה שבידינו הוא אשר נתקבל בכל ישראל, בשינויים קלים בין עדות ספרד לבין עדות אשכנז. ומה לנו כי נבוא לחדש עפ״י נוסח הירושלמי שקדמוננו ראוהו ולא הכניסוהו לסדור מטעמים הידועים להם. וכלל זה יהא בידיך שאין לשנות מנוסח המקורות מאומה, אלא מדוחק רב. ולענ״ד התקון המוצע על - ידי, מציל אותנו מלהיות בחינת דובר שקרים לפני ה', וגם שומר על הנוסח המקורי, והי״ת יזכנו לגאולה שלימה בב״א.

שו״ת יחוה דעת חלק א סימן מג

שאלה: האם לא הגיעה השעה לשנות את הנוסח שבתפלת נחם הנאמרת בתשעה באב? ובמיוחד מה שאומרים על ירושלים: העיר החרבה והבזויה והאבלה והשוממה, שאינו תואם את המציאות כיום, כי לשמחתינו עינינו הרואות שירושלים הולכת ומתפתחת בקצב מהיר, והולכת ונבנית ומתיישבת עם בניה בוניה לאלפים ולרבבות מישראל, כן ירבו, ואל הכותל המערבי נוהרים מכל קצוי תבל, אלפים ורבבות בקול רנה ותודה המון חוגג.

תשובה…והנה מבואר בסידור רב סעדיה גאון (במבוא עמוד י'), שבתפלות ובמטבע הברכות אנו סומכים על המקובל בידינו במסורה מנביאי ה' ואנשי כנסת הגדולה, שהיו להם שני סדרים בתפלות, סדר אחד לזמן מלכות ישראל, וסדר אחר המיועד לזמן הגלות ע״ש…ולכן מי הוא זה ואיזהו בדורות אלו שיכול להרהיב עוז לתקן, ולשנות מנוסח התפלה שנתקן ע״י רבותינו הקדושים, אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם. … ואם כן מה כוחנו לשנות הנוסח שבתפלת נחם, שהוא מעין המאורע בתפלות תשעה באב, ואין אתנו יודע עד מה.

ובאמת שגם לפי פשוטו יתבאר הנוסח של תפלת נחם, שהוא על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולים של עכו״ם, בכמה כנסיות טמאות, ואשר על ידי כמריהם ומנהיגיהם דם ישראל נשפך כמים בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, סביב רשעים יתהלכון, ולכל עם ישראל אסור מן התורה להכנס להר הבית משום טומאת מת, והערבים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר…

ומלבד זה גם הרוחניות של ירושלים היא בעוה״ר בשפל המדרגה, כמו שפירשו במאמר: אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה, וירושלים מושפלת עד שאול תחתיה. כי מה מאוד ידאב לב כל החרד לדבר ה' על התפרקות הדור מחיי תורה ומצוה, חינוך אלפים ורבבות מילדי ישראל ללא תורה וללא מצוה, והרס חומת הצניעות והמוסר, וריבוי חילולי השבת, והפרת סדרי הכשרות, ועוד כהנה וכהנה. בושנו וגם נכלמנו כי שודדו ארמנותינו, אלו הארמונות של תורתינו הקדושה. ותפלתינו להבורא יתברך, ישוב ינחמנו יכבוש עוונותינו. וצום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ויקויים בנו שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו.

קול צופייך, דברים תשס״ד, גליון מס' 274 (למרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל)

פעם שאל אדם אחד הכיצד אומרים נחם בזמן הזה  והרי כתוב שם 'העיר החרבה הבזויה  והשוממה', ובימינו יש שלטון ויש ישוב? יש לומר לכל מי ששואל כך, שלא בכל מקום ניתן ללכת עם ציציות שהרי בכמה אתרים בהם המוסלמים טוענים שזה שלהם לא יתנו לנו להכנס, על כן כל עוד אנחנו לא חופשיים להסתובב בכל מקום ומקום בירושלים, צריכים לומר נחם כפי שתיקנו  חז״ל ובפרט שיש בה הרבה בתי גילולים וד״ל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

נחם בתשעה באב

רחם או נחם?

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה ג

אָמַר רַבִּי אֲחָא בַּר יִצְחָק בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּיא דְּצִיפּוֹרִין, יָחִיד בְּט' בְּאָב צָרִיךְ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְאוֹרַע. מַהוּ אוֹמֵר? רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַנֶּאֱמָנִים עָלֵינוּ וְעַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירַךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדַךְ וְעַל הָעִיר הַאָבֵילָה וְהַחֲרֵיבָה וְהַהֲרוּסָה וְהַשּׁוֹמֵמָה הַנְּתוּנָה בְּיָד זָרִים הָרְמוּסָה בְּיָד עָרִיצִים וְיִירְשׁוּהָ לִגְיוֹנוֹת וִיחַלְּלוּהָ עוֹבְדֵי פְּסִילִים וּלְיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ נָתַתָּ נַחֲלָה וּלְזֶרַע יְשׁוּרוּן יְרוּשָׁה הוֹרָשְׁתָה כִּי בָּאֵשׁ הִיצַתָהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ כָּאָמוּר [זכריה ב ט]: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".

רַבִּי אַבְדִימָא דְּצִיפּוֹרִין בָּעֵי קוּמֵי רַבִּי מָנָא, אֵיכָן אוֹמְרָהּ? אֲמַר לֵיהּ וַעֲדָיִין אֵין אַתְּ לַזוֹ? כֹּל דָּבָר שֶׁהוּא לַבֹא אוֹמְרָהּ בָּעֲבוֹדָה וְכֹל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֶׁעָבַר, אוֹמְרָהּ בְּהוֹדָאָה וּמַתְנִיתָא אָמְרָה כֵּן וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר וְצוֹעֵק לַעֲתִיד לַבֹא.

פני משה מסכת ברכות פרק ד הלכה ג

ואדיין אין את לזו. וכי מסתפקא לך עדיין להאי מילתא הא כללא הוא כל דבר שהוא להבא אומרים אותו בעבודה שהיא ברכה דרך בקשה להבא, וכל דבר שהוא דרך הודאה על שעבר אומרים אותו בברכת הודאה וכיון שזו דרך בקשה היא רחם ה' אלהינו אומרים אותה בעבודה.

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר תשעה באב

ובתשעה באב ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה כמו בחול, וכשמגיע עד ולירושלים עירך ברחמים תשוב ובנה אותה בנין עולם בימינו, אומר: רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר הבזויה והאבלה והשוממה, הנתונה ביד זרים הרמוסה ביד עריצים ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים. ולעמך ישראל באהבה נתתה, ולזרע יעקב בירושה הורשתה. נערה ה' אלהינו מעפרה והקיצה מארץ דויה. נטה עליה סוכת שלומך כנהר שלום וכנחל שוטף שלל גוים. כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלם.

רי״ף מסכת תענית דף י עמוד א

ירושלמי ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע. ומאי ניהו? נחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך וכו'. והיכן אומרו? אמר ר' ירמיה: כל דבר שהוא להבא אומרו בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרו בהודאה, כדתנן, ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. ונהגי עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכי אהאי דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב (ע״ז דף ח ע״א): אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר.

האם אומרים נחם רק במנחה?

רא״ש מסכת תענית פרק ד סוף סימן לד

כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפלת המנחה כיון דקאמר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע מסתמא בכל התפלות קאמר ערבית ושחרית ומנחה כמו ראש חדש פורים ותענית.

שו״ת הריטב״א סימן סג

ולענין נחם דבתשעה באב, דעתי גם כן דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה על פי הירושלמי אומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה [ככל מעין המאורע שבכל מקום, אלא שבערבית ושחרית] (שהיא כמו) [שהוא כמי] שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומ' רחם, ולמנחה אומ' נחם שדומ' למי שנקבר מתו. ומ״מ שליח צבור אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו.

ספר כלבו סימן סב

ומתפללין י״ח על הסדר וכולל בברכת בונה ירושלים מעין המאורע כמו שאמרו ז״ל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר ומה שמוסיף בה הוא ברכת נחם וכו', וגומרין תפלתן על הסדר ובכל תפלות ט' באב אומר אותה כדאמרינן בירושלמי רבי אחא אומר מעין המאורע בתשעה באב ומאי ניהו רחם וכו', ונהגו הראשונים ז״ל לומר רחם בתפלת ערבית ושחרית ובתפלת המנחה נחם לשון נחמה שמבקשין נחמה בסוף היום, אמנם ה״ר שמואל מאיור״א היה אומר נחם בין ביום בין בלילה.

ספר אבודרהם סדר תפלת התעניות

וכתב רב עמרם שאומר נחם ערבית שחרית ומנחה ורבינו סעדיה כתב במנחה בלבד וכתב הרא״ש כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפלת המנחה דהא אמרינן בירושלמי יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ומסתמא בכל התפלות קאמר ערבית שחרית ומנחה כמו בר״ח ופורים ותענית ע״כ. וכבר פשט המנהג כדברי רבי' סעדיה:

ב״ח אורח חיים סימן תקנז

ומ״ש וכתב הרא״ש כל ימי תמהתי וכו'. לפעד״נ דהקדמונים היתה קבלה בידם שלא תיקנוה אלא במנחה והוא לפי שתיקנו לומר נחם להתפלל על הנחמה א״כ בערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אין לומר אותו אלא במנחה.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א

בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא.

בית יוסף אורח חיים סימן תקנז

נראה לי שטעם רבינו סעדיה משום דלעת ערב הציתו בו אש (עיי' תענית כט.) הלכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ואביליה ומתפללין על תנחומיה.

שער הכוונות דרושי חג השבועות דרוש א דף פט ע״ג

ענין ט' באב. מה שנהגו ביום ט' באב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה, ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט' באב ונשרף בעת המנחה, וכפי זה היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר? אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע״פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו: מזמור? ! קינה מבע״ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח״ו תקומה למפלת' ויכלו ח״ו בחרב האויבים ובראותם שהציתו' אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח״ו לא היה הקב״ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז״ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א״כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע״ד ששמעתי ג״כ ממוז״ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט״ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי.

תלמוד ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד עם פירוש ידיד נפש

רַבָּנַן אָמְרֵי, אֲהָן מַלְכָּא מְשִׁיחָא? [מי הוא מלך המשיח? ] אִין מִי חִיָּיא הוּא, דָּוִד שְׁמֵיהּ [אם מן החיים הוא, שמו דוד] אִין מִי דְּמַכְיָּיא הוּא, דָּוִד שְׁמֵיהּ ]אם מן המתים הוא, דוד שמו]. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, אֲנָא אָמְרִית טַעֲמָא [אני אתן טעם מהפסוק (תהלים יח, נא)]: 'וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד' [לעולם דוד הוא משיחו של ה']. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, צֶמַח שְׁמוֹ. ר' יוּדָן בְּרֵיהּ דְּרַ' אַיְיבּוֹ אָמַר, מְנַחֵם שְׁמוֹ. אָמַר חֲנִינָה בְּרֵיהּ דְּרַ' אַבָּהוּ, וְלָא פְּלִיגִי, חוּשְׁבָּנֵיהּ דְּהָדִין כְּחוּשְׁבָּנֵיהּ דְּהָדִין [ואינם חולקים, כי חשבונו של זה בגימטריא כחשבונו של זה] הוּא צֶמַח הוּא מְנַחֵם! וְדָא מְסַיְּיעָא לְהוּ והעובדה להלן מסייעת לו דְּמָר ר' יוּדָן בְּרֵיהּ דְּרַ' אַיְּיבּוֹ, עוּבְדָא הֲוֵה בְּחַד יְהוּדָאי דַּהֲוֵה קָאִים רַדִי גַּעַת תּוֹרְתֵיהּ קוּמוֹי עָבַר חַד עַרְבֵיי וְשָׁמַע קָלָהּ אֲמַר לֵיהּ, בַּר יוּדָאי בַּר יוּדָאי שָׁרֵי תּוֹרֵךְ וְשָׁרִי קַנְקַנֵּךְ דְּהָא חֲרֵיב בֵּית מִקְדָשָׁא [מעשה ביהודי אחד שהיה חורש, צעק השור לפניו עבר ערבי אחד ושמע את הצעקה של השור. אמר לו הערבי, יהודי יהודי, שחרר את השוורים מיתד המחרשה, כי חרב בית מקדש שלכם]. גַּעַת זְמַן תַּנְיָּינוּת, אֲמַר לֵיהּ בַּר יוּדָאי בַּר יוּדָאי קְטוֹר תּוֹרֶיךָ וּקְטוֹר קַנְקַנֶּיךָ דְּהָא יָלֵיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא [צעק השור פעם שניה, אמר לו הערבי, יהודי יהודי, קשור שורך ליתד המחרשה, כי משיח שלכם נולד! ] אֲמַר לֵיהּ, מַה שְׁמֵיהּ? [שאלו היהודי, מה שם המשיח? והערבי ענה לו] מְנַחֵם. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְׁמֵיהּ דְּאָבוּי? [שאלו היהודי מה שם אביו? ] אֲמַר לֵיהּ חִזְקִיָה. אֲמַר לֵיהּ, מִן הֵן הוּא? [שאלו היהודי מאיזה מקום הוא? ] אָמַר לֵיה, מִן בִּירַת מַלְכָּא דְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה [שם מקום]. אָזַל, זַבִּין תּוֹרוֹי וְזַבִּין קַנְקַנוֹי וְאִיתְעַבֵיד זַבִּין לְבַדִין לְמַיְינוּקָא וַהֲוֵה עַיֵּיל קְרִיָיה וְנַפְּקָא קְרִיָיה עַד דְּעַל לְהַהוּא קַרְתָּא [הלך ומכר את שורו וקנה לבדים ומטפחות שתינוקות משתמשים בהם והיה הולך ממקום למקום למכור את אותם לבדים לתינוקות עד שהגיע לאותו מקום, בירת מלכא דבית לחם יהודה] וְהַוְיִּין כָּל נַשְׁיָּיא זַבָּנָן, וְאִימָה דִּמְנָחֵם לָא זַבְּנָה [והיו כל הנשים קונות ממנו, ואמו שלו מנחם לא קנתה] שָׁמַע קַלָן דְּנַשְׁיָּיא אָמְרִין, אִימֵיהּ דִּמְנָחֵם אִימֵיהּ דִּמְנָחֵם, אַיְתִיי זוּבְּנִין לִבְרֵךְ [שמע קול הנשים שאמרו, אימא של מנחם, אימא של מנחם, בואי לקנות לבנך] אָמְרָה, בָּעְיָּיא אֲנָא מִיחַנְקוּנֵיהּ סַנְאֵיהוֹן דְּיִשׁרָאֵל, דִּבְיוֹמָא דְּאִיתְיָלִיד אִיחְרוּב בֵּית מוּקָדְשָׁא [רוצה אני לחנוק כל שונאיהם של ישראל, והיא התכוונה שרוצה לחנוק את בנה מנחם, כי ביום שהוא נולד נחרב בית המקדש! ] אֲמַר לֵיהּ רְחִיצַיָא אֲנָן דִּבְרַגְלֵיהּ חֲרֵיב וּבְרָגְלֵיהּ מִתְבָּנֵיי [אמר לה אותו איש בטוח אני כשם שהמקדש נחרב ביום שנולד, כך עתיד להבנות באותו יום]. אֲמַר לֵיהּ, לֵית לִי פְּרִיטִין [אֲמַר לֵיהּ, וְהוּא מַה אִיכְפַת לֵיהּ אַיְתֵיי זוּבְּנִין לֵיהּ, אִין לֵית קוּמֵךְ יוֹמָא דִּין בָּתַר יוֹמִין אֲנָא אַתֵי וְנַסֵיב [אמרה לו, אין לי פרוטות, מעות, לשלם לך. ענה לה, לא איכפת לי. קני עכשיו ואם אין לך מעות ביום זה, אבוא אליך בעוד כמה ימים ואקח את הכסף]. בָּתַר יוֹמִין עָאל לְהַהִיא קַרְתָּא אָמַר לָהּ, מַהוּ מִיְינוּקָא עָבִיד? אֲמַר לֵיהּ, מִן שָׁעְתָא דְּחַמִיתְנֵי, אַתּוּן רוּחִין וְעִלְעוּלֵי וְחַטְפִינֵיהּ מִן יָדָיי [אחר כמה ימים נכנס לאותה עיר שאל את האימא מה קרה לתינוק? אמרה לו, מאותה שעה שראית אותי, באה רוח סערה וחטפה אותו מידי ונעלם ממני] אָמַר רַבִּי בּוֹן, מַה לָנוּ לִלְמוֹד מִן הָעֲרָבִי הַזֶּה? וְלֹא מִקְרָא מַלֵּא הוּא (ישעיה י, לד) וְהַלְּבָנוֹן [בית המקדש] בְּאַדִּיר יִפּוֹל. מַה כְּתִיב בִּתְרֵיהּ? (שם יא, א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי [ויוולד המלך המשיח].

הלכה למעשה

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנז

בתשעה באב אומר בבונה ירושלים: נחם ה' אלהינו את אבלי ציון וכו', ועננו בשומע תפלה; ואם לא אמר לא זה ולא זה, אין מחזירין אותו. הגה: והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של תשעה באב, לפי שאז הציתו במקדש אש ולכן מתפללים אז על הנחמה (רוקח ואבודרהם). מי שאכל בת״ב, יאמר נחם בברכת המזון (מהרי״ל).

ברכי יוסף אורח חיים סימן תקנז ס״ק א

אומר בבונה ירושלים נחם וכו'. מסתמות דברי מרן משמע דדעתו לומר נחם בכל התפלות. וכ״כ הרב לחם משנה סוף הלכות תענית שזהו דעת הרמב״ם. וכן נראה דעת הרב טור ברקת. וכן הוא מנהגנו. וכזה ראיתי לגדול דורנו מהר״י הכהן זלה״ה שכתב שמנהג עיר קדשנו ירושלם לאמר בכל התפלות, כדעת מרן שסתם. שוב ראיתי שכ״כ הרב פר״ח בליקוטים.

כף החיים תקנז ס״ק ז

ומסתמיות דברי הש״ע משמע דאומרים אותו בכל התפילות כמ״ש לעיל או' א'. ולזה כתב מור״ם ז״ל והמנהג פשוט וכו' ר״ל בק״ק עדת האשכנזים. אבל הספרדים יש נוהגין כדברי הש״ע ויש נוהגים כדברי מור״ם ז״ל כמבואר בדברי האחרונים וכל אחד יש להחזיק במנהגו כי יש לו על מה לסמוך. ומנהג חסידי בית אל יכב״ץ אשר בירושת״ו ההולכים ע״פ דברי האר״י ז״ל נוהגין לאומרו הש״ץ בחזרת תפלת שחרית לבד ובמנחה לחש וחזרה ואפשר שלקחו אותו מדין ענינו שכתבנו לעיל או' ה' ולעשות פשרה.

גדולות אלישע (דנגור) סימן תקנז ס״ק ד

וכן מנהגינו פה בגדאד יע״א שאין אומרים נחם רק בתפילת המנחה.

מאמר מרדכי למועדים וימים פרק כז סעיף ב

מנהג הספרדים הרגיל הוא לומר 'עננו' בכל תפילות הלחש והחזרה, ואומרים 'נחם' רק במנחה. מנהג בית אל שהש״ץ אומר 'נחם' גם בחזרת הש״ץ שחרית. ועוד יש מנהג לומר 'עננו' ו׳נחם' בכל התפילות – בשחרית, מנחה וערבית.

נחם למתענה בעשירי

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ד

ר' ירמיה בשם רבי חייה בר בא: בדין היה שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף בית אלהינו. ולמה בתשיעי? שבו התחילה הפורענות, ותני כן, בשביעי נכנסו לתוכו בשמיני היו מקרקרין בו בתשיעי הציתו בו את האור ובעשירי נשרף. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי רבי אבון ציים תשיעי ועשירי רבי לוי ציים תשיעי ולילי עשירי.

של״ה מסכת תענית פרק נר מצוה אות י

נראה בעיני, אותם המתענים ליל העשירי ומקצת יום העשירי, אזי מנהג טוב שיאמרו 'נחם' בכל התפילות. דהיינו מן תפילת מנחה של תשעה באב, יאמרו נחם גם בערבית וגם בשחרית וגם במנחה, אם עדיין מתענה, ואין זה נקרא משנה ממטבע הברכות, דמה איסור היה בדבר אם היה מזכיר נחם כל ימות השנה, דהא יכול לחדש דבר בכל ברכה מהאמצעיות, מעין הברכה. ועתה שיושב בתענית ומשום החורבן, טוב הדבר לעשות כן ולומר נחם ממנחת תשעה באב, עת שהוצת האש במקדש, ויאמר אותו עד גמר התענית.

אמירת נחם כל השנה

שער הכוונות, ספירת העומר, דרוש יב דף פז ע״ב

גם העיד הה״ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכר הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון [ו]כו'. וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז״ל כי ראה בהקיץ את רשב״י ע״ה עומד על קברו ואמר לו "אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב". ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין.

ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג

כתב הרב מג״א (ס״ק ג) משם כתבי האר״י זצ״ל דגדול אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב״י, וכו' ע״ש. ולק״מ דיום ל״ג לעומר הוא יום שמחת רשב״י. וכן משמע שם בספר הכונות שסידר מהר״ש ויטאל (דף פ״ז ע״א). וגם כתבו דפטירת רשב״י היה יום ל״ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליה. אך עם כל זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב״י. והראיה, שלא נענש מקודם, כשאמר בשנים שעברו. ומ״מ יפה כתב הרב מג״א, דמזה נלמוד דעכ״פ הוא יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח.

אמירת נחם לאחר ששת הימים

לכלל ולפרט, חלק ד, שער כד סימן יב – הרב יצחק ניסים זצ״ל

שאלה: נאלצתי לכתוב למעכ״ת נ״י שאלות העומדות על הפרק בתקופתינו שתו״ל ה' אנה לידינו ועזר לנו לכבוד ירושלים העתיקה וכמה מקומות קדושים שבה שהם חלק ניכר מבית קדשינו ותפארתנו… האם בתשעה באב מדלגין איזה קינות ממה שנוהגין לקרוא או לא ואיזה קינות מדלגין?

תשובה: בתשובה למכתבך מיום כ״ה בסיון [ה׳תשכ״ז], הורני כב' הרב הראשי להודיעך כי לא חל כל שינוי בדינים ובמנהגים של בין המיצרים ותשעה באב.

שו״ת עשה לך רב חלק א סימן יד

שאלה: …עתה אחרי כיבושה של ירושלים בידי צה״ל כשהמוני בית ישראל ממלאים את חצר הכותל - המערבי בקול המון חוגג, היתכן שבתפלת "נחם" הנאמרת בט' באב בתפלת המנחה, נאמר על ירושלים "העיר האבלה השוממה והבזויה מבלי בניה"?

תשובה: בזאת צדקת. גם אני הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפלתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה'. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה וביחוד בימי חג ומועד, כולל ה' וכ״ח אייר, שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה, באים אל ירושלים החוגגת, והקורנת אושר ושמחה, ומעניקה תחושת כבוד ממלכתי ולאומי בלב כל אדם מישראל, אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית - ישראל אל הכותל - המערבי, מעוטפים באבלם על חרבן הבית, גם אז מורגשת פנה מסויימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פנה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו.

ואותו כותל, שידוע גם בשמו "כותל הדמעות", שבו נגלתה שכינת ה' תמיד כל הימים, גם אחרי החרבן, והיתה עטויה בבגדי קדרות וחושך (כדברי הזוה״ק פנחס רט״ו. ברע״מ. ובתצא רע״ט ב), ובהגיע לשם אדם מישראל מיד התעורר בבכי על גלות השכינה, הנה עתה כשבא אדם לשם אפילו בתשעה באב, אינו יכול שלא לחוש שמחה פנימית, בראותו המוני בית ישראל ממלאים את חצר המקדש, וכנראה שגם שכינת ה' אינה עטויה יותר בגדי חושך וקדרות, מול ירושלים השלימה, העיר שחוברה לה יחדיו תחת שלטון ישראל.

ולכן, אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת, "העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה", וביחוד לפי נוסחת אשכנז, "האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב", שבודאי הוא דובר שקרים.

מסבה זאת נהגתי אנכי להוסיף מלה אחת בלבד, ולשנות מלה אחת בנוסח "נחם", כדי להמלט מדברי שקר, וכך אני אומר: "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים (כי כל זמן שלא נבנה בית - המקדש עדיין אנו שרויים באבל) ואת העיר שהיתה חרבה ובזויה ושוממה מבלי בניה. היא ישבה וראשה חפוי וכו' וכו'. ולפי״ז התפלה היא שינחם ה' את אבלי ציון וירושלים, ואת העיר שהיתה עד כה חרבה ושוממה מבלי בניה, אך עדיין זקוקה היא לנחמה, עד שיתקיים בה מקרא שכתוב: ואני אהיה לה נאום חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה…

יתן ה' ונזכה בקרוב בימינו לנחמת ציון וירושלים, בביאת משיח צדקנו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו.

שו״ת עשה לך רב חלק ב סימנים לו-לט [בהערות]

ניתנות בזה ארבע תשובות למשיגים, שכתבו דברי תגובה על מה שפסקנו בחלק א' של ספר זה סימן י״ד בדין תפלת "נחם". מספר המשיגים היה כמובן גדול הרבה יותר, אך בארבעת התשובות דלהלן, ניתנו עיקרם של דברי המשיגים ותשובותינו עליהם. רצוננו לציין בסיפוק רב, שמספר הכותבים אלינו דברי הסכמה על הפסק הנ״ל היה גדול עשרת מונים, ומכתביהם עודדונו מאד בבחינת "יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל" (ביצה ל״ח)…

שו״ת עשה לך רב חלק ז - שאלות ותשובות בקיצור סימן לה

הנני מאשר קבלת מכתבו מאלול תשמ״ה, בנדון תפלת "נחם", בצירוף נוסח חדש וכו' עפ״י הנוסח בתלמוד ירושלמי וכו'. הנה ירושלמי זה לא נעלם ממני כאשר הצעתי תקון קל ביותר בנוסח שלנו, היינו להוסיף מלת "היתה". וכבר ציינתי את הירושלמי בחלק שני של ספרי "עשר לך רב" עמוד קמ״ד. וכונתי היתה פשוטה, כי אלה מרבותינו שהתקינו את נוסח "נחם" המופיע בסדורים שבידינו, לא נעלם מהם נוסח הירושלמי, והמציאות היא שנוסח זה שבידינו הוא אשר נתקבל בכל ישראל, בשינויים קלים בין עדות ספרד לבין עדות אשכנז. ומה לנו כי נבוא לחדש עפ״י נוסח הירושלמי שקדמוננו ראוהו ולא הכניסוהו לסדור מטעמים הידועים להם. וכלל זה יהא בידיך שאין לשנות מנוסח המקורות מאומה, אלא מדוחק רב. ולענ״ד התקון המוצע על - ידי, מציל אותנו מלהיות בחינת דובר שקרים לפני ה', וגם שומר על הנוסח המקורי, והי״ת יזכנו לגאולה שלימה בב״א.

שו״ת יחוה דעת חלק א סימן מג

שאלה: האם לא הגיעה השעה לשנות את הנוסח שבתפלת נחם הנאמרת בתשעה באב? ובמיוחד מה שאומרים על ירושלים: העיר החרבה והבזויה והאבלה והשוממה, שאינו תואם את המציאות כיום, כי לשמחתינו עינינו הרואות שירושלים הולכת ומתפתחת בקצב מהיר, והולכת ונבנית ומתיישבת עם בניה בוניה לאלפים ולרבבות מישראל, כן ירבו, ואל הכותל המערבי נוהרים מכל קצוי תבל, אלפים ורבבות בקול רנה ותודה המון חוגג.

תשובה…והנה מבואר בסידור רב סעדיה גאון (במבוא עמוד י'), שבתפלות ובמטבע הברכות אנו סומכים על המקובל בידינו במסורה מנביאי ה' ואנשי כנסת הגדולה, שהיו להם שני סדרים בתפלות, סדר אחד לזמן מלכות ישראל, וסדר אחר המיועד לזמן הגלות ע״ש…ולכן מי הוא זה ואיזהו בדורות אלו שיכול להרהיב עוז לתקן, ולשנות מנוסח התפלה שנתקן ע״י רבותינו הקדושים, אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם. … ואם כן מה כוחנו לשנות הנוסח שבתפלת נחם, שהוא מעין המאורע בתפלות תשעה באב, ואין אתנו יודע עד מה.

ובאמת שגם לפי פשוטו יתבאר הנוסח של תפלת נחם, שהוא על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולים של עכו״ם, בכמה כנסיות טמאות, ואשר על ידי כמריהם ומנהיגיהם דם ישראל נשפך כמים בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, סביב רשעים יתהלכון, ולכל עם ישראל אסור מן התורה להכנס להר הבית משום טומאת מת, והערבים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר…

ומלבד זה גם הרוחניות של ירושלים היא בעוה״ר בשפל המדרגה, כמו שפירשו במאמר: אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה, וירושלים מושפלת עד שאול תחתיה. כי מה מאוד ידאב לב כל החרד לדבר ה' על התפרקות הדור מחיי תורה ומצוה, חינוך אלפים ורבבות מילדי ישראל ללא תורה וללא מצוה, והרס חומת הצניעות והמוסר, וריבוי חילולי השבת, והפרת סדרי הכשרות, ועוד כהנה וכהנה. בושנו וגם נכלמנו כי שודדו ארמנותינו, אלו הארמונות של תורתינו הקדושה. ותפלתינו להבורא יתברך, ישוב ינחמנו יכבוש עוונותינו. וצום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ויקויים בנו שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו.

קול צופייך, דברים תשס״ד, גליון מס' 274 (למרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל)

פעם שאל אדם אחד הכיצד אומרים נחם בזמן הזה  והרי כתוב שם 'העיר החרבה הבזויה  והשוממה', ובימינו יש שלטון ויש ישוב? יש לומר לכל מי ששואל כך, שלא בכל מקום ניתן ללכת עם ציציות שהרי בכמה אתרים בהם המוסלמים טוענים שזה שלהם לא יתנו לנו להכנס, על כן כל עוד אנחנו לא חופשיים להסתובב בכל מקום ומקום בירושלים, צריכים לומר נחם כפי שתיקנו  חז״ל ובפרט שיש בה הרבה בתי גילולים וד״ל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תרנגולים וילדים יפים - אגדות החורבן - דף מקורות - מיכאל סטבון

הארץ אבדה מה 'על קלמנזון בני, הרב –

' החורבן באגדות עיונים

'[עמ11 ] על אסון הומט שנה כאלפיים לפני מרכזה המקדש, בית היהודי. העם ראש השראת ומקום האומה של הרוחני … צר ביד נפל. השכינה, כי מאמינים אנו

היסטוריות להתרחשויות גם יש תשתית

היא המאמין בעיני ההיסטוריה …רוחנית להפקת ופרשנות, להתבוננות נרחב כר גם

והדר משמעויות. לעתיד לקחים, כות

על כזו התבוננות הרוחניות המשמעויות

חכמים של הגדול המפעל היא האסון של המכונים בסיפורים החורבן …""אגדות

'[עמ32-38 ] יוחנן רבי רמז עליו השני הסיפור

… מכונה הסוגיה בתחילת ועל תרנגול "על הזה השם מיד, שנראה כפי, תרנגולת". אינו מגוחך, כמעט ראשון במבט שנראה פתיחתו את רק אלא כולו הסיפור את. ממצה את לכנות יוחנן רבי של שבחירתו מסתבר זה 'קליל' בשם בהרבה, המורכב, הסיפור, ההתרחשות על מסוימת דעה להביע מיועדת

שהסיפור למרות אחרות, במילים כולה. כשלים של ארוכה שורה מונה בשלמותו, דתית מבחינה בעייתיות והתנהגויות

מייצג והתרנגולת התרנגול של האירוע

הטעות את. שורש נאמנה

מספר רק לא ותרנגולת" "תרנגול השם אבל

עליו מחווה גם אלא הכישלון של מהותו על …. דעה מלכא טור של חורבנה סיפור הכתרת

של משמץ יותר בה יש כזה בשם - אירוניה של תוצאה הזה הנורא האסון אין היסטוריים אירועים של אידיאולוגיה, משמיים עונש של או. כבירים,

טור חורבן של הנורא האסון נן יוח רבי בעיני של תולדה הינו מלכא של טיפשות,

התעקשות תרנגול שבין הדק ההבדל אודות

. . תרנגולת ובין.

חורבן אחרי רבות שנים מתרחש הסיפור השנים חלוף למרות והמקדש. , ירושלים כי בהמשך נראה החורבן, התרחשות ולמרות ירושלים אנשי של וטעויות חטאים אותם

מלכא טור אנשי אצל ונשנים חוזרי. ם, כלומר סיפור עם אחד מרצף כחלק הסיפור הצגת

הלקח כי אותנו מלמדת קמצא", ובר "קמצא לא ירושלים מחורבן להילמד אמור שהיה

חדר ישראל של. לליבותיהם

ביסוד שעמדו ותרנגולת תרנגול אותם מהם

מלכא טור של המחריד? חורבנה

בצבא שהיו גדולים בגיבורים כאן מדובר לא בחטאי או למרגלים קוד בשמות הרומי, כאן מתארת הגמרא ישראל. של זרה עבודה

עממי מנהג הנישואים משמחת חלק שהיה

מדובר לא אחר מקור באף מוזכר. ואינו

ואפילו בהלכה משמעות בעל בטקס לא

עמוקה רוחנית - שולחים והכלה החתן לפני התקווה את מסמלים וכך תרנגולים של זוג לומר, ניתן חדשה. משפחה שבהקמת במנהג הכול בסך מדובר כי מוחלט, בביטחון

בתכלית. שולי התרנגול שילוח מכך, יותר גם לשאת יכול לפוריות כסמל והתרנגולות

גם יש אלו לחיות ן שכ מעט, בעייתי מטען מינית. פריצות של קונוטציה היה מקום, מכל

זה בעם רבים וכמנהגים, משעשע מנהג על מאוד התחבב הוא כי נראה ישראל

הציבור מלכא ובטור. עליו מקפידים היו

מתחילה הרומי הצבא עם הקשה ההתנגשות מלכא לטור בסמוך שעוברת חיילים מקבוצת

והתרנגולת נגול התר את וגוזלת חתונה בזמן אינו החיילים של זה מעשה החוגגים. מידי

מנומק… לערוך החליטו בגסותם כי ואפשר ובין כך בין הציבור. חשבון על קטנה סעודה אלא דתיות גזירות כאן מתוארות לא כך,

זה פעוט, עניין ואוכלוסיה צבא שבין. חיכוך הופך כיבוש של במציאות הסתם מן, יומיומי העיר על חורבן שממיטה עצומה למלחמה

המפוארת מלכא. טור

העיר אנשי מ היו לא להבליג סוגלים על

לא באופן הגיבו והם במנהגיהם, הפגיעה

פרופורציונלי - שני גזלת בעקבות שהיו ככל ומיוחדים חשובים, תרנגולים, רואה יוחנן רבי הרומיים. בחיילים הכו הם

שהוביל כאירוע זה במקרה התנהגותם את אותו אחרות, במילים כולה. העיר לחורבן

את ויאפיין וב יש כאן, שראינו תגובה דפוס עד הדרך, כל לאורך מלכא טור תושבי

מהו הסופית. למפלה? הבעייתי הדפוס

לא התנהגות אותה ובראשונה, בראש

מידתית חוסר קודם הצבענו, שעליה

גזילת וטפל עיקר בין להבחין. היכולת שני בגלל חריפה תגובה הולידה לא התרנגולים משמעותם בגלל אלא הכספי ערכם שום אין מלכא טור אנשי בעיני הדתית. אצלם המקובלים מהמנהגים לזוז, אפשרות מעין נסלח, בלתי עניין היא בהם פגיעה וכל יוצאים הם כזו פגיעה על שמד. גזירת קטן שניצחון יודעים שהם למרות למתקפה

להוביל עלול המקומית, ברמה, עכשיו על ידם תהיה לא שבו יותר רחב לעימות כי הסיכון, את לקחת מוכנים הם העליונה. "יהרג הוא מהמקובל שינוי כל מבחינתם לפרגמטיות מקום כל אין יעבור", , ובל

דתית- חובה של שונות רמות בין להפרדה המוכר של הצר הצוהר דרך נחזה הכול

. והנהוג

קשור אינו הסיפור של המשכו לכאורה עסקו כאן עד שכן לתחילתו, במישרין

פריצת ל בסיבות מכאן ואילו המלחמה,

ל בסיבות עוסקים ואילך תבוסת. היהודים

שני בין הקשר מיד שנראה כפי, אולם,

… ביותר הדוק החלקים המתקפה את מלכא בטור הרומאים על היהודית כן ול מרד של כהתחלתו הרומאים מפרשים אנו כעת צבא. בראש העיר אל מגיע הקיסר

הסיפור- מגיבורי באחד פוגשים בר

. . דרומא דמותו בהשראת עוצבה שדמותו

דרומא בר כוכבא. בר של יכולת בעל הוא עצום מרחק מזנק הוא דופן, יוצאת צבאית הקיסר כשרואה באויב. ומכה ממחנהו בר של הצבאית העוצמה את הרומאי ומתפלל כתרו את מסיר הוא דרומא מלכותי ואת אותי ימסור "לא שהקב״ה הסרת של משמעותה אחד". אדם בידי

… צורכה כל ברורה אינה הכתר כך או, כך

ציירו חז״ל הקיסר הגוי, של דמותו את

, הרומי באור דווקא, חיובי מלא כאדם כי והיודע למגבלותיו המודע בענווה, המערכה גורל את שיקבע הוא. הקב״ה מצויר זו נוכרית ואמונה ענווה לעומת

מאד יהירים בקווים דווקא. היהודי

באמצעות הקב״ה אל פונה דרומא בר

תֵצֵא לֹא ו תָּנּו נַח ז אֱלֹהִים אַתָּה "הֲלֹא הפסוק

אוֹתֵינּו צִב ב "אֱלֹהִים )(תהילים- קריאה חוסר על הקב״ה אל תלונה היא שבמקורה בפיו ואילו ישראל, במלחמות מעורבותו לתביעה הופכת היא דרומא בר של

דרומא, בר במלחמה יתערב שלא. מהקב״ה

הפיזי הכוח בעל האיש וכישורי העצום

משוכנע כך כל המשוכללים, הלחימה

שהוא עד ביכולותיו כוח הנותן מיהו שוכח

חיל. לעשות

בבלי תלמוד גיטין ע״א נז

הר מלכא ''טור חרב( ותרנגולת תרנגול על

המלך) חתן הוציאו שכאשר בידם היה מנהג. ותרנגולת תרנגול לפניהם הוציאו, וכלה, עבר אחד יום כתרנגולים". ורבו "פרו לומר את מהם ולקחו רומאים של גדוד שם והיכו (היהודים) עליהם התנפלו התרנגולים. היהודים בך מרדו לקיסר: ואמרו באו! אותם.

עליהם. בא

שהיה דרומא, בר ושמו אחד איש ביניהם היה (ברומאים בהם והורג מיל למרחק.)קופץ הקרקע על והניחו כתרו את הקיסר, לקח אל לך, נח אם כולו, העולם של ריבונו אמר: אחד אדם בידי מלכותי ואת אותי את. תמסור

הכשיל דרומא בר "הלא ואמר: בפיו, עצמו

א- תצא ולא זנחתנו א-להים אתה להים

בצבאותינו! דוד כך? אמר כן גם דוד והרי ". לבית דרומא) (בר נכנס בתמיהה. זאת אמר

ומת מעיו בני את שמט נחש בא. הכסא,

בפעם נס, לי והתרחש הואיל (הקיסר): אמר ואכלו קפצו והלך. הניחם להם, אניח הזו

דמות שנראתה עד נרות ו והדליק ושתו, לועגים אמר: מיל. ממרחק בחותם המצוירת

עליהם ובא חזר היהודים, . לי

חרב שולפי אלף מאות שלוש אסי: רב אמר ימים שלושה בה והרגו המלך, להר נכנסו מסיבות השני כשבצד לילות, ושלושה

אלה על אלה ידעו ולא. וחגיגות,

על תרנגול יפים וילדים ים

ב עיון וחורבן אגדה

סטבון מיכאל

כי הוא הסיפורים מן העולה המסר הקב״ה ע״י שהומט אסון אינו החורבן הביאו שישראל אסון אלא ישראל, על

עצמם. על - דרומא לבר קרה בדיוק כך ה של הרחקתו את ביקש עצמו 'הוא להוביל לו מותירה זו והרחקה מהזירה,

לאסון. . עצמו. את דרומא בר של יוהרתו

חורבנו את עליו שהמיטה, היא האם אך דרומא בר של חטאו בין להפריד ניתן שפתח והתרנגולת התרנגול מעשה ובין

כולו מלכא טור חורבן סיפור? את

עמוק ים החלק שני בין שהקשר נראה בר ראשון ממבט שנראה ממה. יותר לאותם רבה במידה דומה דרומא התרנגול עניין את שהפכו אנשים הוא גם למלחמה. לעילה והתרנגולת להם במוכר בעצמם, מרוכזים הם, וגם של במורכבותה להכיר מסוגלים ואינם לראות מסוגל אינו דרומא בר המערכת. עומד ורצונותיו למעשיו מעבר כי

על למלחמה שיצאו אלו וגם קב״ה, ה התרנגולים את להרחיב השכילו לא לרצונותיהם מעבר מבטם … שלהם. והאינסטינקטים

ניצבת הנוכרים של התנהגותם לזו מהופכת תמונה היוצרת כ׳מראה'

היהודים. של

מול, דרומא בר של יהירותו מול יכולים אינם אשר אלו של קיבעונם

- תרנגולים שני על למחול הגוי השליט במיוחד מרשימות תכונות שתי: מגלה הגרוטסקי מותו כי מבין הוא ראשית,

נובע הכיסא בבית דרומא, בר, של

מא' מכנה הוא מקרי אירוע ואינו. להים ההצלחה את זוקף ואינו "נס" זאת

. קתו לצד אפילו או צבאו לעוצמת

מסוגל הוא פחות, לא וחשוב שנית, את ולשנות הקיבעון מן להשתחרר ומשמעותם האירועים פי על תוכניותיו

… הרוחנית דרומא בר של מותו עם המלך הר אנשי של יכולתם פסקה כן פי על ואף הרומי, הצבא מול לעמוד את לנצל שלא הקיסר מחליט כרמז מבין שהוא למה ונענה ההזדמנות

. משמיים

לעומת תבונתו כאן הרומי הקיסר, של באותה נותרת היהודית ההתנהגות

ומקובעת שחצנית עמדה שאפיינה

כה עד. אותה מבינים אינם הם שאירע

מבינים אינם הם נס; הם ל דרומא שבר בידי הייתה ומיתתו יוהרתו על נענש

הם שמיים; מבינים אינם נסוג שהקיסר

א' יראת מחמת כוחם מחמת ולא להים

לא הם האלה הדברים כל את הצבאי.

כולו המורכב הסיפור בעיניהם, רואים והרווחה השמחה בתחושת מתמצא הרומיים שהכוחות לאחר שלהם החגיגה של הרוח גסות. הסתלקו גם מתבטאת המלך הר אנשי שערכו "קפצו הגמרא שמביאה הפעלים, ברצף

נרות והדליקו ושתו, ."אכלו

שמתמלא מי של אינה כאן התמונה של אלא הפלאית, ההצלה לנוכח בשמחה לה להודות במקום אשר חומרניים 'אנשים של הנכונות חוסר לסביאה. מהר חיש פונים

הפועלת ה' יד את לראות המלך הר אנשי לאבלם שמחתם את הופך להם, . ומאותתת היהודית ההתנהגות את מבינים הרומאים לעג למה מפרשת אינה הגמרא אך כלעג,

למלחמה עילה הינו. כזה

מעין מראה, תמונת זוהי כי לומר ניתן מידה

הסיפור תחילת של. , מידה כנגד

היהודים, כזכור את ו שלקח ברומאים לחמו

ש משום התרנגולים הבינו המעשה את

העממי במנהג הקלה הפגיעה כיאות. שלא כגזירת דת, כמלחמת אצלם נתפרשה

לכך בדומה שמד. הבינו הרומאים את

לא היהודיות החגיגות ההצלה על כשמחה

ובוז כלעג. אלא

להתבונן טורחים אינם המלך הר בני

, במציאות פרישת כי להבין מסוגלים ואינם

האימפריה של צבאה הרומאי, בא הצ אלא מחולשה, נובעת אינה האדירה,

האטימות המנהיג של הסלחניים. משיקוליו של שגוי לניתוח אותם מביאים והיוהרה

; המציאות ולהתנהגות לאופוריה ומכאן, חגיגות של זו, גישה ומתריסה. מופקרת של משמעותם על מחשבה במקום פרועות פשרה כל מאפשרת איננה האירועים, של ועוצמתה כבודה השבת זולתי ושמחים בה המזלזלים מול האימפריה

. לאידה

רבי של מפיו שומעים אנו הסיפור סיום את

הצבאי הכוח על המספר יוסי העצום שנמשך טבח ועל הרומאים שהפעילו מפתיע באופן אולם, רצופים. ימים שלושה את כאן ולהזכיר לשוב בוחר יוסי רבי ולא המלך, הר אנשי של התנהגותם (למרות הרומאית לאלימות להתייחס על בחיוב). אותה רואה הוא אין שבוודאי

כך כל היו המלך הר אנשי דבריו, פי בת בעצמם, ההצלחה מרוכזים חושת מסוגלים היו שלא עד שלהם, והניצחון נטבחים שחבריהם לעובדה אפילו לב לשים

העיר של השני. בצידה

לכדי היהודית ההתנהגות מגיעה כבר כאן

- מוסרי ועיוות אבסורד העצמי הריכוז דתי להט מתוך היה הסיפור שבתחילת כקהל בסיומו מופיע מנהג, בכל לדקדק

נטבחים אחיו בעוד. בא, וסו זולל שחוגג, אך לשמיים, עלו ודאי הנטבחים צעקות

. . מלשמוע טחו מלך הר אנשי של. אוזניהם

ישראל מנהגי את נוהגים אשר, אלו בצורה וחשיבותם ערכם את ומגדירים אלו שסביבם; במציאות מתחשבת שאינה סגורים אך ה' את עובדים כביכול אשר

- המרחב בפני אשר אלו גם להיות עלולים של בקורותיו ה' יד את מראות טחו עיניהם גורל למול באדישות ונוהגים ישראל, עם

ואחיהם. שכניהם

' ליבך 'כמים מזרחי ימימה, הרבנית

'[עמ89-91 ] קרקעי התת העוון זה העלבון!

המקדש" בית את …שהחריב רבי אמר

בושה של כוחה גדול כמה וראה בא אלעזר: את והחריב קמצא בר את הקב״ה סייע שהרי

עולם א בו ר נז היכלו.). (גיטין, את ושרף."ביתו בעצמו ותובע הנעלבים של בידיהם מסייע מובנת שאינה תופעה זוהי עלבונם. את

במילים״עלבון" למתבייש. עוזר שה' לגמרי /

" הלב על. עול מילים שלוש: ונות מט להיעלב"

שנ מי כבד עול נושא עלב, למתבייש לבו… על ומנגד…לנעלבים להרע… אדיר הרס כוח בנייה של מופלג כח ניתן. ולמתביישים בעליבות כך, חיים מדי רבים …אנשים עלוב להיעשות משמעו "להיעלב" כי מופגנת,

. . . ומסכן

- עולבים ואינם נעלבים הישאר ל משימות זו

. החיים אינו עמוק עלבון שאפילו להבין,

אחרים כלפי וקמוץ רע להיות לאיש. מתיר הורים לא התעללות, לא קשה, ילדות לא לאדם להפוך היתר אין מחלה: לא דורסניים,

- איעלב לא "איך ונוקם. נוטר שונא, האם

ודאי רגיש להיות להפסיק ממני "? מצפים

אך רגישים. להיות חייבים שאנו רק אילו באנשים הגאולה תלויה כמה עד הבנו

רג. ישים הנעלבים בידי מסייע הקב״ה הרי בכך ירצו אם עולמו. את! להחריב

הגמרא ' [ב החורבן,' אגדות גיטין במסכת א ]נח, נגד מעמידים היו הרומאים שחשובי מספרת והיו בחותמת החקוקות נאות צורות עיניהם כי היפה, התמונה כנגד מיטתם משמשים

יפים בבנים נשותיהם תתעברנה שכך האמינו

צִיוֹן נֵי "ב ששבו אז מ אולם, התמונה. ו כמ קָּרִים הַי המסולאים בוחרים היו הם, בַפָּז" (קושרים ואוסרים ביותר היפים את )מתוכם עם מתייחדים והיו מיטותיהם, לרגלי אותם יהיה שייוולד שהתינוק כדי מולם נשותיהם אחד בחור עומד טהור. יהודי נער כמו יפה

אף אסור חברו, ומולו המיטה עמוד ל קשור " לזוועה עדים ושניהם. הוא הזו הקללה איפה

האחד אומר " בתורה? כתובה הקללות "בכל זאת ואת חיפשתי תבא כי בפרשת הכתובות

"הקללה חברו. עונה "טיפש", . מצאתי "לא במילים בה מופיעה ואינה בתורה רמוזה הזו

מדפדף היית אילו הצניעות. בגלל מפורשות במילים מגלה… הייתה קדימה, אחד דף כך כל שטחי באופן שלמדת חבל. אחרות: הכל בסך ככה? איתי מדבר אתה "למה את יודע הייתי אילו שאלה. אותך שאלתי

אותך מטריח הייתי לא בעצמי, ."התשובה

מאמין כלא שמביט הרומאי על חשבו חוסן על להעיר אולי, שעשוי, הזה בוויכוח

אינטלקט של במישור, שנשארים אנשים של היא האמת אבל כאלה. קשות בנסיבות גם

אליה עקודים שהם וכחנות אותה, שוב שזו עדין. הזו למיטה עקודים שהם כשם ממש לשם לכאורה, שהן, במחלוקות ממשיכים

משמעו עלבון התנגחות לשם ובעצם, …שמים לשיקולים כניעה מתוך העולם את לעצור

למד וכבר צרים, … נו באנשים תלויה הגאולה

עלבונם את הכובשים …הרגישים, בכל

הגדול. . הבית לבניין אבן מתווספת הבלגה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קריעה על ערי יהודה

ראיית על קריעה וישראל יהודה ערי │ טבדי בנימין הרב

הדין– מקור הסתירה יוסף הבית ופסק הטור בדברי

א כו, מו״ק

ועל דין, בית אב ועל נשיא, ועל תורה, שלימדו רבו ועל אמו, ועל אביו, על הקורע מתאחין: שאין קרעין ואלו רבנן, תנו ועל שנשרף, תורה ספר ועל השם, ברכת ועל הרעות, שמועות מקדש על וקורע ירושלים. ועל המקדש, ועל יהודה, ערי

ירושלים. . על. ומוסיף

מנלן- יהודה? ערי דכתיב" אנשים ויבאו ומנחה ומתגודדים בגדים וקרעי זקן מגלחי איש שמנים ומשמרון משלו משכם

ה" בית להביא בידם 'ולבונה.'וגו

היו קדשך ערי אומר: בחורבנן- יהודה ערי הרואה אלעזר: רבי אמר ביראה עולא אמר חלבו רבי אמר וקורע. מדבר,

חיים אורח טור תקס״א 'סי

הרואה בחורבנן ישראל ערי שרואה הראשונה על אומר

היו קדשך ערי עוד לקרוע צריך ואינו וקורע מדבר

באחרות.

דעה יורה טור ש״מ סי'

הרואה בחורבנן יהודה ערי מדבר היו קדשך ערי אומר

וקור ודיו. הראשונה על ע

תקסא סימן חיים אורח יוסף בית

אלעזר דרבי מימרא וקורע. ט) סד (ישעי' מדבר היו קדשך ערי שרואה הראשונה על אומר בחורבנן ישראל ערי הרואה

דעה יורה בטור כן כתב רבינו וגם הפוסקים כל דברי הם וכך יהודה ערי כתוב ששם אלא כו.) (מו״ק מגלחין אלו בפרק

(רצב. ש״מ ): סימן

דוקא. לאו הכא- דכתב ישראל וערי המנהג וכן דוקא. יהודה ערי על אלא לקרוע שלא

ה" מא (ירמיה מדכתיב לה מייתי דבגמרא דכיון לי] )[וקשה וקרועי זקן מגולחי ומשמרון משילו משכם אנשים ויבאו

" בגדים יהודה. ערי ולא הם ישראל ערי עיירות הני דהא קורעין. ישראל ערי כל דעל למימר ליה הוה - דהני לומר יש ושמא

יהודה. מערי שהיה המצפה שראו עד בגדיהם קרעו לא

מא פרק ירמיהו

)(א בֶן גְּדַלְיָּהוּ אֶל אִתּוֹ אֲנָּשִׁים רָּה וַעֲש הַמֶּלֶךְ וְרַבֵּי הַמְּלוּכָּה מִזֶּרַע אֱלִישָּׁמָּע בֶן נְתַנְיָּה בֶּן יִשְׁמָּעֵאל בָּּא הַשְּׁבִיעִי בַּחֹדֶשׁ וַיְהִי ָּ

אֲחִיקָּם הַמִּצְפָּתָּה יַחְדָּּו לֶחֶם שָּׁם וַיֹּאכְלוּ בַמִּצְפָּה: )(ב גְּדַלְיָּהו אֶת וַיַּכּוּ אִתּוֹ הָּיוּ אֲשֶׁר הָּאֲנָּשִׁים וַעֲשֶרֶת נְתַנְיָּה בֶּן יִשְׁמָּעֵאל ָּּוַיּקָּם בָּּאָּרֶץ בָּּבֶל מֶלֶךְ הִפְקִיד אֲשֶׁר אֹתוֹ וַיָּּמֶת בַּחֶרֶב שָּׁפָּן בֶּן אֲחִיקָּם: בֶן )(ג מִּצְפָּּה ב גְּדַלְיָּהוּ אֶת אִתּוֹ הָּיוּ אֲשֶׁר הַיְּהוּדִים כָּּל ַּוְאֵת

יִשְׁמָּעֵאל הִכָּּה הַמִּלְחָּמָּה אַנְשֵׁי אֵת שָּׁם נִמְצְאוּ אֲשֶׁר הַכַּשְדִּים: וְאֶת

)(ד יָּדָּע לֹא וְאִישׁ גְּדַלְיָּהוּ אֶת לְהָּמִית הַשֵּׁנִי בַּיּוֹם: וַיְהִי )(ה זָּקָּן לְּחֵי מְג אִישׁ שְׁמֹנִים וּמִשֹּׁמְרוֹן מִשִּׁלוֹ מִשְּׁכֶם אֲנָּשִׁים וַיָּּבֹאוּ

ה בֵּית לְהָּבִיא בְּיָּדָּם וּלְבוֹנָּה וּמִנְחָּה וּמִתְגֹּדְדִים בְגָּדִים עֵי:'וּקְר )(ו לִקְרָּאתָּם נְתַנְיָּה בֶּן יִשְׁמָּעֵאל וַיֵּצֵא הַמִּצְפָּה מִּן הָּלֹך ְהֹלֵךְ

בֶן גְּדַלְיָּהוּ אֶל בֹּאוּ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר אֹתָּם כִּפְגֹשׁ וַיְהִי וּבֹכֶה: אֲחִיקָּם

)(ז א: ֹתּו אֲשֶׁר וְהָּאֲנָּשִׁים הוּא הַבּוֹר תּוֹךְ אֶל נְתַנְיָּה בֶּן יִשְׁמָּעֵאל וַיִּשְׁחָּטֵם הָּעִיר תּוֹךְ אֶל כְּבוֹאָּם ִוַיְהִי )(ח נִמְצְאו אֲנָּשִׁים ּוַעֲשָּרָּה

מַטְמֹנִים לָּנוּ יֶשׁ כִּי תְּמִתֵנוּ אַל יִשְׁמָּעֵאל אֶל וַיֹּאמְרוּ בָּם אֲחֵיהֶם בְּתוֹךְ הֱמִיתָּם וְלֹא וַיֶּחְדַּל וּדְבָּשׁ וְשֶׁמֶן וּשְעֹרִים חִטִּים: בַּשָּּדֶה

טו פרק יהושע

לְמִשְׁפְּחֹתָּם… יְהוּדָּה בְנֵי מַטֵּה נַחֲלַת זֹאת )(כ )(לח וְדִלְעָּן וְהַמִּצְפֶּה: וְיָּקְתְאֵל

יח פרק יהושע

)(כא וְעֵמֶק חָּגְלָּה וּבֵית יְרִיחוֹ לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם בִנְיָּמִן בְּנֵי לְמַטֵּה הֶעָּרִים וְהָּיוּ

קְצִיץ… וְהַמֹּצָּה… וְהַכְּפִירָּה וְהַמִּצְפֶּה )(כו

יוסף הבית להכרעת בניגוד ומקורות ראיות

תוספות א כו, מו״ק

תלתא. דאיכא עד ואימא למיפרך הכא שייך לא - משילו משכם זקן דמגלחי הוה יתירתא מילתא דאימר קשה קצת אבל

נהי נמי קאמר הכי כא.) (ד' ולעיל קריעה אלא כלל נילף דלא למימר שייך דלא מר לו ויש קרא בהאי כתיב ומתגודדים מעומד מינה תילף לא מ״מ קריעה שפיר. דגמרת

נא סימן חביב בן למהר״ם גדול קול שו״ת

, הלוי משה כמה״ר הנעלה החכם מאת שאלתי אשר שאלה תקס״א בסי או״ח הטור כתב והתשובה: השאלה לשון וזה

שרואה הראשונה על אומר בחורבנן ישראל ערי הרואה

ערי אלא דוקא לאו דעריישראל, ז״ל הב״י וכתב.'וכו הפוסקים כל דברי הם וכל. יהודה.

ויבואו מדכתיב לה מייתי דבגמ' הב״י הקשה זה וכפי בגדים וקרועי זקן מגולחי ומשומרון משילו משכם אנשים עיירות דהני קורעין ישראל ערי כל דעל למימר ליה הוה

ו קרע לא דהני י״ל ושמא יהודה. ערי ולא הן ישראל ערי

עכת״ד יהודה. מערי שהרי המצפה שראו עד. בגדיהם

קרעו יהודה ערי דעל לגמ' דמנ״ל, בזה דעתי נחה לא ועדיין

קשיא ותו? בגדיהם ערי דעל משמע שם התוס' דמדברי משילו ומשכם שם דכתבו קרעי, מיקרע נמי ישראל

ומשומרון- תלתא דאיכא עד ואימא למיפרך הכא שייך לא

.'וכו

ושילו שכם על קרעו אנשים דהני דהבינו יא בהד משמע מערי שהיא המצפה שראו עד אלא קרעו לא דאי ושומרון, הכא שייך לא התוס קאמרי מאי זל ב״י הרב כדברי יהודה

וכו …'למיפרך

תשובה: … כ״א לקרוע שלא העולם כל נוהגים אשר המנהג

יהודה- הרי על שזהו נ״ל ודאי כי מעכ״ת. תירוץ לנגד הוא

לתרץ ממחציתו והוציאו מהריק״א מרן הרב ל דחקו אשר אפשר היה כבר כי, כלל תירוץ איננו שכמעט דחוק תירוץ דוקא הטור שכתב ישראל דערי ולומר איפכא, ולומר לתרץ

דוקא לאו יהודה. וערי

עיירות וכולם וכו' אנשים ויבואו דכתיב מסייענו והכתוב

דה יהו ערי הפוסקים למ״ש ראיה נקח ומהטור הן, ישראל

זה מנגד העולם שמנהג אלא דוקא, …דלאו

מהרש״א שם

אנשים ויבאו דכתיב נלן מ יהודה ערי דהיינו כו'. ומנחה בגדים קרועי כו' משכם בחורבן יודעים היו לא מביתם כשיצאו על בגדיהם וקרעו שמעו ובדרך הבית לזה וקרוב בחורבנן יהודה ערי בדרך שראו

שם. פרש״י

יהודה ערי תלמודא דנקט הא ונראה

- ישראל ערי ולא בחורבנן דהתנא משום

חורבן לאחר דידן היו ולא איירי שני בית

יהודה, ערי רק ידועין בבנין מבבל עלו דלא וי מבנימין וקצת יהודה שבט רק שני 'בית

עלו לא וחבור לחלח שגלו: שבטים

– תקסא סימן וקציעה מור הגהות יוסף הבית על

חזי ולדידי גדול, בדוחק הרב נכנס כו'. י״ל ושמא כו' זקן מגולחי. שם שני בבית תנא ד ומשום ענינא, להך מילתא חד ישראל וערי יהודה דערי יהודה ע״ש נקראו (וכולם ובנימין שמיהודה הגולה עולי שנתיישבו קאי, לא ודאי והא חדא. הכל משו״ה שבא״י, שבטים שאר בערי גם בלבד) שהיה שכם, אפי' וכן יקרע. שלא מנוחה, שנקראת שילה שהרואה מסתבר

היה גם ומשפט. חוק שם שם נון, בן ויהושע אע״ה, יעקב של ביתו שם

יוסיפון ספר בסוף ככתוב במה. לכותים) שם בעו״ה (ועתה מקדש, שם

באמת אבל. זה לדין שוין שני בבית שנתיישבו ישראל ארץ ערי כל כך

כמ״ש. יהודה ערי בכלל והכל בעיני, פשוט

דלא משום דילמא י״ל הרב״י, של עדותו כפי כן, המנהג שאין מה אבל

ממקלקלתא ילפינ. ן ולא היא, טעותא א״נ בהו. בקיאי

רלד סימן דעה) (יורה ב חלק סופר חתם שו״ת

א״י- ערי כל נגד צפת במעלת שם י״ג בנהר חס״ל ומ״ש

מירושלי. חוץ 'היינו שום שקדוש' הדע' על להעלו' וחליל'

מירושלים. יותר עיר וא״כ בצפת שפגע מי פוגע ושוב יקרע

! ? ויקרע יחזור לא בירושלים - פגע אם קיי״ל ובהיפך

וכו. תחלה 'בירושלים וש״ע ורמב״ם מ״ק בש״ס כמבואר

ט״ב. ה' סוף

ה לבעל החצר שער ספר תקפ״ב סי' דב״ש צוף

וכו פוגע ושוב וקרע בצפת שפגע מי כן ואם שכתב ומה ישראל ערי דעל שטפא אגב הוא וכו לן קיימא ובהיפך ורבינו תקס״א סימן ובשו״ע בטור כמפורש קורעין אין

כמו דוקא לאו ישראל קורעין יהודה שם שכתב הטור כתב ש״מ סימן ביו״ד הטור רבינו וגם הבית מרן שכתב

ערי. יהודה על דדוקא ן כ

ופרח הכפתור בעל הפרחי אשתורי רבי דברי

ו פרק ופרח כפתור ספר

איש שמנים ומשומרון ומשילה משכם אנשים ובאו ה) מא, (ירמיה דכתיב לן מנא יהודה ערי ועל (שם) מגלחין ואלו פרק

יי בית להביא בידם ולבונה ומנחה ומתגודדים בגדים וקרועי זקן.'מגולחי הפסוק פי' מנחה בידם הביאו מביתם כשנסעו

שכם על ראיה מזה להביא אין כן אם והתגודדו קרעו גלחו ואז אותו שמעו. בדרך ו עדיין, הבית חרבן ידעו לא כי ולבונה

בקריעה. חייבין שיהיו ושומרון שילה. . בישובן ישראל שם שאין אלא אדם, מאין שיהיו לומר רוצה אינו חורבנן כי, ונראה

ושומרון שילה שכם שהרי לגמרי חרבים היו לא איש השמונים אותם. כשבאו

השלחן פאת סק״א ג'

עי עדיין הבית חורבן ידעו לא כי ולבונה חה מנ בידם הביאו מביתם כשנסעו הפסוק פי' וז״ל: ק״ו ע' פ״ו ופרח בכפתור כן ' מזה ראיה להביא אין א״כ והתגודדו, קרעו גלחו ואז אותו שמעו ובדרך בקריעה חייבין שיהיו ושומרון שילה שכם על

עכ״ל.

ק״ז: ע' מש״ש על דקשה אלא שהרי בישובן ישראל שם שאין אלא אדם מאין שיהיה לומר רוצה אינו חורבנן כי ונראה

עכ״ל. איש. השמונים אותם כשבאו לגמרי חרבים היו לא ושומרון שילה שכם

קודם. למ״ש דסותר

כ.'ו חרב היה לא מצפה שהרי וצ״ל: הוא דט״ס ונ״ל

בכללם נכנס ומה יהודה ערי יתרון

הקריעה ענין הסוף- שער האדם תורת

ירושלים לומר צריך מה קורע בחרבנן יהודה ערי על דקתני כיון תמה אני ו יהודה ערי על קרע שאם לומר ויש היתה. בכלל ירושלים והלא בחרבנה ואינו מהן אחת על קורע יהודה ערי בשאר שאלו ירושלים, על וקורע חוזר אחר קרע ירושלים ועל עצמן בפני יהודה ערי על וקורע השנית. על קורע

יהודה ערי שאר על קורע אינו תחלה ירושלים על קרע ואם עצמו. פני ב שבכולן. לקדושה קרע שכבר

ח אג' הרמב״ן אגרות

דבר של כללו הארץ, בענין לכם אגיד, מה

מחברו. יותר חרב מחברו המקודש כל יהודה וארץ הכל, מן יותר חרבה ירושלים טובה היא חורבנה כל ועם הגליל, מן יותר

. מאד

ב עמוד יא דף סנהדרין מסכת רמ״ה יד

ת״ר בירושלים דא״כ מסתבר ולא ביהודה הקבוע דין בבית ז״ל שלמה רבינו פירש ביהודה אלא השנה את מעברין אין

קאי יהודה ארץ דאכולה מסתברא אלא ליה מיבעי יהודה ארץ דכולה בגוה המקדש בית דהוי מאחר מיקרי מקום של שכנו

דה הוא חולקא וחד היא נחלה חדא כולה דהא ויא.

ז סעיף יא פרק אדם חכמת הארץ משפטי שער צדק שערי

בעיר בחורבנן בין בישובן בין הזה בזמן יהודה ערי הרואה בה שפוגע יהודה שמחלק ראשון ר לעי ממש סמוך והוא, שעליו בגדיו כל לקרוע וחייב כו', מדבר ציון מדבר, היו קדשיך ערי ט] סד, [ישעיהו הפסוק אומר בטוב, אותה שרואה שכאשר ירושלים, על רק יהודה ערי שאר על לקרוע שוב צריך ואין בטפח, הקריעה ושיעור לבו, שיגלה עד שמאל מצד

שרו עד לה סמוך עד יגיע בגדיו בכל טפח וקורע שממה, ירושלים היתה מד. בר ציון אומר בטוב, אותה אה

פאת סק״א ג השלחן

יהודה… ערי ועל ומ ה דב וגם ישראל ערי על 'דלא ורי״ף ורמב״ם דבגמ' דוק' לאו ישראל ערי על תקס״א א״ח טור ה

המלו עיקר דשם וטעם נזכר. יהודה ערי הכל ורא״ש כ הי'. ישראל של '

א סעיף תקסא סימן חיים אורח לבוש

שרואה להן סמוך והוא בחורבנן, יהודה ערי הרואה עד הצופים מן שיש כשיעור והוא בטוב, אותה

היו קדשך ערי מר יא שרואה הראשונה על לירושלים, ויבואו ה] מא, [ירמיה בכתוב מצינו שכן וקורע, מדבר וקרועי מגולחים ומשומרון ומשילה משכם אנשים

, בגדים, לירושלים קרובים שהם יהודה ערי ודוקא אבל גב על ואף עליהם, לקרוע א״צ ישראל דארץ עיירות שאר לא הקריעה מ״מ כתיבי, נמי ישראל ערי קרא דבהאי

שקרע וכיון, יהודה מערי שהוא למצפה שהגיעו עד היתה על עוד לקרוע צריך אינו שוב שראה הראשון על

אח״כ. שרואה האחרות

כ״ב סי' ח״ג ודורשין שואלין שו״ת

ודוקא ס״א תקסא סימן באב תשעה בהלכות הלבוש וכתב בא״י עיירות שאר אבל לירושלים קרובים שהם יהודה ערי על הוא קריעה חיוב שעיקר הרי עליהם לקרוע צריך אין

יש לירושלים קרובים יהודה שערי מכיון רק ושלים יר חורבן קרובים היו בנימין ערי גם ואמנם קריעה חיוב עליהם גם

לירושלים.

חייב יהיה בנימין על גם באמת דהלבוש שאליבא ויתכן

לירושלים. קרובים הם גם שהרי לקרוע

ערי שנקט הטור לשון את ליישב נוכל גם לפי״ז ואולי

ביאורו לפי אשר בנימין לערי נתו כוו ושמא בחורבנן ישראל בקריעה. חייב יהיה בנימין ערי על גם הלבוש של

הגדרת״בחורבנן" ומקום-המקדש ירושלים יהודה, לערי ביחס

תקסא סימן חיים אורח יוסף בית

שהן דהיינו דקאמר בחורבנן יהודה ערי והאי

ישוב בהן יש אם אבל כלל, ישוב בהן ואין חרבות

- לכאורה נראה היה גויים בידי שהן פי על אף

לקרוע. צריך דאין

- גויים בידי שהן דכל ואפשר בהן שיש פי על אף

עיקר. וכן מיקרי, בחורבנן - ישוב

תקסא סימן חיים אורח ב״ח

יש אפילו היינו דקאמר בחורבנן יהודה ערי דהאי הוא ופשוט דהא מיקרי בחורבנן עליו שולטת האומות שיד כל ישוב שם

שדים וכ מיהודים רב עם ישוב שם היה עליה שקרעו מצפה כל ואת גדליה שנהרג הם ידעו לא דעדיין מלחמה אנשי בגדיהם קרעו כן פי על ואף במצפה אתו היו אשר היהודים

בבל. מלך יד תחת נכבשת שהיתה מפני

ערוך שולחן תקסא או״ח

א. סעיף הרואה בחורבנן יהודה ערי מדבר היו קדשך ערי, אומר: ( וקורע מן כמו להם סמוך כשמגיע אלא לקרוע חייב ואינו

(ב״י לירושלים).)הצופים

שממה מדבר היתה ציון אומר: ; , בחורבנה ירושלים הרואה ב. סעיף ותפארתנו קדשינו בית אומר: , המקדש בית וכשרואה

וקורע לחרבה, היה מחמדנו וכל אש לשרפת היה אבותינו בו הללוך. אשר

ב ס״ק תקסא סימן ברורה משנה

- בחורבנן בחורבנן מקרי עליהם מושלים שהישמעאלים כיון ישראל בהן יושבין: אפילו

עח סימן ז חלק הלוי שבט שו״ת

בתו״י ומופלג המפואר הרב כבוד ק. לפ תשמ״ז במדבר א' "ב״ה,

לאי״ט וינבך יחזקאל. ר'

בכבוד. אחדשה״ט

דהרואה תקס״א סי' דאו״ח בהא שאל ואשר קבלתי, יקרתו קורע ואח״כ וקורע, וגו' מדבר ציון אומר בחורבנה ירושלים

אין בזה״ז מ״ט ונתקשה טפח אחר קרע המקדש, כשיראה מה על להם יש האם ירושלים על קורעין דאולי וצידד, שיסמוכו מג״א כמש״כ ישמעאלים שלטון יש שעכ״פ היינו בחורבנה

מסופק דכב' אלא, כ״כ זה שייך לא בזה״ז לכאורה וא״כ מב״י- בה יש ירושלים אבל יהודה, ערי לענין רק זה כתבו לא דאולי

בימינו- בקרוב אותה ובנה כתפילתינו אחרת בחינה בזה ורצונו

בימינו במהרה עד ירושלים. ן בני נקרא לא דמעולם

דאף הב״י סברת קאי ירושלים על דגם הפוסקים משמעות הנה שהישמעאלים כיון בחורבנה נקרא מכ״מ ישראל ישוב שיש וכבר ע״ז ישוב שום לי ואין שאלתו, וניער חוזר וא״כ שולטים,

מנאצי ביד שהשלטון דכהיום לומר אין בודאי ד עליו- נשאלתי שאול עד מושפלת האלקים עיר דסו״ס רבנה בחו יקרא שלא ה'

גרשון ר' הצדיק בשם א' ס״ק בא״א בפמ״ג שם ועיין, 'תחתי צריך אם בזה נסתפק מתחילה דבאמת בב״י ועיין זי״ע, קיטבר הנ״ל סברא כ' דשוב אלא ישראל, ישוב שיש היום לקרוע

דרצו הגויים כלפי רק זה שייך עכ״פ ואולי הגויים, משלטון

צעדי להצר עדיין שעי״ז שלהם הישוב יתרחב שלא ישראל רוצים האלה הפוקרים דעכ״פ היום משא״כ ביותר, ניכר החורבן

החורבן נתמעט זאת ומבחינה ישראל ישוב. שיהי'

מג ח, עבדי ישכיל

בסי הב״י מרן רי דב ידועים כבר הנה הקריעה. בדין ש הנ״ל תקס״א - בחרבנן שכ' הטור ע״ד כ' אפילו

עליהם ם מושלי שאינם כיון ישראל בהם יושבים

מקרי וחב. רב ןנ ומ״ב. הבאה״ט והביאו ע״כ. דוק

מינ י אינם עליהם מושלים שישראל ו שזכינ עתה ה

קריעה. צריכים

המערבי מכותל אותם שרואה המקדש מקום אמנם שאין מכירן המקום על שולטים שישראל לאף נראה מתים טמאי שאנו משום בהם להכנס הרשות לנו

שפ כפי כרת חייב בזה״ז בהם והנכנס פ״ו הרמז״ל כמש הפוסקים כל פסקו וכן הי״ד הבחירה בית מה

המ" שקדושה משום בסק״ה והמב סק״א שם א שהוכיח כמו לבוא ולעתיד לשעתה קדשה ראשונה

ב, ק״ו זבחים הגמי מדברי שם הכ״מ מרן ודלא

- שם כהראב״ד שיערה עד בחרבנן כעודם הוי א״כ שיטהר צדקנו משיח לנו וישלח ממרום רוח עלינו

א הפרה… אפר הזאת ע״י ותנו

מ וא״כ שום היא והרי שם להכנס יכולים אנו שאין

בחורבנה, כעדין הו״ל זרים ביד עשוקה שעוד היינו

הקלי.' ביד עשוקה

בה שולטים שאנחנו לירושלים דומה ואינה

בה- ומתהלכים נ הרי נכנסה ו הסט״א מיד פדית

הק בגבול דו שה, עדין היא כאילו עליה מתייחס ואינו

בחרבנה. . .

זצ״ל– גורן הגר״ש תורת שלב עמ' הארץ

לז סימן ה חלק או״ח אג״מ

ראיית על דקריעה חיובים בעניין הנה

המקדש מקום וראיית, ירושלים ודאי דף דמו״ק בברייתא כמפורש חיוב, הוא שם איתא יהודה ערי על וגם ע״א. כ״ו מאבל פ״ט ברמב״ם כן ואיפסק דקורע, דתעניות פ״ה בסוף מפורט ויותר. ה״ב, סימן באו״ח מיוחד סימן וש״ע ובטור

ש״מ ס״ס ביו״ד וגם. תקס״א,

ו הקריעה בחיוב יהודה בערי

וירושלים… מזה דדייק שם בב״י עיין אפילו מיושבות, שהם חרבות, אינן דאם היה עכו״ם ממשלת תחת שהם בזה״ז דעיקר מסיק אך לקרוע. דא״צ נראה שיש פי על אף עכו״ם בידי שהם דכל

כתבו וכן. מיקרי בחורבנן יישוב, בהם

ופי סק״א, והמג״א 'הט״ז עניין המג״א

זה שיושבין פי על אף שכתב ביותר, מושלים שהאומות כיון ישראל בהם

חורבן מיקרי. עליהם המג״א וכלשון

סק״ב במ״ב גם. כתב

אין השי״ת שבחסדי עתה שא״כ ועל יהודה ערי על האומות מושלים טעם הוא מיושבים, גם והם ירושלים,

שלא גדול באה לא שעדיין אף לקרוע.

המשיח, מלך ע״י ואנו הגאולה לקרוע… אין מהאומות מתפחדים

צה פרק ב חלק זצ״ל הלוי לגרח״ד חיים מקור

וקורע. מדבר היו קדשך ערי אומר בחרבנן יהודה ערי הרואה ירושלים הרואה

ציו אומר בחרבנה שממ ירושלים היתה מדבר ן וקורע. ה

י "וערי ה אף ישוב בהם יש אבל כלל יושב מאין ת חרבו שהן היינו בחרבנן ודה גוים בידי שהם שכל ואפשר לקרוע צריך שאין לכאורה נראה היה גוים בידי שהם

עיקר." וכן נקרא בחרבנן ישוב בהם שיש אעפ״י

נגל בהגלות ומיד ישר מדינת בקום עלינו ה' אור ות ערי מאותן הקריעה דין בטל ל א

ישראל. ביד שהיו יהודה יהודה ערי שכל ונפלאותיו ה' בחסדי זכינו כאשר ועתה אין ישראל בידי תשארנה שגם ותפלתנו ותקותנו ישראל שלטון תחת נמצאות

אלה. כל ראתה עין ואשרי יהודה מערי עיר שום על יותר לקרוע. .

ובית בחרבנה וירושלים בחרבנן יהודה ערי נזכר בגמרא שכן עיון מקום יש אך

בחרבנו. המקדש

מרן פירוש שנתקבל וכיון שלטון ואילו זר שלטון פירושו שחרבןע הנ״ל הב״י

ישראל. לשלטון עתה נתון המקדש מקום גם כן אם חרבן המונח את עוקר ישראל

הוא שונה כרחנו על מקדש לגבי חרבן שמושג מפני מספיק אינו זה שכל אלא ואילו הקובע הוא שלטון שטח במושגי שכן יהודה וערי מירושלים לחלוטין

התועלת מה כי הקובע הוא ישראל בשלטון המסור השטח לא מקדש במושגי ה עבודת ביטול משמעותו המקדש חרבן הלא ישראל בידי המקדש 'שמקום

בה. הקשורות מאד רבות ומצוות

המקדש״בחרבנו" בית נזכר בגמרא כי אף ועוד זאת בטור ההלכה בלשון הנה

ושל מעיקר היסוד כל נפל ולכן מלה״בחרבנו" נזכרה לא ערוך ן ח ו.

הגרצ" בחכמה זקן הורה כבר אבל על מקריעה בזמנינו לפטור שליט״א קוק י

הגוי יד בגלל היא המקדש בית על האמיתית שהאבילות וטעמו המקדש מקום ם

בה, השולטת בו יש אם גם הבית הר ועל הכותל על השולטים אנו כיום ואילו

והעכו מסגד דנו- מצ עתה הם המקדש בית להקמת בים הלכתיים עכובים

ופוליטיים.

א חלקי מסירת אחרי "קריעה ערבית לשליטה י

עמ598 יעקב 'נחלת בס הו״ד שליט״א, ליאור דוב הרב 'תשובה

יש האם נוכרים שלטון לידי יהודה ערי גירים שמס בזמננו שאלה

לקרוע? חיוב

קטן, כו מועד מסכת בתלמוד תשובה הרואה ברייתא מובאת א הדברים וקורע מדבר' היו קדשך ערי אומר בחורבנן יהודה ערי ובטור הט״ז פ״ה תעניות הלכות ברמב״ם להלכה מובאים

ר מסבי שם במקום יוסף הבית תקסא סימן או״ח ערוך ובשולחן ערי על ולא חורבנן על בקריעה חיוב יש דווקא יהודה ערי שעל מלכות שעיקר משום בארץ ערים ושאר שומרון דהיינו ישראל

ביהודה. היא ישראל

המקום בפועל אם נמדד לא דחורבן יוסף הבית מכריע כן כמו אזי יהודי שלטון יש שאם בשלטון שתלוי אלא מיושב או חרב

בידי הוא השלטון ואם ביישובן קרא נ זה חרב המקום אם אפילו

בחורבנן. נקרא מיושב המקום אם אפילו אזי הנוכרים

נוכרים, לשלטון המקום את שמסגירים בזמננו כרגע משנה ולא

בשטח, מתרחש מה אלא הנייר על כתוב מה כח אין במציאות אם

שלטון. נקרא לא זה שמה לשלוט ישראל לעם

שאותן דוד על ה״ב פ״ג הוריות ירושלמי בתלמוד מאמר ישנו בשעיר ולא בשעירה מתכפר היה מאבשלום שברח חודשים ששה

כ ולא יחיד כדין די מלך. ן

הנייר. על שכתוב מה ולא במציאות דין זה שלטון אם ולכן שהמקום נקרא זה מקום באותו שליטה ישראל לעם אין בפועל

לקרוע. וצריכים בחורבנו

תשס״ה אב בחודש עזה חבל מסירת על קריעה

חלק הלל בית רז, שמחה הרב

ואילך מג עמ' כב

מפורשים יהורה ערי גבולות והנה

יהושע בכתוב מז פסוק ושם ו ט

ע כתוב ז וחצריה. בנותיה ה

ערי בכלל הוא עזה גבול גם ז "ולפי יהודה.

ערי דדוקא נאמר אם אפילו וא״כ

בכללם. קטיף גוש הרי יהודה-

בספר הפרחי אשתורי רבינו וז״ל

פ״ז: ופרח כפתור כבר ועזה אשקלון שכן יהושע מכיבוש שהם ידעת ואת עזה את יהודה וילכד כתיב

גבולה. ואת אשקלון ואת גבולה

בול שג שכהב פי״א שם עוד לו ועיין ועד מצרים מנחל הוא יהודה שבט

וירושלים. צפון

עזה אם הפוסקים נחלקו ואמנם ו לא או שני בכיבוש גם נכבשה נו ד

פירותיהם דושת ק לענין זה בכל בת וחיובם בשביעית ר ו״מ.

מ סימן ח״א מהרי״ט בשו״ת בפשיטות פסק וכן בבל. עולי ולא מצרים עולי כבשוה שאשקלון מוכח ב גיטין ריש דבתוס' ז.

ע״ש. מעזה. בשביעית שגדלו פירות להביא מנהגם שהיה והעיד

נחל עד ההיא והארץ הים חבל וכל ועזקה עזה הוא לררום מצרים עולי שמכבוש דבר סוף כהב פי״א ופרח כפתור בספר גם

מצרים. הרדב "ובשו״ת כבשוה. מצרים רעולי ליה פשיטא אבל בבל, עולי כבשוה אם בזה נסתפק קה אלף סימן ז

לת אכן הנ״ל, הרדב״ז וכ״מ היא, ישראל מארץ דעזה מוכח שם גיטין בתוס' ר״י ירוץ לאיש שמחה בשו״ת ברכה יש״א והראש״ל

שהחליט הנ״ל המהרי״ט על תמה ה ן סימ הרדב מד' בבל עולי בכיבוש לא״נכבשה עזה ש וד ע״ש. הנ״ל ז עת שביעית איש החזון

הח הרמב״ם שלרעת סקל״ב, ג' סימן ז גבו בכל בבל עולי יקו ע״ש. הים שפת על מרצועה חוץ מצרים עולי לות. .

מז, סי' שם יוסף במשנת ראיתי מזו וגדולה בגבול הוא תחומה מ״מ בבל עולי גבול אינה עצמה שעזה שכ' מהרי״ט שגם שכתב

קטיף גוש על כלל פלוגתא ליכא "ז ולפי ע״ש. בבל עולי ד כא״י. ודאי הוי

למצוות הוא יפה הנ״ל הנידון שכל חורבנה על קרוע ל ראוי מ״מ עובו מכיבוש אינה שעזה הסוברים אפי' דבנ״ד נראה ולפע״ד לא אם דאף בכלל יהודה ערי שבכלל מה כל הוי לקרוע יש יהודה ערי שעל לנו שקבעו כיון קריעה לדין אבל בארץ התלויות

ערי על שקרעו מהמקרא כן שלמדו כן י״ל ג״כ שבאת וממקום לו ושייך יהודה עיר הוא נחשב בדין מ״מ שני בכיבוש כבשוהו

ומינה מצרים כיבוש לפי הגבול קר עי היה שאו ראשון בית בחורבן היה זה ודבר יהודה וכמעשה קובע מצרים כיבוש שהוא כל ד

שהיה. . .

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות