גיור - מהות קבלת מצוות

בגיור מצוות קבלת

1. ב ל בכורות אותו מקבלין אין חד– א מדבר חוץ תורה דברי לקבל שבא גוי יוסי ר'. בר סופרים. מדברי אחד דקדוק אפילו אומר: יהודה

2. ש ג רסח ו״ע צריך הטבילה, בין המילה, בין לקבלם, המצוות דיעו להו בין הגר, ענייני כל לא אם בדיעבד אבל לכתחלה, דווקא מיהו וביום. לדון הכשרים בג׳ שיהיו מקבלת חוץ בישראלית ומותר גר הוי ובלילה… ב׳ בפני אלא טבל או; מל ה ובשלשה. ביום אינה אם שמעכבת מצות

3. שפא עמ׳ אמסלם הרב ישראל זרע עם הגרות את להתנות אין הגרות מעכבת מצוות שקבלת לדעה גם קיומם בפועל. בייחוד האמונה ידי על ״יהודי״ להיות אמיתי שרצונו ברור להיות צריך.

שנבין בהכרח אין לגמרי הקודמת בדת וכפירה והתרחקות ע״ז ואיסור …השם הכ לקיים שמתכוון הגיור בזמן לכך. בפירוש שיתחייב צריך, ואין ל

4. חלקת-יעקב1 שו״ת קנא יו״ד: סימן לא אחרים, דברים לשם המתגיירים גם שבדיעבד ההלכה שנפסקה שאע״פ כך הדין אין הזה שבזמן מאד מאד חזקה סברא לי יש הם, גרים שמים, לשם היה אחרת כי המצוות, את לשמור מוכרח יהודי כל כמעט היה ולפנים הואיל בכך מחזקים היו וע״כ ישראל, כפושע עמו בעיני ונבזה נמאס האומדנא, את כי וכו׳, השבת את לשמור בדעתו החליט באמת להתגייר, שבא זה שגוי שנשתנה בזמננו אבל לו, בוי וא ואוי מכאן וקרח מכאן קרח יהיה אחרת.

המצב בשעת פנים כל על בדעתו הגוי גמר שבאמת האומדנא מאין. היהדות. את לשמור ההתגיירות

5. אחיעזר2 שו״ת כו סימן (ח״ג):

הדבר שברור היכא שבת חלול: תורה איסורי על כן אחרי יעבור שבודאי ולבו לפנים רק מתגייר שאינו כוונתו בבירור יודעים ואנו טריפות, ואכילת כלום לאו המצות עליו שמקבל שאומר שמה דמוכח׳ ׳אומדנא הרי עמו. בל דמעכב. ת המצו בקבלת חסרון זהו א״כ הוא

6. שרידי-אש שו״ת עה סימן (ח״ב): טהרת דיני הפחות לכל לשמור עליה תקבל שהיא לדעת שצריכים והעיקר יכולים אז הנ״ל, כל לשמור בכתב ותתחייב אסורים. ומאכלות שבת נשים, ברי אם אבל תורה. כדין קידושין להם ולסדר הנ״ל הגאונים כהוראת יירה לג המצוות את תקיים שלא לו אופן בשום אותה לגייר אין. האמורות

7. שו״ת חלקת-יעקב קנ: סי׳ המראה- על מאד אשתומם ואני הפריצות בערי היושבים הרבנים כי אשר ב, בטו יודעים באשר עצמן את לרמאות יכולים אין אירופא במערב ורוב להתחתן בישראל נפשם נדבקו אשר הם כאלו, גרים דרובא רובא שבת כשרות מיהדות לידע כלל רוצים ואין פושעים הם הללו הישראלים, נדה בטח ויודעים, לאומי יהודי רק והם למעמסה, עליהם הם המצות כל יהדות בשום כלל תתנהג לא מתגיירת, עין למראית אשר הנכרית גם, אשר הדבר כזה באופן וא״כ מזה. כלל יודע אינו הלאומי היהודי בעלה שגם ן כיו אשר אצלי, פשוט גירות כלל הוי לא בדיעבד אף מצות עול דקבלת כיון אנו אם יש, מצות קבלת ואיזה בדיעבד… אף דמעכבים מהדברים היא ובכשרות בנדה בשבת ומזלזלים מצחקים הם אשר. יודעים

8. שבט מיהודה3 עמוד שעח-שעט: לקבלת בנוגע הגירות עניין אל לגשת היאך הנכון הקו לנו מתברר זה מכל, המצוות זוהי לב בתום המצוות לשמור [הגר] עליו מקבל כי לנו כשנראה ש כשיבוא תעשה ״ומה לאמר בשאלות אותו ליגע מקום ואין, נכונה הקבלה לדברי כי יפטרוך? ״ לא ואם השבת, ביום אליו שתיסע ממך וידרוש הממונה כזה שבמקרה בו תלויה שפרנסתו גדול בעניין יאמר אם אפילו האחיעזר שבת לחלל מוכרח יהיה נחש זו אין לעיין וכדאי … מצוות בקבלת מניעה בת רב צער וגורמת יינים הד של דעות לחילוקי פעמים כמה שמביאה זו בנקודה לצורך. שלא

9. זרע אמוניך4 ג: מאמר דרכי על כהצהרה נתפשת אינה מצוות לשמירת רצונו על הצהרתו כיהודי. הזדהותו עם והפנמה הכרה על אלא העתידית, התנהגותו זו הבנה.

הגר האם נתון רגע בכל למדוד הצורך את מייתרת מצוות׳ ׳קבלת למושג העתידי אופי את הגיור ברגע לשקול הצורך את אף ומייתרת מצוות, שומר בית- של השתכנעות מספיקה המעשי, המצוות קיום של ובתום בכנות הדין מצוות, שישמור הצהרתו שינוי ב הדין בית את המשכנעים וכנות תום הגר בנפש המתחולל בית- גם נפשי שינוי כל וכמו. לכך מודע הדין מדידה בר ואינו איטי הוא שהתהליך. במהותו אישי מטבעו הוא נפשי, שינוי

כחטיבה ברה״מ עולי כלל גיור על לדון אין כי אונטרמן הרב סבור זה ומטעם ם במקו לשכון מייעד שהגר מתברר ואם בנפרד. גר כל לבחון יש אלא אחת, ולא בשר אוכל אינו כי שאומר פי על ״אף דתי לא קיבוץ כמו מובהק חילוני מצוות. ״ עול קבלת כאן אין כי נראה בשבת. יעבוד

10. שו״ת אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן ד. שאומר מצד שישאנה כדי בערכאות לכהן נשואה שכבר נכרית לגייר בענין … ח״ו ישתמד יתירו לא דאם המצות כל עליה תקבל זו גיורת אם אף וא״כ איכא האיסור שהרי לכהן מלהנשא זו איסור עליה קבלה לא הא נמי ממש. האשה על גם לכהן לינשא בשביל רק שהרי זה איסור קבלה שלא ונמצא שאף מה לבד כלל. גיורת אינה זה דבר קיבלה שלא וכיון מתגיירת היא זה ולא מקבלת שאינה ידוע דבר כמעט הוא המצות שמקבלת בפיה שתאמר לזה. להזדקק כדאי אין לע״ד דבר סוף המצות. את תשמור

11. שו״ת בית יצחק5 ח״ב, יו״ד סי׳ ק. כתב גרים, כולם דלהלכה תועלת לשום נתגייר דאם הדבר בגוף והנה חזקה עליהם, וקבלו דאתגיירו כיוון הדבר בטעם הרמב״ן בשם בריטב״א שלם בלב שיקבלו בעי פנים כל דעל מוכח וקבלו… גמרו אונסייהו דאגב היא ולבו לפנים, רק מגייר אם כן שאין מה המצוות, במצוות להחזיק עמו, בל ואוכל שבת ומחלל נידה בועל יהיה כך אחר שגם כוונתו, יודעין ואנו דברים אינם שבלב דברים בזה לומר שייך ולא כלל, גר הווי לא …טריפות, אינם שבלב דברים לחברו אדם ובין לחברו… אדם בין שהוא שאני, דשם שלא בלבו ואם מצוות, ול ע עליו ומקבל שמגייר מה כן שאין מה דברים; יקיימם - גר. נעשה ולא בעי, לבא רחמנא

---

1 הרב מרדכי יעקב בר (נפטר 1976), פוסק חשוב, שוויץ.

2 רב חיים עוזר גרודזינסקי (נפטר 1940), פוסק חשוב, ראש מועצת גדולי התורה, ברית המועצות.

3 הרב איסר יהודה אונטרמן (נפטר 1976), הרב הראשי השני לישראל, ירושלים.

4 הרב אורי רדמן שליט״א, ראש כולל הלכה רצון יהודה.

5 רבי יצחק יהודה שמעלקיש (נפטר 1906), מגדולי הפוסקים בדור, גליציה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

נושא ב

נושא איס – ב בשכרות תפילה ור

לברכ תפילה בין וההבדל האיסור– מקור המזון ת

א עמוד לא דף ברכות מסכת בבלי תלמוד

דחנה… קראי מהני למשמע איכא גברוותא הלכתא כמה המנונא: רב אמר

וגו. תשתכרין מתי עד עלי אליה ויא׳מר להתפלל, אסור ששכור מכאן, לשכרה- עלי ויחשבה

ע מסכת בבלי תלמוד א עמוד סד דף ירובין

התפלל- ואם יתפלל, אל שתוי הונא: רב בר רבה אמר יכי ה תועבה. תפלתו התפלל- ואם יתפלל, אל שיכור תפלה. תפלתו

… שיכור דמי והיכי שתוי? דמי שתוי- שיכור- המלך, לפני לדבר שיכול כל המלך לפני לדבר יכול שאינו. כל

תרו מסכת (וילנא) ירושלמי תלמוד ד הלכה א פרק מות

תחנונים. תפילתו התפלל ואם יתפלל אל שתוי אמר הונא רב בר אבא

גידופין. תפילתו התפלל ואם יתפלל אל שיכור

יות ששתה - שיכור רביעית. ששתה כל שתוי- איזו. ר שאינו כל אמרי תמן

המלך. לפני לדבר יכול

א פרק תרומות מסכת משה פני

שאינו ל כ הוא דשיכור אמרי בבבל תמן.

המלך לפני לדבר: יכול

ד הלכה א פרק תרומות ירושלמי

מדומדם. ואפי' וברכת ושבעת ואכלת י] ח [דברים א״ל שיברך מהו שיכור איסי רבי קומי בעי זעירא רבי

ב עמוד לא דף ברכות מסכת תוספות

א״ל שיברך מהו שכור אמי בי דר קמיה בעי זירא רבי קמא פרק תרומות במסכת ירושלמי להתפלל- אסור ששכור מכאן ושבעת משמע דהכי כראוי לדבר יכול שאינו כך כל ושכור שתוי הוא ואפי' פירוש מדומדם. ואפילו וברכת ושבעת ואכלת

. וברכת

א עמוד סד דף עירובין מסכת תוספות

ההיא וכן ולהתפלל חזור ל וצריך המלך לפני לדבר יכול שאינו כיון יצא ולא תועבה- תפלתו התפלל ואם יתפלל אל שיכור לחזור וצריך תועבה תפלתו שהתפלל פי על אף שחטא כיון דמסיק כנגדו צואה ונמצא מתפלל שהיה כב:) (דף דברכות

ושיכור… צואה לענין לתפלה ברכות להשוות יש אם וצ״ע ולהתפלל

יט הערה ח פרק דברים הערות תמימה תורה

הביאו מכאן ד״ה ב' ל״א ברכות תוס' עיין לדבר יכול שאינו עד כך כל ושכור שתוי ענינו שמדומדם ופירשו הירושלמי זה מ״ט ברכות שבבבלי הדרשה על דסמך ונראה כן, משמע היכי מפורש ביארו ולא עכ״ל. וברכת, ושבעת משמע דהכי כראוי

… שתיה זו ושבעת אכילה זו ואכלת ב' עד שתה אפילו א״כ לשתיה שיעור ניתן דלא ומכיון בכלל. . מדומדם שיעו. ר

דשיכור א' ס״ד בעירובין קיי״ל שהרי הדבר, יפלא בעיני אבל התוס פירוש ע״פ הדין קבעו ס״ד קפ״ה סי' או״ח,'ובשו״ע המזון. לברכת תפלה שבין החילוק יפה נתבאר ולא תועבה, תפלתו התפלל ואם להתפלל אסור

ג ענין (למאירי) אבות מגן ספר

ור תועבה. תפלתו התפלל ואם יתפלל אל שכור תפלה, תפלתו התפלל ואם יתפלל אל שתוי 'אמרו ע״א (ס״ד בעירובין )וכן וברכת- ושבעת ואכלת לו ואמר לברך, מהו זה בשכור בעי זעירא לא- שנשתכר כל אבל שביעה, בכדי כלומר ואפילו

מדומדם- מברך ש. אינו לומר צריך אין כלומר דלא, צריכא לא היין- מחמת פניו שנתאדמו ר״ל

ב עמוד כב דף ברכות מסכת הרמב״ן חידושי

לומר צריך ואין ק״ש אבל תפלה, אלא חכמים הזכירו שלא לפי זה, חומר בכלל ברכות שאין נ״ל ושתוי שכור לענין אבל

ד חובתן, ידי הם ויוצאין הן קורין ברכה נו ומצי המלך, בפני כמדבר שהוא מפני יתירה כוונה דבעיא משום דתפלה טעמא

דכולן ומיצר, הדרך, מן ובא מיושבת, דעתו שאין גבי מכילתין בכולה כדאמר, מק״ש תפלה דין חמיר לכוונה מקום בכל

דמי והיכי יצא מתנמנם [קראה] במגלה מצות לענין וכדאמר כולן, הברכות וכל המזון על ומברכין קורין, ק״ש לענין

ואלו קרי, נמי ולכתחלה מדכר, ליה מדכרו וכי סברא לאהדורי ידע לא ו ועני ליה דקרו תיר ולא תיר נים ולא נים מתנמנם יתפלל אל המלך בפני מדבר שאינו כיון תפלה. לעמידת

קפה סימן חיים אורח השולחן ערוך

לוט. של לשכרותו כשהגיע לא אם ברהמ״ז לברך יכול עניין דבכל לדינא העיקר הסכימו ומג״א] [ט״ז הש״ע מפרשי וגם

ע״ש. צ״ט ר״ס הרמ״א רבינו מדברי מבואר וכן להלכה. כן ההפרש טעם מפרש ושם קנ״ג: ] [ד' תרומה בזוהר מפורש וכן

ע״ש. לברהמ״ז תפלה בין

הרמב״ם בשיטת הביאור

יז הלכה ד פרק כפים ונשיאת תפילה הלכות רמב״ם

לפי תועבה, תפלתו התפלל ואם כוונה לו שאין מפני יתפלל אל שכור כש ומתפלל חוזר כך משכרותו. יתרוקן

שתו תפלה. תפלתו התפלל ואם יתפלל אל י

המלך. לפני לדבר יכול שאינו זה שכור- זה אי

מעליו יינו שיסיר עד יתפלל לא יין רביעית ושתה הואיל כן פי על אף משתבש, ואינו המלך בפני לדבר יכול. שתוי

א הלכה ד פרק כפים ונשיאת תפילה הלכות רמב״ם

ודברים תפלה, מקום וטהרת הערוה, וכיסוי ידים, טהרת זמנה, שהגיע פי על אף התפלה את בין מעכ דברים חמשה

אותו, החופזים הלב. וכוונת

א הלכה י פרק כפים ונשיאת תפילה הלכות רמב״ם

בכוונה ויתפלל יחזור לבו את כיון ולא שהתפלל, מי צריך. אינו שוב ראשונה בברכה לבו את כיון ואם

חיי ר' חידושי א הלכה ד פרק כפים ונשיאת תפילה הלכות הלוי ם

ואם תפלה אינה בכוונה שאינה תפלה כל כיצד וכו' הלב וכוונת וכו' זמנה שהגיע פי על אף התפלה את מעכבין דברים ה'

עכ״ל דעתו שתתישב עד להתפלל לו אסור טרוד ולבו משובשת דעתו מצא בכוונה ומתפלל חוזר כוונה בלא. התפלל

מבואר הרמב״ם ון לש מסתימת, וקשה בה מעכבת הכוונה התפלה שכל התפלה כל על הוא כוונה דדין הרמב״ם שפסק ממה צריך אינו שוב ראשונה בברכה לבו את כיון ואם בכוונה ויתפלל יחזור לבו את כיון ולא שהתפלל מי ז״ל שם, בפ״י

וצ״ע. ראשונה, בברכה רק מעכבת אינה דהכוונה להדיא דמבואר

שהוא שיכוון ושנית כוונה, דין הוא ויסודה הדברים, פירוש של כוונה האחת בתפלה, יש כוונות גווני דתרי מר לו ונראה " ז״ל: שם פ״ד בדבריו כמבואר ד'. לפני בתפלה עומד כאלו עצמו ויראה המחשבות מכל לבו את שיפנה הכוונה היא ומה

השכינה". לפני עומד

ד לפני שעומד עצמו את רואה ואינו פנוי לבו אין ואם התפלה, מעשה מעצם 'שהוא רק כוונה מדין אינה זו דכוונה ונראה דבמקום התפלה, בכל זו כוונה מעכבת וע״כ מעשה. דין בו דאין מתעסק בכלל הוא והרי תפלה, מעשה זה אין ומתפלל

דלענין ודאי והלא אלה, מלות דלג וכאלו כלל, התפלל כלא דינו מתעסק שהיה מעכבין ברכות הי."ט כל התפלה עצם

בתפלה רק ם מסוי דין שזה הדברים פירוש יודע שאינו אלא בתפלה עומד שהוא ויודע מעשיו ומכיר שמכוון היכא ורק

כוונה… דין הוספת לבד,

א עמוד לא דף ברכות מסכת סולובייצ׳יק) (רי״ד שיעורים רשימות

יתפלל אל שכור וז״ל י״ז) הל' תפלה מהל' (פ״ד ברמב״ם ועיין לפיכך תועבה תפלתו התפלל ואם כוונה לו שאין מפני בפני לדבר יכול שאינו זה שכור הוא זה אי תפלה, תפלתו התפלל ואם יתפלל אל שתוי משכרותו, כשיתרוקן ומתפלל חוזר

עכ״ל מעליו יינו שיסיר עד יתפלל לא רביעית ושתה הואיל אעפ״כ משתבש ואינו המלך בפני לדבר שיכול ושתוי. המלך, לחזור וחייב תועבה תפלתו התפלל ואם כוונה, לו שאין משום להתפלל אסור ששכור הרמב״ם בדברי להדיא ומבואר

ולהתפלל…

שאין נ״ל ושתוי שכור לענין אבל וז״ל שכתב ברכות) מס' (ריש הרמב״ן בחידושי עיין ובברכות, בק״ש שכור בדין והנה

ידי הם ויוצאין הן קורין ברכה לומר צריך ואין ק״ש אבל תפלה, לא א חכמים הזכירו שלא לפי זה חומר בכלל ברכות

תפלה דין חמיר לכוונה בכ״מ ומצינו המלך, בפני כמדבר שהוא מפני יתירה כוונה דבעי משום דתפלה דטעמא חובתן,

וכל המזון על ומברכין קורין ק״ש לענין דכולן ומיצר הדרך מן ובא מיושבת דעתו שאין גבי מכילתין בכולה כדאמר מק״ש קרי נמי ולכתחילה וכו' תיר ולא תיר נים ולא נים מתנמנם דמי והיכי יצא מתנמנם מגילה מצות לענין וכדאמר כולן הברכות

שאי כיון תפלה לענין ואלו עכ״ל. יתפלל אל המלך בפני מדבר נו

כמש״כ הרמב״ן בדברי ומבואר לכוון יכול שאינו משום יתפלל אל ששכור מסוים דין דחל והך המלך, בפני עומד שהוא

בספרו זצ״ל הגר״ח מרן וכדביאר בתפלה, מעכבת המלך בפני שעומד כוונה שם עיין ה״א) תפלה מהל'. (פ״ד

והמהר״ל הזהר בדברי הביאור

ע״ב קנג תרומה זהר

"ת- ושבע "ואכלת ואמר אבתריה קרא בהאי חזקיה רבי פתח הכי דלית מה דמזונא, ברכתא לברכא ליה שרי דשכור מהכא דלית אתר לעילא לעילא סלקא דצלותא בגין טעמא, מאי איהי. אכילה בלא מעליא צלותא דהא הכי, לאו דצלותא בצלותא,

ושתיה אכילה ביה לית דאתי עלמא תנינן, דא ועל שתיה, ולא אכילה לא ביה אית דלתתא דרגין שאר אבל. וכו',

ביה דאית באתר איהי מזונא דברכת בגין בשבעא, דאשתכח תא ברכ ההוא ומעליא, אחרא גוונא אשתכח מזונא בברכת

וחדוה שבעא קמיה לאחזאה אצטריך ד. א ועל לתתא, ושבעא מזונא נפק ומניה ושתיה, אכילה

ליה שרי שכור מזונא בברכת צלותא, יצלי לא שכור דא ועל לעילא, לעילא יתיר סלקא דהא הכי, לאו דצלותא באתר

שבעא דהא שתיה, זו ושבעת אכילה, זו ואכלת וברכת, ושבעת ואכלת דכתיב קרא האי מ משמע מזונא, ברכת לברכא וברכת. דכתיב שכור, איהו ודא ודאי, שבעא חמרא רוי, איהי בחמרא

תרגום שם- זוהר

בִּּתְפִּלָּּה כֵּן שֶּּאֵין מַה ן, הַמָּּזו בִּּרְכַּת לְבָּרֵךְ מֻתָּּר. ר שֶּלְּשִּכּו מִּכָּּאן וְשָּבָּעְתָּּ. וְאָּכַלְתָּּ וְאָּמַר, אַחֲרָּיו הַזֶּּה בַּפָּּסוּק חִּזְקִּיָּּה רַבִּּי פָּּתַח א ל בּו שֶּאֵין ם מָּקו לְמַעְלָּה, ה לְמַעְל לָּה עו שֶּתְּפִּלָּּה מִּשּוּם הַטַּעַם? מָּה אֲכִּילָּה, בְּלִּי הִּיא מְעֻלָּּה תְּפִּלָּּה שֶּהֲרֵי כָּּךְ, א ל ָּשֶּתְּפִּלָּּה

וְכו.' וּשְתִּיָּּה אֲכִּילָּה בּו אֵין הַבָּּא לָּם הָּעו שָּנִּינוּ, זֶּה וְעַל שְתִּיּה. א וְל ָּּאֲכִּילָּה

ן הַמָּּזו שֶּבִּּרְכַּת מִּשּוּם בַּשּבַע. את שֶּנִּּמְצ בְּרָּכָּה תָּהּ או וּמְעֻלֶּּה, אַחֵר גָּוֶּן נִּמְצָּא ן הַמָּּזו בְּבִּרְכַּת. יֵש שֶּלְּמַטָּּה ת הַדְּרָּגו שְאָּר ֵאֲבָּל

ב ְּהִּיא וְשִּמְחָּה. שּבַע לְפָּנָּיו ת לְהַרְאו צָּרִּיךְ זֶּה וְעַל לְמַטָּּה, וְשּבַע ן מָּזו צֵאת יו וּמִּמֶּּנּוּ וּשְתִּיָּּה, אֲכִּילָּה בּו שֶּיֵּש ם מָּקו

לו מֻתָּּר ר שִּכּו ן, הַמָּּזו בְּבִּרְכַּת תְּפִּלָּּה. לֵּל יִּתְפ א ל ר שִּכּו זֶּה וְעַל לְמַעְלָּה, לְמַעְלָּה תֵר יו לָּה עו שֶּהֲרֵי כָּּךְ, א ל תְּפִּלָּּה שֶּל ם ַּבְּמָּקו

וְאָּכַלְת- וּבֵרַכְתָּּ. וְשָּבָּעְתָּּ וְאָּכַלְתָּּ שֶּכָּּתוּב הַזֶּּה, מֵהַפָּּסוּק מַשְמָּע ן. הַמָּּזו בִּּרְכַּת ָּּלְבָּרֵךְ וְשָּבָּעְת- אֲכִּילָּה. ָּּזו שּבַע שֶּהֲרֵי שְתִּיָּּה, זו

מִּתְר ַבְּיַיִּן ר… שִּכּו וְזֶּהוּ וַדַּאי, שּבַע יַיִּן וֶּּה.

ב פרק העבודה נתיב עולם נתיבות

תפלתו גם תורה משמוע אזנו מסיר (כ״ח) משלי בספר נתנו דברים שני כי בזה, ר״ל ע״ה המלך שלמה תועבה. אזנו מסיר ואם והנפש, התורה יתברך השם מן לאדם

לאדם תברך י השם מן שהיא התורה שדוחה תורה משמוע השם לפני נפשו שופך שהאדם תפלתו גם בה, רוצה ואינו

התורה היינו ד דברים שני אלו כי תועבה, היא יתברך

בזה. . זה תלוים. והנפש

התורה מן אזנו מסיר כאשר כי מופלג, ענין עוד בזה רמז וכמו השי״ת, אל לגמרי תועבה והיא נמאסת התפלה

שכור תפלת ע״א) ס״ד (עירובין שאמרו זה וענין תועבה. שכתוב כמו זר ענין אל נוטה האדם כאשר נקרא תועבה כי מזה שתראה היא תועבה חמרי של זנות שהם העריות בכל בעל שנעשה עד מדאי יותר הגופני אחר מושך שהוא מי כי השם אל תועבה הוא זה דבר וכל מכל השכל והוסר גוף

כבר השכור כי תועבה שכור תפלת כך ומפני יתברך, סר

השם אל מתפלל וכאשר גופני שנעשה עד השכל, ממנו יתן יתברך שהשם רוצה הוא וכאלו צרכיו, לעשות יתברך שכור עתה שהוא כמו הגופנית תאותו למלאות שאלתו לו

אל היא תועבה בודאי הזאת תפלה והרי שכל בלא גוף בעל

יתברך. השם יתברך השם לו שיתן האדם שיתפלל ראוי כי

תפלתו ואז תורה וילמוד יתברך השם יעבוד ש כדי צורכו אשר בעת השכור אבל הוא, ברוך הקדוש אל רצויה בודאי שיתן יתברך השם אל ומתפלל ביותר הגוף ענין אל נטה תפלה בשעת הוא שהאדם כמו היא והתפלה צרכו, אליו הגוף אחר נמשך שיהיה עוד לו ויתן לגמרי גוף בעל שהוא

אזנו מסיר אמר זה ועל בודאי. תועבה הוא זה ודבר לגמרי דוחה שהוא מאחר כי תועבה, תפלתו גם תורה משמוע חיות לצורך שהוא התפלה בשביל שכלית שהיא התורה שאם בלבד, גופו לצורך היא זאת כמו תפלה כן אם גופו כדי חיותו צורך אליו יתברך השם שיתן תפלתו היה

נין ע שאינו דבר שהוא תורה וילמד יתברך השם שיעבוד שמסיר ומאחר תורה, משמוע אזנו מסיר למה כן אם גופני בלבד גופו לצורך היא התפלה כן אם תורה משמוע אזנו ולכך תועבה. הוא זה דבר בלבד גופו לצורך שהוא ודבר יהיה לא צרכיו על יתברך השם אל יתפלל כאשר האדם צריך הוא אשר הדברים וכל וכבוד עושר לו שיתן כונתו

הנאת בשביל שהוא מה יתברך השם לו שיתן רק גופו, יהיה לא חייו על יבקש ואם יתברך, השם לעבוד מבקש השם שיעבוד כדי חיים יתברך השם לו שיתן רק כונתו הוא זה דבר גופו להנאת מכוין ואם ובמצות. בתורה יתברך אזנו מסיר הכתוב שרמז וכמו יתברך השם לפני תועבה

התפלה מזה ויותר תועבה תפלתו גם תורה. משמוע

שהוא מה אינו צרכיו על יתברך השם אל מתפלל שהאדם וכמו הדין מצד שלא אליו יתברך השם שיתן רק הדין מצד כמו בתפלה מתחזק האדם שיהיה וצריך זה, דבר שיתבאר היותר בצד תפלתו שתהיה ראוי כן גם כך ומפני שיתבאר,

לו ן שית תפלתו שיהיה שאמרנו וכמו תפלתו, שישמע ראוי

יתברך השם לעבוד כדי בקשתו יתברך: השם

אגדות- חדושי מהר״ל בכורות

התלמידים בפרט שניהם אלו כי התפלה, והשני התלמידים האחד כאן, זכר אשר דברים שני באלו יותר עוד להבין לך ויש

וכמו העליונה, רכות הב מקור עד מגיע הפנימית המקור היא והתפילה העליון, ממקור היא שהתורה התורה חכמי שהם אשר הישר, הדרך על העמדנו רק מאוד עמוקים דברים ואלו תועבה. תפילתו גם תורה משמוע אזנו מסיר אצל שהתבאר

פ״ה (אבות שרמזו והתפלה)וכמו התורה מקור והוא כלל, יפסק לא אשר במקור דבק ביושר בתמימות, ההולך שניהם אלו

ית ב שיבנה רצון יהי יחד ה מ הוא מקדש התפילה קום מקומות. בכמה זה ובארנו בתורתך חלקנו ותן,

כג פרק ישראל נצח ספר

… א… לא (ברכות שכור הוא כאשר הוא ברוך הקדוש לפני לעמוד אסור התפילה בשעת אף )כי ברכת לברך מותר כי ואף

י ח, (דברים וכתיב לברך, )יב מחו המזון ברכת כי ראיה, זה ואין ס״א), צט סי' אור״ח (שו״ע שכור הוא אם אף המזון שכור הוא אם אף לברך לו יש אכילה, בשביל המזון שברכת ומאחר וברכת", ושבעת."ואכלת

א- עולם נתיבות ספר העבודה- נתיב יז פרק

חייב וכן שנהנה קודם עליהם לברך חייב שהאדם דברים שאר כמו הארץ, מן לחם המוציא סעודתו קודם לברך האדם חייב

קל האכילה שלפני ברכה ללמוד יש כי אמרו ובגמרא וגו'. ושבעת ואכלת ע״א) ל״ה (ברכות וכדכתיב שאכל אחר ך לבר שלפני הברכה ברכות שתי אלו כי וחומר, קל רעב כשהוא מברך שבע כשהוא אם ואמרו המזון שאחר ברכה מן וחומר

הש״י לברך לו יש שבע והוא נפשו השלים כאשר רך מב שאכל ואחר נפשו, לקיים מזון אליו ית' השם שנתן על הוא המזון

ועל השלמתו על מברך שהוא מה ובין חסרונו, להשלים דבר אליו שנתן מה על מברך שהוא מה בין יש והפרש זה, על לא ואם המזון לו נתן שהש״י שיאכל קודם שכן כל שבע, הוא כאשר לו שיש הטובה על מברך אם הוא וחומר וקל. שביעתו ה לו נתן אכילתו. קודם המוציא ברכת לברך צריך ולכן חסר יה

המהר״ל דברי יסוד על יונה מרבנו ראיה

א עמוד כא דף ברכות מסכת הרי״ף על יונה רבינו

לא דא״כ נר״ו הרב למורי נראה זה ואין התפלה באמירת ויכוונו המחשבות טרדת שיפנו כדי י״מ למקום. לבם שיכוונו כדי

אלא למקום לומר לו היה המתפלל אלא למקום אמר לא התפלה אמירת לענין כונה כשהזכיר לקמן חזינן דהא לתפלתם

בעבודת שלם לבם שיהיה שיכוונו כדי הפי הוא כך ודאי אלא אזנך תקשיב לבם תכין לדבר סימן לבו את שיכוין 'צריך הזה העולם מהבלי לבם כשיטהרו כי והנאותיהם הזה העולם תענוגי מלבם ויבטלו המקום השם ברוממות כוונתם ויהיה

המקום. לפני ומקובלת רצויה תפלתם תהיה

לתפילה המזון ברכת בין הרב ערוך שלחן בפסקי הסתירה יישוב

א סעיף קפה סימן חיים אורח הרב ערוך שולחן

ה 'את שתברך אלא הכתוב חייבך לא כי מברך שאתה לשון בכל וגומר ה' את וברכת שנאמר לשון בכל נאמרת המזון ברכת מכיר אינו אם אבל לברך תוכל לך נתן אשר הטובה הארץ על אלקיך ה' מברך שאתה מכיר שאתה לשון ובכל אלהיך

הברכה תיבות מבין שאינו כיון אלקיך ה' את וברכת בו קורא אני שאין הקודש בלשון ואפילו חובתו ידי יוצא אינו הלשון

שיוציא צריך בהמ״ז משא״כ י״א ס״ק בח״י כמ״ש בלב סגי דביטול ום מש והיינו סק״ו במ״א תלד בסי' (עי' מפיו שמוציא בשעת אחרים לדברים פונה לבבו אם וכ״ש אלו בתיבות ה' לברך וכונתו מברך למי שיודע פי על ואף כדלקמן) בשפתיו

הקודש לשון מבינים שאינם הארץ ועמי הנשים ולכן הקודש לשון שמבין פי על אף הברכות אמירת ברכת ך לבר חייבים לעצמן יברכו אלא בזימון הקודש בלשון מהמברך בשמיעה יוצאים אינם וכן הקודש בלשון ולא שמבינים בלשון המזון

שמבינים. בלשון

ה סעיף קא סימן חיים אורח הרב ערוך שולחן

רת הש מלאכי שאין לפי הקודש בלשון אלא יתפלל לא ביחיד אבל בצבור כשמתפלל שירצה לשון בכל להתפלל יכול

ימאס לא כביר אל הן שנאמר למליץ א״צ צבור אבל תפלתו לקבל מליץ למלאך צריך והיחיד לשונות בשאר. מכירין

לומר זכות עליהן שלמדו יש [ק״ו] (ק״י) בסי' כמ״ש כאנשים בהן חייבות שהן י״ח תפלת בלע״ז להתפלל שנהגו והנשים

בביתו לו שיש צער שום על או החולה על שמתפלל כגון צרכיו כששואל אלא לשונות בשאר להתפלל ליחיד מנעו שלא להיחיד מנעו שלא לומר אחר זכות עליהן שלמדו ויש לשון בכל לאומרה יכול יחיד אפילו לצבור הקבוע תפלה אבל ויודעים מכירין אבל לו נזקקין ואינם השרת מלאכי בעיני מגונה שהוא בלבד ארמי מלשון אלא לשונות בשאר מלהתפלל

אדם של לבו מחשבות אפילו הל. שונות בכל

פירוש עם הקודש בלשון התפלה את לומדות ואינן בלע״ז מתפללות למה בתפלה שחייבות הנשים על זכות ללמוד זה וכל

המלות.

אפילו שמבין בלשון שיתפלל מוטב הקודש בלשון להתפלל שיוכל ע״פ אף הקודש בלשון מבין שאינו הארץ עם אבל

לב שיכוין כדי ביחיד כלום: אינה כוונה בלא שתפלה הלב כוונת בלא הקודש בלשון שיתפלל ממה ו

לתפילה מיוחד דין הוא ששיכור נוספת ראיה

ב עמוד סד דף עירובין מסכת בבלי תלמוד

עזריה בן אלעזר רבי משום ששת רב: אמר ועד המקדש בית שחרב מיום הדין מן כולו העולם כל את לפטור אני יכול

בה שיש עבירה עבר ממכר, וממכרו מקח מקחו שיכור מיתיבי: מיין. ולא ושכרת עניה זאת נא שמעי לכן: שנאמר עכשיו,

מיתה- מלקות- אותו, ממיתין התפלה- מן שפטור אלא דבריו, לכל כפיקח הוא הרי דבר: של כללו אותו, . מלקין מאי

דקאמר- לפטור ני יכול תפלה מדין. נמי

לוט- של לשכרותו הגיע אבל לוט, של לשכרותו הגיע שלא א אל שנו לא חנינא: רבי אמר מכולם. פטור

א עמוד סה דף עירובין מסכת רש״י

לפטור- יכולני ואין שיכורים שהן לומר לבוא לעתיד מדינא כולן שיפטרו דבר הוא ברוך הקדוש לפני ישראל כל על לטעון

עונם על. נתפשין

היו שלא על אותן דנין אם תפלה- מדין לפוטרן אני יכול בכוונה, . מתפללין

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 37- פרשת פנחס תשפב

הק החי׳ים אור בפי' שבועי שיעור עה״ת– תשפ״ב│ פנחס פרשת טבדי בנימין הרב

כז פרק במדבר

)(טו לֵּאמֹר ה' אֶׁל מֹשֶׁה: וַיְדַבֵּר )(טז הָעֵּדָה עַל אִישׁ בָשָר לְכָל חֹת הָרו אֱלֹהֵּי ה': יִפְקֹד )(יז וַאֲשֶׁׁר לִפְנֵּיהֶׁם צֵּא י ֵּאֲשֶׁׁר

יָבֹא רֹעֶה לָהֶם אֵין אֲשֶר כַצֹאן ה' עֲדַת תִהְיֶה וְלֹא יְבִיאֵם וַאֲשֶר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶר: לִפְנֵיהֶם

)(יח (יט) עָלָיו יָדְךָ אֶת וְסָמַכְתָ וֹ ב חַ רו אֲשֶר אִיש ן נו בִן יְהוֹשֻׁעַ אֶת לְךָ קַח מֹשֶה אֶל ה': וַיֹאמֶר אֹתו ֹוְהַעֲמַדְתָ

לְעֵינֵיהֶם אֹתוֹ וְצִוִיתָה הָעֵדָה כָל וְלִפְנֵי הַכֹהֵן אֶלְעָזָר: לִפְנֵי )(כ בְנֵי עֲדַת כָל יִשְמְעו לְמַעַן עָלָיו מֵהוֹדְךָ וְנָתַתָה

יִשְרָאֵל… )(כב כָל: הָעֵדָה וְלִפְנֵי הַכֹהֵן אֶלְעָזָר לִפְנֵי וַיַעֲמִדֵהו יְהוֹשֻׁעַ אֶת וַיִקַח אֹתוֹ ה' צִוָה כַאֲשֶר מֹשֶה וַיַעַש

)(כג מֹשֶה בְיַד ה' דִבֶר כַאֲשֶר וַיְצַוֵהו עָלָיו יָדָיו אֶת: מֹךְ ְוַיִס

כז פרק במדבר החיים אור

וג משה וידבר )(טו לאמר. ו' לנו שקדם למה הנה זה כפי קשה מענה על יגיד דיבור שלשון מדבריהם

הכתוב אמר למה ה לפני משה 'וידבר זה שאין

לאמר אומרו לדעת צריך עוד מהמוסר, לה שאין בטענת בא משה כי ואפשר שלפנינו, במה משמעות בשביל אלא שממנו למה ולא ימות, לבל משפט

דיבור לשון אמר, זה ל מאמריו אבאר כאשר ישראל דברי אלא אינם בענין האמורים משה שבמאמר ולפי עומד הדברים תכלית אין ישראל על ורחמנות חיבה המיתה מניעת שהוא מהמאמר במתחייב אלא בנאמר

לאמר: אומרו והוא אבאר כאשר ממנו

)(טז לדעת: צריך וגו. הרוחות אלהי ה' 'יפקוד

והשבח עלה המ כינויי מכל זה כינוי בחר למה א'

לה.'הידועים

יצא אשר לשון האריך למה ב' 'וגו ואשר יבא ואשר

יביאם. ואשר יוציאם

עדת תהיה ולא אומרו ג' 'וגו הדעת על יעלה מנין

וגו. אשר שיהיו׳כצאן מבניו עינו יעלים שה'

הדרך. זה על הענין יתבאר אכן השכל תכונת כי דע

בוי ברי הנשתוון בגדר רחוקה ושלילתו ובחירתו ובקומתם בצורתם הנבראים שישתנו וכשם הנושאים, בענין מהמה ויותר כן כמו בהם ההשתוות ואין והרצון ההשכל בבחינת והנשלל הנבחר, השתנות ההרכבה בתכונת הטבע פרטי שינוי על נוסף הבחירה יולד מהם אשר היולים וכוחות שביסודות והוא בתכונה ההשתוות לפעמים וימצא בדומים,

בן לומר ב) לט (נדרים רז״ל שכיוונו מה והוא, נעלם בגדר שיושלל תשער ומזה חולים, ביקור בענין גילו בדורו שהיו ריבוא ס' כהמה רבים שישתוו הנמצא לא עליהם ה' ישים אשר והמלך לאחד, משה של ז״ל שאמרו משה האיש זולת אליו ברצונם ישתוו דור של הנשמות כל שורש שהיה סט) (תיקונים

מה ועיין עמו, משה סג) (ישעי' אומרו בסוד מדבר ה

וגו הריתי האנכי י״ב) י״א (לעיל בפסוק,'שכתבתי לגדר נמזגו והנפקדים שהפקיד סיבה היתה וזו

כלבבו לו היה אחד וכל: ההשתוות

לשבטיך שופטים עשות ה' שצוה טעם כן גם הוא וזה ידע וזה לענפיו, בתכונה יתקרב שהשבט לפי וכו'

למאמר תשובה ואמר השלום עליו משה ובחן המיתה ה 'יפקד הרוחות אלהי אל ימנה, פירוש - תכונתם וגדר בשר כל של רוח שיודע פירוש תמנה

שיסכים העדה לכל בתכונה שוה טבעו שיהיה אחד הוא שיאמר למה הם ויסכימו הם שיאמרו למה הוא

לפניהם יצא אשר אומרו והוא להם, לו שיהיה פירוש

יוציאם ואשר בהם, הרצון הרצון להם ה שיהי 'וגו

עמו. ולבא לצאת כמוהו

היא כזאת ובחירה המלך, הוא כי בו הדבר ותלה יודע לבדו הוא כי יתברך מזולתו השגה מוחלטת

תוכ כלן. עם שתתמזג רוח וידע הרוחות ן

כמשה אדם יהיה אם זולת בנמצא אינו כזה ואיש

זה ולת וז לכולם, שורש והוא ענפיו הם ישראל שכל

תה רועה. להם אין אשר כצאן ה' עדת יה

אני הדרך זה על הוא לה' משה דברי כוונת ותכלית אם קודם זה דבר יתקן אבל דובר אדוני כאשר אעשה

- התיקון בגדר להכנס יוכל ה עדת 'תהיה לא ואם

וגו. 'כצאן

ימות, ולא הוא מזה והיוצא בתיבת כרמוז לאמר

שאמרנו.

הנה כזה איש ימצא אם ש למד אתה הדברים ומתוך יתברך כמאמרו עמיו אל ליאסף הוא גם מסכים: הוא

בו. רוח אשר וגו' לך קח וגו' ה' ויאמר )(יח צריך

לך. קח אומרו לדעת

רוח. בו שאין אדם יש וכי בו רוח אשר אומרו עוד

סמי. כה זו מה לדעת צריך עוד

התשובה באה משה בדברי שפירשתי מה לפי אכן

אומרו שפירש לך קח קח ולדבריך כחששתך פירוש

שהוא ודע, יהושע את בו רוח אשר איש אתה פירוש, הרוח בבחינת ישנו והוא הנשמות כל שורש ישנך

בו רוח אשר אומרו והוא רוחות כל שורש פירוש

ההוא. הדור

הנשמה מהות לרוח להעיר ידו לסמוך ה' וצוה

שבמשה לבסוף אומרו והוא, עדת כל ישמעו למען

יש בני ראל למאמר סמוכה לומר, עליו מהודך ונתת ובזה הנשמות משורש כלול כן גם יהיה שבזה ישמעו

מאמריו יקבלו, פירוש ישראל בני עדת כל פירוש

הנשמה בעלי השלמים האנשים תכונת כן גם תהיה

ממנו… מרוצית

ויצוהו. וגו' ויסמוך )(כג לשון פירוש צוותא שהאיר שכתוב במה למעלה שפירשתי כמו הנשמה הוד בו

וסמכת.

משה ביד ה' דבר כאשר אומרו זה כפי וידויק שאין

הנתפס ענין הזה הדיבור וכי ה ז למאמר משמעות

ביד?

ביד יהיה ההוד השפעת ש דבר ה' כי פירוש אלא

ליהושע. משה

כ פסוק א פרק שמות

מְאֹד וַי: עַצְמו הָעָם וַיִרֶׁב לַמְיַלְדֹת אֱלֹהִים וַיֵּיטֶׁב ַ בָתִים לָהֶׁם וַיַעַש הָאֱלֹהִים אֶׁת הַמְיַלְדֹת יָרְאו כִי: וַיְהִי

שמות פרשת החיים אור

הוא מה לדעת צריך. וגו וירב וגו' 'וייטב, ההטבה

בסמוך הרשום שהוא ואולי בתים. להם ויעש

באומרו מפסיק היה לא כן אם וקשה העם. וירב

בני רבו שבאמצעותו ר דב הכתוב שמורינו ונראה מים להן מספקות שהיו לנו שקדם מה לפי ישראל,

למילדות אלקים וייטב אמר לזה ומזון רב להם נתן פי'

ובזה מזון לספק יכולת להן היה ובאמצעותו טוב וירב

העם בהפלגה לרבים לספק להם יהיה לא זה, וזולת

ה הזכיר כך 'ואחר וי הטוב שכרם בתים. להם עש

לידם הזמין מהאלהים יראתם ה' בראות כי ירמוז עוד אומרו והוא שכרם, להרבות קץ לאין מצות עשות

וייטב העם וירב הטובה הוא ומה 'וגו יגדל שבזה

זכו הרגום. כשלא להם יחשבו כולם כי תם

בשלם כי בישראל ואהרן משה זכו זה לטעם כי ואולי פי ועברו עלינו נפשם נתנו ומרים יוכבד כי לצד זוכים

עליו יחשבו לזה משלהם ופרנסו שזנו להם ועוד לך מ מושיענו. הוא מלכנו הוא אבינו הוא

שאנו לצד כי זה לדרך כן גם וכלך נשמתו ענפי של

ס״ג (ישעי' דכתיב משה - עמו משה ) סבלה לזה

ולספק בעדינו להגן עולינו יוכבד כמשפט ומזון מים

לבניהם. היולדים

בהעלותך פרשת

)(יא עָלָי הַזֶׁה הָעָם כָל ָא מַש אֶׁת ם ו לָש בְעֵּינֶׁיךָ חֵּן מָצָתִי וְלָמָה: לֹא לְעַבְדֶׁךָ הֲרֵּעֹתָ לָמָה ה' אֶׁל מֹשֶׁה וַיֹאמֶׁר )(יב

הָרִיתִי הֶׁאָנֹכִי ל ע הַיֹנֵּק אֶׁת הָאֹמֵּן ָא יִש כַאֲשֶׁׁר בְחֵּיקֶׁךָ שָאֵּהו אֵּלַי תֹאמַר כִי יְלִדְתִיהו אָנֹכִי אִם הַזֶׁה הָעָם כָל ַאֵּת

נִשְׁבַעְת: לַאֲבֹתָיו אֲשֶׁׁר הָאֲדָמָה ָ )(טז זִקְנֵּי הֵּם כִי יָדַעְתָ אֲשֶׁׁר יִשְרָאֵּל מִזִקְנֵּי אִישׁ שִׁבְעִים לִי אֶׁסְפָה מֹשֶׁה אֶׁל ה' וַיֹאמֶׁר

עִמ: ְך שָׁם וְהִתְיַצְבו מוֹעֵּד אֹהֶׁל אֶׁל אֹתָם וְלָקַחְתָ וְשֹׁטְרָיו הָעָם ָ )(יז אֲשֶׁׁר חַ הָרו מִן וְאָצַלְתִי שָׁם עִמְךָ וְדִבַרְתִי וְיָרַדְתִי

לְבַדֶׁך אַתָה ָא תִש וְלֹא הָעָם ָא בְמַש אִתְךָ וְנָשְאו עֲלֵּיהֶׁם וְשַמְתִי: ָעָלֶׁיךָ

יא פרק במדבר החיים אור

)(יב וגו. הריתי 'האנכי פי על יתבאר זה, בסדר דבר חבירו בן המלמד שכל ב) יט (סנהדרין ז״ל דבריהם שכל ע') (תיקונים ז״ל אמרו גם ילדו, כאלו תורה

ו נשמת ענפי היו המדבר דור ישראל בני עם נשמות

לאב. להם היה והוא רבינו משה של

לא לזה הזה" לעם אני אמר״האב הם" בני או״אם -

האמת: כפי הוא כן כי לנשמותם אב היה שהוא

ונ ב קראים תורה. שלמדם לצד כן גם ניו

הריתי האנכי אלא אמר ענפיו היותם צד כנגד פירוש יתחייב לא מהם גבר הורה שלא כיון בכך מה תורה שלמדם לצד בניו שנקראים וכנגד בטיפולם,

ילדתיהו אנכי אם אמר לא לידה דרך הבא בן דוקא כי

תורה… לימוד מאמצעות הבא

)(יז וגו. הרוח מן 'ואצלתי כי להראותו זה, סדר טעם זר ח וכשמאן העם כל משא שאת שיכול כח בו נתן ה' העם: במשא עמו לשאת לבאים שצריך מה ממנו ונטל

לבדך. אתה תשא ולא פירוש החזרה ממנו החליט כאן לא אליו ה' אמר לבדי אשא לומר משה שיחזור שהגם

לבדך. אתה תשא

הנשיאות תשאר לא הדבר שבאמצעות לו רמז עוד

תשא ולא מאמר והוא לבדו, למשה והמעלה לשון

לבדך תהיה לא ראש נשיאות. כבתחלה

לשונם: וזה פט״ו) (במד״ר חז״ל מאמר לידי בא שוב

ודעת בינה לך נתתי אני למשה הוא ברוך הקדוש אמר

גדולה- באותה אתה ותתיחד בני את לפרנס עכשיו

כאן עד נוטלים הם. משלך

בהעלותך פרשת (וילנא) רבה במדבר

השמירה. שכר לו ונתן שומר לתוכו ושכר פרדס לו שהיה למלך למה״ד

כ לשומרו יכול איני השומר א״ל זמן אחר עמי. שישמרו אחרים עוד הבא אלא לבדי ולו

עוד לי הבא אומר אתה ועכשיו נתתי לך שמירתן פירות וכל לשומרו כולו הפרדס את לך נתתי המלך לו אמר

עמי- שישמרו אחרים אלא משלי שמירה שכר להם נותן אני שאין יודע והוי עמך שישמרו אחרים מביא הריני

ש נוטלין הן משם לך שנתתי שכר מתוך כרן.

רוח בך נתתי אני הוא ברוך הקדוש לו אמר לשאת לבדי אנכי אוכל לא כשאמרת למשה ב״ה הקדוש אמר כך

שתתיחד כדי אחר מבקש הייתי ולא בני את לפרנס ודעת - אחר מבקש ואתה גדולה באותה אתה שמשלי תדע

עליך. אשר הרוח מן ואצלתי יא) (במדבר אלא כלום נוטלין אינן

חסר לא משה ואעפ״כ כלום ונתתה נון בן יהושע את לך קח כז) /במדבר/ (שם לו אמר שנה ארבעים שלסוף

עליו. ידיו את משה סמך כי חכמה רוח מלא נון בן ויהושע לד) (דברים כתיב מה עליו מהודך

ספר חיים" "מאור – הקדוש אוה״ח רבנו לתלמיד ספר לז פרק מדבר

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת פנחס לדרשה

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

ב פנחס״תשפ פרשת

ההתמדה כח

יִשְּרָאֵל בְּנֵי אֶת "צַו, אֲלֵהֶם וְּאָמַרְּתָ, , תִשְּמְּרּו נִיחֹחִי רֵיחַ לְּאִשַי לַחְּמִי קָרְּבָנִי אֶת ב כח, )מדבר (ב בְּמֹועֲדֹו1" לִי לְּהַקְּרִיב

לארץ בכניסה העוסקות מהפרשות חלק היא פינחס פרשת ארץ הנהגת את לחוש מתחיל ישראל עם. ישראל

המדבר2 מהנהגת השונה ישראל, .

, ההנהגות בין ההבדל עולה כאן: לשאלה ביחס ובין ישראל עם בין והטוב הנכון הקשר על האחריות מוטלת מי על

? הקב״ה

עם כשהיו קטן ילד של החינוך שאחריות כשם רבינו. משה ועל הקב״ה ל ע מוטלת האחריות היתה במדבר, ישראל מהדרך- ישראל עם שסטה פעם בכל ישראל. עַם עִם גם היה כך ומוריו, הוריו על מוטלת אלוקית התערבות היתה מיד

וכדומה. המחנה, בקצה בערה אש בעם, פרצה מגפה פיה, את האדמה פתחה למוטב: אותו שהחזירה

עומד ישראל עם עתה משתנה וההנהגה. , ישראל לארץ הכניסה בפני

הק טבעית, בהנהגה יחיה ישראל עם, במציאות מלובשת בצורה אלא ישירה בצורה מופיע לא כבר הוא ברוך דוש

והאחריות של הקב״ה עם הקשר ישראל לעם עוברת הקרבנות עבודת זה לה' ישראל עם בין המקשרים הדברים אחד. ,

בקובץ (ליקוטים סופר החתם יט סימן )תשובות ותשעים3 מאתיים שאלף ואומר מפורט חשבון בספרו עורך חובה קרבנות

! ! בשנה המקדש בבית הוקרבו

ע״ה4 חביב בן יעקב הרב בפירוש, , יעקב לעין בהקדמתו "הכותב", מקורו) את מצא לא (אך מדרש ראה כי מציין מיוחד

ה? כולה התורה כל את הכולל הפסוק מהו בשאלה: עוסק ה וז המדרש: לשון

זומא בן יִשְּרָאֵל" והוא״שְּמַע יותר, כולל פסוק מצינו: אומר: ננס בן ד ו, )(דברים והוא יותר, כולל פסוק מצינו: אומר:

" כָמֹוָך לְּרֵעֲָך "וְּאָהַבְּתָ יח יט, )(ויקרא והוא כולל: יותר, פסוק מצינו אומר: פזי בן שמעון בַבֹּקֶר תַעֲׂשֶה אֶחָד הַכֶבֶׂש אֶת

הָעַרְבָיִם בֵין תַעֲׂשֶה הַשֵנִי הַכֶבֶׂש וְאֵת פלוני5 רבי עמד ד כח, )(במדבר על פזי… כבן הלכה ואמר: רגליו

כמוך לרעך "ואהבת ישראל", כדוגמת""שמע: , שהובאו הראשונים בכללים חסר מה? גדולים כללים שאלו ודאי

אך ומשמעותיים, : ברורה הדרכה זה ה בכלל אין. פרטים בלא כללים הם לאור חייו את האדם בונה כיצד הזה, הכלל

, כמוך לרעך: לדוגמא""ואהבת אורחים6 הכנסת או חולים בביקור זה כלל של היישום של פירוט זהו בתורה, כתוב איננו

א לא עדיין עצמו הכלל חכמים. לעשות. מה לאדם ומר

: פזי בן שמעון אומר כך על הָעַרְּבָיִם בֵין תַעֲשֶה הַשֵנִי הַכֶבֶש וְּאֵת בַבֹקֶר תַעֲשֶה אֶחָד הַכֶבֶש.""אֶת כל את כולל זה כלל למסגרת האדם את מכניס יום, בכל הקבוע, המעשה הכל. כולל שהמעשה משום מדוע? האחרים. , הכללים

לג להתמדה, ביותר. העליונים הכללים את ליישם ניתן שבהם ברורים בולות

האחרים לכללים ביטוי הוא הערביים, בין אחד וכבש בבוקר אחד כבש הפסק, בלא יום בכל הקרב התמיד, קרבן חכמים. בדברי שהובאו

1 הבאים)(אברבנאל בפסוקים שבאה הקרבנות פרשת לכל הקדמה הוא זה פסוק

תח אות החצר שער עיין 2

3 ב עמוד ד הזוהר)(דף בתיקוני ע״ה יוחאי בר שמעון רבי מדברי לדבר רמז הרב ומביא יב בתהילים)(פה, הפסוק על: תיבת תצמח", מארץ "אמת

אמת של תיבות ראשי: זה לף א אתיים מ שעים ת

4 לפני500 חי הרב לסלוניקי מספרד עבר ספרד, גירוש בזמן שנה הֵר אהבת בנתיב מפראג המהר״ל גם בשמו הביא זה מדרש את. , א פרק ע

א אות ה פרק בראשית שלימה ובתורה קמ, הערה כט פרק תצוה פרשת שלימה בתורה גם וראה

החכם שם נשכח נמצא, לא שהמדרש כיון 5 הי״ו ויצמן הרב)יהושוע (הערת

" א: הלכה אבל מהלכות יד פרק רמב״ם ראה 6 דבריהם של עשה מצות חולים לבקר …. . האורחים וללוות שאין שבגופו חסדים גמילות הן ואלו

כמ. ."וך לרעך ואהבת בכלל הן הרי מדבריהם, אלו מצות שכל פי על אף שיעור להם קטז אות ב מערכת כללים חמד שדי )(וראה

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

הקבוע. יומי, היום המעשה בתוך נכללים הגדולים הרעיונות כל ידו שעל בכך הוא האחרים פני על זה בכלל החידוש

יִשְּרָאֵל." בְּנֵי אֶת "צַו ל- למסגרת האידיאלים כל, נכנסים

: עקרונות שני הזה ציווי ב יש הפסקה2 בלי יום כל. התמדה, ה כח 1. בלי יום, בכל זאת לעשות חובה יש ההכרח, .

פטורים בלי פשרות, . החיים למציאות הגדולים הרעיונות יורדים כך ויתורים, או

לממש היכולת הוא החיים של הגדול הכלל בלי השגרה, בתוך אני כאשר, הגדולים הרעיונות את יום- יום כל, בפועל

וכדומה שלי הזמנים לוח את שבוע. כל להחליף בלי הלילה, כל ער להיות בלי "מבצעים", שגרתית בצורה, ההתמדה

ביותר. הגדולים להישגים להגיע הדרך זו לילה- בכל שעות מספיק וישנים בזמן, וקמים בזמן לישון כשהולכים

הזה מהמדרש ללמוד שעלינו המסר ורוחני ערכי, בלימוד התמדה. ם לערכי קבועה מסגרת בקביעת הצורך הוא: . נדר7 "בלי תמיד האדם להתקדם״ויגיד חייב אני יום שכל ההבנה עם, יחד

אפשר אי האדם, מידות את מזכך המצוות וקיום התורה שלימוד ולמרות המידות עבודת עם יחד להיות חייבת. ההתמדה ותיקונם8. המידות בזיקוק הזמן כל לעסוק הכרח ויש זה, על לסמוך

והם דבר, לתקן אפשרות אין: בלעדיהם אשר יסוד כוחות ארבעה בהכרת צורך יש המידות את לתקן מנת שעל ודע

1 סדר2. . ריכוז3. . התמדה זריזות4. . .

נמרץ9: בקיצור ואפרט

לתקן אפשר אי סדר ללא הנכון. ובזמן הנכון, במקום תתבצענה לא אם תיכשלנה ביותר הטובות התוכניות גם: סדר מסודר– "לא הגוף אם "דבר. עצמנו בתוך סדר ללמוד עלינו חולה. , האדם החשיבה לצורת שלנו, להרגלים ערים, להיות

למסגרת הכרחי תנאי הוא הסדר מסגרת, יצירת ללא להתחנך אפשרות אין שליליות. התנהגויות. ולרסן

הדמיון- הרצון, הרגש, הידע, הדברים את יקבע וההרגל הרצויים, המעשים את לתרגל תאפשר אשר למסגרת זקוקים

לנו רצויים שאינם קודמים. הרגלים על להתגבר ויאפשר שלנו, באופי

קשב מעוררת היא הסקרנות מרוכז. הוא קשוב אדם כאשר מה, לדבר קשוב להיות קשב, הוא הריכוז ריכוז. :

ישירה התמודדות תוך דעתנו, את שטורדות הפרעות על להתגבר היום במשך מה זמן הקדשת ידי על קונים הריכוז את

לנו שנראית פיתרון דרך ונבחר עליה, להתגבר השונות האפשרויות ואת, ורמיה, ולג לגופה בעיה כל ננתח הבעיה. עם

הנדרש העיתוי מהו. ונחליט

פוסקות בלתי להפרעות נתונות ולא יותר, צלולות תהיינה שמחשבותינו לכך תביא נפש לחשבון מסויים זמן פרק הקדשת

פתורות בלתי מבעיות. הנובעות

יותר טוב קשב מאפשרים ושינוי חידוש ובעולם, בחיינו שיש בהתחדשות להשתדל. ולחוש יש, זאת עם יחד

כאשר זריזות, מחוסר נובע החיפזון ובהלה. חיפזון שום ללא ורגע, רגע כל של נכון וניצול מיצוי עניינה הזריזות: זריזות ופעילות עשייה מעודד רגע. , כל מלא באופן לחיות הרצון להחפז צריכים אנו הזמן, את נכון מנצלים אנו. אין הוא הזמן

הפועל אל מהכוח המציאות של. יציאה

הוא אלא בחומר, הטמונה האנרגיה של הפועל אל מהכוח היציאה דהיינו: החומר, של התנועה משך רק לא הוא הזמן

האדם אישיות של ומחשבות הרגשות של הפועל אל מהכוח יציאה. גם

הגאון ידידי של בשיחתו גם עיין, א רלח, או״ח אברהם מגן ראה 7 וייצמן יהושוע הרב פרשת עם "לחיות במעלות ההסדר ישיבת ראש, הי״ו,

תשע״ג שנת פנחס פרשת "השבוע, ברשת )(מופיע שדיברו הפרשות, סמיכות על גם הרב ועמד והתמדה, אישית אחריות של זו נקודה על שדיבר

והלאה יב פסוק כז בפרק הקודמת לפרשה כח בפרק הקרבנות פרשת זו פרשת בין במדרש, חכמים כח במדבר, (רש״י השונים בפרשנים גם עיין,

של ו הסבר ליבי את, שבה ועוד אברבנאל, רלב״ג, המור, צרור, )ב ותוכן, האר״י מגורי שהיה כהן השפתי דבריו: הקרבנות פרשת זו פרשה שנסמכה

עַמֶיָך" אֶל "וְּנֶאֱסַפְּתָ משה: למיתת היתה קיים, שמשה זמן שכל ללמדנו יג כז, )(במדבר ועשיו עליהם, מגן משה והיה ישראל, על רוח נחת לה'

הקרבנות על ה' אותם ציוה לכן רוח? נחת לה' יתן ומי ישראל, עם על יגן מי מסתלק. שמשה

קכה עמוד ג הקודש באורות עוד ועיין רלג-רלד, עמודים ג הקודש אורות ראה 8

9 בספר יעיין, באריכות לראות הרוצה אביחיל דוד הרב של המידות תיקון עמודים26 - 19

אלי מדברת הפרשה בס״ד אליהו בן שלמה הרב אליהו בן אלעזר הרב

– רגשי "זמן ויש פיזיקלי, זמן "יש ולהוציא לנצל האדם על וכדומה, בחלום זמן של תחושות לאט, עובר שהזמן חושה ת ורגע רגע כל וכשרונותיו כוחותיו. את

שחיים צעירים אנשים יש ולעומתם שלהם. . הזמן עם כלום עשו לא כי ימים. . כמה בפועל שחיו זקנים אנשים יש לפעמים

אמיתי באופן ורגע רגע כל ונכון10 – מחשבה ולכל רגש רסיס לכל לב נשים לו, מודעים נהיה ו רגע, כל נחיה. ונתייחס

זריזים להיות נצליח אז או ברצינות, ולזולת. לעצמנו

על להתגבר והמפריע, המונע על להתגבר גבורה של כח זה שהתחלנו, במה להמשיך הכח הוא ההתמדה: התמדה המפריעים והרגליים. שיגרה

עימם להתמודד הנכונות מראש וקיימת בדרכו, הניצבים הקשיים לו וברורים, רך, הד לו וברורה המטרה לאדם ברורה אם

להתמיד הוא. יוכל התמדתו תקטן כן האדם, בעיני ברורה פחות תהיה המטרה שחשיבות. ככל וזריזות ריכוז סדר, , ללא

להתמיד ניתן. לא

שבועית &&משימה

"שעה עוסק אתה כאשר או ולומד, ספר פותח כשאתה "השבוע להתמד לב שים אחר, במשהו ונצל60 ך, ת בשעה! דקות

בהצלחה

10 ב עמוד צד דף ג הקדוש)(חלק בזוהר עיין בימיו שלימות שיהיה שפעל דהיינו: בימים", בא זקן "ואברהם נאמר: שעליו אבינו אברהם על, שביאר

ובספר ה', לעבודת מחייו ורגע רגע כל וניצל ומוסר חכמה לז )(עמוד, זצ״ל שאול אבא ציון בן הרב הגדול לגאון שנים אצלו ללמוד שזכיתי

שלומד60 מי? מתמיד זה מה: הרב כתב רבות, . בשעה דקות

וזנב שנים)"("ראש כמה במשך אחת במיטה ישן שהוא זצ״ל, אליהו בן שמעון חכם אבי מור לי סיפר מרדכי הרב לציון הראשון אחיו עם

. הדור פוסק להיות להגיע זה וככה מופלאה, בהתמדה בתורה ועוסק בשינה ממעט היה אליהו מרדכי, והרב עניים שהי)ו זה (עקב ע״ה אליהו

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דיני שהחיינו בבין המצרים

המ בבין שהחיינו דיני ובאבלות צרים │ טבדי בנימין הרב

בו שנאמרו והטעמים הדין מקור

1. בית תקנא סימן חיים אורח יוסף

מצאתי אשכנזית בתשובה סי מהרי״ל '(שו״ת

)לא: בספר כתוב המצרים בין שהחיינו לברך

חסידים - תתמ )(סי' דלא. לעניות ונראה

לדחויי דאפשר מילתא כגון דעתי או פרי כגון

מלבוש אין הבן פדיון מיקרי אי אבל

עכ״ל. הברכה. או המצוה את מחמיצין

2. משה דרכי סקי״א

וכן סימן זאב בבנימין כתב וכן ב) אות לא (סי' מהרי״ל בתשובת הוא עליו יברך לא שהחיינו באב תשעה אחר הפרי על לברך יכול דאם קס״ג

לברך מותר אח״כ עליו לברך אפשר דאי דבדבר מע מש - המצרים בין ולאכלו. עליו לברך דלא שכתב ו) סי' ת״ב הל' (מנהגים כמהרי״ל דלא

פרי: שום על שהחיינו

3. או״ח ערוך שולחן יז סעיף תקנא

ט מלבוש על או פרי על המצרים בין שהחיינו מלומר, ר ליזה וב אומר הבן פדיון על, אבל ( המצוה יחמיץ ולא ימצא שלא בפרי וכן

המצרים) בין ולאכלו לברך מותר באב, ט' אחר מהרי״ל ותשובת זאב.)קס״ג (בנימין

4. אברהם מגן סקמ״ב שם

פורעניות זמן ההוא דהזמן כיון נ״ל האיסור וטעם

שהחיינו לברך אין הזה, לזמן משום הטעם אין אבל

לא דהא אבילות, שהחיינו לברך אסור שאבל: מצינו

5 שם גר״א.

חמורים דאינן היא יתירא. חומרא כו 'טוב

המיתה יום מאבל א״ל הרואה בפ' ואמרינן בהדיה אחר בדאיכא ודוקא כו' אביו מת

ק דח שהמ״א אף שהחיינו. מברך הלא״ה

כלום אינו עצמו ב ס' סרכ״ג:'וע״ל

6 ב עמוד נט דף ברכות מסכת בבלי תלמוד.

שלו על וקיימנו, שהחיינו ברוך אומר הוא שלו על דבר של קצרו והתניא:

חבירו- של ועל לאחרינא דלית יכא ה וכל והמטיב הטוב ברוך. אומר

…? והמטיב הטוב מברך לא בהדיה שמע: תא אביו מת יורשו, והוא

והמטיב- הטוב ברוך אומר הוא ולבסוף האמת דיין ברוך אומר! בתחלה

בהדיה ירתי ד. קא אחי דאיכא נמי, התם

שהחיינ האם מ ו המאור בעל בדברי דיון - שמחה כשאין תבטל

7. הרי״ף על הר״ן פסחים ערבי פ' סוף

ב וכתוב א טעם מה שואלין שיש המאור, ספר אומרים ין זמן

העומר… בספירת העומר דספירת דכיון השיב ז״ל והוא

במנחות, בדוכתיה אסיקנא דהכי בעלמא לזכר אלא אינו

- הוא למקדש זכר אמר שבועי, מני ולא יומי מני אמימר אבל בידינו הוא מנהג ושבועות ימים מונין שאנו ואנו

לנו. אין זמן להטעינו

הנאה שום בו שיש בדבר אלא זמן ברכת מצינו שלא ועוד

לשמחה באה שהיא לולב נטילת כגון לזכרון שופר ותקיעת ופרקינן עלן רחמנא דחס מגלה ומקרא שבשמים לאבינו נפל מספק שיצא לפי שהחיינו הבן אבי שמברך הבן ופדיון

באד יום ל' ששהה דכל - נפל אינו ם בו אין העומר ולספירת

מאוויינו. בית לחורבן נפש לעגמת אלא הנאה לשום זכר

8. טור תרסב או״ח

שבעה. כל וכן לולב נטילת על ומברכין לולב ונוטלין בראשון כמו מתפללין ב' וביום

לענ אבל בו. נחלקו ב' בי״ט זמן ין "ה לאומרו… שאין כתב שמשון בר שלמה ר וי״א

לאומרו… שצריך באשכנז. נוהגין וכן הראשונה לסברא הסכים ז״ל הרא״ש וא״א

נראה ומיהו בשבת ראשון יום חל שאם בראשון: אמרו שלא כיון בשני לאומרו שצריך

9. יוסף בית שם

חל שאם נראה ומיהו ומ״ש

שצריך בשבת ראשון יום וכו.' בשני פשוט לאמרו

הוא…

11 ( קז סי' ח״ב סולוביצ׳יק, לגרי״ד קדם הררי. הגרי״ז בחי 'ומקורו ) א סו, מנחות

תמה ברי״ף, א כח פסחים מס בסוף הבעה״מ זמן מברכים שאין הטעם מה עכ״ל וז״ל… ספיה״ע. שגם דאף דבריו. ביאור

להיות ראשון יו״ט כשחל או ון בראש בירך שלא כל זמן עליה מברכים ומ״מ למקדש, זכר הוא שבעה כל לולב תקנת

בשבת- עצמו הנטילה מעשה אבל למקדש. זכר הוא שבעה כל ניטל לולב שיהיה שתקנו חכמים התקנת שעצם התם שאני

- שיש מצוה של מעשה הוי ואדרבה שבעה. כל לולב של סופרים מדברי גמור חיוב הוא אלא למקדש. זכר של קיום בו אין

המאור בעל שכתב זמן. כמו עליה שמחה, ומברכים בו זכר משום הוי עצמו ספירה המעשה גם העומר בספירת ומשא״כ הרי תורה, של הספירה מטבע את ושינו שבועי, ולא יומי מני דאמימר הספירה דין בגוף דהקלו דחזי' לזה ויסוד למקדש.

מחרבן נפשנו לעגמת צער של מעשה הוי וא״כ למקדש. זכר של מעשה הוא המעשה כל אלא מתק״ח גמורה ספירה דאי״ז

זמן עליו מברכין אין וע״כ. ביהמ״ק.

18. (לח״ר המים עין ל״ה ש דרו מנשה) יעקב רפאל

גדולה בפורענות רעק״א של חידושו

11 ב סעיף רכג סימן חיים אורח איגר עקיבא רבי.

אם ובהיפוך. שהחיינו ג״כ מברך לו והיה הבן מת שהחיינו מברך האב אין יורשו והאב ממון כיון גמור פורענות דהוי

בנו במיתת יראה שהאב בפ: בא חן לוית בס' כ״כ נוחלין יש בפ' 'כדאי'

12 א עמוד קח דף בתרא בבא.

ולא מנחילין מנחילין, ולא נוחלין ויש ומנחילין, נוחלין יש. 'מתני הבנים את האב ומנחילין: נוחלין, ואלו מנחילין ולא נוחלין לא. נוחלין,

האב את והבנים האב- מן האחין ו, אמו את האיש ומנחילין. , נוחלין

אחיות- ובני אשתו, את והאיש בניה את האשה מנחילין. ולא, נוחלין

האם- ואחי בעלה, את והאשה האם- מן והאחין נוחלין. ולא מנחילין

מנחילין ולא נוחלין. לא

ברישא הבנים את האב דקתני שנא מאי? גמ'. את הבנים ליתני האב

מתחלינן, לא בפורענותא דאתחולי! חדא, ברישא איש, כדכתיב: ועוד,

ליה חביבא מדרשא ליה דאתיא איידי ותנא, לו! אי. ן ובן ימות כי

11. רשב״ם שם

'גמ. נוחל האב ני' דמת ברישא דתני- שנא מאי לבנו האב שנוחל בעת והלא ומנחיל הבן את הבן הניח ולא האב בחיי הבן שמת נמצא

קללה וזו יורשו אביו לפיכך ליורשו זרע ההוא

בנים בלא מת כשאדם היא רואה כשהאב וגם

בנו במיתת לפתוח דמתניתין לתנא לו והיה האב שימות ברכה שזה האב את נוחל הבן

כדכתיב בנו ויקברנו ישית ויוסף מו) (בראשית

בנו שיקברהו הבטיחו עיניך על. ידו

11 כז פרק במדבר.

)(ח כִי אִישׁ לֵאמֹר תְדַבֵר יִשְרָאֵל בְנֵי וְאֶל

אֶתֹנַחֲלָתו וְהַעֲבַרְתֶם לוֹ אֵין בֵן ו ת יָמו

ו: ֹלְבִת )(ט אֶת נְתַתֶם ו בַת לוֹ אֵין וְאִם

לְאֶחָיו: נַחֲלָתוֹ )(י אַחִים לוֹ אֵין וְאִם

אָבִיו לַאֲחֵי נַחֲלָתוֹ אֶת נְתַתֶם: ו )(יא וְאִם לִשְׁאֵרו נַחֲלָתוֹ אֶת נְתַתֶם ו לְאָבִיו אַחִים ֹאֵין

וְיָרַש וֹ מִמִשְׁפַחְת אֵלָיו ׁהַקָרֹב וְהָיְתָה אֹתָה ה צִוָה כַאֲשֶׁר מִשְׁפָט לְחֻקַת יִשְרָאֵל 'לִבְנֵי

מֹשֶה: אֶת

15 שם פנחס פ' רמב״ן.

לאחיו- נחלתו את ונתתם בת לו אין ואם האב כי א קטו (ב״ב רבותינו )קבלו

זה הכתוב הזכיר ולא זרע, בלא מת כאשר בנו את. יורש

כי נוחל, מנחיל כל הירושה במשפטי כי והטעם שאמר וכיון שוה, הקורבה

הבן את יורש האב גם אביו את י. ורש שהבן הכתוב

כן אם בצדדין. לא חלציו ביוצאי הזרע בשלשלת היא הירושה כי ועוד

תבא וממנו בקבר יורש שהאב נחלה משמע לאחיו" נחלתו את "ונתתם

. לאחים לאביו נחלתו את ונתתם בת לו אין ואם לומר רצה לא, אבל דרך כי

ברכ בנכרתים. ולא ידבר ה. .

16 הקדמה האדם תורת.

בתורה וידוע קודם האדם מות כי מדין לו, עונש הזקנה מספר את בברכות ונאמר שמים, בידי המיתה או הכריתות

כמו עונש אביהם בחיי הבנים מיתת וכן אמלא, ימיך בניהם את יגדלו אם כי וכתיב ימותו, ערירים שכתוב ועקרה משכלה תהיה לא בברכות ונאמר מאדם, ושכלתים

ראוי אדם בני לרוב הנקצב זמן טרם שימות מי א״כ, בארצך עליו להתאונן לו האוהבים ראויים וכן להתאונן, הוא

בדרך תאוננותם ה שיהיה, רק הבנים באבדן, וכן ולהתאבל, ההוא הצער להם הגורמים החטאים על האלהים עבודת והיאוש שלהם, הודע לא על והתודותם הנודעים, מן ושובם

מוחלט רע הוא הזה בענין החזק, והלב האמיץ. בסבל

17 יא הלכה יג פרק אבל הלכות רמב״ם.

תבכו אל שנאמר מדאי, יתר מתו על אדם יתקשה אל למת

עולם של, נהגו מ שזהו מדאי יתר כלומר לו, תנודו ואל

והמצער יותר עצמו על אלא, טפש זה הרי עולם של מנהגו יום שלשים להספד, שבעה לבכי, שלשה יעשה, כיצד

דברים החמשה ולשאר. לתספורת

21 ( אברהם. ויען יט או״ח פלאג׳י חיים ב״ר )אברהם

השלחן ערוך והסבר בכור בעניין פורענות לדין הקבלה

19 מט סימן מהרי״ק שו״ת.

לברך לאב יש אם שאלת בדבר… נסתפק יצחק שרבינו הנלע״ד לפי הולד שמת היכא בנו פדיון על שהחיינו דברי והביאו

א פשיט בעניותינ' אכן לברך שיאמר שפסק פוסק שום הביאו לא ואף בספריה' הספק פשטו ולא בדבר שנסתפק יצחק רבינו

בברכ דאמרי' צריכה שאינה ברכה משו' לחוש דיש לברך לנו דאין וגומר. תשא ולא משום עובר שהוא ות

02. יב סעיף שה סי יו״ד 'שו״ע

נעשה אם וכן שלשים, ביום ואפי' שלשים, בתוך הבן מת בפדיון חייב אינו יום, שלשים עליו שעברו קודם; טריפה

לו יחזירנו הפדיון, לכהן ונתן הקדים. ואפילו שלשים לאחר, (מת

לפדותו)(טור חייב הוא וכן (ד״ע שהחיינו יברך: לא אבל הפדיון, על )ולברך

מ״ט שורש סוף.)במהרי״ק

21. ש״ך ס שם קי״ז

רכ״ג סי' בא״ח שנתבאר למה דמי ולא. שהחיינו יברך לא אבל התם דשאני הירושה על נו שהחיי מברך אביו דמת דאע״ג ס״ב

הכא משא״כ לירושה דזוכה: כיון

22 מז סעיף שה סימן דעה יורה השולחן ערוך.

… שכבר לפדותו חייב ל' לאחר ומת טריפה היה לא ואם

במצותה נתחייב שכבר מפני הפדיון על ויברך בפדיונו. נתחייב

שהחיינו. יברך לא אבל - שמחה קצת גם צריך מ״מ שהחיינו מברך המצוה דעל דאע״ג

השמחה בטלה שמת וכיון לזה וירשו אביו למת דומה ואינו

ע מברך דהתם שהחיינו דמברך ממנו. שירש הממון ל

לי ויראה ומתה אשתו שגירש כגון מבנו ירש אם אפילו דבכאן

אביו דבמת שהחיינו מברך אינו האב יירש ובמיתתו הבן וירשה [תהלים כדכתיב זה בענין שמחה והוה האב את לירש הבן דרך שמחה לא זה דאין להיפך ולא בניך יהיו אבתיך תחת יז] מה,

ברכה: ולא

פלאג׳י לבית הרבנים שיטת

21 פ לגר״ח חיים רוח. ל סק״ג שצא יו״ד אג׳י

חדש פרי על שהחיינו לברך נכון אינו ז.'תוך הרב פסק כן

ביד חיים ועי' ט״ל. סי' יצחק אוהל קכה סי' ועי יג. 'אות

זה סימן למשה. תפארת

25 פלאג׳י חיים ב״ר יצחק נסים חרמים רבי.

חסידים הספר בשיטת הערות שתי

26 תתמ סימן (מרגליות) חסידים ספר.

הראשונים מחסידים ים חסיד יש חדש פרי שום אוכלים היו שלא שהחיינו נברך איך אמרו כי באב לט' בתמוז י״ז בין היה החכמים א״ל באב, לט' בתמוז י״ז שבין בשבתות להם כשנזדמנו חדש פרי על מברכים ויש הזה. לזמן והגיענו וקיימנו

כשאכלו אלא כי לא אמרו חדתא. ואלו קרא כשראה יהודא כר' אותו כשראיתם שהחיינו לברך לכם

27 תתלט סימן (מרגליות) חסידים ספר.

אשר יאמר שהעבד יתכן איך כי לשוא, כאילו נראים יחיד בלשון נתקנו שאילו רבים בלשון תקנו והברכות התפלות כל

קשה אין אז רבים בלשון מתוקנת כשהברכ. ה ולכך במצותיו, וקדשני לשון מכל ורוממני העמים מכל בי בחר

שהחיי מברכים היו אם וכן וקיימ ני ני כ ג' (איוב אמר ואיוב כן, לברך ביום בו מת לו שמת נפש למרי יתכן איך הזה )'לזמן

שהח ברוך נפש מר שהוא מי יאמר ואיך נפש, למרי וחיים אור לעמל יתן למה הזה. לזמן והגיעני וקיימני ייני

הזה לזמן והגיענו וקיימנו שהחיינו כשיאמר אבל אחרים. בשביל אלא אומר לבד בשבילו לא

28. י אות קעא סי' שאלה העמק מוולוז׳ין- הנצי״ב

חדש בית בנה מדתנן אמר ולא חדתא אקרא אנא מדאמר

אלא ויוה״כ לר״ה דתנן מהני הוכחה שום אין ודאי אלא כו'

חדש. מפרי

אופנים: שני על נתקנה זו דברכה והענין שמחת על חדא

חדשים. וכלים חדש בית כמו במקרה מהנאה הבאה האדם

רגלים. כמו לשנה משנה העובר זמן על נתקנה ועוד

חובה. ודאי הראשון ובאופן ברוך דאמר מיתרו זה ונלמד

יעוי״ש. ז אות כו בסי' כמוש״כ ה'

דמיקרי רגלים דוקא אי לן איבעי העובר זמן על מיהו זמן, דפירושו רגלים בתורה חשיבות הכתוב סיים הרי

הללו- לזמנים כשזכה לברך חייב ומשו״ה אלו זמנים

בתורה מיקרי דלא ויוה״כ ר״ה משא״כ דמכ״מ אלא רגלים

השנה, בחליפות לזמן מזמן באים הרי ע״ז גם מברכים אי

לא. אי הזמן

חדת אקרא אנא ואמר זמן. אמינא נמי א לא ג״כ ובהא כשרואה בזה יש שמחה דאיזה מברך והנאה שמחה משום

חדש. פרי איזה חבירו ביד הזמן לזה שזכה משום אלא

ויוה״כ. ברה״ש וה״נ בשנה. שמתחלף

המצרים בבין שהחיינו מברכין שאין המנהג טעם, וזהו

מ שאין משום והיינו על ברכין שהחיינו המצערנו הזמן. זה

כלים על ובאמת אין שהרי הזמן בזה גם לברך יש חדשים

ההנאה בשב. יל אלא הזמן בשביל הברכה

חדשים בגדים לכתחילה ללבוש אסור זה בלא אלא שום מ ודאי באמת חדשים כלים וכדו' ירושה לו הגיע ואי שמחה.

שהחיינו אז. מברך

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חקירות שבכ לאור ההלכה

חקירות שב״כ לאור ההלכה

תוספתא שבת טז, יד

ר' אחא אמר משום ר״ע: הרי הוא אומר (שמות כב א) אם במחתרת ימצא הגנב וגו'

בעל הבית מהו: ודאי או ספק? - הוי אומר ספק.

אם הורגין נפש להחיות נפש בספק, דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק. הא לא נתנו מצות לישראל, אלא לחיות בהן, שנאמר (ויקרא יח ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהן, וחי בהן, ולא שימות בהן אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, חוץ מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים

סנהדרין עב.

אמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו

שם בהמשך הגמרא

א״ר יוחנן משום ר״ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד גכל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים…

רוצח גופיה, מנא לן? מנין לנו שדינו ליהרג ולא יעבור?

סברא הוא, שלא תדחה נפש חבירו מפני נפשו, דאם יהרוג את חבירו, יש כאן שתי עוולות, איבוד נפש של חבירו ועבירה על איסור רציחה שעובר הרוצח, ואילו אם הגוי יהרגהו, אף שיש כאן איבוד נשמה, אבל אין כאן עבירת ישראל על איסור רציחה. דהיה עובדא, ההוא דאתא שבא לקמיה לפני רבה, ואמר ליה לרבה: אמר לי מרי דוראי הגוי אדון העיר שהנני מתגורר בה: "זיל לך קטליה לפלניא הרוג את פלוני! ואי לא תעשה כן, קטלינא לך אהרוג אותך". ושאל את רבה, מה יעשה.

אמר ליה רבה: לקטלוך תן לו שיהרוג אותך, ולא תיקטול ואתה אל תהרוג! כי - מאי חזית למה נראה בעיניך דדמא דידך סומק טפי שהדם שלך אדום יותר, דילמא יתכן, שדמא דההוא גברא שהדם של האיש ההוא שציווך אדון העיר להורגו - סומק טפי אדום יותר?

סנהדרין פרק ח משנה ז

וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, אַחַר הַזְּכוּר וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר בְּהֵמָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן

גמרא סנהדרין עג:

ת״ר מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ת״ל {ויקרא י״ט: ט״ז} לא תעמוד על דם רעך. . דבי רבי תנא הקישא הוא {דברים כ״ב: כ״ו} כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו מרוצח. מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו…

תנו רבנן אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה ואחר חייבי מיתות ב״ד ואחר חייבי כריתות מצילין אותן בנפשו… נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו יש לה מושיע אין מצילין אותה בנפשו רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה

גמרא סנהדרין עד.

דתניא רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה, והמציל בין הנרדף (1) בין איש אחר יכול להצילו בקטיעת אחד מאבריו, ולא הציל בקטיעה, אלא הרגו - נהרג עליו כדין רוצח, כיון שלא הורשה להרגו

רמב״ם הלכו רוצח ושמירת נפש פרק א הל' ה-ו

(ה) רוצח שהרג בזדון, אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבוא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר ״ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט״… (ו) במה דברים אמורים, בשעמד ועשה העוון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חבירו להרגו, ואפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף:

דין רודף שרוצה לגרום להרג ולא בצורה ישירה

ברכות נח.

רב שילא נגדיה [הלקה] לההוא גברא דבעל מצרית. אזל ההוא גברא ואכל ביה ברב שילא קורצי ביה מלכא [הלשין עליו אצל המלכות]. וכך אמר: איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא [רשות] דמלכא! שדר המלך עליה דרב שילא, פריסתקא. כי אתא שלוחי המלך לרב שילא, אמרי ליה: מה טעמא נגדתיה להאי גברא?

אמר להו: הלקיתיו משום דבא על חמרתא [חמורה]! אמרי ליה: אית לך סהדי שמעידין על כך? אמר להו: אין! יש לי עדים בדבר. אתא אליהו הנביא, ואדמי [נדמה] ליה כאיניש, ואסהיד על ההוא גברא שבא על חמורה. אמרי ליה שלוחי המלך לרב שילא: אי הכי, בר קטלא הוא איש זה! אמר להו רב שילא: אנן, מיומא דגלינן מארעין, לית לן רשותא למקטל! שהרי מיום שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית בטלו דיני נפשות. אתון אנשי המלך, מאי דבעיתון עבידו ביה באיש זה.

עד דמעייני ביה אנשי המלכות בדינא דההוא גברא, פתח רב שילא ואמר: "לך ה' הגדולה והגבורה והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ"! אמרי ליה: מאי קאמרת? אמר להו: הכי קאמינא: בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא, שהיא כעין מלכותא דרקיעא [כדמשמע מדכתיב "כי כל בשמים ובארץ"], ויהב לכו שולטנא [שלטון] ורחמי דינא [ואהבת הדין]!

אמרו אנשי המלכות: חביבא עליה דרב שילא יקרא [כבוד] דמלכותא כולי האי! ובשכר זה מינוהו לדיין עליהם, ויהבי ליה קולפא [מקל לרדות בו], ואמרו ליה: דון דינא! אמר ליה ההוא גברא [שרצו לדונו למיתה] לרב שילא: וכי עביד רחמנא ניסא לשקרי הכי? והרי שקר ספרת להם, שבאתי על חמורה. ולמה שלח הקדוש ברוך הוא את אליהו הנביא לחזק שקר זה? !

כי הוה נפיק אמר ליה רב שילא: רשע, לא שקר הוא. שהרי באת על מצרית. וכי לאו חמרי איקרי המצרים? דהא כתיב בהם, "אשר בשר חמורים בשרם". חזייה רב שילא לההוא גברא, דקאזיל למימרא להו לאנשי המלכות, דקרינהו רב שילא "חמרי". אמר רב שילא האי גברא רודף הוא, שהרי אם יאמר להם מה שאמרתי, יהרגוני. וכל הרודף אחר חבירו להורגו דינו במיתה. שהרי התורה אמרה: אם בא להרגך השכם להרגו! לפיכך, מחייה רב שילא לההוא גברא בקולפא [במקל], וקטליה קודם שימסרנו למלכות.

אור שמח הלכות רוצח פרק א הלכה ח

הנה ברודף אחר חבירו להסית בו נחש וכיו״ב דבר דפטור אם המית בו, כיון דרצונו להרוג ישראל ודאי ניתן להצילו בנפשו כיון דהכוונה להציל נפש ישראל מה לי אם רוצה לאבדו באופן דיהיה פטור ממיתת ב״ד ועיקרו של מוסר הוא מדין רודף וגרמי בעלמא הוי בכ״ז מצוה להציל בנפשו (בזמן הסנהדרין) וכמו שמביא בהגהות הך דר׳ שילא פרק הרואה כו׳ וזה פשוט מאוד:

רמב״ם שם הלכה יד

כל היכול להציל ולא הציל, עובר על "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י״ט: ט״ז). וכן הרואה את חבירו טובע בים, או ליסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרין מחשבין עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י״ט: ט״ז):

הפעלת כוח על מעגל שני או שלישי

רמב״ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד

וכיצד הן מצווין על הדינין, חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו ייהרג בסיף:

כיצד, אחד העובד עבודה זרה או שבירך את השם או ששפך דם… או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו, הרי זה ייהרג בסיף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.

רמב״ם סנהדרין פרק יח הלכה ו

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו, אלא על פי שני עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודיית פיהן, הוראת שעה היתה, או דין מלכות היה: אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, ושמא מן העמלים מרי הנפש הוא המחכים למות, שהם תמיד תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר, גזירת מלך היא:

דרשות הר״ן יא

ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו. ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חידא פנחס

במדבר כה יא

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם

פני דוד פנחס ג-ז

יש לדקדק דמה שעשה פנחס הוא שקנא והרג לזמרי אבל ממילא נמשך כי המגפה נעצרה, ואם כן הוה ליה למימר: ״. . קנא את קנאתי בתוך בני ישראל והשיב את חמתי מעליהם״, כי מה שעשה פנחס הוא הקנאה להרוג זמרי, רק דמזה נמשך עצרת תהיה ״וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה״?

ותו להבין אומרו ״לָכֵן אֱמֹר״ דמוכח דנצרכת אמירת משה רבינו ע״ה, והוה ליה למימר ״לָכֵן הִנְנִי נֹתֵן לוֹ״!

וכבר רבני אשכנז פירשו ענין פנחס הלזה והני קראי בענין מסירת עצמו על קדוש ה׳, והנשיאים הביאו דבריו של גדול הרב של״ה שפירש במאמר ר׳ עקיבא ״כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבא לידי. . ״ דמצות קידוש השם אינה ככל המצות, דחיובא רמיא לרדוף אחריהם, אך מצוה זו אין לריב עם האומות העולם, לפום חורפ״א בפרק כל הצלמים להבזות בעליה״ן בעיניהם כדי שיתפסוהו ויוציאוהו לבית השריפה, כי העושה כן לשוא צרף שור״ף ודמו בראשו. אך המצוה היא כי יקרא שיאנסוהו לעבור על דת, אז מצוה גדולה למסור עצמו על קידוש השם.

והאי טעמא כי לא פורש ענין אברהם אבינו ע״ה שמסר עצמו לאור כשדים כדי שלא ילמדו ממנו לדורות, שמצות קידוש השם היא כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום להתגרות בהם ולשבר צלמיהם, כי לדורות זה אסור. והוא אשר דברו ר׳ עקיבא ״כל ימי הייתי מצטער מתי יבא לידי״ דייקא, שאיני רשאי לרדוף אחריו, רק אם בא לידי מאליו ומעצמו. ומאחר שכן מצאה הקפידה בענין פנחס איך מסר נפשו להרוג זמרי בתוך לבאים כ״ד אלף משבט שמעון? ואם אמרו ״הבועל ארמית — קנאין פוגעין בו״ הוא במקום שאין סכנה גדולה כזו. ואולם זכות תולה לפנחס כי הוא מסר נפשו להציל ישראל מהמגפה ולא גרע מהרוגי לוד שאמרו (פסחים נ) דאין כל ברירה יכולה לעמוד במחיצתן.

והנה טעם אברהם אבינו עליו השלום שמסר עצמו ורדף בכל כחו להתגרות לבזויי ולאלטויי את כס״ף שב״רו צלמי משכיתם, היה לפרסם שמו ית׳ אשר לא ידעו את ה׳ כלל ועיקר. ובזה אפשר להבין מה שאמרו חז״ל: ״שבשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו עליו השלום לכבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב״ה: ׳רבש״ע ארד ואצנן ואציל הצדיק מכבשן האש? ׳, א״ל הקב״ה: ׳אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל ליחיד׳, ולפי שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, אמר לו: ׳תזכה ותציל ג׳ מבני בניו. . בשעה שהפיל נבוכדנצר את חנניה מישאל ועזריה. . א״ל הקב״ה: ׳רד! ׳״, באותה שעה פתח גבריאל ואמר: ״ואמת ה׳ לעולם הללויה״ (פסחים קיח).

ואומר כי להיות אברהם אבינו עליו השלום אב אחד לכלנו ומקיים תורת ה׳, יש לחוש שמא ילמדו ישראל ממנו דמצות קדוש ה׳ היא לרדוף אחריה כשאר מצות ולהתגרות בעכו״ם עד שישרפוהו, כשם שעשה אברהם אבינו עליו השלום. ולפי האמת אין זה מצות קדוש ה׳ כי אם כשיאנסוהו ולא שירדוף אחריה. לכן רצה הקב״ה לפרסם זה שענין אברהם אבינו עליו השלום שנא ושנא, כי לא היה נודע מציאות ה׳ כלל, ולכן אמר ה׳ נאה ליחיד להציל ליחיד — שם רמז דמה שעשה אברהם אבינו עליו השלום היה משום שהיה יחיד ואין יודע ואין מקיץ כי האלהים בשמים, ולפרסם אלהותו ית׳ עשה, ומדה כנגד מדה כביכול הצילו. אך כשהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה שהיו אנוסים על כרחן, והוא מצות מסירת נפשו כדין, אז נתן רשות לגבריאל ואמר ״ואמת ה׳ לעולם הללויה״, כלומר כונת הקב״ה לפרסם לתורה הנקראת אמת לעולם שידעו דין מסירת עצמו על קידוש השם ולא יטעו ללמוד מאברהם אבינו עליו השלום.

…

וזהו שאמר הכתוב ״. . הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי״ כלומר אל תגנו לפנחס דנתחייב בנפשו לרדוף אחר הסכנה, דהכא שאני דיש הצלת ישראל, ומשו״ה פתח ״. . הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי״ דכיון שהוא להצלת ישראל זאת היתה לו ״בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם״, שהיה סכנה להיות הדבר בתוכם של שבט שמעון, וטעמו להציל ישראל ויפה עשה. ״וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי״ ואתה הסכמת עמו שאמרת קריינא דאגרתא, ״לָכֵן אֱמֹר״ אתה רבן של ישראל שלא יטעו דמצות קידוש השם צריך לרדוף אחריה. ״הִנְנִי נֹתֵן לוֹ״ דייקא, לאפוקי אחר שמסתכן.

***

של״ה שער האותיות אמת ואמונה [הרב ישעיה הלוי הורוויץ (אשכנז, 1558-1630)]

ונראה בעיני, מי שבא לידו קידוש השם. . , אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה: ׳ברוך אתה ה׳ אמ״ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים׳… ואין לומר כי אין לברך ברכת קידוש השם, כי אולי יחזור המעליל ויפטרנו, . . , דאטו אם יעשה לו הקב״ה נס וינצל כמו שניצולו דניאל וחבריו אטו לא קיים מצות ׳ונקדשתי׳, כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש ה׳ בתוך בני ישראל.

ובראשית עיוני הייתי רוצה לומר טעם אחר מלבי, למה אין מברכין על כמה מצות עשה, ומכח זה הטעם אזי לא יברכו גם כן אמצות קדוש השם, וזהו הטעם שאין מברכין אלא על מצות עשה שמחויב אדם להדר אחריה ולעשות, כגון תפילין מילה סוכה ולולב מצה ומרור וכיוצא בהם, מה שאין כן במצות עשה שאין מחויב להדר אחריהן, כגון לקט ושכחה ופיאה, וכי מחויב לקנות שדה כדי ליתן לקט שכחה פיאה, אלא אם יש לו שדה אז חל החיוב, וכן ׳ושפטתם צדק׳ — אין מחויב להדר להיות דיין, ואם הוא דיין אז מצות עשה שישפוט בצדק, אבל אינו מחויב לבוא לידי זה. נמצא לפי זה שלא לברך אקידוש השם, כי אינו מחויב להביא עצמו לידי זה, ואדרבה אם יכול לברוח יברח, או אם יוכל לפדות עצמו בכל אשר לו את כל הון ביתו יתן ולא יהרג.

אמנם חזרתי, דיש להשיב על טעם זה — צדקה יוכיח, דמצוה להדר אחריה [ואין מברכין עליה]… ועוד דמצינו בהדיא גם במצות עשה דקידוש ה׳ להדר אחר מצוה זו, כדאמר רבי עקיבא: ׳כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל נפשך מתי יבא לידי ואקיימנו׳, הן אמת שאין הפשט וגם אין הדין להדר שיבא לידי מיתה בקדושת השם, דכבר כתבתי אם יוכל לברוח יברח, מכל מקום שייך הידור ונפשו היתה חושקת שתבוא המצוה זו לידו באופן שיהיה מוכרח לקיימה.

ובחרת בחיים כי תשא שמות לב ה [הרב חיים פאלאג׳י (איזמיר 1787-1868)]

… דכולי האי מעשה נורא דחור, דמסר עצמו על קידוש ה׳ אמאי לא נתפרש בתורה דממנו יראו וילמדו לדורות? ואמאי נכתב ברמז. . ואני השבתי לו דבכוונה מכוונת התורה כיסהו ולא כתבו כי אם טמון ברמ״ז יען לא היה לו להימסר להיות נהרג על שהיה מוכיח דהוכח תוכיח עד הכאה ולא עד הריגה. . וייטב בעיניו, דהיא תשוב

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות