חקירות שב״כ לאור ההלכה
תוספתא שבת טז, יד
ר' אחא אמר משום ר״ע: הרי הוא אומר (שמות כב א) אם במחתרת ימצא הגנב וגו'
בעל הבית מהו: ודאי או ספק? - הוי אומר ספק.
אם הורגין נפש להחיות נפש בספק, דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק. הא לא נתנו מצות לישראל, אלא לחיות בהן, שנאמר (ויקרא יח ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהן, וחי בהן, ולא שימות בהן אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, חוץ מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים
סנהדרין עב.
אמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו
שם בהמשך הגמרא
א״ר יוחנן משום ר״ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד גכל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים…
רוצח גופיה, מנא לן? מנין לנו שדינו ליהרג ולא יעבור?
סברא הוא, שלא תדחה נפש חבירו מפני נפשו, דאם יהרוג את חבירו, יש כאן שתי עוולות, איבוד נפש של חבירו ועבירה על איסור רציחה שעובר הרוצח, ואילו אם הגוי יהרגהו, אף שיש כאן איבוד נשמה, אבל אין כאן עבירת ישראל על איסור רציחה. דהיה עובדא, ההוא דאתא שבא לקמיה לפני רבה, ואמר ליה לרבה: אמר לי מרי דוראי הגוי אדון העיר שהנני מתגורר בה: "זיל לך קטליה לפלניא הרוג את פלוני! ואי לא תעשה כן, קטלינא לך אהרוג אותך". ושאל את רבה, מה יעשה.
אמר ליה רבה: לקטלוך תן לו שיהרוג אותך, ולא תיקטול ואתה אל תהרוג! כי - מאי חזית למה נראה בעיניך דדמא דידך סומק טפי שהדם שלך אדום יותר, דילמא יתכן, שדמא דההוא גברא שהדם של האיש ההוא שציווך אדון העיר להורגו - סומק טפי אדום יותר?
סנהדרין פרק ח משנה ז
וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, אַחַר הַזְּכוּר וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר בְּהֵמָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן
גמרא סנהדרין עג:
ת״ר מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ת״ל {ויקרא י״ט: ט״ז} לא תעמוד על דם רעך. . דבי רבי תנא הקישא הוא {דברים כ״ב: כ״ו} כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו מרוצח. מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו…
תנו רבנן אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה ואחר חייבי מיתות ב״ד ואחר חייבי כריתות מצילין אותן בנפשו… נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו יש לה מושיע אין מצילין אותה בנפשו רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה
גמרא סנהדרין עד.
דתניא רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה, והמציל בין הנרדף (1) בין איש אחר יכול להצילו בקטיעת אחד מאבריו, ולא הציל בקטיעה, אלא הרגו - נהרג עליו כדין רוצח, כיון שלא הורשה להרגו
רמב״ם הלכו רוצח ושמירת נפש פרק א הל' ה-ו
(ה) רוצח שהרג בזדון, אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבוא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר ״ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט״… (ו) במה דברים אמורים, בשעמד ועשה העוון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חבירו להרגו, ואפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף:
דין רודף שרוצה לגרום להרג ולא בצורה ישירה
ברכות נח.
רב שילא נגדיה [הלקה] לההוא גברא דבעל מצרית. אזל ההוא גברא ואכל ביה ברב שילא קורצי ביה מלכא [הלשין עליו אצל המלכות]. וכך אמר: איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא [רשות] דמלכא! שדר המלך עליה דרב שילא, פריסתקא. כי אתא שלוחי המלך לרב שילא, אמרי ליה: מה טעמא נגדתיה להאי גברא?
אמר להו: הלקיתיו משום דבא על חמרתא [חמורה]! אמרי ליה: אית לך סהדי שמעידין על כך? אמר להו: אין! יש לי עדים בדבר. אתא אליהו הנביא, ואדמי [נדמה] ליה כאיניש, ואסהיד על ההוא גברא שבא על חמורה. אמרי ליה שלוחי המלך לרב שילא: אי הכי, בר קטלא הוא איש זה! אמר להו רב שילא: אנן, מיומא דגלינן מארעין, לית לן רשותא למקטל! שהרי מיום שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית בטלו דיני נפשות. אתון אנשי המלך, מאי דבעיתון עבידו ביה באיש זה.
עד דמעייני ביה אנשי המלכות בדינא דההוא גברא, פתח רב שילא ואמר: "לך ה' הגדולה והגבורה והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ"! אמרי ליה: מאי קאמרת? אמר להו: הכי קאמינא: בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא, שהיא כעין מלכותא דרקיעא [כדמשמע מדכתיב "כי כל בשמים ובארץ"], ויהב לכו שולטנא [שלטון] ורחמי דינא [ואהבת הדין]!
אמרו אנשי המלכות: חביבא עליה דרב שילא יקרא [כבוד] דמלכותא כולי האי! ובשכר זה מינוהו לדיין עליהם, ויהבי ליה קולפא [מקל לרדות בו], ואמרו ליה: דון דינא! אמר ליה ההוא גברא [שרצו לדונו למיתה] לרב שילא: וכי עביד רחמנא ניסא לשקרי הכי? והרי שקר ספרת להם, שבאתי על חמורה. ולמה שלח הקדוש ברוך הוא את אליהו הנביא לחזק שקר זה? !
כי הוה נפיק אמר ליה רב שילא: רשע, לא שקר הוא. שהרי באת על מצרית. וכי לאו חמרי איקרי המצרים? דהא כתיב בהם, "אשר בשר חמורים בשרם". חזייה רב שילא לההוא גברא, דקאזיל למימרא להו לאנשי המלכות, דקרינהו רב שילא "חמרי". אמר רב שילא האי גברא רודף הוא, שהרי אם יאמר להם מה שאמרתי, יהרגוני. וכל הרודף אחר חבירו להורגו דינו במיתה. שהרי התורה אמרה: אם בא להרגך השכם להרגו! לפיכך, מחייה רב שילא לההוא גברא בקולפא [במקל], וקטליה קודם שימסרנו למלכות.
אור שמח הלכות רוצח פרק א הלכה ח
הנה ברודף אחר חבירו להסית בו נחש וכיו״ב דבר דפטור אם המית בו, כיון דרצונו להרוג ישראל ודאי ניתן להצילו בנפשו כיון דהכוונה להציל נפש ישראל מה לי אם רוצה לאבדו באופן דיהיה פטור ממיתת ב״ד ועיקרו של מוסר הוא מדין רודף וגרמי בעלמא הוי בכ״ז מצוה להציל בנפשו (בזמן הסנהדרין) וכמו שמביא בהגהות הך דר׳ שילא פרק הרואה כו׳ וזה פשוט מאוד:
רמב״ם שם הלכה יד
כל היכול להציל ולא הציל, עובר על "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י״ט: ט״ז). וכן הרואה את חבירו טובע בים, או ליסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרין מחשבין עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י״ט: ט״ז):
הפעלת כוח על מעגל שני או שלישי
רמב״ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד
וכיצד הן מצווין על הדינין, חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו ייהרג בסיף:
כיצד, אחד העובד עבודה זרה או שבירך את השם או ששפך דם… או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו, הרי זה ייהרג בסיף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.
רמב״ם סנהדרין פרק יח הלכה ו
גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו, אלא על פי שני עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודיית פיהן, הוראת שעה היתה, או דין מלכות היה: אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, ושמא מן העמלים מרי הנפש הוא המחכים למות, שהם תמיד תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר, גזירת מלך היא:
דרשות הר״ן יא
ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו. ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה