במדבר כה יא
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם
פני דוד פנחס ג-ז
יש לדקדק דמה שעשה פנחס הוא שקנא והרג לזמרי אבל ממילא נמשך כי המגפה נעצרה, ואם כן הוה ליה למימר: ״. . קנא את קנאתי בתוך בני ישראל והשיב את חמתי מעליהם״, כי מה שעשה פנחס הוא הקנאה להרוג זמרי, רק דמזה נמשך עצרת תהיה ״וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה״?
ותו להבין אומרו ״לָכֵן אֱמֹר״ דמוכח דנצרכת אמירת משה רבינו ע״ה, והוה ליה למימר ״לָכֵן הִנְנִי נֹתֵן לוֹ״!
וכבר רבני אשכנז פירשו ענין פנחס הלזה והני קראי בענין מסירת עצמו על קדוש ה׳, והנשיאים הביאו דבריו של גדול הרב של״ה שפירש במאמר ר׳ עקיבא ״כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבא לידי. . ״ דמצות קידוש השם אינה ככל המצות, דחיובא רמיא לרדוף אחריהם, אך מצוה זו אין לריב עם האומות העולם, לפום חורפ״א בפרק כל הצלמים להבזות בעליה״ן בעיניהם כדי שיתפסוהו ויוציאוהו לבית השריפה, כי העושה כן לשוא צרף שור״ף ודמו בראשו. אך המצוה היא כי יקרא שיאנסוהו לעבור על דת, אז מצוה גדולה למסור עצמו על קידוש השם.
והאי טעמא כי לא פורש ענין אברהם אבינו ע״ה שמסר עצמו לאור כשדים כדי שלא ילמדו ממנו לדורות, שמצות קידוש השם היא כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום להתגרות בהם ולשבר צלמיהם, כי לדורות זה אסור. והוא אשר דברו ר׳ עקיבא ״כל ימי הייתי מצטער מתי יבא לידי״ דייקא, שאיני רשאי לרדוף אחריו, רק אם בא לידי מאליו ומעצמו. ומאחר שכן מצאה הקפידה בענין פנחס איך מסר נפשו להרוג זמרי בתוך לבאים כ״ד אלף משבט שמעון? ואם אמרו ״הבועל ארמית — קנאין פוגעין בו״ הוא במקום שאין סכנה גדולה כזו. ואולם זכות תולה לפנחס כי הוא מסר נפשו להציל ישראל מהמגפה ולא גרע מהרוגי לוד שאמרו (פסחים נ) דאין כל ברירה יכולה לעמוד במחיצתן.
והנה טעם אברהם אבינו עליו השלום שמסר עצמו ורדף בכל כחו להתגרות לבזויי ולאלטויי את כס״ף שב״רו צלמי משכיתם, היה לפרסם שמו ית׳ אשר לא ידעו את ה׳ כלל ועיקר. ובזה אפשר להבין מה שאמרו חז״ל: ״שבשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו עליו השלום לכבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב״ה: ׳רבש״ע ארד ואצנן ואציל הצדיק מכבשן האש? ׳, א״ל הקב״ה: ׳אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל ליחיד׳, ולפי שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, אמר לו: ׳תזכה ותציל ג׳ מבני בניו. . בשעה שהפיל נבוכדנצר את חנניה מישאל ועזריה. . א״ל הקב״ה: ׳רד! ׳״, באותה שעה פתח גבריאל ואמר: ״ואמת ה׳ לעולם הללויה״ (פסחים קיח).
ואומר כי להיות אברהם אבינו עליו השלום אב אחד לכלנו ומקיים תורת ה׳, יש לחוש שמא ילמדו ישראל ממנו דמצות קדוש ה׳ היא לרדוף אחריה כשאר מצות ולהתגרות בעכו״ם עד שישרפוהו, כשם שעשה אברהם אבינו עליו השלום. ולפי האמת אין זה מצות קדוש ה׳ כי אם כשיאנסוהו ולא שירדוף אחריה. לכן רצה הקב״ה לפרסם זה שענין אברהם אבינו עליו השלום שנא ושנא, כי לא היה נודע מציאות ה׳ כלל, ולכן אמר ה׳ נאה ליחיד להציל ליחיד — שם רמז דמה שעשה אברהם אבינו עליו השלום היה משום שהיה יחיד ואין יודע ואין מקיץ כי האלהים בשמים, ולפרסם אלהותו ית׳ עשה, ומדה כנגד מדה כביכול הצילו. אך כשהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה שהיו אנוסים על כרחן, והוא מצות מסירת נפשו כדין, אז נתן רשות לגבריאל ואמר ״ואמת ה׳ לעולם הללויה״, כלומר כונת הקב״ה לפרסם לתורה הנקראת אמת לעולם שידעו דין מסירת עצמו על קידוש השם ולא יטעו ללמוד מאברהם אבינו עליו השלום.
…
וזהו שאמר הכתוב ״. . הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי״ כלומר אל תגנו לפנחס דנתחייב בנפשו לרדוף אחר הסכנה, דהכא שאני דיש הצלת ישראל, ומשו״ה פתח ״. . הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי״ דכיון שהוא להצלת ישראל זאת היתה לו ״בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם״, שהיה סכנה להיות הדבר בתוכם של שבט שמעון, וטעמו להציל ישראל ויפה עשה. ״וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי״ ואתה הסכמת עמו שאמרת קריינא דאגרתא, ״לָכֵן אֱמֹר״ אתה רבן של ישראל שלא יטעו דמצות קידוש השם צריך לרדוף אחריה. ״הִנְנִי נֹתֵן לוֹ״ דייקא, לאפוקי אחר שמסתכן.
***
של״ה שער האותיות אמת ואמונה [הרב ישעיה הלוי הורוויץ (אשכנז, 1558-1630)]
ונראה בעיני, מי שבא לידו קידוש השם. . , אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה: ׳ברוך אתה ה׳ אמ״ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים׳… ואין לומר כי אין לברך ברכת קידוש השם, כי אולי יחזור המעליל ויפטרנו, . . , דאטו אם יעשה לו הקב״ה נס וינצל כמו שניצולו דניאל וחבריו אטו לא קיים מצות ׳ונקדשתי׳, כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש ה׳ בתוך בני ישראל.
ובראשית עיוני הייתי רוצה לומר טעם אחר מלבי, למה אין מברכין על כמה מצות עשה, ומכח זה הטעם אזי לא יברכו גם כן אמצות קדוש השם, וזהו הטעם שאין מברכין אלא על מצות עשה שמחויב אדם להדר אחריה ולעשות, כגון תפילין מילה סוכה ולולב מצה ומרור וכיוצא בהם, מה שאין כן במצות עשה שאין מחויב להדר אחריהן, כגון לקט ושכחה ופיאה, וכי מחויב לקנות שדה כדי ליתן לקט שכחה פיאה, אלא אם יש לו שדה אז חל החיוב, וכן ׳ושפטתם צדק׳ — אין מחויב להדר להיות דיין, ואם הוא דיין אז מצות עשה שישפוט בצדק, אבל אינו מחויב לבוא לידי זה. נמצא לפי זה שלא לברך אקידוש השם, כי אינו מחויב להביא עצמו לידי זה, ואדרבה אם יכול לברוח יברח, או אם יוכל לפדות עצמו בכל אשר לו את כל הון ביתו יתן ולא יהרג.
אמנם חזרתי, דיש להשיב על טעם זה — צדקה יוכיח, דמצוה להדר אחריה [ואין מברכין עליה]… ועוד דמצינו בהדיא גם במצות עשה דקידוש ה׳ להדר אחר מצוה זו, כדאמר רבי עקיבא: ׳כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל נפשך מתי יבא לידי ואקיימנו׳, הן אמת שאין הפשט וגם אין הדין להדר שיבא לידי מיתה בקדושת השם, דכבר כתבתי אם יוכל לברוח יברח, מכל מקום שייך הידור ונפשו היתה חושקת שתבוא המצוה זו לידו באופן שיהיה מוכרח לקיימה.
ובחרת בחיים כי תשא שמות לב ה [הרב חיים פאלאג׳י (איזמיר 1787-1868)]
… דכולי האי מעשה נורא דחור, דמסר עצמו על קידוש ה׳ אמאי לא נתפרש בתורה דממנו יראו וילמדו לדורות? ואמאי נכתב ברמז. . ואני השבתי לו דבכוונה מכוונת התורה כיסהו ולא כתבו כי אם טמון ברמ״ז יען לא היה לו להימסר להיות נהרג על שהיה מוכיח דהוכח תוכיח עד הכאה ולא עד הריגה. . וייטב בעיניו, דהיא תשוב
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה