ככל אשר יורוך-סופי

Page1

בס״ד זצ״ל שאולי הרב ע״ש מדרש בית יורוך!" אשר "ועשית…ככל

1 ) יא ח- פסוק יז פרק שופטים פרשת דברים בִשְּעָּרֶ֑יך רִיבֹ֖ת י דִבְּר לָּנֶ֔גַע נָ֙גַעָ֙ לְּדִָּ֗יןּובֵֵ֥ין בֵֵּֽין־דִִּ֣ין לְּדָָּ֜ם בֵֵּֽין־דָָּּ֨ם׀ לַמִשְּפָָּּ֗ט דָּבָָּ֜ר מִמְּךָ֙ יִפָּלֵא֩ כִִּ֣י ֵֵ֥(ח)

בֵֹּֽו: אֱֹלהֹ֖יך יִבְּחַַ֛ר׳ה אֲשֵ֥ר ל־הַמָּקֶֹ֔ום א וְּעָּלִֶ֔יתָּ וְּקַמְּתִָּּ֣ אֵֹ֖ת לְּך וְּהִגִִּ֣ידּו וְּדָּרַשְּתָָּ֙ הָּהֵֶ֑ם בַיָּמִִּ֣ים יִהְּיֹ֖ה אֲשֵ֥ר פֵֶ֔ט ל־הַש וְּא הַלְּוִיִֶ֔ם הֲנִיםָ֙ ל־הַכ א ֶ֔(ט)ּובָּאתָָּּ֗

הַמִשְּפֵָּּֽט: דְּבֵַ֥ר

וָּעָּשִָּ֗ית ְּ(י) ה יִבְּחִַּ֣ר אֲשֹ֖ר הַה׳ּוא מָּן־הַמֶ֔קִֹּ֣ום לְּךֶ֔ יַגִִּ֣ידֵּּֽו אֲשִּ֣ר הַדָּבָּרָ֙ ִעַל־פִִּ֤י כְּכֹ֖ל לַעֲשֶֹ֔ות וְּשָּמַרְּתִָּּ֣

יֹורֵּּֽוך: אֲשֵ֥ר תַעֲשֶ֑ה לְּךֹ֖ אמְּרֵּ֥ו ר־י אֲש וְּעַל־הַמִשְּפַָּ֛ט יֹורָּּ֗וך אֲשִּ֣ר הַתֹורָָּ֜ה עַל־פִָּ֨י (יא) ר־ אֲש מִן־הַדָּבַָּ֛ר תָּסָּּ֗ור לִּ֣א

יָּמִֵ֥יןּושְּמֵּֽאל: לְּךֹ֖ יַגִֵ֥ידֵּּֽו

2 עו )סדר ל פרק (ליינר) רבה לם חכמים" דברי ושמע אזנך ואילך״הט מכאן הקדש ברוח מתנבאים הנביאים היו כאן, עד

שנאמר" יז), כב (משלי וגו" בבטנך תשמרם כי נעים 'כי /משלי (שם מבטחך בה' להיות,

ונאמר" ט'/), כ״ב וגו" שלשים לך כתבתי 'הלא כ״ב /משלי (שם וגו' קשט להודיעך,

לך" ויאמרו זקניך ויגדך אביך אומר״שאל הוא וכן, כ״א/), ז לב,)(דברים יכול זקני

, השוק לומר תלמוד לך, ויאמרו חכמה. שקנה זה שזקן למדת הא

( ביוגרפיה- - (ליינר רבה עולם )סדר בן יוסי רבי לתנא המיוחס חיבור היא עולם סדר של הברייתא העוסק, חלפתא בתקופת כבר בתלמוד. פעמים כמה הוזכר הזה החיבור כוכבא. בר מרד ועד העולם מבריאת היהודית בכרונולוגיה עולם סדר שנקרא הגאונים, מתקופת יותר, קטן אחר, ספר לבין בינו להבדיל כדי רבה' עולם 'סדר כונה הראשונים

זוטא.)

3 ) עמוד כה דף השנה ראש מסכת בבלי תלמוד א

. משנה רבן וקיבלן נראה. לא עיבורו ובליל בזמנו, ראינוהו ואמרו: שנים באו ועוד

הורכינס בן דוסא רבי. גמליאל: אמר שילדה האשה על מעידים היאך הן; שקר, עדי

יהושע רבי לו שיניה: אמר בין כריסה? ולמחר גמליאל רבן לו דבריך: שלח את אני. רואה הלך בחשבונך להיות שחל הכפורים ביום ובמעותיך במקלך אצלי שתבא עליך. גוזרני

שנאמר עשוי, גמליאל רבן שעשה מה שכל ללמוד לי יש לו אמר מיצר. עקיבא רבי: ומצאו אתם- תקראו אשר קדש מקראי ה' מועדי אלה מועדות לי אין בזמנן, שלא בין בזמנן בין

אלו. אלא דוסא רבי אצל לו בא לו אמר הורכינס, : בן דינו בית אחר לדון אנו באין אם

גמליאל- רבן של ועד משה מימות שעמד דין ובית דין בית כל אחר לדון אנו צריכין

ישראל" מזקני ושבעים ואביהוא נדב ואהרן משה שנאמר״ויעל עכשיו, לא ולמה,

ישראל על ן די בית שעמדו ושלשה שלשה שכל ללמד אלא זקנים- של שמותן נתפרשו ביום גמליאל רבן אצל ליבנה והלך בידו, ומעותיו מקלו נטל משה. של דינו כבית הוא הרי

לו אמר ראשו, על ונשקו גמליאל רבן בחשבונו: עמד להיות הכפורים יום. שחל בוא

רבי- ותלמידי! רבי בשלום דברי. את שקבלת ותלמידי- בחכמה,

הורכינס בן דוסא רבי אצל לו בא. גמרא של שמותם נתפרשו לא למה רבנן: תנו כו'.

הללו- זקנים כאלדד פלוני ואביהוא? כנדב פלוני ואהרן? כמשה פלוני אדם: יאמר שלא

? ומידד

(: רש״י אדם- יאמר שלא לו שאשמע ואהרן כמשה ופלוני פלוני וכי שבימיו: דין בית, על

זקנים משאר כאחד, א הו הרי ואהרן- כמשה אינו אם לו: אמור נתפרשו שלא עכשיו

הם מי יודע.)שאינך

אהרן" ואת משה את עשה אשר ה' העם אל שמואל ואומר״ויאמר ואומר", ה 'וישלח

- שמואל" ואת יפתח ואת בדן ואת ירבעל את ירובעל- ירובעל שמו נקרא ולמה גדעון, זה

- תח- יפ מדן, דאתי בדן- שמו נקרא ולמה שמשון, זה בדן הבעל, עם מריבה שעשה

כמשמעו. שמו" בקראי ושמואל בכהניו ואהרן ואומר״משה קלי שלשה הכתוב שקל.

בדורו- ירובעל לך: לומר עולם, חמורי כשלשה עולם בדורו- בדן בדורו, כמשה כאהרן

הצבור על פרנס ונתמנה שבקלין קל שאפילו ללמדך. בדורו כשמואל בדורו- יפתח, בדורו

- ואומר" שבאבירים, כאביר הוא הרי יהיה אשר השפט ואל הלוים הכהנים אל ובאת

ההם" בימים לך אין הא בימיו היה שלא הדיין אצל הולך שאדם דעתך על תעלה וכי? .

ואומר", שבימיו שופט אצל אלא לילך טובים היו הראשונים שהימים היה מה תאמר אל

מאל."ה

4 ) שאילתות- משבחא– גאון אחאי רב נח שאילתא משפטים פרשת

חיברה אחר גאון ואולי שאלה, ההעמק ע״י )(נמצאה

הקב״ה לפני משה אמר קיים שבהמ״ק בזמן הרי ועלית" "וקמת בתורתך כתבת רשב״ע

דה תורה בעלי א״ל ישראל? עמך בין ישפוט מי קיים בהמ״ק שאין ובזמן כי פי "על כתיב

יורוך אשר."התורה

5 קעד עשה מצות לרמב״ם המצוות )ספר הקע״ד והמצוה שצונו היא הגדול דין לבית לשמוע מאיסור בו שיצוו מה כל ולעשות ההקשים מן בהקש שיוציאוהו הדבר או שיסברוהו הדבר בין בזה הבדל ואין והיתר. הענינים מן ענין לפי או התורה סוד שהוא עליו שיסכימו הדבר או בהן נדרשת שהתורה ולעשותו אותו לשמוע חייבים אנו הכל לתורה. חזוק ושבו ישר שהוא דעתם שיהיה

שופטי" (ר״פ יתעלה אמרו והוא ממנו. נעבור לא פיהם )'על ולעמוד אשר התורה פי על

יורוך" " תעשה לך יאמרו אשר המשפט ספרי״ועל ולשון. - התבארו וכבר עשה. מצות זו

ב- (פו סנהדרין בסוף זו מצוה משפטי א: )פט

6 שיב תעשה לא מצות לרמב״ם המצוות )ספר ממצוותם ומצאת השלום עליהם הקבלה בעלי על ק מחלו שהזהירנו היא השי״ב והמצוה לך" יגידו אשר הדבר מן תסור שופטי״לא (ר״פ אמרו והוא התורה )'במעשה ספרי ולשון.

" לך יגידו אשר הדבר מן תסור "לא - זקן הוא זה לאו על והעובר תעשה. לא מצות זו

ב- פו ב, (פד סנהדרין בסוף המבוארים המקובלים ובתנאים חנק וחייב ממרא א.)פט

זו: מצוה משפטי התבארו ושם

Page2

7 ) ב א- הלכה א פרק ממרים הלכות רמב״ם

שבירושלים הגדול דין בית א הלכה ומהם ההוראה עמודי והם פה, שבעל תורה עיקר הם

" יורוך אשר התורה פי שנאמר״על תורה הבטיחה ועליהן ישראל, לכל יוצא ומשפט חק

- זו ולישען עליהן הדת מעשה לסמוך חייב ובתורתו רבינו במשה המאמין וכל, עשה מצות

עליה. ן ב הלכה כהוראתן עושה שאינו מי כל תעשה בלא עובר שנאמר" הדבר מכל תסור לא

ושמאל" ימין לך יגידו אשר דין בית מיתת לאזהרת שניתן מפני זה לאו על לוקין ואין, ,

שנאמר" בחנק מיתתו דבריהם על שמורה חכם שכל " וגו בזדון יעשה אשר 'והאיש אחד, דעתם מפי שלמדום דברים ואחד פה, שבעל תורה והם השמועה מפי אותן שלמדו דברים

דברים ואחד הוא, כך זה שדבר בעיניהם ונראה בהן נדרשת שהתורה ות המד מן באחת אחד כל והמנהגות, והתקנות הגזרות והן צריכה שהשעה מה ולפי לתורה סייג שעשאום בלא עובר מהן אחד כל על והעובר להן, לשמוע עשה מצות דברים השלשה מאלו ואחד

- יורוך" אשר התורה פי אומר״על הוא הרי תעשה, והמנהגות והגזירות התקנות אלו

" יאמרו אשר המשפט העולם״ועל ולתקן הדת לחזק כדי לרבים בהם, שיורו - דברים אלו

בהן" נדרשת שהתורה המדות מן באחת הדין מן אותן, שילמדו יגידו אשר הדבר מכל

" לך איש. מפי איש שקבלו הקבלה זו -

8 יא פסוק יז פרק שופטים פרשת דברים )רמב״ן, לשון ימין שהוא שמאל על או שמאל שהוא ימין על לך אומר אם אפילו ושמאל- ימין

בין יודע אתה כאשר בעיניך פשוט, והדבר טועים שהם בלבך תחשוב, אפילו. וענינו רש״י האיש אהרוג או הזה הגמור החלב אוכל איך תאמר, ואל כמצותם, תעשה לשמאלך ימינך

ככל מצותיו בכל שאעשה המצות על המצוה האדון אותי צוה כך תאמר, אבל הזה הנקי

אפילו התורה לי נתן דעתם משמעות ועל יבחר אשר במקום לפניו העומדים יורוני אשר:) א כה (ר״ה בחשבונו להיות שחל הכיפורים ביום ר״ג עם יהושע רבי כענין, וזה יטעו הדעות ישתוו שלא הוא וידוע בכתב, לנו נתנה התורה כי, מאד גדול הזאת במצוה והצורך לנו וחתך תורות כמה התורה ותעשה המחלוקות ירבו והנה הנולדים, הדברים. בכל

הדין, הכתוב יבחר אשר במקום השם לפני העומד הגדול דין לבית שנשמע מה בכל

התורה בפירוש לנו. שיאמרו

9 תצה מצוה שופטים פרשת החינוך )ספר מצ הגדול דין בית מכל לשמוע וה לישראל להן שיעמדו זמן בכל

הגדול דין בית בקול )לשמוע (א ומותר באסור התורה בדרכי אותנו שיצוו מה כל ולעשות זה ועל בדתנו, ותיקון חיזוק שהוא להם שיראה דבר ובכל ופטור וחייב וטהור וטמא

י" י״ז, [דברים, ]'נאמר יגידו אשר הדבר פי על ועשית לך" י״א [שם, בסמוך ונכפל ],

תעשה" לך יאמרו אשר המשפט ועל יורוך אשר התורה פי הדבר״על, לחיזוק הפרש ואין. שהתורה ההיקשים מן בהיקש שיוציאוהו הדבר או מדעתם הם שיראוהו הדבר בין בזה להן שיראה אחר ענין בכל או התורה סוד שהוא עליו שיסכימו הדבר או בהן נדרשת

כן, שהדבר אומרם עשה מצות ממנין שזה והראיה להן. לשמוע חייבין אנו הכל על

" תעשה לך יאמרו אשר המשפט [כאן״ועל בספרי לברכה ]זכרונם עשה. מצות זו -

המצוה משרשי המצוה מדיני ע״ח]. [מצוה ס״ז בסימן ב' עשה תלוה בכסף שכתבתי כמו ועל והמנהגות, הגזרות אלו יורוך, אשר התורה פי על לברכה זכרונם שדרשו מה כגון בהן נדרשת שהתורה המדות מן באחת הדין מן אותם שילמדו הדברים אלו, המשפט,

לברכה זכרונם שאמרו ומה. איש מפי איש שקבלו הקבלה זה לך, יגידו אשר הדבר מכל דין בית לכל שהיה מחלוקת כל בירושלם הגדול דין שבית שבזמן ע״ב] פ״ח [סנהדרין

בית שם שאין בעוונותינו ועכשיו פיהם על ועושין הגדול דין לבית אותו שואלין. במקומו אנו אין אם בחכמה, שוים יהיו והחולקין שבדורנו חכמינו בין שיבוא מחלוקת כל דין

המחמיר אחר לילך לנו יש תורה בשל נוטה, הדין להיכן נדע ולא ביניהן להכריע אויין ר המיקל. . אחר סופרים. ובשל

בירושלם הגדול דין שבית בזמן זו מצוה ונוהגת לעשות מצווין שהכל ונקבות, בזכרים

כלומר השופט, כמצות וזמן זמן בכל ולעשות לשמוע כן גם המצוה ובכלל יורו אשר. כל

ה כ״ה השנה [ראש לברכה זכרונם שדרשו וכמו, בזמננו בינינו יהיה אשר הגדול חכם שמצוה כלומר בדורו, כשמואל בדורו יפתח ההם, בימים יהיה אשר השופט ואל ע״ב]

בדורו. לשמואל כמו בדורו יפתח בקול לשמוע עלינו ו- יור אשר בכל התורה בחכמת שבדור הגדולים לעצת שומע ואינו זה על ועובר מבטל מי לכל הדבר ידוע בו, נשענת שהתורה החזק העמוד שזהו מאד גדול וענשו זה. עשה

דעת. בו שיש

10 תצו מצוה שופטים פרשת החינוך )ספר לישראל שיעמדו הגדול דין בית פי על להמרות שלא

) (א ולצאת דבריהם את ומלשנות השלום עליהם הקבלה בעלי על מלחלוק שנמנענו

בכל ממצותם יגידו אשר הדבר מן תסור לא י״א], י״ז, [דברים נאמר זה ועל התורה, עניני

[כאן בספרי לברכה זכרונם ואמרו ושמאל, ימין לך תע. שה לא מצות זו וגו', תסור לא ],

המצוה משרשי דעות הרבה לעולם ישתוו לא מזה זה חלוקין האדם בני שדעות לפי

שאילו הוא ברוך הכל אדון ויודע בדברים, כל ביד מסורה התורה כתובי כוונת תהיה סברתו כפי התורה דברי מהם אחד כל יפרש שכלו, כפי איש איש אדם מבני ואחד אחד

תורות ככמה התורה ותעשה המצוות, במשמעות בישראל המחלוקת, וירבה וכענין אלהינו כן על ע״ח], [מצוה ס״ז בסימן תלוה בכסף להטות רבים אחרי במצות שכתבתי

שהוא בה להתנהג שצונו הזאת המצוה עם אמת תורת תורתנו השלים החכמות כל אדון

כן גם ודור דור ובכל השלום עליהם הקדמונים לחכמינו המקובל האמתי הפירוש פי. על יגיעות כמה ויגעו מספריהם מים ושתו דבריהם שקבלו הנמצאים החכמים אל שנשמע

אל נכוין הזאת ההסכמה ועם ותיהם, דע ופליאות מליהם עומק להבין ובלילות בימים לא דעתנו ועניות מחשבותינו אחר נתפתה אם זה וזולת התורה, בידיעת האמת דרך

לכל. נצלח כאן [ספרי לברכה זכרונם אמרו המצוה בזאת הגדול והשבח האמת דרך ]ועל ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין על לך יאמרו אפילו ושמאל, ימין ממנו תסור לא

לנו ראוי אין הדברים מן אחד בדבר טועים הם יהיו שאפילו כלומר ממצותם, תסור א ל תחת מסורים הכל ויהיו אחד טעות לסבול וטוב כטעותם נעשה אבל עליהם, לחלוק וחלוק הדת חורבן יהיה שבזה דעתו כפי ואחד אחד כל שיעשה ולא תמיד, הטוב דעתם

Page3

ישראל אל, חכמי התורה כוונת נמסרה אלה ענינים ומפני. לגמרי האומה והפסד העם לב

הזה השורש, מן המרובין לכת כפופה החכמים מן מועטת כת לעולם שיהיו כן גם ונצטוו

וכמו רבים אחרי להטות במצות שם. שכתבתי

פרק בסוף מציעא בבבא שהיא אחת אגדה לך אפרש עליו בני שעוררתיך זה ענין דרך ועל

ע״ב [נ״ט ]הזהב שומעה כל המתמהת עכנאי של בתנורו אליעזר דרבי מעשה ההוא. גבי בההיא הוא ברוך הקדוש עביד מה ליה אמר וכו'. לאליהו נתן רבי אשכחיה שם, אמרו בניו שהיו על הוא ברוך הקדוש שמח שהיה בני, נצחוני ואמר חייך ליה אמר שעתא,

רבים אחרי להטות ובמצותה התורה בדרך. הולכים שא ומה מר להיות חלילה בני, נצחוני

לרבי שהיה הזה שבמחלוקת. זה ענין על הוא הדבר פירוש אבל הוא, ברוך לפניו נצחון על ואף כמותו, שהכריעה קול הבת וכדברי אליעזר כרבי היה האמת חבריו עם אליעזר להודות רצו ולא דעתו לסוף ירדו לא חבריו על פלפולו ביתרון בזה, אתו האמת שהיה פי

אחרי ללכת שציותנו בתורה הקבוע הדין מן ראיה והביאו קול, בת אחר אפילו דבריו ל טועים אפילו או אמת יאמרו בין לעולם, הרבים הוא ברוך הבורא השיב זה ועל נצחוני

, בני כלומר האמת את בזה מכוין היה הוא אליעזר שרבי האמת מדרך נוטים שהם אחר

על כן אם לעולם, הרוב אל לשמוע שצויתים ורה הת מצות מכח עליו באים והם הם, ולא בעל כאילו זה והרי נעדרת, האמת שתהיה כדבריהם הזאת בפעם להודות יש פנים כל

נצוח… האמת זו מצוה ונוהגת חכמינו לדברי לשמוע עלינו החיוב ולענין הבית בזמן ממרא זקן, לענין זמן ובכל מקום בכל נוהגת שבדורנו ושופטינו התורה בחכמת גדולינו ואל הקדמונים

ונקבות. בזכרים באחת כגון התורה בפירוש רבותינו שלמדונו מה מכל אחד בדבר גדר ופורץ זה על ועובר בסמוך שכתבנו וכענין מסיני למשה מהלכה אסור שהוא בדבר או מדות עשרה, משלש

לאזהרת שניתן לפי זה לאו על לוקין אין אבל, שבו עשה שביטל מלבד זה לאו על עבר שכתבנו. וכמו ממרא בזקן דין בית מיתת

11 א אות תצו מצוה שופטים פרשת חינוך )מנחת " וז״ל: שהתחיל הרמב״ם מלשון והנה וכו עושה שאינו כל וכו' שבירושלים הגדול 'ב״ד

אחד וכו" השמועה מפי שלמדו 'דברים גדול ה בב״ד דוקא נראה הפרק בכל ועיין, ,

בעשה עוברים שבירושלים, וגם תעשה ובלא דין ז דין בבית דוקא הוא ממרא דזקן ה

ו )'(אות בסמוך יבואר כאשר בס״ד, תסור דלא הלאו קאי זה ועל, בית שבטל לאחר אבל

בבית, הגזית מלשכת הגדול דין עובר אינו פשר א - דבריהם על עוברים אם דור בכל ד ין

וכן, תעשה ולא בעשה הכתוב" לשון וא ה - וכו" ועלית 'וקמת לבית היינו הגדול, ד ין

הגדול, דין בבית הכל דמיירי - וכו" תסור לא ה׳הוא המקום מן וכו' הדבר ע״פ "ועשית אך. לנו מנין ודור דור כל בחכמי אבל המחבר הרב כתב לשמוע כן גם המצות ובכלל, כאן

ועובר וכו' הגדול החכם השופט כמצות זמן בכל ולעשות על זה לעצת שומע ואינו

כל עליהם חופף הש״י כבוד אשר הגדול ב״ד ושאני זה? לו ומנין וכו שבדורו 'הגדולים התורה הבטיחה ועליהם היום המצוות בספר הרמב״ם מדברי כן גם זה דנראה אך. 'וכו

מקום*. באיזה מצאו ובודאי וברמב״ן, החזקה יד לספר ובהקדמה

12 ) פערלא הגרי״פ *הערת כשמואל בדור יפתח ע״ב, כ״ה דר״ה מהא והוא עצמו, החינוך בדברי מבואר הזה המקום דר״ה פ״א סוף תוספתא והוא שבימיך, השופט אצל אלא לילך לך אין הא וכו', בדורו

היא שזו נראה אבל כתיב. ממרא זקן בפרשת קרא והך, בלבד החינוך דעת בדברי כי

שו נמצא לא הרמב״ם אדרב לזה, משמעות ם בדברי וגם, איפכא משמע המצוות בספר ה,

הרמב״ן הכי משמע. לא

13 ) (ב סופרים דברי, קונטרס ) ב-ד הי״ד וסרמן אלחנן ר' –

)ב החזקה היד לספר בהקדמתו הרמב״ם לשון זה: והנה הגמרא אחר שעמד דין בית וכל

פשטו לא רבות מדינות לבני או מדינתו לבני הנהיג או התקין או וגזר ומדינה מדינה בכל אותה של דין בית והיות הדרכים. ושבוש מושבותיהם רחוק מפני ישראל בכל מעשיו הגמרא חיבור קודם שנים מכמה בטל ואחד שבעים של הגדול דין ובית יחידים. המדינה זה דין לבית אומרים ואין האחרת. מדינה כמנהג לנהוג זו מדינה אנשי כופין אין לפיכך

שגזרה גזירה לגזור המשפט שדרך מהגאונים אחד למד אם וכן במדינתו. אחר דין בית אין בגמרא, הכתוב המשפט דרך זה שאין אחריו שעמד אחר דין לבית ונתבאר הוא כך

אחרון: בין ראשון בין לדבריו נוטה שהדעת למי אלא לראשון שומעין כל אבל הגמרא חיבור אחר שנתחדשו ומנהגות ותקנות גזירות בדינים הללו. ודברים

בהם ללכת ישראל כל חייבין הבבלי שבגמרא הדברים מדינה וכל ועיר עיר כל וכופין בתקנותם וללכת גזירותם ולגזור הגמרא חכמי שנהגו המנהגות בכל לנהוג. ומדינה

שבגמרא הדברים אותם וכל הואיל ע הסכימו החכמים ואותם. ישראל כל ליהם חכמי כל הם הוא, כך שהמשפט ולמדו דין שדנו או שהנהיגו או שגזרו או שהתקינו רבינו משה עד דור אחר דור כולה התורה בעקרי הקבלה ששמעו והם רובם או ישראל

ח- טז באישות (וכ״כ עכ״ל. השלום. עליו )ט

ו )ג רובן או ישראל חכמי כל דהסכמת הרמב״ם מדברי נראה בית של של הכח לה יש

הגדול דין ישראל כל וחייבין גופא הגדול דבבי״ד ואף, הגדול לבי״ד כמו להן לשמוע

עליהן– והמרה פאגי בבית מצאן ואם גורם, שהמקום קי״ל הכתוב דגזירת היינו פטור,

ואחד שבעים אלא אינן שהרי ישראל, כל של לבי״ד נחשבין אינן ן במקומ דכאינן היא

הם אז הגזית בלשכת במקומם כשהם ורק ישראל, חכמי כל נגד דמיעוטא מיעוטא הם ו ישראל. כל של. . בי״ד

)ד חכמי כל קיבוץ אבל חכמים של מיעוטן דהם ואחד שבעים של בבי״ד רק הוא זה וכל

תורה אמרה כך ועל, מאליהן ישראל כל של בי״ד הם שהם, מקום בכל רובן או ישראל

ההם– בימים "יה יה אשר השופט "אל שבימיך שופט אלא לך …אין

4 1 י פסוק יז פרק שופטים פרשת דברים דבר )העמק משום לא ע״ז, הטעם להגיד הללו דברים הכתוב כפל ה'. יבחר אשר ההוא המקום מן להרהר מקום עדיין יש לחוד הטעם דזה מהחולקים, יותר תורה גדולי המה שמסתמא

הלכה אור להוציא הרבה מסייע הנבחר דהמקום לדעת יש אבל יותר, חכמתי כי ולומר

לאמת.

Page4

5 1 יא פסוק יז פרק שופטים פרשת דברים )רש״י ושמאל- ימין (יא) וכל ימין, שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין על לך אומר אפילו

שמאל: שמאל ועל ימין ימין על לך שאומר שכן

16 ז אות יא פסוק יז פרק שופטים פרשת דברים חכמים )שפתי ימין על לך אומר אם אפילו פירושו דהכי סבור שאתה שאתה שמאל ועל שמאל שהוא

בך- אלא בו הטעות את תתלה ולא לו שתשמע ימין הוא ש סבור נותן יתברך השם כי

אמת אם כי מפיהם יצא שלא טעות מכל וישמרם תמיד מקדשו משרתי על רוחו

תאמר ואם לא ההוא הדבר מן תסור שלא כמשמעו דלמא כך למדרש ליה מנא

לימין ולא לשמאל לומר ויש לכך ושמאל ימין ביה שייך לא שכלי הוא שהדבר כיון

שדרשו: מה דרשו

17 א הלכה א פרק הוריות מסכת ירושלמי )תלמוד יכול להם תשמע ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין על לך יאמרו אם ת״ל ללכת

ושמאל ימין שמאל. שהיא שמאל ועל ימין שהוא ימין על לך שיאמרו

18 ) דברים ספרי קנד פיסקא שופטים פרשת

" יורוך אשר התורה פי )(יא״על - על מיתה חייבים ואין מיתה חייבים תורה דברי על

" תעשה לך יאמרו אשר המשפט סופרים״ועל. דברי - עשה". מצות מן תסור לא

" לך יגידו אשר התורה - " ושמאל תעשה״ימין לא, מצות - אפילו בעיניך מראים על

פיסקא. סליק להם שמע ימין- שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין

גרס (הגר״א "אפילו נראין "בעיניך)

19 ) יא- פסוק יז פרק שופטים פרשת דברים והקבלה הכתב צבי יעקב ב הר

מעקלענבורג שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל על בעיניך מראים אפילו ושמאל. ימין (יא)

פי ספרי), לשון '(כ״ה ד; להם תשמע מקום מכל – בדין טועין הם עיניך מראה לפי

אבל יאמרו אם דהוריות) (רשפ״ק בירושלמי אמרו כבר, טועים שהם בודאי ידוע אם ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין על להם לשמוע אין ולשון וצד״ל רא״ם,)(ע'

תיקון. צריך כאן רש״י

20 סב הערה יז פרק דברים הערות תמימה )תורה הלשון צחות ע״ד הוא שכן בכ״מ דמצינו פי על אף כזה לדרוש בכלל לו שנראה מה סב) ושמאל ימין תסור לא כתב מדלא דמדייק י״ל האמירה, תקיפת להחזיק והמליצה וכן ושמאל, ימין תסורו לא כ״ט) (ה' ואתחנן בפ' וכמכ״כ לך יגידו אשר הדבר מכל

אל ושמאל ימין כאן ומדסמיך שמאל, ו ימין המצוה מן סור לבלתי כ') (פ' בסמוך ושמאל ימין לך נראה עצמה שבההגדה פי על אף יסור שלא דאשמעינן ש״מ ההגדה

. וכדמפרש- כגירסת והעתקנו בעיניך, מראים אפילו הגירסא בספרי לפנינו והנה

אבל מתוקן, לשון שהוא בעיניך, נראים אפילו ז״ל הגר״א כלומר, היא אחת הכונה

יש דבר בכל כידוע כי יען וסברתם, מדעתם להיפך נוטה וסברתך ך דעת אם אפילו שונות וסברות דעות חכם ברוך אומר ישראל אוכלסי הרואה א' נ״ח בברכות וכמ״ש

הרזים הללו, מהופכות דעות אחת בהלכה רואים שאנו, וכמו שוות הדעות כל שאין מתירין והללו אוסרין הללו מטהרין, והללו, מטמאין כי בעיניך פשוט בר הד כך וכל לדעתם תשמע בכ״ז לשמאלך, ימינך בין להבחין יודע אתה כאשר אתך האמת

שמאל שהוא ימין על באמרם להם לשמוע מחויבים אז דרק מזה ומבואר. וסברתם כן לך נראה אם, רק שמאל שהוא ימין על אומרים באמת אם אבל את שמתירין כגון

העריות ואת החלב לה לשמוע אסור בודאי מפורש וכך, ם הוריות בירושלמי שהבאנו

הקודמת, בדרשה יכול ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין על לך יאמרו אם

להם, תשמע ת״ל שהוא שמאל ועל ימין שהוא ימין על לך כשיאמרו ושמאל, ימין

שכתבנו כפי יתבאר וזה. שמאל, בלבך תחשוב אפילו, וז״ל כתב כאן בנמוקיו ורמב״ן

טועים שהם איך תאמר ואל כמצותם, תעשה לשמאל, כימין בעיניך פשוט והדבר אותי צוה כך תאמר אלא הזה הנקי האיש את אהרוג איך או הזה הגמור החלב אוכל עכ״ל יטעו, אפילו התורה לי נתן דעתם משמעות ועל וכו', המצות על המצוה. האדון

צריך ג״כ תורה שב גמור איסור כשמתירים שאפילו לכאורה מורים אלו ודברים

מפורש אותם סותרים הקודמת בדרשה שהבאנו הירושלמי דברי, אבל להם, לשמוע כמש״כ. ומתקבלים נכוחים הדברים אלא כלל, לזה נוטה הסברא אין וגם ואמת

דרשה א' כ״ה בר״ה שמצינו קודש- מקראי אותם תקראו אשר ה' מועדי אלה אתם

כדין שלא במזיד החודש את ב״ד, ברו ע אפילו כלומר מזידים, ואפילו אתם כתיב,

כרמב״ן מפורש לכאורה זה, והרי אמור בפ' במקומו הוכחנו כבר אבל זו דגירסא

היא מוטעת מזידין אפילו וצ״ל יעו״ש וברמב״ם, בתו״כ וכ״ה אנוסים, אפילו. אתם

את מפורש שמתירין דלא, שכתבנו הדרך ע״פ הרמב״ן כונת ולפרש לדחוק וצריך

וכו,'החלב הם שמוטעים דעתם ושקול סברתם ע״פ יוצא שכך כן לך נראה לא א

בעיניך ודו״ק: וכמש״כ, ,

21 שופטים פרשת )אברבנאל החמישי הספק דבר ממך יפלא כי. בפרשת והוא פי על אף הגדול דין מבית נקבל שלמה

שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל על. שיאמרו האומר לדעת יצדק זה הנה כי שאין אחרי שנמשך רצה ית' שהוא בהיות ולכן האלהי. הרצון מפני כלן שהן אלא למצות טעם

כלל היזק בזה ואין רצונו עשינו כבר הנה הדור חכמי האומר לדעת אבל מה שכל שלא אעפ״י רע רושם בנו ומוליד לנפשותינו מזיק בעצמו הוא ממנו התורה שמנעתהו

בעצמו האמת שהוא כמו סבתו. נודע ה הדור חכמי כשיסכימו נה שהוא טמא שהוא בדבר

. טהור נאמר האם מה בעבור טבעו כפי יפעל ושלא אכילתו לנפשותינו תזיק שלא

החכמים(. שהסכימו שוה שיהיה אחד סם על כלם הרופאים שיסכימו כמו אלא זה ואין

הסכמת כפי בגופותינו ולתו פע תמשך שלא ספק שאין הרביעית במעלה חם בהיותו

הרופ טבעו.) כפי אי ם הדור שחכמי בהיות הזיקו יוסר לא התורה שאסרה הדבר כן

הוא אם נדע איך נעלם היה הדין אם כי ועוד האמת הפך בהיותו מועיל שהוא. הסכימו

שמאל. או ימין

Page5

22 יא דרוש הר״ן )דרשות, כלל בנפש הפסד הסנהדרין שיכריעו ממה שימשך אפשר שאי עוד סובר, ואני

כי גם ימשך אשר שהתיקון לפי מותר שהוא בו ושיאמרו האיסור דבר. יאכילו, אצלו אהוב היותר הדבר הוא התורה, מורי החכמים למצות ההכרעה מצד בנפש

הוא אשר הרוע יסיר ההוא ותיקון טוב מזבח שמוע הנה כב) טו (ש״א, כאמרו בעצמו זה בדבר וכיוצא. ההוא האסור הדבר אכילת מצד בנפש להתילד מעותד הנה אליו, שמועיל דעת על האוכל כשיאכלהו המזיק, המאכל כי בגוף, יקרה

הענין כן מופלג שיהיה לא אם היזקו, ממנו ויסור ההוא, באוכל תפעל. מחשבתו

שהוא האסור בדבר ויכירו ישיגו כי גם, הסנהדרין מצות אחר האדם כשימשך

רוע אותו כל מנפשו יסיר אחריהם, נמשך והיותו עצתם אחר הימשכו, מותר, ההוא האסור הדבר אכילת מצד שיתילד ראוי. שהיה ואמרה התורה צותה ולכן

ושמאל. ימין אליך יגידו אשר הדבר מן תסור לא

23 ) רח סימן או״ח, א, חלק סופר- חתם שו״ת

שכתב מה ה״ה [פ״ח לולב ]ת בהלכו הראב״ד הקודש רוח הופיע כבר בבית

לדוד שהיה כמו הקודש רוח לומר רוצה אין פעמים כמה, ה בז וכיוצא מדרשינו,

ע״ה המלך לכוון זוכים אשר לשמה תורה עוסקי על ה' רוח היינו אבל וחביריו,

טבע לפי אם אפילו האמת תושיה ידיהם ישיגו לא ושכלם חכמתם מ״מ כזו

שעה. לפי לחכימא חכמתא יהיב בחסדו הוא ברוך הקדוש

24 כב פרק הקודש איגרת תניא לאדי- מ זלמן שניאור )הרב ימות זכרו ונוכחה נא לכו מגולה תוכחת מסותרת מאהבה ורעיי אחיי אהוביי מנהג מצאתם איפוא ואיה עולם מימות כזאת ההיתה ודור דור שנות בינו עולם ותיקון מנהג להיות והאחרונים הראשונים ישראל חכמי ספרי מכל באחד זה

מה כדת גשמיות בעצה לשאול הגשמי העולם בעניני לעשות חכמי לגדולי אף להון ונהירין להו אנס לא רז כל אשר ואמוראים כתנאים הראשונים ישראל

דרקיע שבילין בישראל לפנים היו אשר ממש לנביאים כ״א אשר הרואה כשמואל

אדם עניני כל באמת כי לאביו שנאבדו האתונות דבר על ה' לדרוש שאול אליו הלך

תו מדברי לבד בנבואה רק מושגים אינם שמים ויראת רה לחם לחכמים ולא אדם אין כו' מכוסים דברים ושבעה שמים מיראת חוץ שמים בידי הכל כמארז״ל ומ״ש לזה זה הושוו הנה כו' תחזור מתי דוד בית ומלכות כו' משתכר במה יודע

ת בד היינו ותושיה עצה ממנו משארז״ל״ונהנין וכן חרשים וחכם יועץ בישעיה

תושיה הנקרא שסוד כו' חדשים ולקבוע שנים לעבר שיודע זה יועץ כמארז״ל

בפרש״י: ע״ש פ״ז דף בסנהדרין כדאיתא תורה בלשון וסוד עצה קרוי העיבור

25 ) ל למלך)עמ' במעשי בראשית פרשת עה״ת חיים חפץ( אומר היה, הוא ובפרט. בכלל העולם בעיות כל לפתור יכול תורה דעת שדעתו מי

שהיא כל נטייה או פנייה איזו בלי. , צלולה תהיה תורה שהדעת התנה, שתנאי אלא מן אחרות דעות עם מעט אפילו שמעורבת אלא לו, תורה שדעת אדם לך יש ואם

תורה דעת הרי העתונות, מן או השוק עכורה ואין פסולת, עם מעורבת היא,

העניין לסוף לרדת. ביכולתה

26 צב אגרת ג חלק – איש חזון אגרות )קובץ הוראה שנים, לחלקים התורה את לעשות השיטה והיתר באיסור אחד, חלק

והוראה החיים בשוק בחלק הדור חכמי להוראות נכנעים להיות שני, חלק

, השני בחלק בחירתם לחופש ולהשאיר הראשון, המינים של הישנה השיטה היא

באשכנז היהדות בירידת נשאר ולא בגויים יערב ש עד ישראל עם את הדיחו אשר,

. לפליטה גילו היא זו הפלאה והגזרות, הגדרים להוראת והיתר איסור הוראת בין ההפלאה י

לעוה״ב חלק להם ן שאי אלו בין ונמנין חכמים, תלמידי ומבזה בתורה, פנים

לעדות. ונפסלין

27 ) דסלר- אליעזר אליהו הרב עמ59 (ח״א מאליהו 'מכתב )

ב ללכת צריך כשהוא העיוור יעשה מה אותו לנהל פיקח לו יקח לו? ידוע בלתי, רך ד פונה שהוא פינה כל על פיקחים אדם בני ישאל עכ״פ. או

ברו השי״ת לנו הזמין ממש כן התורה חכמי, , חכז״ל המה הלא דרך, מורי חסדיו ב הנפש בכוחות בהירה, ראייתם הייתה כמה עד יראה בדבריהם המתבונן כל אשר

כבר זו (עצה לו… לטוב ללכת האדם על אשר ובדרכים אדם, כל ושל עצמם של המבוכה גן במסל״ש, הרמח״ל.)"נתן להשתמש יוכל להם, להאמין שרוצה מי חכמים. אמונת גדר לנו יוצא מזה עולם בהשקפות הישרה לקבל נוכל מדבריהם לעיניים. לו והיו הבהירה, בראייתם

עו ולא מעשית. ובהנהגה שא במדה בה אלא ד, תלמידי נעשים נו הם ומתאמצים ולפיכך יישור. מקבלת דעתנו גם מידה באותה שלהם, המחשבה דרכי דרכי להבין מחשבתם בדרכי נאמנים, כתלמידים להמשיך, חייהם עסק אשר דורותינו גדולי

שאין בדברים אפי' דעתם שחוות עד עצומה, במדה זו לישרות זוכים חז״ל, של

מפורש מקור. להם ע סתם וגם דעלמא במילי צות ישאל "כאשר ואמיתית ברורה

הזה בדור גם ת״ל בעינינו שרואים כמו אלוקים", בדבר. איש ידי על כזו? הלב לטהרת להגיע ואחרונים, ראשונים חכמים, של כוחם גדול במה

עצמותם בכל בה והתדבקו לבם לתוך התורה את. שספגו לאין מורם אומרת, זאת היא, השמים מן היא, אמת תורת הקדושה, התורה כי ערפלי מכל לגמרי טהורות והשקפתה דעתה ונגיעותיו. האדם מצמצום ערך חשכנו תוך אל הוריד אשר ה' חסדי גדלו מה ראייתנו. בעד המאפילים החומר

Page6

השקפתה לאור דרכנו לראות הדל, במצבנו גם לנו, איפשר בזה כי זו. גנוזה חמדה דעתה מפני יצרנו דעת שנבטל ע״י זו, השקפה לרכוש שנתאמץ במדה. הבהירה. נזכה במדה בה מצוותיה. במעשה היצר ובכפיית לבנו, אל אותה בהשב בלימודה,

לפנינו ברור עולמנו ולראות הנגיעות מן. להשתחרר

28 ) דסלר- אליעזר אליהו הרב עמ75 (ח״א מאליהו 'מכתב )

לש״ש היו מעשיהם אשר ישראל גדולי כל כי שסובר, רואה אני כבודו, י דבר מתוך ופסקי משפטיהם בכל ספק בלי אשר יחד, גם הצדקות ואדירי השכל וגאוני ז״ל רח״ע והג' ז״ל, חיים החפץ העבר בדור כמו א', בעדת ניצב ה' היה, דיניהם

גדולה קטנם אשר ועוד, ועוד ז״ל, בער ברוך ר' והג' ל, ז בריסקער חיים ר' "והג' זצוק״ל מסלנט ישראל רבינו וקדוש ישראל כגאון שלפניהם, בדור ומה, מהשגתנו,

גמורה– טעות יטעו כולם אליו, שנלוו דורו וצדיקי גאוני ושאר תהא לא ח״ו. אשר שהבנתי לא אם לאומרם. וכש״כ כאלה, דברים לשמוע אסור בישראל. כזאת

דברים ה', ומחללים ברבותיהם ומבעטים ה תור בני הנקראים מאחרים, שמע שמבחוץ אלא ישר, לבבו כי ביודעי אך כלום, לו משיב הייתי לא אז כי כאלה, כיום לילה אשים אמרתי ידידותינו, גודל בצירוף כן, על כאל, מליצות לו, הגיעו

ברורים דברים לו. ואשיב לדעת זכיתי הללו מהגאונים איזה כי למר, אומר דבר כל קודם וראיתים פנים,

מבריסק הגר״ח זצ״ל, חיים החפץ כמו ישראל, כלל בענייני באספות והג 'זצ״ל, הן שכמותנו פעוטים להשגת אפי' כי נאמנה, לו לומר ואוכל זצ״ל, עוזר חיים ר'

היתה ולא ממש, התהום עד ונוקב יורד היה שכלם ועומק מבהלת, פקחותם היתה ועוד זאת הבנתם. בהירות דעת סוף ל ע לעמוד שכמותנו לאדם אפשרות שום כי בחוש ראה אסיפותיהם, שראה מי, אחרת: מחשבותיהם שחשבו בשעה עכ״פ גודל את לראות נורא, המראה היה ישראל, כלל בענייני לש״ש בדעתם והתעמקו

וע ראה לא זאת את ראה שלא שמי ן באופ פניהם, על שהיתה האחריות ומק

מימיו אחריות, הרגשת לו ברור היה כזו, בשעה לפניהם לעמוד כה שז מי וכל בחבורתם שורה הקודש רוח וכי ידיהם, במעשה שורה שכינה. שראה ראוי ממש שאנו האספות לבין אספותיהם שבין ההבדל על לחול" קודש בין "המבדיל לומר

. . בהן. מורגלים על לנו אומרים אפילו חכמים לדברי לשמוע חז״ל לנו אמרו וכבר

בחוש רואה הקטנטן שאנוכי מפני טעו שבודאי ח״ו, לומר ולא ין, ימ שהיא שמאל שכלם בהירות כלפי דארעא כעפרא הוא ומבוטל בטל שלי החוש אלא טעותם, את

רבותינו- לעומת ההתבטלות הכרת שלהם…חסרון דשמיא וסייעתא כל שורש זהו

מונת א הכל- שורש לעומת ישוו לא הזכויות וכל ר״ל, חורבן כל ותחלת חטאת

. חכמים

( הגרמנים מפלישת א״י שהצלת שכחו כבר אש מאותם, הושפע השואל: הערה היו שאם זה, משום וטענו האסטרטגיה, בעלי את שהפתיע בנס היתה באפריקא

ניצולים היו המלחמה לפני לא״י עולים הי״ד אירופא בני ). . כל

29 ) תשכו ב הראי״ה- אגרות

בעצמי, כשאני עבודת את אני מוצא האומה בנין של המעשי בתוכן לא הרבנים

הדעות את לחבב בהשפעתם אם כי, החומרי, אורגני וסידור לאימוץ המביאות מוכשרים פועלים של רפות ידיים ולאמץ הלאומית ההכרה את לחזק לאומי, ועמוקה אמיצה אמונה בהן ולהרבות ולחדדן המחשבות את לעדן זו, לעבודה כולה הלאומית התחיה את בזה ולהעלות בנשמתם האצורים קודש הגיוני משפעת

לוקחה שמשם הקודש. למרומי

מזדמן אם הפוליטיקה, ואדירי מלוכה רבי עם והשיג השיח בפועל, עבודה ה אבל גרועים כמובן, אינם כאלו, בעבודות ושם יד להם שגם רבנים, לנו שימצאו הדבר

הרבנות של בתפקיד מטעם לא אבל לעמם, נאמנים יהודים בתור אדם בני. משאר

30 ) ("בסוד ההלכה" "איש מאמר סולוביצ׳יק– דב יוסף הרב והיחד "היחיד

'עמ67 ) וזיקה מראש אליה קבוע יחס ההלכה לאיש שאין ריאלית תופעה לך אין

אפ ר מתעניין הוא ובהירה. משוכללת יוריית, המדינה סוציולוגיות: , ביצירות ומתן משא דיני מקיפה ההלכה הציבור. מסכת בתוך היחידים ויחסי, החברה

אומנים פועלים, שלוחים, תפים, שו ולוה, מלוה ונטען, טוען שכנים, נזיקין,

המשפחה– חיי וגו'. ושומרים זכויות מיאון, סוטה, חליצה, קידושין, גיטין,

ושעבודיהם– חובותיהם והבעל, האשה מוחוורים ומלובנים ידה. על, מלחמה

הים. כחול הרבים ההלכה מנושאי הם ועונשים דינים בתי סנהדרין, ההלכה בעל

ים מני ורחבה מדה מארץ פסיכולוגיות…ארוכה בפרובלימות. עסוק

31 ) הלוי– דוד חיים הרב עמ366 ח' תחומין 'קובץ מדיניים בעניינים גם תורה" ב״דעת לשאול חובה שיש במקורות מצאנו

שואלים ולבסוף בסנהדרין, נמלכין כך אחר ב (סנה' שנינו וכך ): ובטחוניים.

מדיניים שעניינים אחת דוגמה זו יצליחו. אם ופירש״י ותומים, באורים סנהדרין היינו ואחד, שבעים של דין בית פי על נחתכים היו מובהקים, ובטחוניים לצאת יש אם להחליט כיצד הלכות שום אין בוודאי כי ואף תורה". "דעת והיא

, לעצמו כש מאוד חשוב דבר היא תורה" ש״דעת אלא לאו, או מסוימת למלחמה

דעתם היא אמיתית, תורה" ש״דעת משום התורה על השוקדים התורה חכמי של תורתית חשיבה נעשית הכללית חשיבתם גם ובכך כאורה, כחשכה וליל, , יומם פסיקה מאשר יותר קשה זה דבר האמת, ותיאמר שגרתית. אנושית חשיבה ולא ובפוסקים בש״ס מפורש הכתובות ההלכות בנושאי שאלה לכל כי רגילה. הלכתית

הרמז את למצוא גאונות דרושה אלה בהלכות אילו ו בהן, לפסוק כדי ידע דרוש ברורה הלכתית פסיקה עדיין אין אז וגם רבותינו, בדברי המחשבתי או ההלכתי

. וחותכת לחשיבה הפכה שחשיבתם אלה של תורה" "דעת אותה כבר דרושה כאן

. תורתית

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סגולות האתרוג

בס״ד האתרוג סגולות

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

המעיים חולי

1. א עמוד מה דף סוכה מסכת בבלי תלמוד

כיצד… ערבה מצות? משנה. את שומטין תינוקות מיד

אתרוגיהן ואוכלין. לולביהן,

2. א עמוד מה דף סוכה מסכת רש״י - לולביהן את שומטין תינוקות מיד את שומטין הגדולים

בשביעי מידם הקטנים. לולבי

אתרוגיהן- ואוכלין משום לא בדבר ואין תינוקות, של

שמחה מחמת נהגו שכך שלום, דרכי משום ולא. גזל,

3. ב עמוד מו דף סוכה מסכת רש״י בחוקותי סדר רבה [בויקרא רבה) (בבראשית דאמרינן

והקניטתו לעני, דינר שנתן אחד בחסיד מעשה לז]: פרשה של בשביעי להתפרנס, במה לו היה ולא וברח, אשתו תמן כדתנן התינוקות, מיד אתרוגין ושמט הלך: ערבה בספינה עובר חסיד אותו והיה כו', שומטין התינוקות מיד דמצוה לאתרוגין המלך לבית והוצרכו אחד, כרך דרך

לביתו. וחזר גדול, ביוקר ומכרן לרפואה,

4. ב סימן לז פרשה בחקותי פרשת רבה ויקרא לד (איוב הּוא הֲדָּא יַפְלִא, כִי אִיׁש דָּבָּרַאחֵר, יא), ": פֹעַל כִי

יַמְצִאֶּּנּו," אִיׁש לוֹּוכְאֹרַח יְׁשַלֶּם ָאדָּם גְבַר בְחַד הֲוָּה עוֹבָּדָּא

א ל מִּנְהוֹן וְחַד מִצְוָּה עֲבַד מִּנְהוֹן חַד בְנִין, תְרֵין לֵיּה ָּדַהֲווֹ מַה כָּל וְזַבַן לְבֵיתֵיּה זַבַן מִצְוָּה דַעֲבַד הַהּוא עִקָּר, כָּל עֲבַד

לְמִצְוָּתָּא. וְאַפְקַנְתְהוֹן לֵיּה דַהֲוָּה דְהוֹׁשַעְנָּא בְיוֹמָּא זְמַן חַד זְבֵין פּוק לֵיּה פּולְסִיןָאמְרָּה עַשְרָּה אִינְתְתֵיּה לֵיּה יַהֲבָּה

גַבָּאֵי בֵיּה פָּגְעּו לַּׁשּוק כֵיוָּןׁשֶּיָּצָּא מִןׁשּוקָּא, כְלּום לְבָּנֶּיָך חּולָּקְָּך הַב לוֹ מִצְוָּתָּא, ָאמְרּו מָּרֵי אֲתָּא הָּא צְדָּקָּה, ָאמְרֵי נְסַב יְתוֹמְתָּא, לְחָּדָּא קוֹלָּא חַד זָּבְנִין דַאֲנַן מִצְוָּתָּא בַהֲדָּא

לְבֵיתו לֵילְֵך וְנִתְבַיֵיׁש לֹהוֹן, יַתְהוֹן וִיהַב פּולְסִין עַשְרָּה ְאִלֵין אֶּתְרוֹגַיָּא אִלֵין מִן תַמָּן חָּמָּא הַכְנֶּסֶּת, לְבֵית לוֹ הָּלְַך מִיָּד תַמָּן הוֹׁשַעְנָּא, ּותְנִינַן בְיוֹם מְקַלְקְלֵי דְמֵינּוקַיָּא נְסַב אֶּתְרוֹגֵיהֶּם, וְאוֹכְלִים לּולָּבֵיהֶּן הַתִינוֹקוֹתׁשוֹמְטִין

עַדׁשֶּהִגִיע הַגָּדוֹל, בַיָּם לִפְרׁש וְהָּלְַך סַקָּא יָּת ְמִּנַהוֹןּומְלָּא וְאִׁשְתְכַח כֵיוָּןׁשֶּהִגִיעַׁשָּםַארָּעַתׁשַעְתָּא הַמֶּלְֶּך, לִמְדִינַת מִן אֱכֹל בְחֶּלְמָּאַאסְוָּתְָּך לֵיּה מֵעוֹי, ָאמְרִין חָּׁשֵׁש מַלְכָּא

וְאַת הוֹׁשַעְנָּא בְיוֹם עִמְהוֹן מַצְלִין דִיהּודְאי אֶּתְרוֹגִין ָּאִלֵין מְדִינְתָּא אִלְפַיָּאּולְכָּל לְכָּל בְהַהּואׁשַעְתָּא פִׁשְפְׁשִין מִתְסֵי, סַקָּא עַל יָּתֵיב גַבְרָּא לְהַהּוא וְאַׁשְכְחּון אַׁשְכְחּון, ָאזְלִין, וְלָּא

וְלֵית אֲנָּא מִסְכֵן גְבַר לָּהֶּם אֲמַר כְלּום, גַבְָּך אִית לֵיּה ָאמְרִין

אִלֵין מִן וְאַׁשְכְחּון בְסַקָּא פִׁשְפְׁשּו לִמְזַבְנָּא, כְלּום גַבִי אִלֵין מִן לוֹן אֲמַר הֵן, מָּה אִלֵין לֵיּה וַאֲמָּרִין אֶּתְרוֹגִין,

וְַאעֲלּוה סַקָּא הוֹׁשַעְנָּא, ַאטְעָּנּון בְיוֹם מַצְלֵי ָּדִיהּודָּאי קֳדָּם שַקָּא פַּנּון וְאִתְסֵי. אֶּתְרוֹגַיָּיא אִלֵין מַלְכָּא מַלְכָּא, ָאכַל וַאֲנָּא עוֹדׁשְאֵלָּה לְָּך מַלְכָּאׁשְאֵיל לֵיּה אֲמַר דִינָּרִין. ּומְלָּאּוהָּ עַמָּא כָּל וְיִפְקּון מוֹדְלִי לִי דְיַחֲזֹר לֵיּהׁשְאֵילְנָּא אֲמַר עָּבֵיד,

נָּפַק מְדִינְתָּא לְהַהִיא דְמָּטָּא כֵיוָּן כֵן, לֵיּה בְדִין ע ָּלָּקֳדָּמּותִי, אֲחוֹיּובָּנָּיו נָּפְקּו לָּקֳדָּמּותֵיּה, עַמָּא כָּל וְנָּפְקּו קֳדָּמוֹי כָּרוֹזָּא דְנַהֲרָּא לְהוֹןׁשִבֹלְתָּא יְהַב נָּהָּר בְחַד גוֹזִין מִינֵי לָּקֳדָּמּותֵיּה,

דַאֲחוֹי מוֹדְלֵי וְיָּרַת לְבֵיתֵיּה עָּלֵל, ר וְאִשְתַכ יָּתְהוֹן, ַוְׁשָּטְפַת לו. יְׁשַלֶּם פֹעַלָאדָּם כִי מַהּׁשֶּּנֶּאֱמַר: ֹלְקַיֵם

5. תרגום המדרש דברי לד (איוב הּוא הֲדָּא יַפְלִא, כִי אִיׁש דָּבָּרַאחֵר, יא), ": פֹעַל כִי

אִיׁש לוֹּוכְאֹרַח יְׁשַלֶּם ָאדָּם יַמְצִאֶּּנּו," באדם היה מעשה צדקה מצות קיים מהם אחד בנים, שני לו שהיו אחד,

צדקה מצות שקיים הבן עיקר. כל קיים לא מהם, חד או לצדקה. ונתנם לו שהיה מה כל ומכר ביתו את מכר בזמן

, שקלים עשרה אשתו לו נתנה רבא הושענא ביום אחד, שיצא כיון השוק מן מה דבר לבניך וקנה צא לו: . אמרה

צדקה גבאי בו פגעו לשוק, "בעל הגיע הנה ואמרו

מבקשים שאנחנו זו במצוה חלקך תן לו: אמרו,"הצדקות אחד/אחת תכשיט/שמלה לקנות נטל אחת. ליתומה

להם אותם ונתן שקלים עשרה. אותם

מן שם ראה הכנסת, לבית לו הלך לביתו, לילך נתבייש

רבא הושענא. יום ב מקלקלים שהתינוקות אתרוגים אותם

שם: ושנינו "מיד ואוכלין לולביהן את שומטין תינוקות ה

."אתרוגיהן לקח, השק את ומילא הללו מהאתרוגים והלך

הגדול ביום לפרוש שהגיע כיון. המלך למדינת שהגיע עד

השעה לו שיחקה, לשם אמרו במעיו, חש המלך ש ונמצא

ל מלך בחלום: רפואת ל אכ ו היא ך מ ל אתרוגים ה ן

שה עמהם מתפללים יהודים ואתה רבה הושענא ביום

. מתרפא

המדינה ובכל הספינות בכל וחיפשו הלכו שעה באותה אמרו השק, על יושב אדם לאותו ומצאו הלכו מצאו, ולא

להם אמר למכור? מה דבר לך יש: לו: ואין אני מסכן אדם

אותם מן ומצאו בשקו חיפשו למכור כלום. אצלי מאלו להם: אמר הן? מהיכן לו: ואמרו האתרוגים נשאו רבה. הושענא ביום עמהם מתפללים שהיהודים האתרוגים מאותם המלך אכל המלך. לפני והעלוהו השק

. והתרפא יפ נו בקש המלך: לו אמר דינרים. ומלאוהו שקו שיחזירו מבקש אני לו: אמר אעשה. ואני בקשה עוד ממני

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

העם כל ויצאו כסף. להם אחזיר ואני י שמכרת נכסתי לי דר שהוא מדינה לאותה שהגיע כיון כן, לו כשו לקראתי. אחיו ויצא לקראתו, העם כל ויצאו לפניו כרוז יצא בה, אותם הכתה אחד, נהר עוברים שהיו עם לקראתו, ובניו לביתו נכנס נשכר, היה והוא אותם, ושטפה הנהר שיבולת

אחיו של עושרו כל. וירש פֹעַלָאדָּם כִי מַהּׁשֶּּנֶּאֱמַר: לְקַיֵם

. לו ֹיְׁשַלֶּם

6. שם המדרש (על יוסף )ענף ע״י להעשירו כך אלקים עשה למה לב, לשום ראוי על ולא למקום פתחים דהרבה אחר, באופן ולא אתרוגים מה לדעת וצריך אתרוגים. ע״י העשירו מקרי ודרך חנם

'הדר נקרא 'תרוג שהא שבהיות ויראה בזה. הקב״ה לו רמז בעבור והנה חז״ל. כמאמר לשנה משה באילנו שדר על לברוח הוצרך לצדקה, אשתו לו שנתנה ממעות שנתן שיהיה לו לרמוז באתרוג העשירו לכן בביתו. לדור ושלא שיצטרך עניות לידי עוד יבוא שלא בביתו דר לעולם

צדקה [מעיל מביתו. ]לצאת

7. פלאג׳י קכב)הרב אות יב פרק וחיים רפואה (

מעים– מן שיאכל רפואתו מעיים כאב לו שיש מי יום עד ואתרוג לולב נטילת מצות בהם שנעשו האתרוגים ללמוד נראה כן ומתרפא. עמהם שמתפללים רבה הושענא שם ב…יעוין סי' פל״ז בחקתי ס' רבה מדרש רז״ל. מדברי ולהיות שהוא. כמות אתרוג אכילת שהוא ונראה

שהוא האתרוג אכילת סובל אינו טומכא האיצ שלפעמים האתרוג קליפות לקלוף זה בסדר יעשה לעיכול, קשה דבר לחולי רפואה עושים הכי בלאו כי וישתה, במים ויבשלם ולפעמים ושותה במים לימונים קליפות לבשל מעים

החולי שהוא מה לפי והכל. המוהלשלו

עיניים כאב

8. שני חלק (רפואה המדות, ספר ד )אות

רְפּוָאה הּוא אֶּתְרוֹג עַל הִסְתַכְלּות עֵינַיִם. לִכְאֵב

9. סוכות תפלת סדר אבודרהם ספר באתרוג? למה כ) אמור תנחומא (עי' בהגדה אמרינן עוד

ללב, דומה שהוא הלב הרהור על. לכפר

1 ריבת על שסופרו רבים עוד יש וכמוהם אחד סיפור, בחרנו קיימא של לזרע כסגולה הרב של. האתרוגים

קיימא של זרע

10 כף ב גם הובא טו; אות תרסד סימן ב חלק ללב יפה. ) ס ס״ק (תרסד סופר החיים

ביום ומנהגינו רבה הושענא הלולב ליקח התפלה לאחר

הבית פתח גבי על ולהניחו וערבה הדס עם קשור כשהוא

פ סח רב ובע הפסח, עד לשמירה בו ישן שהוא לוקחין

, החמץ שריפת תוך אל בבוקר מחציתו להשליכו, אותו מצוה של המצות בו שאופין התנור לתוך. ומחציתו

עושין והאתרוג בסוק מרקחת אותו א החג… אחר "ר

בשבט ט״ו בליל השלחן על לעלותו השנה ראש לאילנות

אשה, או איש הבית מאנשי עליו שיברכו הפירות בכלל

גם ומה ללדת, הרה היא אם לילד למקשה ממנו ליתן וגם ויצא בצער ולא בריוח שתלד סגולה שהיא שאומרים

ממנו ת כשאוכל ולשלום טובים לחיים קיימא בר הולד

שעה. באותה

11. מרדכי הרב על (סיפורים ישראל של אביהם

עמ193 א חלק 'אליהו), האתרוגים1 ריבת בזכות

עקרות על סיפורים מאות לא אם עשרות שיש היא האמת או אתרוג עם שניתנו הרב של ברכות בעקבות שנפקדו אבל סיפורים של קטן מקבץ כאן מביאים אנו אתרוג. בלי

הלוי8 אליהו מספר רבים. יש: כמותם מאז חלפו שנים להיפקד זכינו לא ועדיין מב״ת, זהבה זוגתי לבת נישאתי

היינו תפילות כמה בכיות, כמה זכורני. קיימא של בזרע חי בזרע בנים חשוכי כל בכלל שניפקד לקב״ה מתפללים

כבוד של משרדו עם בקשר בהיותי אחד יום. וקיים מב״ת נעמי גברת המזכירה לי הציעה זצ״ל, , הראשל״צ אל אותי תכניס והיא שתחיה, אליהו צביה לרבנית שאפנה

שהרב מהאתרוג ם אתרוגי ריבת ולאשתי לי ותת הרב

בסוכות עליו. מברך

היא כאבי. את בפניה ושטחתי לרבנית התקשרתי היה. וכן ולכן מהבית, בבוקר בתשע לצאת צריך שהרב אמרה לפני בירושלים לביתם ונגיע ברק מבני מהר שנצא כדאי הכניסה הרבנית בזמן. להגיע הספקנו דשמיא בסיעתא כן.

מריבת אשתי ל ונתנה הרב אל פנים במאור אותנו קיימא של בזרע אותנו בירך והרב. האתרוגים,

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

3 עמוד

נפקדה המשפחה כל לשמחת חודשיים, כעבור ה' ברוך והקב״ה גוזר צדיק בבת. גם מכן ולאחר זכר, בבן אשתי

. מקיים

12. תמט עמ' סוכות עובדיה חזון החג בימי עליו שברכתי שהאתרוג ידענא, עובדא אנא

לנשים ביתי בני חילקוהו המצווה חובת ידי בו ויצאתי שנה עשרה ושתיים שנים שמונה אחר בנים, חשוכי ובאותה מהאתרוג חתיכה אחת לכל ונתנו מנישואיהם, וזכות ולשלום. טובים לחיים ובבנות בבנים נפקדו שנה

. המגן אלף עליהם שתגן היא ראויה המצווה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תפילות בשמיטה

השמיטה בשנת לגשמים תפילה

וקרט אב אבינדב הרב

י - ט א שביעית תוספתא

באבנים, אותו וטוענין בסיקרא, האילן את סוקרין בתאנה תחובין תולין אין. האמורי דרכי משם ולא שביעית משם לא חוששין ואין.

א סז שבת בבלי

רפואה משום בו שיש דבר כל: תרוייהו דאמרי ורבא אביי רפואה משום בו אין הא האמורי. דרכי משום בו אין יש משום בו.

באבנים נו וטוע בשלמא באבנים. בסיקרא אותו (וצובע) סוקרו פירותיו שמשיר אילן והתניא: האמורי? דרכי היכי כי

רחמי עליה וליבעו אינשי דליחזייה היכי כי קעביד רפואה מאי בסיקרא סוקרו אלא חיליה, דליכחוש?

ד ד שביעית ירושלמי

יחור מייתי עושה? הוא מה — בתאנה תולין אין. כן לא. והאם בר נת ו אות צובעים — ענף מביא מִתְאֵנָה שֹוטָה, ואמר לה: ״הדא עבדת, ואת לית את עבדת. ״ ותולה בה.

דיעבוד. ליה ומבהתין אבנים אותו ומטעינן בסקרא אותו סוקרין פירותיו, מנבל שהוא אילן תנא: כן ולא.

אמר: תמן לכתחילה, דיעבוד והכא פירותיו יתן דלא.

מרגל משה [הרב ד ד שביעית משה פני, ליטא 1781-1710]

שטר הוא. ממרח האילן נתחזק כך שמתוך היא כעבודה כן אפילו בו ותולה ותוחב וממחה תאנה של יחור: שמביא.

דאיכא כלומר עלה. אמרי ו ״עלה: דפרכי בתמיה״. עבודה את לית ואית עבודה הדא.

וילובסקי דוד יעקב [רבי ד ד שביעית רידב״ז, סלוצק 1845 - צפת 1914]

אותו דסוקרין תני. כן ולא ופריך כן למיעבד בשביעית הוא ואסור פירות האילן שיתעבד וסגולה לחש דזהו שלא סגולה וזהו.

רוש פי פירותיו יתן דלא הוא הסגולה דתמן דמי דלא ומשני להאילן. סגולה עניני לעשות מותר דבשביעית אלמא פירותיו, ישיר.

והכא פירותיו ישיר דלא סגולות. אפי' בשביעית אסור וזהו עיקר כל דיצמח הוא דהסגולה.

ברלב הלוי אברהם יחיאל [הרב ד ד שביעית נפש ידיד, פתח תקוה 1943]

לתא והכוונה הגירסה. היא כך מִתְאֵנָה שֹוטָה — ענף מביא יִחּור מָיְיתִי. שנים בשאר למדנו. כן לא. והאם בר נת ו אות צובעים האילן את ומביישים יתכופפו שהענפים וגורמים אֲבָנִים אֹותֹו אדום וּמַטְעִינִן בצבע. כפוף שנראה.

תמר ישכר [הרב ד ד שביעית תמר עלי, פולין 1896 - תל אביב 1982]

פירות, דיעבד אותו ומבהתין באבנים אותו ומטעינין בסיקרא אותו סוקרין הוא שכן אותו שמכה מהמזל ונפחד נבהל ואומר לשכלם, ולא פירות לגדל בראשית ימי מששת מיועדת שהיא היעוד ממלאה שאינה משכלת או עקרה תהיה ולא גדל.

ובהושענא רבה עליהם רחמים ישראל מבקשים אילנות וגידול ארץ גידולי של אסיפה בזמן. גם כי, לו יש והדומם הצומח גם כי, שלנו חושים בחמשת לנו מובן שאין מה הרגשה המיועד יעודם שימלאו רחמים עליהם מבקשים ולפיכך, זה רגש קיים אבל. והדומם הצומח גם והרי יעודם ימלאו לא שמא ויבהתו יפחדו שלא וגם בראשית ימי מששת להם שירה אומרים.

נדע לא ואנחנו שמבראשית הנסתרות מהמון והם וצומח בדומם אף תודה והכרת עלבון מין שקיים.

***

ח ב תענית תוספתא

אחרין פרנסת מפני בשביעית, עליהן מתריעין כך שבוע שני בשאר הגשמים על שמתריעין כשם.

א ג תענית ירושלמי

עכו״ם פרנסת מפני אמרי חברייא אחרים? פרנסת מפני מהו עירא חשודים פרנסת מפני. אמר זעירה דר' אתייא וד בי חבר כר ייא נחס יאיר. בן.

ב יט תענית בבלי

תנו רבנן: על האילנות מתריעין בשאר שני שבוע — אבל בשמיטה, על הבורות ועל השיחין ועל המערות (נינהו דהפקר לא, אפילו).

בשביעית לעניים פרנסה בהן שיש מפני בשביעית, האילנות על אף אומר: רבן שמעון בן גמליאל.

תניא אידך: על הבורות על השיחין ועל המערות, אפילו בשביעית, על האילנות בשאר שבוע, תמיד צריכין לשתיה (ואף על פי שהגשמים מועילין לקרקע בשביעית).

האילנות, על אף אומר: רבן שמעון בן גמליאל — על הספיחין (שאינן חשובין כל כך בשביעית) מתריעין, מפני שיש בהן פרנסה לעניים.

וייס יעקב יצחק [רבי שו״ת מנחת יצחק נב ח, פולין 1902 - ירושלים 1989, דיין בהונגריה ברומניה ואנגליה, מנהל ישיבה, עדה החרדית ירושלים]

וכבר העיר במראה פנים על הירושלמי, שהרמב״ם לא הביא את דברי התוספתא והירושלמי הנ״ל, וגם לא הובא בש״ע.

וצ״ע, דלכ״ע בין לת״ק בין לרשב״ג על בורות ומערות ושיחין מתריעין, היינו רשב״ג אתיא כיחידאה ולא קיי״ל כוותי דאיכא למימר דהאי תוספתא. וכידוע באה״ק יש מחסור תמיד במים מלבד שיחין ומערות שצריך, ועוד דהירושלמי מייתי ברייתא בסתמא.

לענ״ד נראה לדקדק מדברי הרא״ש והרמב״ם (תענית) והש״ע דס״ל דגם בשביעית מתריעין לאילנות. הנה, ובאשר בנותי השמיטו החילוק שבין שאר שני שבוע ובין שנת השביעית (תקה) ש״מ דס״ל דאין לחלק. וכתב הרב חוקי חיים גאגין סי' ד' דהגם דאין נוהגין בירושלים להתענות על גשמי ספרים, וז״ל: ראיתי בספר כה״ח (תקע מ א) ובטוש״ע (או״ח תקה).

ולפני הבד״צ עשינו הלכה למעשה, וכן עבור התבואה והאילנות והבורות. מ״מ מתענים בשנת השמיטה על עצירת גשמים, ופרסמנו לאמר התפילה על הגשמים, כשהי' עצירת גשמים בערך שבועיים. ובעזה״י נתקבל תפילתינו לרחמים ולרצון.

***

חזון איש כ יט שביעית

קונטרס על נס גבעה [שאל יוסף הרב מי שאלה, בסוב (מחוז אוקריאנה), מובא בשו״ת גבעת שאול]

***

ג טו שבת ירושלמי תלמוד

תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. ר' זעירא שאל רבי חייא בר א: מהו מימר רעינו פרנסינו. א״ל טופוס ברכות כך הן.

ז א שמיטה הלכות אמונה, דרך — הלכה ביאור

שו״ת ישא יוסף ב עט

בדבר אמירת נוסח התפילה שתיקן הבן איש חי לבקש בט״ו בשבט על אתרוג יפה לחג הסוכות — אם מותר לומר תפילה זו, שהיא בכלל שאילת צרכים. אכן בכמה ספרי אסופות שדנו בדבר ראיתי שכתבו שאין להתפלל תפילה זו בשב״ק.

וכששאלתי למרן [הרב יוסף שלום אלישיב] ושמע את נוסח התפילה והתחינה שכתב הבן איש חי, אמר שאפשר לאומרה בשבת. ואף מה שמוזכר שם יין, הריהו מבקשו בעיקר לצורך קידוש והבדלה. והנוסח הוא בקשה רוחנית.

ובספר שערי תשובה סימן קנא תשובות הגאונים — והוקשה לכם לחיים זכרנו ששואלין בג' ראשונות, הא דאמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. ישאל אל אלא שואלין אין אמר שלא לדבר וראיה.

ולא קשיא אדרב יהודה, שכשאמר ר' יהודה בצרכי יחיד קאמר. וכ״ש בין ר״ה ליו״הכ שכל העולם נדון בו שכל ישראל צריכים להם כגון אדם שואלים. אבל צבור כגון לחיים זכרנו היא דצרכי רבים, ולא קשיא. וכל הכל צריכים לשאול כל צרכיהם ושעה צריכה לכך.

במ הפקר, שביעית וב מון יז ארץ ניצני — הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור על מינוי רב לקהילה - תפקיד הרב

ת פ ק י ד ה ר ב

דגם הרבנות האידיאלי בימינו

היחס בין הרב לתלמיד

ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו! - אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי.

לסיכום, אין לאדם ללמוד תורה מהרב אלא אם כן הוא רואה ברבו מלאך ה' צבאות ממש (ואין גדר ברור מהו מלאך ה', אלא כל שרבו נראה בעיני הלומד כמלאך ראוי לו ללמוד ממנו), ואין להביא ראיה מר' מאיר שלמד תורה מאלישע בן אבויה, שר' מאיר לרוב גדלותו קדושתו ידע להקשיב לדעת ה' ולא לדעת רבו, ובכך הוא הצליח לברור בין הקדוש לטמא.

הא' בתלמוד, פירוש שילמד מרבו ולא יסמוך על חכמתו…הה' באימה שצריך לישב באימה לפני רבו וכמו שאמרו (שבת ל' ע״ב) כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור אין רואה סימן טוב במשנתו שנאמר שפתותיו מור עובר אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, והטעם הוא כי צריך שיהיה לו הכנה לקבל, ודבר זה כאשר יש לו אימה מרבו ואז הוא יש לו משפט מקבל מרבו כי אשר יש לו אימה מרבו נחשב אליו תלמיד מקבל, ואם אין התלמיד יושב באימה אין עליו משפט התלמיד אשר הוא מקבל ואז אינו רואה סימן טוב במשנתו לקבל כאשר אינו מוכן לקבלה ולפיכך אמר באימה. הו' ביראה, ההפרש בין אימה ויראה, כי האימה כאשר יראה גדולתו של רבו ומפני זה יש אימה עליו, והיראה כאשר מביט קטנותו ושפלותו הוא ירא, כי מי אשר הוא גדול יש לאדם להתירא מלפניו אף מי שאינו קטן הוא ירא מפני הגדול ומי שהוא קטן מתירא אף ממי שאינו גדול מאוד. ולפיכך יש לתלמיד לישב באימה וביראה שיהיה מכיר ערך רוממות גדולות רבו וגם יכיר קטנות ערכו. ויותר יש לפרש באימה וביראה, שיהיה לו אימה ויראה מן הש״י שיהיה מכיר ערך רוממות הש״י וגדולתו יתברך ויכיר גם כן שפלות ערכו וזהו באימה וביראה. וכן אמרו אצל המלאכים שעושין באימה וביראה רצון קונם וכן פירושו בכאן באימה וביראה כי צריך שיהיה האדם מוכן לקבל וזה כאשר הוא נחשב עלול, אבל מי שהוא בעיניו חשוב ובעל מעלה אין לו הכנה לקבל כלל… היח' באמונת חכמים, כי כאשר מאמין בדברי חכמים אז יש לו דביקות בחכמים כאשר מאמין בהם וראוי שיקנה חכמת החכמים ויהיה מכלל החכמים, אבל אם אין מאמין בדברי חכמים איך יהיה חכם. וכך אמרו בפרק במה מדליקין (שבת כ״ג ע״ב) דדחיל מרבנן הוא עצמו יהא תלמיד חכם…הכו' המכיר את מקומו, פירוש שיודע ערך מעלתו וחסרונו, אבל אם מחשיב עצמו חשוב יותר ממה שהוא והוא טועה בעצמו, ואין התורה ראויה להיות במקום טעות רק תורת אמת היא ולכך צריך שיהיה מכיר מקומו ולא יטעה עצמו. ועוד אם טועה בעצמו כך הוא טועה בכמה דברים בדברי תורה, אבל מי שהוא מכיר את עצמו ואת מעלתו, ואם יראה חסרון בעצמו הוא מכיר גם כן כל חסרון אשר יש לו בתלמודו ואין מקבל אונאה בשום דבר. ויש לפרש גם כן כי כאשר מכיר מקומו שהוא חסר תורה ראוי לקבל את התורה, אבל אם טועה בעצמו ומחשיב עצמו חכם ושלם מי שהוא שלם אין צריך אליו השלמה בתורה ואינו זוכה אל קבלת התורה, ולפיכך המכיר את מקומו הוא שורש גדול אל התורה… המד' הלומד על מנת ללמד דבר זה כי זה עצם התורה שילמד אחרים גם כן, ולא נתנה התורה שתעמוד אצלו רק נתנה תורה ללמד לאחרים. ודבר זה בארנו למעלה הרבה כי עצם התורה היא שילמד אותה לאחרים, וכן המ״ה שילמוד על מנת לעשות דבר זה גם כן עיקר התורה שאין התלמוד עיקר רק המעשה עיקר, ולפיכך אם אין תלמודו ללמד אחרים או לעשות אין זה ראוי אל התורה, כי התורה נתנה לאדם כדי שילמד אותה לאחרים כמו שהשם ית' נתן התורה למשה ומשה למדה לישראל, כי אין היחיד ראוי אל התורה למעלתה. ולפיכך עיקר למוד התורה ללמד אותה לאחרים וכמו שאמרו ז״ל בנדרים בפרק אין בין המודר (ל״ז ע״א) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם הרי שמצווה האדם למסור התורה לאחרים בחנם, ומכל שכן שילמוד על מנת לעשות כי אין התלמוד עיקר ואם לא יעשה אינו ראוי לקבלת התורה.

לסיכום, מידות אלו שמנו חכמים שהן תנאי ללימוד התורה מציבות את המלמד בעמדה קשה מאוד. מחד הוא עדיין תלמיד, ומאידך הוא גם רב. הוא צריך שייראו ממנו. כרב, הוא צריך לשדר סמכות, אולם כתלמיד עליו לראות את עצמו תמיד חסר. ככל תלמיד, עליו ללמוד על מנת ללמד, וללמוד על מנת לעשות, אולם לא תמיד עשייתו היא הקובעת, אלא עשיית הציבור, היינו שעליו ללמוד על מנת לגרום לציבור לעשות.

הרבצת תורה

ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, כי מטא למערתיה דרבי חייא איעלמא מיניה. חלש דעתיה, אמר: רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת. כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית? חס ושלום, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי! - אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל? מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא, וגדילנא נישבי, וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו: עד דהדרנא ואתינא - אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל. היינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשי חייא! אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי (לרבי): אפילו ממר? - אמר ליה: אין.

א״ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קמנצית כו'. יראה בזה שהשיב לו ר' חייא דדידי עדיפא מדידך דאי משתכחת תורה ח״ו ודאי דהוה דידך עדיפא שעל ידי פלפולך תחזירה אבל אנא עבידנא שלא תשתכח ואם כן דידך אינה אלא בכח ודידי הוא בפועל, ויותר משובח דבר שהוא בפועל מאשר הוא בכח. ואמר מאי עבידנא אזלינא ושדינא כתנא כו' שכל מעשה הזה לתורה הוא בתחלה לשם שמים ולא היה בו שום שתוף דבר אחר וכוונה אחרת שלא לשם שמים כי אלו קנה בהמה לעורה היה בו מצד המוכר שיתוף דבר אחר אבל מתחלת גידול הכתנא היה לשם תורה ולמצוה כדמסיים ומאכילנא לבשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא כו' עד דאתינא אקרו ואתנו אהדדי כו' שכל אחד נעשה לומד ומלמד שהוא מעלה העליונה בתורה ועל ידי זה לא תשתכח תורה מישראל ומסיק ודקדק דאמר רבי גדולים מעשה חייא שהם עדיפים וגדולים מדר' חנינא מפני דר' חייא הם במעשה ובפועל ודר' חנינא אינן אלא בכח.

כי מה שנעלמה ממנו המערה מורה על שהיה לרבי חייא מעלת השכל, אשר השכל נבדל מבני אדם, ובפרט השכל אשר הוא פלפול שמוציא דבר מתוך דבר. והשיב לו. תורה כמותו לא ריבצת כי רבוץ התורה לאחרים הוא עוד יותר שכל נבדל מן פלפול תורה, וזה ההבדל ידוע כי המשפיע תורה לזולתו יושב בישיבה של מעלה ולא כן מי שלומד בעצמו, כי זה הוא מדת האדם אשר הוא מקבל, ולפיכך נעלם מיניה מערתא דרבי חייא.

לסיכום, הרבצת התורה גדולה יותר מהפלפול בדברי תורה, כי היא טיפול מונע. דווקא הלימוד לאחר מורה על מעלתה של התורה שהינה שכלית ונבדלת מבני האדם, כי האדם אינו עוסק בה בתוך עצמו על ידי פלפולו ושיכלו הוא, אלא מעביר אותה הלאה ל׳שכלים' אחרים.

איתא בשם הגר״א (בס' המאור הגדול) שאם היו בונים בית הכנסת בכוונה יתירה, שאף הקרדום שחוטב העצים הי' עושה ישראל לשם השמים בכוונה תחילה, לא היו מתפללין באותה בית הכנסת במחשבה זרה. וביאר שזהו הטעם שרבי חייא מלכתחילה זרע פשתן לגדל רשתות לצוד צבאים לעשות מעורותיהם קלף לכתוב עליהם מגילות בשביל התינוקות. שכל זה היה בכוונה יתירה לשם שמים, כדי שע״י זה יצליחו הילדים אחר כך בלימוד התורה. והוסיף הגר״א קוטלר ז״ל (משנת רבי אהרן ח״א ע' קמ״ה) שמזה שרבי חייא אמר "ומאכילנא בשרייהו ליתמי" והרי ר' חייא לא בא לפאר מעשיו הטובים, אלא רק להגיד מה שעשה לטובת - "שלא תשתכח תורה מישראל", "ויתמי" משמע שלסתם יתומים נתן, לא לאלה שלומדים תורה, הרי שגם מעשה חסד זה בכלל העולה להצלחת התורה שלמדו אח״כ הילדים מתוך הקלף של אותם צבאים? מכשרם ליתומים. ובשו״ת ר' עזריאל הילדסהיימר (ח״ב ע' ת״ג) הביא עוד בשם הגר״א שדבר זה הוא גם בהיפוך, שאם עושה מעשה רע, וההכנה היא גם במחשבת זדון, אז היצה״ר יעזור לו בדרכו המושחת, ולכן מצאנו בדור הפלגה שנזכר כמה פעמים שאמרו "הבה" נלבנה לבנים, "הבה" נבנה לנו עיר, שכל מחשבותם וכוונתם לזה, הי' מועיל להגיע אל מטרתם ותכליתם.

לסיכום, חשוב שהרב יעשה הכל לשם שמים. גם הפעילות הגשמית של הרב היא חלק בלתי נפרד מהעיסוק הרבני, וגם הוא צריך שיהיה בכוונה לקדש שם שמים.

הוראת הלכה

כשקבעו רב קבוע אסור לאחר להורות אפילו גדול ממנו בחכמה ושנים…עכשיו…שבכל עיר ועיר ממנים רב להורות הוראות ואסור למישהו להשיג גבולו בהוראה.

גמילות חסדים

בשם ר' חיים מבריסק מוסרים שתפקידו העיקרי של הרב לדעתו הוא לעסוק בגמילות חסד. הגדרה זו עלולה להפתיע לכאורה, בפרט מפיו של גאון הלמדנות בדורו, שהרבצת התורה היתה בראש מעייניו. אולם מי שמכיר את תולדות הרבנות בישראל לא מופתע כל כך. גם הרבצת תורה היא גמילות חסד לתלמידים הצמאים לתורת רבם. ר' חיים, שהיה ידוע ומפורסם בחומרותיו והידוריו במצוות, היה נוהג מידת חסידות גדולה גם ובעיקר במידת החסד. נשים שסטו מדרכן וילדו ממזרים היו משליכות את תינוקותיהן לפתח ביתו, כי סמכו על כך שלא יימצא להם דואג ומטפל טוב ממנו. המשימה של הפעלת מערכת צדקה וחסד היתה מאז ומעולם תפקידם של גדולי התורה. החל ממשה רבנו שנאמר עליו "כאשר ישא האומן את היונק" ודאג להאכיל את העם ולהשקותו, דרך גדולי התנאים ר' חנינא בן תרדיון (ע״ז יז ע״ב), ר' פנחס בן יאיר (חולין ז ע״ב) ור' עקיבא (ב״מ יא ע״ב) עד דורותינו האחרונים התפקיד החברתי היתה משימה רבנית מובהקת. הרב עמד לצידם של העניים והעשוקים נגד העשירים והתקיפים. המסורת היהודית יודעת לספר סיפורים רבים על הדרכים המגוונות בהן רבנים הצליחו להתרים עשירים בעין יפה לאלמנות ויתומים, לחסרי בית ולהכנסת כלה, לקימחא דפיסחא ולמתנות לאביונים, לפליטים שביקשו מקלט ולפדיון שבויים. הרבנים עסקו בשלום בית, בביקור חולים ובניחום אבלים. לפעמים הם עצמם שילמו את החוב שחייבו נידון בדין, או שכיסו מכיסם הוצאות שנגרמו בעטיה של פסיקה שבה נאלצו להטריף מאכלו של עני.

התכונות הנדרשות מהרב

בְּנֵי סִימוֹנַיָּיא שם מקום אַתּוּן לְגַבֵּי רַבִּי באו לפני רבי אָמְרִין לֵיהּ, בְּעָא תִּתֵּן לָן חַד בַּר נַשׁ אנו מבקשים שתתן לנו אדם אחד, שהוא דְּרֵישׁ דרשן דַּיָּין. וְחָזַר סָפַר ראוי להיות חזן מְתַנְיָין מלמד תינוקות וַעֲבַד לָן כָּל צוֹרְכִינַן ויעשה לנו כל צרכינו וִיהָב לוֹן ונתן להם את לֵוִי בַּר סִיסַי. עָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּהוּ עָלֶיהָ. אָתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ באו ושאלוהו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? וְלֹא אָגִיבוּן לא ענה להם. רַקָּה דָּם ולא רוק, מה דינה? וְלֹא אָגִיבוּן ולא ענה להם. אָמְרִין, דִּילְמָה דְּלֵית הוּא מָרִי אוּלְפָּן אמרו, אולי אינו בעל הלכה נִישְׁאוֹל לֵיהּ נשאל אותו בדברי אגדה. שְׁאָלוּן לֵיהּ דְּאֲגָדָה. אַתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ שאלו אותו מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב מה זה שכתוב (דניאל י) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. והשאלה היא אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? כי אמת, משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה. ורשום אינו אלא כסימן ודרך עראי. וְלֹא אַגִיבוּן לא ענה להם. אַתּוּן לְגַבֵּי דְּרַבִּי אָמְרוּן לֵיהּ באו לפני רבי ואמרו לו הַדִּין פַּיְיסוּנָא דְּפַיְיסָנְתְךָ? האם זה הפיוס שפייסת אותנו? אָמַר לוֹן חָיֵּיכוֹן אמר להם, חייכם בַּר נַשׁ דִּכְוָותֵי יְהָבִית לְכוֹן אדם כמוני נתתי לכם. שָׁלַח אָיְיתִיתֵיהּ וְשָׁאַל לֵיהּ שלח רבי להביא אליו את לוי בר סיסי אָמַר לֵיהּ שאל אותו רבי רַקָּה דָּם מַהוּ? א״ל ענה לו אִם יֵשׁ בּוֹ צַחְצוּחִית שֶׁל רוֹק כָּשֵׁר. שאל אותו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? א״ל ענה לו בְּשִׁינֵיהָ. א״ל מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב שאלו מה זה שכתוב אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? א״ל ענה לו עַד שֶׁלֹּא נִתְּחָתַם גְּזָר דִּין, רָשׁוּם שאפשר לבטלו בתפלה מִשֶּׁנִּתְּחָתַם גְּזָר דִּין, אֱמֶת. אָמַר לֵיהּ שאלו רבי וְלָמָּה לֹא אַגִיבְתֵּינוּן? מדוע לא ענית להם? אָמַר לֵיהּ, עָשׂוּ לִי בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עָלֶיהָ וְטָפַח רוּחִי עָלַי וְקָרָא עָלָיו (משלי ל) אִם נָבַלְתָּ כלומר, אם אתה מוצא עצמך שאינך יודע להשיב, הסיבה היא בְהִתְנַשֵּׂא שהיית מתנשא בעצמך. וְאִם זַמּוֹתָ ואם חשבת להתגאות בדבר תורה יָד לְפֶה סוף שתשים יד לפה, שלא יהיה בידך להשיב. מִי גָּרַם לְךָ לְהִתְּנָבֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה? עַל שֶׁנִּישֵּׂאת בָּהֶן עַצְמְךָ.

ג' סוגי מורים ומדריכים רוחנים חכימא ספרא חזנא שבאופן רגיל מלאו תפקידים אלו ג בני אדם והם בקשו מרבי שיתן להם אדם שיאחד כל הג תפקידים בידו א) חכימא הוא דריש דיין ב) ספרא הוא ספר מתניין ג) חזן, והוסיפו עוד ועביד לון כל צרכינן הוא כנראה תפקיד של צרכי ועניני העדה. ומפני זה אמר עליו בהספדו אבוה דשמואל שלוי דומה לגפן יחידי שעושה מאה חביות יין מה שעושים מאה גפנים אחרים כמ״ש בברכות סוף פ״ב, אחרי שהוא ריכז באישיותו רב הגוונית חכמות רבות.

כד דמך ר' לוי בר סיסי על אבוי דשמואל ואפטר עילוי: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא. למה היה לוי בן סיסי דומה למלך שהיה לו כרם והיה בו מאה גפנים והיו עושות כל שנה ושנה מאה חביות של יין עמד על חמשים עמד על ארבעים עמד על שלשים עמד על עשרים עמד על עשר עמד על אחד והיה עושה מאה חביות של יין והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כולו כך היה רבי לוי בר סיסי חביב לפני הקדוש ברוך הוא ככל אדם הדא הוא דכתיב: כי זה כל האדם.

כי הוא לבדו לא היה גפן יחידי אלא כרם שלם המכיל גפנים מגפנים שונים באיכותם ואכן איש האשכולות היה רבי לוי בר סיסי גדול הדור בהלכה ואגדה גדול בהוראה ובמשפטים ויחד עם זה גם חזן וסופר משנה ועסקן ציבורי בכל ענפי עסקנות הציבור והיחיד כמ״ש ביבמות פי״ב ה״ו וכמה גדול האבדה בפטירת אדם גדול כזה שהוא כרם בדורו מי יתן לנו חליפתו ומי יתן לנו תמורתו.

לסיכום, על הרב להיות איש אשכולות אמיתי שכל ענייני הנהגת הציבור בו, אולם מאחר והוא משרת ציבור עליו להיות קשוב לציבור, ולכן עליו למלא את הפונקציות שהציבור חפץ בהן, שהם בעקר הפונקציות המעשיות. יחד עם כל זאת עליו להיות ענוותן ביותר, ולא יתגאה בעצמו כלל.

החובה המוטלת על הרב לעסוק בענייני הציבור

ואיבעית אימא: הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל. רבי יהודה אומר: עד שיהא שם זקן או תלמיד, לפי שאין הכל בקיאין בדבר. אמר אביי: שמע מינה: צורבא מרבנן דאיכא במתא - כל מילי דמתא עליה רמיא.

אין בה אילנות והוא מקום הראוי להם בידוע שלא נחרש הקבר אחר הציון שאלו כן כבר נטעו אילנות לשם ומגדולי המחברים פסקו שאף אם מצא בה אילנות אין סומכין להקל אא״כ היה שם זקן או תלמיד שהתלמיד חוקר את הדברים בענין שהוא מכיר שצריך להוראה שכל שהוא תלמיד ותיק בעירו ואין שם גדול הימנו בחכמה הוטלו עליו צרכי העיר ואין לו להתנצל מהם והוא שאמרו צורבא מרבנן דאיכא במתא מילי דמתא עליה דידיה רמיין ושאר בני אדם אין בקיאין לידע שמותר לנטוע בזו ולא בזו.

לסיכום, תלמיד חכם הנמצא בעיר אינו יכול להישמט מהחובה המוטלת עליו לעסוק בכל העניינים המעשיים של העיר, ואסור לו לתחום עצמו לתחום אחד בלבד, כגון לימוד או עיסוק בפן זה או אחר של ענייני היהדות.

היחס לו זוכה הרב

אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני בני מחוזא כולהו רחמו לי, כיון דהואי דיינא, אמינא: מינייהו סנו לי ומינייהו רחמו לי, כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי למחר, אמינא: אם מרחם - כולהו רחמו לי, אי מסנו - כולהו סנו לי.

וכל שכן אם היו שני בעלי הדין אחד אוהבו ואחד שונאו ותלמיד חכם שבעיר שצרכי העיר מוטלין עליו וכמו שאמרו במסכת מועד קטן ו' א' צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיין אף על פי שאוהבין אותו בני עירו או ששונאין אותו אינו נמנע מלדונם שאין אהבתם אותו אלא שאינו מוכיחם כל כך בקושי ובדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום ואין שנאתו אלא מצד שמחייב אי זה מהם בדינו ומאחר שרואים שהיום מחייב פלוני ופלוני למחר אף הם אומרים לא שנאה מעוררתו אלא בנימוסיהון אינון עסקין:

לסיכום, יש לרב להוכיח את בני עירו, ולעמוד על המשמר ולא לאפשר פרצות אלו ואחרות, דבר אשר בהחלט יכול לגרור שנאה ואיבה כלפי הרב, אולם מאחר והציבור רואה שהרב אינו רק 'דין' אלא יש בו הרבה 'חסד' ו׳רחמים' הם מקבלים ממנו. צריך הרבה סייעתא דשמיא לפתח יכולת להפעיל שיקול דעת בעניין ולדעת איך לנהוג ומתי לאחוז במידה זו או אחרת. המאירי מדגיש כי אי ההוכחה של הרב בצורה חריפה לא נובעת מפחיתות או מחוסר עמידה על ענייני דשמיא, אלא מאחר והוא רוצה לקרבם אינו מוכיחם בדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום.

תפקידו של רב בימינו: אמרו חז״ל בפרקי אבות 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות', ועיקר הכוונה הוא שישתדל האדם להרחיק עצמו מלנהוג שררה על הציבור, אבל חלילה לחשוב שהמכוון הוא רבנות במובן הרגיל, ובפרט שבנוגע לרבנות סיפרו לנו רז״ל במסכת הוריות דף י' איך שר' יהושע אמר לשני תלמידיו ר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן גודגדא כשביקש להושיבם בראש ולא רצו כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, ואין זה כלל רבנות אלא עבדות, להיות עבד לעם קדוש. והנה בדורות הקודמים ואפילו בדורות שלפנינו היה עיקר תפקיד הרב להכשיר רק את עצמו להיות עמל תמיד בתורה, כדי שיוכל להיות משיב כהלכה על כל מה שישאלו ממנו, כי אז היתה התורה חביבה על כולם וכל בניך למודי ה', ורבים היו השואלים את דבר ה', ולכן היה רק זה עיקר תפקידו של הרב. אמנם בזמננו אנו ובייחוד במדינות הרחוקות אשר מסיבת אורך הגלות עזובה היא שמה התורה במידה מבהילה שם מוטל על הרב לקיים מה שאמרו חכמינו ז״ל צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא, וצריך הרב להתעניין ולקחת חלק בכל ענייני הציבור כדי להכניס שם את הקודש ולהשגיח שכל דבר ודבר יסודר על פי רוח התורה, ולכן חוץ ממה שהרב צריך להכשיר את עצמו לתשובות, צריך הוא לעורר ולהכשיר את קהל עדתו לשאלות בבחינה זו של מי שאינו יודע לשאול את פתח לו, ועל הרב בעצמו מוטל התפקיד לברוא וליצור את הצורך והנחיצות ברב, על ידי זה שיעמוד תמיד על המשמר ולדבר על העם השכם והערב ללמד ולהוכיח ולהורות להם את הדרך הישרה אשר ילכון בה.

הדגם האידיאלי הוא שהרב המקומי יהיה המרא דאתרא ואליו יש לפנות בכל שאלה. ואם השאלה מחייבת מומחיות הוא יודע להפנות את השאלה למומחה המתאים. (הדבר דומה קצת לרפואה, רופא המשפחה מפנה למומחה הספציפי). בימינו, שהתקשורת מאד מפותחת, אנשים פונים בשאלותיהם גם לרבנים מחוץ למקומם, ובפרט אם יש להם קשר אישי אתם, כגון שהם גרו בעבר בעירם, או שלמדו אצלם (לדוגמא, יוצאי ישיבות, אע״פ שראשי הישיבות בדרך כלל אינם פוסקי הלכות, אולם הם בכל זאת נוקטים עמדות בנושאים הלכתיים ורעיוניים). הדואר, הטלפון, הפקס והאינטרנט מאפשרים לתלמיד להישאר קשור לרבו גם לאחר שאחד מהם שינה את מקומו. ומכיון שיש התולים פסקי הלכה בהשקפתו של הרב, אם השקפת המרא דאתרא אינה מוסכמת עליהם, הם מעדיפים להפנות את שאלותיהם לרב המקובל עליהם. לכן קשה כיום להגדיר במדוייק מיהו המרא דאתרא. אך בכל זאת גם בימינו הכלל הוא "עשה לך רב" עד כמה שאפשר. ובדרך כלל המרא דאתרא, אם הוא פוסק והוא גם מלמד תורה במקום, הקשר האישי אתו קרוב ומצוי יותר.

לָשׂוּם, אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.

יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

בחירת רב לקהילה

וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה

חובה בסיסית

שו״ע נג כד

צבור שצריכין לשכור רב ושליח ציבור ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה הוא קודם. ואם לאו, ש״צ קודם.

משנ״ב שם

הוא קודם - אף על גב דיחסר להם עי״ז מצות תפלה שלא יהיה להם מי שיוציאם ידי חובתם, זה שיהיה רב ומורה צדק שיודיעם תורת ד' ומשפטיה עדיף מן התפלה.

ביאור הלכה שם ד״ה שליח צבור

הוא נובע מתשובת הרא״ש. ומזה יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצות התורה ומשפטיה איך להתנהג ולא יהיו כעוורים המגששים באפילה דאפילו אם על ידי זה נדחית לגמרי מצות תפלה אצלם, גם כן החיוב הזה הוא קודם. ובפרט אם אנשי העיר יכולין ג״כ להתפלל לעצמן בודאי זה קודם, ומזה ימלאו רתת ופחד איזה מהעיירות הנמצאים מחוץ למדינה שאין להם רב ומורה צדק בעירם ועון גדול הוא כמו שביארנו. הגם שלוקחין להם שו״ב עם כל זה הלא צריכין לאיש מו״צ שיורה להם דיני שבת ויו״ט והלכות פסח החמורה, ודיני טבילת מקוה וכל פרטי הלכות נדה ושאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וכ״ש שיש ששוכרין להם ש״ץ מפורסם למנגן גדול בעד כמה מאות רו״כ לשנה שינגן להם בקול נעים ובשיעור כזה היו יכולין ליקח להם רב ומ״ץ וגם ש״ץ שיהיה יוכל לעבור לפני התיבה בשבת ויו״ט ור״ה ויוהכ״פ כאשר במדינתינו, ובודאי היה מתקבל עבור זה תפלתם למרום משא״כ עתה שהתמנות הש״ץ הוא שלא לש״ש ע״ז נאמר נתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה וסוף דבר הוא שעי״ז הולכת העיר מדחי לדחי שאין להם מורה ומנהיג בדרכי ד', ובאים עי״ז לידי חילול שבת ויו״ט ואכילת חשש חמץ ח״ו, ומי יודע עוד כמה איסורים מחייבי כריתות ח״ו השם ישמרנו מאנשים כאלו.

עולת תמיד שם (הרב שמואל ב״ר יוסף מקרקא 1640)

וכתב בספר כנסת הגדולה [הגהות ב״י] בשם תשובה אחת דלמינוי חכם מרביץ תורה אפילו המיעוט יכול לכוף לרוב, משום דהוי מגדר מלתא דקום עשה.

פסקי תשובות שם

ועתה שהש״ץ אינו אלא לקדיש וקדושה ופיוטים, וכל אחד מתפלל לעצמו, לא שייך כלל דין זה, ותמיד רב ומו״צ קודם, ובש״ץ יסתפקו אף במי שאין מומחה ואין קולו ערב כל כך,

שו״ת מהריט״ץ החדשות סימן קלג (צפת 1560)

כל קהל ועדה מישראל שאין שוכרין וממנין עליהם חכם ונבון גדול בחכמה ויראת חטא, הוה להו כעוברים בלאו ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. .

שם קהילה עליה

שולחן ערוך סימן תסח סעיף ד

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. . ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. .

ביאור הלכה שם

עיין באחרונים. . וכתבו עוד בקהלה שנחרבה ונתישבה ע״י אנשים אחרים שנוהגים היו להקל באיזה דבר במקומות שבאו משם. . ובפמ״ג מסתפק אפילו בנשארו בה קצת כיון שנתגרשו רובם עיין שם. ולענ״ד בנשארו בה אפילו מיעוט כל שיש עדיין שם קהלה עליה, הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום הזה. . ומבואר שם דקהלה שיש בה מנין מיקרי קהלה, והבאים לשם נטפלים. ופשוט דכוונתו שיש לה עכ״פ כל צרכי צבור כנהוג, דהיינו: ביהכ״נ ומתפללים בה בכל יום בצבור, ויש להם רב מו״צ ומקוה וכדומה כנהוג בכל קהלות ישראל, דאל״ה גם היא בעצמה נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג.

מטרות התפקיד

גמרא מגילה טו:

רבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבב״ח אמר ריו״ח: מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו! אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי.

ירושלמי, יבמות, פרק יב', הלכה ו' (עם ביאור)

בְּנֵי סִימוֹנַיָּיא שם מקום אַתּוּן לְגַבֵּי רַבִּי באו לפני רבי אָמְרִין לֵיהּ, בְּעָא תִּתֵּן לָן חַד בַּר נַשׁ אנו מבקשים שתתן לנו אדם אחד, שהוא דְּרֵישׁ דרשן דַּיָּין, וְחָזַן, סָפַר מְתַנְיָין, מלמד תינוקות, וַעֲבַד לָן כָּל צוֹרְכִינַן ויעשה לנו כל צרכינו וִיהָב לוֹן ונתן להם את לֵוִי בַּר סִיסַי. עָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּהוּ עָלֶיהָ. אָתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ באו ושאלוהו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? וְלֹא אָגִיבוּן לא ענה להם. רַקָּה דָּם ולא רוק, מה דינה? וְלֹא אָגִיבוּן ולא ענה להם. אָמְרִין, דִּילְמָה דְּלֵית הוּא מָרִי אוּלְפָּן אמרו, אולי אינו בעל הלכה נִישְׁאוֹל לֵיהּ נשאל אותו בדברי אגדה. שְׁאָלוּן לֵיהּ דְּאֲגָדָה. אַתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ שאלו אותו מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב מה זה שכתוב (דניאל י) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. והשאלה היא אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? כי אמת, משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה. ורשום אינו אלא כסימן ודרך עראי. וְלֹא אַגִיבוּן לא ענה להם. אַתּוּן לְגַבֵּי דְּרַבִּי אָמְרוּן לֵיהּ באו לפני רבי ואמרו לו הַדִּין פַּיְיסוּנָא דְּפַיְיסָנְתְךָ? האם זה הפיוס שפייסת אותנו? אָמַר לוֹן חָיֵּיכוֹן אמר להם, חייכם בַּר נַשׁ דִּכְוָותֵי יְהָבִית לְכוֹן אדם כמוני נתתי לכם. שָׁלַח אָיְיתִיתֵיהּ וְשָׁאַל לֵיהּ שלח רבי להביא אליו את לוי בר סיסי אָמַר לֵיהּ שאל אותו רבי רַקָּה דָּם מַהוּ? א״ל ענה לו אִם יֵשׁ בּוֹ צַחְצוּחִית שֶׁל רוֹק כָּשֵׁר. שאל אותו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? א״ל ענה לו בְּשִׁינֵיהָ. א״ל מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב שאלו מה זה שכתוב אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? א״ל ענה לו עַד שֶׁלֹּא נִתְּחָתַם גְּזָר דִּין, רָשׁוּם שאפשר לבטלו בתפלה מִשֶּׁנִּתְּחָתַם גְּזָר דִּין, אֱמֶת. אָמַר לֵיהּ שאלו רבי וְלָמָּה לֹא אַגִיבְתֵּינוּן? מדוע לא ענית להם? אָמַר לֵיהּ, עָשׂוּ לִי בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עָלֶיהָ וְטָפַח רוּחִי עָלַי וְקָרָא עָלָיו (משלי ל) אִם נָבַלְתָּ כלומר, אם אתה מוצא עצמך שאינך יודע להשיב, הסיבה היא בְהִתְנַשֵּׂא שהיית מתנשא בעצמך. וְאִם זַמּוֹתָ ואם חשבת להתגאות בדבר תורה יָד לְפֶה סוף שתשים יד לפה, שלא יהיה בידך להשיב. מִי גָּרַם לְךָ לְהִתְּנָבֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה? עַל שֶׁנִּישֵּׂאת בָּהֶן עַצְמְךָ.

מסכת אבות: "עשה לך רב וקנה לך חבר " (פ״א מ״ו) "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (שם מט״ז).

רב נחמד

כתובות קה:

אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני בני מחוזא כולהו רחמו לי, כיון דהואי דיינא, אמינא: מינייהו סנו לי ומינייהו רחמו לי, כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי למחר, אמינא: אם מרחם - כולהו רחמו לי, אי מסנו - כולהו סנו לי.

הגרי״ד סולובייצ׳יק

"בימינו חזקה על רב פופולרי ביותר שמועל הוא… כי 'השמן הטוב' מעולם לא ירד על הראש של הרב הפופולרי, חביב הקהל… מעולם לא נגע בפנימיותו של הרב, במוחו, בנשמתו וכל הווייתו, אלא בחיצוניותו… ומאידך גיסא, כשהרב, לפעמים, בא בין המצרים, כשהוא מרגיש שאין הוא פופולרי ביותר, כששונאיו רודפים אותו על צוואר, כשהשעה דחוקה לו, אל יתייאש, אל יחת ואל יפחד. אי הצלחתו של הרב היא עדות נאמנה לו שהשכינה שורה במעשי ידיו, שלא מעל בשמן המשחה. אל תכבשו נבואתכם, אל תעלימו דבר מן העם, דרשו בגלוי לב בראש גלי על תרי״ג מצות, על איבעיות אביי ורבא, על השו״ע ונושאי כליו, על איסורי שבת ומאכלות אסורות, על סכנת תנועות כפירה, הסתה והדחה.

הרבנות זקוקה לאנשים, שניצוץ של נביא אמת נזרק בקרבם, תקיפי הדעת והשכל, אנשי מלחמה, שאינם שואפים למחמאות שאין בהן ממש, ושאינם רודפים אחרי דברי חנופה שמוציאים את האדם מן העולם. היהדות הנאמנה מבקשת לה מנהיגים דתיים, שיוכיחו את העם, שינהיגו, לא שיונהגו, שיקהילו קהלות ברבים ויאמרו להם דבר ה' – זו הלכה, שיאחזו ספר תורה בחיקיהם, בשווקים וברחובות ויפיצו את אורה וזיוה. הרבנות אינה מקום מקלט בעד מוגים ורכי לב, מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו".

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן רו

בש״ע א״ח סי' נ״ג סעיף כ״ד מבואר דלקבל רב מופלג קודם לקבלת שליח צבור, ומבואר בש״ע ח״מ רס״י קס״ג דכופין ציבור זה את זה לשכור חזן א״כ מכ״ש רב מרביץ תורה. ועיין מג״א סי' נ״ג ס״ק כ' דבזה״ז ממנים אנשים ידועים לפקח בצרכי ציבור ובקבלת רב וכדומה אזי אין יחיד יכול לעכב בקבלת הרב, אבל אם המנהג שאין אנשים ידועים ממונים על ככה אלא שואלים דעת כל בני הקהלה, אזי יחיד יכול לעכב לומר שאינו רוצה בזה אלא באחר, אבל לומר שאינו רוצה רב כלל לאו כל כמיני' ע״ש,

מה התפקיד העולה מהירושלמי?

שישה תפקידים: חכם (תלמיד חכם), דיין (כיום יש בתי דינין, לא חובה), חזן (לא חובה), ספר מתניין (יודע ללמד משניות), מלמד תינוקות (הוא טוב עם הנוער והילדים גם, שיגדלו על דמות תורנית. עובר ברחוב - זה הרב שלי), עביד כל צרכנה - מעורה בפעילות החסד בקהילה.

להגיד לאנשים איפה שהם נמצאים, כך הם ישמעו לי. יש גם ערך שישמעו אותך, ולא רק לך.

רמב״ם תשובה ב, ב: לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם כדי שיהא מוכיח לרבים ומחזיר אותם בתשובה

שני סוגי רבנים - אבנים ועגלות.

אנו מוצאים שתי תרומות שהביאו מנהיגי ישראל, הנשיאים - מצד אחד, עגלות צב ולעומתם אבני מילואים וקרבנות. ההבדל בין שתי התרומות הללו משקף את ההבדל בין שני סוגי מנהיגים שיכולים להיות לציבור.

הסוג הראשון, לכאורה הברור מאליו והנפוץ, הוא מנהיג שאומר לעדתו כיצד לפעול ומסלקם מן הספק. רב שמלמד את ההלכה, שעונה לשאלות אנשי קהילתו, שמכריע בסכסוכים ממוניים ושמחנך את הצעירים. כאן הייחוד של כל רב בא לידי ביטוי, לכאורה כולם מלמדים את אותה הלכה אבל כל אחד מבאר אותה לפי שיטתו ומלמד אותה לפי דרכו.

כנגד רב שכזה הביאו הנשיאים את קרבנם המיוחד ואת אבני המילואים. אבנים אלו שהכריעו ספקות והורו כיצד לנהוג בשאלות הציבור וכן הקרבנות שהבליטו את עניינו של כל נשיא רומזים בבירור לסוג זה של הרבנים.

אולם יש סוג רבנים אחר. כזה, שבני עדתו לכאורה מסתדרים בלעדיו - לומדים ומלמדים, גומלים חסדים ועוזרים לדלים, חיי הציבור והקהילה תוססים ומתפתחים מעת לעת. שם, במקום שתפקיד הרב נראה כלא נצרך, מיותר או מסרבל; יש מקום להגדירו מחדש.

זקוקים הם לרב, בזאת אין ספק. כל גוף צריך ראש וכל ציבור ישראל זקוק לראש בני ישראל. אבל כשם שפעולתו של הראש בגוף אינו תמיד גלוי ונראה כך צריך להיות הרב בגוף חזק ובריא שכזה. רב, שיכול להכיל את השוני בין יד ימין ליד שמאל, לתת את דברו בתשדורות נסתרות וסמויות ולא באמירות גלויות, להיות אולי קטן הכמות אולם מעניק המשמעות והאיכות.

פעילות החסד לאישה היולדת והקידוש למשפחה לא תמיד מוצאים את הקשר לברכת הגומל של אותה אישה ולדברים הנאמרים במסגרת אותו קידוש. תפקידו של רב במקום זה להיות המאגד של כל הפעולות, אחראי על הסינרגיה המבורכת שבהם ונושא המשקל הכרוך באיזון בין כולם.

כנגד רב זה הביאו הנשיאים עגלות. עגלות, שלכאורה לא נצרכות, שהרי הכול יכול [ואולי צריך] להינשא בכתפיים. עגלות, שלכאורה רק מהוות אמצעי תחבורה ובהם עצמם אין תוכן כעגלה הריקנית במשל הידוע. אולם רק עגלות שכאלה מסוגלות להכיל בתוכן את סוגי הקרשים השונים, לכסות ולגונן מעל הכול במעטפת צב משוריינת ומתוך כך להצעיד אותם קדימה למחוזות הבאים. רב כזה יקשר בין איש החזון והתכנון, אשת הפעלים והמעש והנצרכים להם.

מעודי תמהתי, למה ובשל מה מוכנים רבים כל כך לוותר על התועלת שיש ברבנות. בזכות הרב, אנו הופכים לתלושים פחות, למחוברים יותר לשרשרת הדורות ולחוט ההלכתי והמחשבתי החורז אותה. עשיית הרב נאמרה פעמיים במסכת אבות, בסמיכות לקניית החבר ובסמוך להסתלקות מן הספק ומנתינת מעשר מוגזמת. הרב תורם בשניהם, במישור הרוחני הוא מרומם את הנפש והחברה שאיתה הוא פועל ובמישור המעשי הוא מסייע לספקן להסתלק מספקותיו ולשמרן שלא להרבות בצדיקות.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סוכת פרגולה - תשפב

סוכת פרגולה

סוכות תשפ״ב

כתבו על כך: הרב דינאל הרשקוביץ, תחומין יט, עמ' 373; הרב ישראל מאיר לאו, תחומין כא, עמ' 41; שו״ת במראה הבזק, ח״ה, סימן נט; שו, אהלה של תורה, ח״ב, סימן פה. חלק מן הדברים לקוחים מתוך המאמרים הנ״ל, אך סידרתי את הדברים קצת אחרת, לפי סוגיות בסדר הנראה לי. וחילקתי כאן לחמש סוגיות: 1. דין סוכה ישנה, כיון שפרגולה היא עומדת משנה לשנה. 2. דין תקרה שהיא קבע, האם אסורה מדין, צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". 3. דין גזירת תקרה, שלא ידמה לבית. 4. דין תקרה שנעשתה לשם בית. 5. דין סכך שקודם לדפנות.

סוכה ישנה

מסכת סוכה דף ט עמוד א

משנה. סוכה ישנה, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ואיזו היא סוכה ישנה? כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה - כשרה.

גמרא. מאי טעמא דבית שמאי? אמר קרא חג הסכות שבעת ימים לה' - סוכה העשויה לשם חג בעינן.

רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה ט

סוכה שנעשית כהלכתה מכל מקום כשרה אף על פי שלא נעשית לשם מצוה, והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת גוים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן.

תוספות מסכת סוכה דף ט עמוד א

סוכה ישנה בית הלל מכשירין - בירושלמי תני צריך לחדש בה דבר חבריא אמרין טפח רבי יוסי אמר כל שהוא ומאן דאמר כל שהוא ובלבד שתהא על פני כולה.

בית יוסף אורח חיים סימן תרלו אות א ד״ה סוכה ישנה

ומדברי כולם משמע דהא דמצריך בירושלמי לחדש בה דבר לעיכובא הוא אבל הר״ן (שם) כתב דלא לעכב אמרו כן אלא למצוה מן המובחר.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלו סעיף א

סוכה ישנה, דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג, כשרה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג, ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד; ואם החידוש על פני כולה, סגי אפילו כל דהו; ואם עשאה לשם החג, אפילו מתחלת השנה, כשרה בלא חדוש.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלו סעיף א

(ד) ובלבד שיחדש וכו' - היינו לכתחלה ולמצוה בעלמא כדי שלא יבואו להתיר אפילו עשאה מתחלה לשם דירה דאז פסול מדאורייתא וכדלעיל בסי' תרל״ה וכ״ש בסוכות גנב״ך ורקב״ש האמורים בסי' תרל״ה בודאי מצוה לחדש בה דבר לשם החג:

(ז) אפילו מתחלת השנה וכו' - וסוכה העומדת משנה לשנה אף דמתחלה עשאה לשם החג כיון שעבר החג הרי בטלה העשיה וכמו שכתב המ״א בסימן תרל״ח סק״ב ואף על גב דכשרה היא שהרי נעשה מתחלה לשם צל העשיה שהיתה לשם החג נבטלה וע״כ צריך לחדש בה דבר:

שער הציון סימן תרלו ס״ק ט

(ט) חיי אדם. ולפי זה מה דכתב השולחן ערוך אפילו מתחלת השנה כשרה, היינו, אחר סכות העבר, דאילו שנה שלמה והיינו קודם סכות, הרי מכיון שעבר החג בטלה העשיה וצריך עתה לחדש בה דבר לשם החג:

יוצא אם כן שבעיקר דין זה יש מחלוקת, וגם אינו מוכח שיש צורך לחדש דבר כשנעשתה לשם סוכה לכמה שנים, למעשה ניתן בקלות לחשוש לכל הדעות על ידי הוספת ענף דקל וכדומה.

דירת קבע בסכך

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ב עמוד א

משנה. סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה,

גמרא. מנא הני מילי? … ורבא אמר: מהכא בסכת תשבו שבעת ימים. אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה - אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה - אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע. אמר ליה אביי: אלא מעתה, עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן - הכי נמי דלא הוי סוכה? - אמר ליה, הכי קאמינא לך: עד עשרים אמה, דאדם עושה דירתו דירת עראי, כי עביד ליה דירת קבע - נמי נפיק. למעלה מעשרים אמה, דאדם עושה דירתו דירת קבע, כי עביד ליה דירת עראי - נמי לא נפיק.

תוספות מסכת סוכה דף ב עמוד א

כי עביד ליה דירת קבע שפיר דמי - …וא״ת וכיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשותה עראי ואף על פי שעושה אותה קבע א״כ אמאי אמר (תענית דף ב.) גשמים סימן קללה בחג והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה ואפילו תימצי לומר דאסור משום גזרת תקרה כי היכי דאמר לקמן בפירקין (דף יד.) גבי פלוגתא דר״מ ורבי יהודה דמסככין בנסרין דאי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך בזה מה לי לישב תחת תקרת ביתי וביתו ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה מ״מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה וי״ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע מ״מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי.

לפי התוס', חובה לדאוג לכך שהסכך יהיה עראי ולא קבוע. התוס' עצמו אינו מפרש מה ייחשב כקביעות, ויש בדברי הראשונים שני פירושים: שיטת האגודה שאם יש מסמרים הרי שיש כאן קביעות. שיטת האור זרוע שהדבר תלוי בשאלה האם יורדים גשמים לתוך הסוכה או שהיא אטומה.

מגן אברהם סימן תרכז סק״ב

באגודה ריש סוכה כ' בשם התוס' שלא יכסה בנסרים קבועים במסמרים אפי' פחות מד' מפני שהם דירת קבע עכ״ל:

שער הציון סימן תרלג ס״ק ו

וכתבו התוספות והר״ן דכל זה בדפנות, אבל בסכך, שעיקר הסוכה על שם הסכך, לא מתכשרא מן התורה עד דעביד לה ארעי, דהיינו, שלא יקבע הנסרים של הסכך במסמרים:

מחצית השקל אורח חיים סימן תרמ

ודע, דלפי מה שכתב מ״א לולי דמסתפינא לומר דבר חדש, הייתי אומר, אף על גב שכתב מ״א בסימן תרכ״ז ס״ק ב' בשם אגודה [ריש סוכה] שכתב בשם התוספות שלא יכסה בנסרים קבועים במסמרים אפילו הן פחות מד' טפחים, מפני שהן דירת קבע, עכ״ל. וכן הוא בתוספות סכה דף ב' ע״א ד״ה כי עביד כו'. וכתבו הטעם, נהי דבדפנות לא איכפת לן אי עביד להו קבע, מכל מקום הסכך בעינן דוקא שיהיה ארעי, ע״ש.

אולם בהגהות מיימוניות פרק ה' מהלכות סוכה [הלכה ט אות ט] כתב וז״ל, מעשה שסיכך ה״ר שמעון גיסו של ר״ת בנסרים שאין בהם ד' טפחים, ועשה סכה יפה מאד כעין כיפה, ותקועה במסמרים. ופסלה ר״ת, משום דמצלת מן הגשמים. אבל השכיבן זה אצל זה כשרה, דאינה מצלת מפני הגשמים, עכ״ל.

הרי דה״ר שמעון הכשירה. וגם ר״ת שפסלה, לא מפני המסמרים, אלא מפני שמגין מפני הגשמים. ובזה מבואר המחלוקת כשהסכך עשויה עד שמגין מן הגשמים, ריש סימן תרל״א [מ״א ס״ק ב] ולכמה דעות היא כשרה [ראה ב״ח סימן תרלה עמוד תקכג ד״ה ומ״ש וזהו].

ולפי זה כשהגשמים יורדים וסוגרים דלתות הגג שקורין של״אק, מכל מקום עדיף טפי לישן או לאכול תוך הסכה, אף על גב דהדלתות סגורים, מלישן או לאכול חוץ לסכה. דתחת הדלתות לכמה פוסקים יוצאים מן הדין. והוא נדון דכילה שכתב מ״א פה. ואף על גב שכתב מ״א סוף סימן תרכ״ו וז״ל, שלא ישב דסלקא דעתך אמינא כיון שהגביהן וחזר והניחן הוה ליה כמפקפק נסרים והן עצמן לתכשרי, קא משמע לן דזה לא מיקרי מעשה דלא נתכוין להניחם לשם צל, עכ״ל מ״א. והא היכי דלא הניחן לשם צל לכולי עלמא פסול, ועיין סימן תרל״ה, מכל מקום יש לומר דבעת שיסגור הדלתות יתכוין בסגירה לשם צל. וגם בלבוש סוף סימן תרכ״ו [סעיף ג] כתב, דאותן הדלתות מתחלתן נעשו לשם צל, אלא פסולן משום שאין הגשמים יכולים לירד לתוך הסכה, עיין שם. ואם כן אף על גב דיש שני טעמים לפוסלו כהאי גוונא, חדא כמו שכתב האגודה בשם התוספות דהסכך בעינן שיהיה ארעי, וטעם שני כמו שכתבו ר״ת והלבוש, דאין הגשמים יכולים לירד לתוכו, מכל מקום לכל טעם יש דעה אחת דמכשיר כהאי גוונא כנזכר לעיל, אם כן עדיף טפי תחת הדלתות מלישב חוץ לסכה לגמרי, כן נראה לענ״ד:

סיכום: על אף שדעה זו הוזכרה רק בתוס', היא צוטטה על ידי המגן אברהם ומשנה ברורה, ולכן בוודאי שיש מקום לחשוש לכך. אולם, ניתן לפרש את דברי התוס' כמו מחצית השקל, שכל הפסול הוא רק במקרה שהגשמים אינם יורדים לתוך הפרגולה. אבל ללא שהיא אטומה, אין לאסור, גם אם יש מסמרים. ובפרט שכאמור עניין המסמרים הוזכר רק באגודה.

גזירת תקרה

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף יד עמוד א

משנה. מסככין בנסרים דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים - כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו.

גמרא. אמר רב: מחלוקת בנסרין שיש בהן ארבעה, דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה. אבל בנסרין שאין בהן ארבעה - דברי הכל כשרה. ושמואל אמר: בשאין בהן ארבעה מחלוקת, אבל יש בהן ארבעה - דברי הכל פסולה.

ונפסקה הלכה כשמואל. יוצא מזה שאם הנסרים רחבים מארבע טפחים, יש לאסור משום גזירת תקרה. אבל בפחות מכך, יש להתיר. יש אמנם שהחמירו גם בפחותים מארבע טפחים משום שרגילים לבנות תקרה כזו, אבל בימינו שאין רגילים רוב הפוסקים מתירים, וחזר המנהג לעיקר הדין. ר' בעניין זה: יביע אומר, ח״ד סימן מט; ציץ אליעזר חלק טו סימן כח.

שו״ת הרשב״א חלק א סימן ריג

שאלת סכך סוכה העשוי מנסרים שאין ברחבן אלא טפח. והם /נסרים/ תקועים /מסמרים/ במסמרות של ברזל והם משולבין כשליבת /כשלבי/ הסולם ואין בפתח השליבה שלושה טפחים. ובחג מכסין אותן בהדס ובערבה. אם פוסלין את הסכך מחמת /מסמרים/ המסמרות? לפי ששמעתי בשם אחד גדול שנתאכסן בבית אחד מבני עירנו וצוה להסיר המסמרות מן הסכך. הודיענו טעמו. אי משום שמקבלין טומאה ואי משום כך מאי שנא משפודין של ברזל? שאם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה.

תשובה אותו חכם אסר לא מאותו טעם שאמרת אסר. שאותן המסמרות /מסמרים/ אין פוסלין את הסכך המרובה מהן. ואולי אסר מפני מה שאסר אחד מרבותי ז״ל. דכיון שהנסרים תקועים במסמרות הרי כל הנסרים כנסר אחד רחב ארבעה ויש בו משום גזרת תקרה ויש שנחלקו עליו. ואתה הנח להן כיון שנהגו שאף על פי שאינן נביאים בני נביאים הם.

הרשב״א מעלה אפשרות שיש לאסור מסמרים כי אז כל הנסרים יהפכו לאחד, וכאילו הם רחבים מארבע טפחים. ולמעשה אינו חושש לכך במקום שנהגו אחרת. בכל מקרה דבריו אינם רלוונטיים לפרגולה שהנסרים אינם מחוברים זה לזה. מדבריו ניתן ללמוד שלא הכיר את דברי האגודה שעצם המסמרים הופכים את הגג ל״קבע".

מפקפק – תעשה ולא מן העשוי

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף טו עמוד א

משנה. תקרה שאין עליה מעזיבה, רבי יהודה אומר: בית שמאי אומרים: מפקפק, ונוטל אחת מבינתים, ובית הלל אומרים: מפקפק או נוטל אחת מבינתים. רבי מאיר אומר: נוטל אחת מבינתים, ואינו מפקפק.

רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה ח

תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים אלא נסרין תקועין בלבד הרי זו פסולה שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית, לפיכך אם פקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה הרי זו כשרה, ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר רוחב ארבעה טפחים, וכן אם נטל אחד מבינתים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה הרי זו כשרה.

עטרת צבי אורח חיים סימן תרלא ס״ק טו

טו] די בזה שיסיר כל המסמרים. ולא גזרינן גזרת תקרה שיבא לישב תחת קורת ביתו, הואיל שע״י הסרת המסמרים מפיק ליה בהכי משום תעשה ולא מן העשוי, מפיק ליה נמי מגזרת תקרה:

כאשר אדם בנה תקרה בביתו, כדי להפוך לסכך כשר, עליו להסיר את המסמרים. אבל נראה פשוט שכל הדיון הזה אינו רלוונטי לפרגולה, כיון שעשייתה היא לשם צל ולא לשם בית.

סכך קודם לדפנות

רמ״א אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלה

הגה: ואין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות; ואם עשה טפח סמוך לסכך, מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות, כמו בחוטט בגדיש. (הגהות מיימוני פ״ה).

מגן אברהם סימן תרלה ס״ק ד

ואין לעשות. ובדיעבד כשר [ב״ח] ולבוש פוסל:

ט״ז אורח חיים סימן תרלה ס״ק ד

(ד) ואין לעשות הסכך קודם כו'. נ״ל הטעם דכתיב חג הסוכות תעשה והיינו הסכך בשעה שאתה עושה הסכך יהיה נעשה לשם צל דהיינו אוהל וכל שאין מחיצות אלא גג לחוד אין קרוי אהל כדאי' לענין שבת בסי' שט״ו ואם יעשה אח״כ המחיצו' הוי משום ולא מן העשוי.

וראי' מפורשת נ״ל ממתני' דהדלה עליה את הגפן כו' דאמרי' שם וצריך לנענע וכ' הרי״ף כדי שיהא נעש' מעשה לשם סוכה ולא אמרי' קציצתן זו היא עשייתן. ופירש״י והר״ן דהא דסיכך במחובר ואח״כ קצצן ל״מ הקציצה להוציא מידי פסול תולמה״ע דהכי משמע סוכות תעשה לך כשאת' עושה אותה תהא ראויה לסוכה הרי לפנינו דבשעת העשיה יהיה ראויה לסוכה ולא בצירוף מעשה שיהיה אח״כ דהיינו הקציצה וה״נ כאן.

וכ״ש הוא משם דמה התם דיש עכ״פ שם סכך ואוהל על הסכך אפ״ה כיון דפסול הוא לא מהני צירוף המעשה שאח״כ לזה כ״ש הכא שבשעת עשיית הסכך אין שם סכך ואוהל עליו אלא שאח״כ ע״י עשיי' המחיצות יהיה נקרא הסכך אוהל כ״ש דלא מהני והוי ולא מן העשוי.

וע״כ לא מהני לעיל סי' תרכ״ו ס״ב לעשות סוכה תחת מחובר או בית ולהסירו אח״כ ולא הוה מן העשוי אלא משום דיש שם סכך כשר והוי אוהל גמור אלא שיש מניע' מצד המחובר שעליו בזה אין פסול כיון שבעשי' עצמה אין פסול משא״כ כאן שבשעת העשייה הוה גרע טפי מפסול שאין עליה שם אוהל כלל פשיט' שאין תקנה אח״כ בעשיית המחיצות לעשות אוהל לשם סוכה.

…ול״נ דאפי' בדיעבד פסול' ההיא סוכה שעשה תחלה הסכך מן התורה כנ״ל ברור:

אם כן יש לחוש גם לדעת הט״ז, ואם הפרגולה היא באמצע החצר יש לנענע את כולה. אבל, אם הפרגולה היא על כל המרפסת, ויש כבר דפנות, כל הדיון כאן אינו רלוונטי.

חסידות

צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

שפת אמת דברים לסוכות [תרנ״ב]

מצות הסוכה היא בחי' הגירות כמ״ש ז״ל על זה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. וכמו שהי' אחר יציאת מצרים שהלכו ארבעים שנה במדבר והי' הכנה לכל הדורות. כן ז' ימים אלו הם הכנה לכל השנה. כי העיקר תליא בהתחלה. כאשר הגיד מו״ז ז״ל בענין עודם בירדן קבלו עליהם שלא להניח מז' האומות. ופי' כי ע״י שהקבלה בתחלת כניסתם הי' בטוב לכן הגם שלא גמרו במעשה הכל מ״מ נשאר תיקון מזה ע״ש. וכמו כן הגם שאין יכולין בעוה״ז לעזוב כל הטבע. מ״מ בתחלת יצ״מ היה ההנהגה ממש שלא בדרך הטבע. כמ״ש במד' ולא נחם בדרך ארץ כו' והטעם פן ינחם. כמו כן עתה אחר ימי התשובה והכפרה צריכין להתלהב לצאת מן הטבע. כענין בעל תשובה בחילא סגי כבורח מן השריפה. ובאמת עיקר התשובה הוא להיות דבוק בשורש למעלה.

תעשה ולא מן העשוי

אמרי אמת סוכות שבת חול המועד סוכות

איתא (סוכה ט א) סוכה ישנה ב״ש פוסלין וב״ה מכשירין ואיזו היא סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום אבל אם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשרה ואיתא בתוס' (שם ד״ה סוכה) דאליבא דב״ה בסוכה ישנה צריך לחדש בה דבר, ב״ש מחמירים שסוברים שהסוכה צריכה להיות לגמרי לשם חג, ובית הלל מכשירין שהם סוברים שעיקר הסוכה כבר נעשה כי הפנימיות ישנה תמיד בבנ״י אלא שצריכים לחדש בה ולזאת די במשהו, ולכן יש פסול משום תעשה ולא מן העשוי בסוכה (סוכה יב א) משום שכל אחד ואחד צריך לחדש דבר, ונענוע די לזאת (שם יא א).

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אכילה בתשיעי דרך הנפש

יום כיפור - אכילת בתשיעי

מקורות - הרב יהודה בן חמו

עין איה / ברכות א / פרק ראשון-מאימתי / קג. ברכות ח/ב

ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. תוכן התשובה היא בשני ענינים: להשיב את אבידת רגשותיו הטובות שנפרצו גדריהם, ולזאת תועיל הפרישות מההנאות החומריות ודרכי העולם, שיתבונן בדרכי המוסר והעבורה ליסר נפשו באהבת השם ית' ויראתו. והשני הוא ההרגל, להתרגל בפועל וללכת בדרך טובים, שלא להמשך אחר תאותיו שלא כדרך ד'. וזאת התשובה נשלמת ביחוד דוקא בהיותו עסוק בעניני העולם ותאותיו החומריות לפי המדה הנאותה. ובהיותו מתרחק מדרכי העיון וחיי ההתבודדות ובכל זאת לא תסור ממנו תומתו לפרוש מכל דבר שלא כתורה, זאת היא השלמת התשובה, שתוסיף תת כח אל התשובה העיונית לרומם מעלתה. ע״כ יוה״כ ג״כ מעותד ומוכן הוא לתשובה, אבל תשובתו היא התשובה המעשית ההרגלית, דומה לדברי חז״לי באותו פרק באותו מקום כו'. ע״כ תגמר תשובתו דוקא ע״י אכילה ושתי' והשתתפות בעסקי חומריות, ועכ״ז תהי' הכל כתורה וכמצוה ע״כ כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, שבזה הוא מרומם ג״כ את תשובתו שבעשירי. כי בהשארה רק עיונית, לא תגיע לתכליתה, כ״א בהצרפה למעשה.

שער ההקדמות דרוש בענין מטי ולא מטי:

ולכן נבאר פה ענין זה, הנקרא בספר הזהר מטי ולא מטי במקומות רבים, ושומרהו לכ״מ שתצטרך אליו. הנה בבא אור העליון ליכנס תוך הכלי, אין כח בכלי לסבלו, וכדי שלא ישתבר הכלי, התחכם האור ההוא, והמציא המצאה גדולה, והוא, כי הנה בראשונה נכנס לתוכו, ותכף חוזר ומסתלק מתוכו, ובכל רגע ורגע שנכנס לתוכו, נותן כח בכלי ומתחזק לאט לאט, על דרך מדרגות, ותכף יוצא ממנו, כדי שלא ישתבר, וכך הוא עושה פעמים רבות, כי נכנס האור תוך הכלי, ויוצא, ונכנס ויוצא, עד שנגמר הכלי ונתחזק, ואז נכנס לתוכו, ונשאר שם בקבע.

ספר ליקוטי הלכות או״ח - הלכות ראש השנה הלכה ב

ו) וְזֶהוּ שֶׁמִּצְוָה לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי עִקַּר הַחֵשֶׁק נַעֲשֶה עַל יְדֵי הַמְּנִיעָה, (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם), כִּי עַל יְדֵי שֶׁמּוֹנְעִין הַדָּבָר מִמֶּנּוּ הוּא חוֹשֵׁק בְּיוֹתֵר. כִּי הַמְּנִיעָה הוּא רַק בִּשְׁבִיל הַחֵשֶׁק, (עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב). וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת שְׁנֵיהֶם הֵם מֻכְרָחִים, דְּהַיְנוּ הַמְּנִיעָה וְהַחֵשֶׁק, כִּי הַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ צְרִיכִין גַּם כֵּן מְאֹד, כִּי צָרִיךְ לְקַבֵּל בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה וְאִם מְקַבְּלִין בְּיוֹתֵר מֵהָרָאוּי לוֹ בָּזֶה נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי, כִּי רִבּוּי הַשֶּׁמֶן גּוֹרֵם כִּבּוּי הַנֵּר, כִּי אֵין יָכוֹל לְקַבֵּל רִבּוּי הָאוֹר. נִמְצָא, שֶׁזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָצָה לְתַקֵּן נִתְקַלְקֵל, דְּהַיְנוּ מַהה שֶּׁהָיָה רוֹצֶה לְהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, דְּהַיְנוּ לְהַמְשִׁיךְ חִיּוּת דִּקְדֻשָּׁה לְמַטָּה וּמֵחֲמַת שֶׁרָצָה יוֹתֵר מֵהַמִּדָּה עַל יְדֵי זֶה חָזַר וְקִלְקֵל, כִּי אֵין יָכוֹל לִסְבֹּל רִבּוּי הָאוֹר וְחוֹזֵר וְנִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה, עַל כֵּן כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁרוֹצִין לַעֲשוֹת בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה מְנִיעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל פִּתְאֹם הָאוֹר שֶׁלֹּא בְּהַדְרָגָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ. אַמְרִינָן לוֹ הַמְתֵּן. בְּחִינַת מְנִיעָה שֶׁמּוֹנְעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁבָּא לִטָּהֵר וְלַעֲשוֹת דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְקַבֵּל הָאוֹר פִּתְאֹם שֶׁלֹּא בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה וְעַל כֵּן מוֹנְעִין אוֹתוֹ וְעַל יְדֵי הַמְּנִיעָה נַעֲשֶה לוֹ חֵשֶׁק יוֹתֵר וַאֲזַי הוּא חוֹשֵׁק וְכוֹסֵף מְאֹד וְהַמְּנִיעָה מוֹנַעַת אוֹתוֹ וַאֲזַי הוּא חוֹשֵׁק יוֹתֵר וְהַמְּנִיעָה מוֹנַעַת יוֹתֵר, וְעַל יְדֵי זֶה, הַיְנוּ עַל יְדֵי הַמְּנִיעָה וְהַחֵשֶׁק נַעֲשֶה כְּלִי לְקַבֵּל בְּתוֹכוֹ אֶת הָאוֹר בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה, הַיְנוּ כְּשֶׁזּוֹכֶה אַחַר כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵשֶׁק גָּדוֹל כְּפִי הַמְּנִיעָה וּמְשַׁבֵּר אֶת הַמְּנִיעָה וְזוֹכֶה לְמַה שֶּׁהִוּא חוֹשֵׁק אָז נַעֲשֶה מֵהַמְּנִיעָה שֶׁהָיָה לוֹ קֹדֶם כְּלִי לְקַבֵּל בְּתוֹכוֹ אֶת הָאוֹר הַנֶּחֱשָׁק. וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁכָּל הַיִּסּוּרִים וְהַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַצַּדִּיק הָאֱמֶת נַעֲשֶה מֵהֶם כְּלִי לְקַבֵּל אַחַר כָּךְ בְּתוֹכוֹ קְדֻשַּׁת יִשְרָאֵל. נִמְצָא, שֶּׁהַמְּנִיעָה הִיא טוֹבָה גְּדוֹלָה, כִּי עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶה כְּלִי לְקַבֵּל אוֹר הַקְּדֻשָּׁה בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה. וְעַל כֵּן קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים צְרִיכִין דַּיְקָא לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, כִּי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁצְּרִיכִין לִזְכּוֹת לְנֶחֱשָׁק גָּדוֹל לַנְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה בְּחִינַת קָמַץ צְרִיכִין לְבַטֵּל עַצְמוֹ מִכֹּל וְכֹל כַּנַּ״ל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא בְּחִינַת קָמַץ, בְּחִינַת כֶּתֶר כִּי אִם עַל יְדֵי בִּטּוּל גָּמוּר, אֲבָל בֶּאֱמֶת הַבִּטּוּל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב לְקַבֵּל הָאוֹר בְּתוֹךְ בְּחִינַת כְּלִי בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה, עַל כֵּן צְרִיכִין לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, וְהָאֲכִילָה שֶׁמְּחֻיָּבִים לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר הוּא בְּחִינַת מְנִיעָה כְּנֶגֶד קְדֻשַּׁת הַתַּעֲנִית שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, בִּבְחִינַת הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן, כִּי לְפִי גֹּדֶל קְדֻשַּׁת יוֹם הַכִּפּוּרִים מִגֹּדֶל הַחֵשֶׁק וְהַכִּסּוּפִין וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת לִקְדֻשָּׁה כָּזוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּוַדַּאי הָיוּ רֹב בְּנֵי יִשְרָאֵל מַפְרִישִׁין עַצְמָן בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבִפְרִישׁוּת גָּדוֹל סָמוּךְ לְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם קָדוֹשׁ וְנוֹרָא כָּזֶה וּבְוַדַּאי לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִתְעַנֵּג בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר מִגֹּדֶל הַחֵשֶׁק וְהַכִּסּוּפִין לִקְדֻשַּׁת יוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָנַע אוֹתָנוּ מִזֶּה וְגָזַר לֶאֱכֹל דַּיְקָא בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, בִּבְחִינַת הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ, אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן, בְּחִינַת מְנִיעָה, כִּי גַּם בְּהַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ יֵשׁ בְּחִינַת מְנִיעָה, שֶׁגַּם הַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ הוּא קֹדֶשׁ, אַךְ הַמְּנִיעָה הוּא בִּשְׁבִיל קִיּוּם הָאָדָם שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כַּנַּ״ל כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל הָאוֹר עַל יְדֵי כְּלִי בְּמִדָּה וּבְהַדְרָגָה. וְזֶה בְּחִינַת אֲכִילַת עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַמְתֵּן, בְּחִינַת מְנִיעָה כְּדֵי שֶׁיּוּכַל אַחַר כָּךְ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַגָּדוֹל עַל יְדֵי גֹּדֶל הַחֵשֶׁק וְהַבִּטּוּל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נַעֲשָה כְּלִי עַל יְדֵי בְּחִינַת הַמְּנִיעָה, דְּהַיְנוּ אֲכִילַת עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות