ת פ ק י ד ה ר ב
דגם הרבנות האידיאלי בימינו
היחס בין הרב לתלמיד
ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו! - אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי.
לסיכום, אין לאדם ללמוד תורה מהרב אלא אם כן הוא רואה ברבו מלאך ה' צבאות ממש (ואין גדר ברור מהו מלאך ה', אלא כל שרבו נראה בעיני הלומד כמלאך ראוי לו ללמוד ממנו), ואין להביא ראיה מר' מאיר שלמד תורה מאלישע בן אבויה, שר' מאיר לרוב גדלותו קדושתו ידע להקשיב לדעת ה' ולא לדעת רבו, ובכך הוא הצליח לברור בין הקדוש לטמא.
הא' בתלמוד, פירוש שילמד מרבו ולא יסמוך על חכמתו…הה' באימה שצריך לישב באימה לפני רבו וכמו שאמרו (שבת ל' ע״ב) כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור אין רואה סימן טוב במשנתו שנאמר שפתותיו מור עובר אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, והטעם הוא כי צריך שיהיה לו הכנה לקבל, ודבר זה כאשר יש לו אימה מרבו ואז הוא יש לו משפט מקבל מרבו כי אשר יש לו אימה מרבו נחשב אליו תלמיד מקבל, ואם אין התלמיד יושב באימה אין עליו משפט התלמיד אשר הוא מקבל ואז אינו רואה סימן טוב במשנתו לקבל כאשר אינו מוכן לקבלה ולפיכך אמר באימה. הו' ביראה, ההפרש בין אימה ויראה, כי האימה כאשר יראה גדולתו של רבו ומפני זה יש אימה עליו, והיראה כאשר מביט קטנותו ושפלותו הוא ירא, כי מי אשר הוא גדול יש לאדם להתירא מלפניו אף מי שאינו קטן הוא ירא מפני הגדול ומי שהוא קטן מתירא אף ממי שאינו גדול מאוד. ולפיכך יש לתלמיד לישב באימה וביראה שיהיה מכיר ערך רוממות גדולות רבו וגם יכיר קטנות ערכו. ויותר יש לפרש באימה וביראה, שיהיה לו אימה ויראה מן הש״י שיהיה מכיר ערך רוממות הש״י וגדולתו יתברך ויכיר גם כן שפלות ערכו וזהו באימה וביראה. וכן אמרו אצל המלאכים שעושין באימה וביראה רצון קונם וכן פירושו בכאן באימה וביראה כי צריך שיהיה האדם מוכן לקבל וזה כאשר הוא נחשב עלול, אבל מי שהוא בעיניו חשוב ובעל מעלה אין לו הכנה לקבל כלל… היח' באמונת חכמים, כי כאשר מאמין בדברי חכמים אז יש לו דביקות בחכמים כאשר מאמין בהם וראוי שיקנה חכמת החכמים ויהיה מכלל החכמים, אבל אם אין מאמין בדברי חכמים איך יהיה חכם. וכך אמרו בפרק במה מדליקין (שבת כ״ג ע״ב) דדחיל מרבנן הוא עצמו יהא תלמיד חכם…הכו' המכיר את מקומו, פירוש שיודע ערך מעלתו וחסרונו, אבל אם מחשיב עצמו חשוב יותר ממה שהוא והוא טועה בעצמו, ואין התורה ראויה להיות במקום טעות רק תורת אמת היא ולכך צריך שיהיה מכיר מקומו ולא יטעה עצמו. ועוד אם טועה בעצמו כך הוא טועה בכמה דברים בדברי תורה, אבל מי שהוא מכיר את עצמו ואת מעלתו, ואם יראה חסרון בעצמו הוא מכיר גם כן כל חסרון אשר יש לו בתלמודו ואין מקבל אונאה בשום דבר. ויש לפרש גם כן כי כאשר מכיר מקומו שהוא חסר תורה ראוי לקבל את התורה, אבל אם טועה בעצמו ומחשיב עצמו חכם ושלם מי שהוא שלם אין צריך אליו השלמה בתורה ואינו זוכה אל קבלת התורה, ולפיכך המכיר את מקומו הוא שורש גדול אל התורה… המד' הלומד על מנת ללמד דבר זה כי זה עצם התורה שילמד אחרים גם כן, ולא נתנה התורה שתעמוד אצלו רק נתנה תורה ללמד לאחרים. ודבר זה בארנו למעלה הרבה כי עצם התורה היא שילמד אותה לאחרים, וכן המ״ה שילמוד על מנת לעשות דבר זה גם כן עיקר התורה שאין התלמוד עיקר רק המעשה עיקר, ולפיכך אם אין תלמודו ללמד אחרים או לעשות אין זה ראוי אל התורה, כי התורה נתנה לאדם כדי שילמד אותה לאחרים כמו שהשם ית' נתן התורה למשה ומשה למדה לישראל, כי אין היחיד ראוי אל התורה למעלתה. ולפיכך עיקר למוד התורה ללמד אותה לאחרים וכמו שאמרו ז״ל בנדרים בפרק אין בין המודר (ל״ז ע״א) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם הרי שמצווה האדם למסור התורה לאחרים בחנם, ומכל שכן שילמוד על מנת לעשות כי אין התלמוד עיקר ואם לא יעשה אינו ראוי לקבלת התורה.
לסיכום, מידות אלו שמנו חכמים שהן תנאי ללימוד התורה מציבות את המלמד בעמדה קשה מאוד. מחד הוא עדיין תלמיד, ומאידך הוא גם רב. הוא צריך שייראו ממנו. כרב, הוא צריך לשדר סמכות, אולם כתלמיד עליו לראות את עצמו תמיד חסר. ככל תלמיד, עליו ללמוד על מנת ללמד, וללמוד על מנת לעשות, אולם לא תמיד עשייתו היא הקובעת, אלא עשיית הציבור, היינו שעליו ללמוד על מנת לגרום לציבור לעשות.
הרבצת תורה
ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, כי מטא למערתיה דרבי חייא איעלמא מיניה. חלש דעתיה, אמר: רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת. כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית? חס ושלום, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי! - אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל? מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא, וגדילנא נישבי, וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו: עד דהדרנא ואתינא - אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל. היינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשי חייא! אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי (לרבי): אפילו ממר? - אמר ליה: אין.
א״ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קמנצית כו'. יראה בזה שהשיב לו ר' חייא דדידי עדיפא מדידך דאי משתכחת תורה ח״ו ודאי דהוה דידך עדיפא שעל ידי פלפולך תחזירה אבל אנא עבידנא שלא תשתכח ואם כן דידך אינה אלא בכח ודידי הוא בפועל, ויותר משובח דבר שהוא בפועל מאשר הוא בכח. ואמר מאי עבידנא אזלינא ושדינא כתנא כו' שכל מעשה הזה לתורה הוא בתחלה לשם שמים ולא היה בו שום שתוף דבר אחר וכוונה אחרת שלא לשם שמים כי אלו קנה בהמה לעורה היה בו מצד המוכר שיתוף דבר אחר אבל מתחלת גידול הכתנא היה לשם תורה ולמצוה כדמסיים ומאכילנא לבשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא כו' עד דאתינא אקרו ואתנו אהדדי כו' שכל אחד נעשה לומד ומלמד שהוא מעלה העליונה בתורה ועל ידי זה לא תשתכח תורה מישראל ומסיק ודקדק דאמר רבי גדולים מעשה חייא שהם עדיפים וגדולים מדר' חנינא מפני דר' חייא הם במעשה ובפועל ודר' חנינא אינן אלא בכח.
כי מה שנעלמה ממנו המערה מורה על שהיה לרבי חייא מעלת השכל, אשר השכל נבדל מבני אדם, ובפרט השכל אשר הוא פלפול שמוציא דבר מתוך דבר. והשיב לו. תורה כמותו לא ריבצת כי רבוץ התורה לאחרים הוא עוד יותר שכל נבדל מן פלפול תורה, וזה ההבדל ידוע כי המשפיע תורה לזולתו יושב בישיבה של מעלה ולא כן מי שלומד בעצמו, כי זה הוא מדת האדם אשר הוא מקבל, ולפיכך נעלם מיניה מערתא דרבי חייא.
לסיכום, הרבצת התורה גדולה יותר מהפלפול בדברי תורה, כי היא טיפול מונע. דווקא הלימוד לאחר מורה על מעלתה של התורה שהינה שכלית ונבדלת מבני האדם, כי האדם אינו עוסק בה בתוך עצמו על ידי פלפולו ושיכלו הוא, אלא מעביר אותה הלאה ל׳שכלים' אחרים.
איתא בשם הגר״א (בס' המאור הגדול) שאם היו בונים בית הכנסת בכוונה יתירה, שאף הקרדום שחוטב העצים הי' עושה ישראל לשם השמים בכוונה תחילה, לא היו מתפללין באותה בית הכנסת במחשבה זרה. וביאר שזהו הטעם שרבי חייא מלכתחילה זרע פשתן לגדל רשתות לצוד צבאים לעשות מעורותיהם קלף לכתוב עליהם מגילות בשביל התינוקות. שכל זה היה בכוונה יתירה לשם שמים, כדי שע״י זה יצליחו הילדים אחר כך בלימוד התורה. והוסיף הגר״א קוטלר ז״ל (משנת רבי אהרן ח״א ע' קמ״ה) שמזה שרבי חייא אמר "ומאכילנא בשרייהו ליתמי" והרי ר' חייא לא בא לפאר מעשיו הטובים, אלא רק להגיד מה שעשה לטובת - "שלא תשתכח תורה מישראל", "ויתמי" משמע שלסתם יתומים נתן, לא לאלה שלומדים תורה, הרי שגם מעשה חסד זה בכלל העולה להצלחת התורה שלמדו אח״כ הילדים מתוך הקלף של אותם צבאים? מכשרם ליתומים. ובשו״ת ר' עזריאל הילדסהיימר (ח״ב ע' ת״ג) הביא עוד בשם הגר״א שדבר זה הוא גם בהיפוך, שאם עושה מעשה רע, וההכנה היא גם במחשבת זדון, אז היצה״ר יעזור לו בדרכו המושחת, ולכן מצאנו בדור הפלגה שנזכר כמה פעמים שאמרו "הבה" נלבנה לבנים, "הבה" נבנה לנו עיר, שכל מחשבותם וכוונתם לזה, הי' מועיל להגיע אל מטרתם ותכליתם.
לסיכום, חשוב שהרב יעשה הכל לשם שמים. גם הפעילות הגשמית של הרב היא חלק בלתי נפרד מהעיסוק הרבני, וגם הוא צריך שיהיה בכוונה לקדש שם שמים.
הוראת הלכה
כשקבעו רב קבוע אסור לאחר להורות אפילו גדול ממנו בחכמה ושנים…עכשיו…שבכל עיר ועיר ממנים רב להורות הוראות ואסור למישהו להשיג גבולו בהוראה.
גמילות חסדים
בשם ר' חיים מבריסק מוסרים שתפקידו העיקרי של הרב לדעתו הוא לעסוק בגמילות חסד. הגדרה זו עלולה להפתיע לכאורה, בפרט מפיו של גאון הלמדנות בדורו, שהרבצת התורה היתה בראש מעייניו. אולם מי שמכיר את תולדות הרבנות בישראל לא מופתע כל כך. גם הרבצת תורה היא גמילות חסד לתלמידים הצמאים לתורת רבם. ר' חיים, שהיה ידוע ומפורסם בחומרותיו והידוריו במצוות, היה נוהג מידת חסידות גדולה גם ובעיקר במידת החסד. נשים שסטו מדרכן וילדו ממזרים היו משליכות את תינוקותיהן לפתח ביתו, כי סמכו על כך שלא יימצא להם דואג ומטפל טוב ממנו. המשימה של הפעלת מערכת צדקה וחסד היתה מאז ומעולם תפקידם של גדולי התורה. החל ממשה רבנו שנאמר עליו "כאשר ישא האומן את היונק" ודאג להאכיל את העם ולהשקותו, דרך גדולי התנאים ר' חנינא בן תרדיון (ע״ז יז ע״ב), ר' פנחס בן יאיר (חולין ז ע״ב) ור' עקיבא (ב״מ יא ע״ב) עד דורותינו האחרונים התפקיד החברתי היתה משימה רבנית מובהקת. הרב עמד לצידם של העניים והעשוקים נגד העשירים והתקיפים. המסורת היהודית יודעת לספר סיפורים רבים על הדרכים המגוונות בהן רבנים הצליחו להתרים עשירים בעין יפה לאלמנות ויתומים, לחסרי בית ולהכנסת כלה, לקימחא דפיסחא ולמתנות לאביונים, לפליטים שביקשו מקלט ולפדיון שבויים. הרבנים עסקו בשלום בית, בביקור חולים ובניחום אבלים. לפעמים הם עצמם שילמו את החוב שחייבו נידון בדין, או שכיסו מכיסם הוצאות שנגרמו בעטיה של פסיקה שבה נאלצו להטריף מאכלו של עני.
התכונות הנדרשות מהרב
בְּנֵי סִימוֹנַיָּיא שם מקום אַתּוּן לְגַבֵּי רַבִּי באו לפני רבי אָמְרִין לֵיהּ, בְּעָא תִּתֵּן לָן חַד בַּר נַשׁ אנו מבקשים שתתן לנו אדם אחד, שהוא דְּרֵישׁ דרשן דַּיָּין. וְחָזַר סָפַר ראוי להיות חזן מְתַנְיָין מלמד תינוקות וַעֲבַד לָן כָּל צוֹרְכִינַן ויעשה לנו כל צרכינו וִיהָב לוֹן ונתן להם את לֵוִי בַּר סִיסַי. עָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּהוּ עָלֶיהָ. אָתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ באו ושאלוהו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? וְלֹא אָגִיבוּן לא ענה להם. רַקָּה דָּם ולא רוק, מה דינה? וְלֹא אָגִיבוּן ולא ענה להם. אָמְרִין, דִּילְמָה דְּלֵית הוּא מָרִי אוּלְפָּן אמרו, אולי אינו בעל הלכה נִישְׁאוֹל לֵיהּ נשאל אותו בדברי אגדה. שְׁאָלוּן לֵיהּ דְּאֲגָדָה. אַתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ שאלו אותו מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב מה זה שכתוב (דניאל י) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. והשאלה היא אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? כי אמת, משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה. ורשום אינו אלא כסימן ודרך עראי. וְלֹא אַגִיבוּן לא ענה להם. אַתּוּן לְגַבֵּי דְּרַבִּי אָמְרוּן לֵיהּ באו לפני רבי ואמרו לו הַדִּין פַּיְיסוּנָא דְּפַיְיסָנְתְךָ? האם זה הפיוס שפייסת אותנו? אָמַר לוֹן חָיֵּיכוֹן אמר להם, חייכם בַּר נַשׁ דִּכְוָותֵי יְהָבִית לְכוֹן אדם כמוני נתתי לכם. שָׁלַח אָיְיתִיתֵיהּ וְשָׁאַל לֵיהּ שלח רבי להביא אליו את לוי בר סיסי אָמַר לֵיהּ שאל אותו רבי רַקָּה דָּם מַהוּ? א״ל ענה לו אִם יֵשׁ בּוֹ צַחְצוּחִית שֶׁל רוֹק כָּשֵׁר. שאל אותו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? א״ל ענה לו בְּשִׁינֵיהָ. א״ל מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב שאלו מה זה שכתוב אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? א״ל ענה לו עַד שֶׁלֹּא נִתְּחָתַם גְּזָר דִּין, רָשׁוּם שאפשר לבטלו בתפלה מִשֶּׁנִּתְּחָתַם גְּזָר דִּין, אֱמֶת. אָמַר לֵיהּ שאלו רבי וְלָמָּה לֹא אַגִיבְתֵּינוּן? מדוע לא ענית להם? אָמַר לֵיהּ, עָשׂוּ לִי בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עָלֶיהָ וְטָפַח רוּחִי עָלַי וְקָרָא עָלָיו (משלי ל) אִם נָבַלְתָּ כלומר, אם אתה מוצא עצמך שאינך יודע להשיב, הסיבה היא בְהִתְנַשֵּׂא שהיית מתנשא בעצמך. וְאִם זַמּוֹתָ ואם חשבת להתגאות בדבר תורה יָד לְפֶה סוף שתשים יד לפה, שלא יהיה בידך להשיב. מִי גָּרַם לְךָ לְהִתְּנָבֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה? עַל שֶׁנִּישֵּׂאת בָּהֶן עַצְמְךָ.
ג' סוגי מורים ומדריכים רוחנים חכימא ספרא חזנא שבאופן רגיל מלאו תפקידים אלו ג בני אדם והם בקשו מרבי שיתן להם אדם שיאחד כל הג תפקידים בידו א) חכימא הוא דריש דיין ב) ספרא הוא ספר מתניין ג) חזן, והוסיפו עוד ועביד לון כל צרכינן הוא כנראה תפקיד של צרכי ועניני העדה. ומפני זה אמר עליו בהספדו אבוה דשמואל שלוי דומה לגפן יחידי שעושה מאה חביות יין מה שעושים מאה גפנים אחרים כמ״ש בברכות סוף פ״ב, אחרי שהוא ריכז באישיותו רב הגוונית חכמות רבות.
כד דמך ר' לוי בר סיסי על אבוי דשמואל ואפטר עילוי: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא. למה היה לוי בן סיסי דומה למלך שהיה לו כרם והיה בו מאה גפנים והיו עושות כל שנה ושנה מאה חביות של יין עמד על חמשים עמד על ארבעים עמד על שלשים עמד על עשרים עמד על עשר עמד על אחד והיה עושה מאה חביות של יין והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כולו כך היה רבי לוי בר סיסי חביב לפני הקדוש ברוך הוא ככל אדם הדא הוא דכתיב: כי זה כל האדם.
כי הוא לבדו לא היה גפן יחידי אלא כרם שלם המכיל גפנים מגפנים שונים באיכותם ואכן איש האשכולות היה רבי לוי בר סיסי גדול הדור בהלכה ואגדה גדול בהוראה ובמשפטים ויחד עם זה גם חזן וסופר משנה ועסקן ציבורי בכל ענפי עסקנות הציבור והיחיד כמ״ש ביבמות פי״ב ה״ו וכמה גדול האבדה בפטירת אדם גדול כזה שהוא כרם בדורו מי יתן לנו חליפתו ומי יתן לנו תמורתו.
לסיכום, על הרב להיות איש אשכולות אמיתי שכל ענייני הנהגת הציבור בו, אולם מאחר והוא משרת ציבור עליו להיות קשוב לציבור, ולכן עליו למלא את הפונקציות שהציבור חפץ בהן, שהם בעקר הפונקציות המעשיות. יחד עם כל זאת עליו להיות ענוותן ביותר, ולא יתגאה בעצמו כלל.
החובה המוטלת על הרב לעסוק בענייני הציבור
ואיבעית אימא: הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל. רבי יהודה אומר: עד שיהא שם זקן או תלמיד, לפי שאין הכל בקיאין בדבר. אמר אביי: שמע מינה: צורבא מרבנן דאיכא במתא - כל מילי דמתא עליה רמיא.
אין בה אילנות והוא מקום הראוי להם בידוע שלא נחרש הקבר אחר הציון שאלו כן כבר נטעו אילנות לשם ומגדולי המחברים פסקו שאף אם מצא בה אילנות אין סומכין להקל אא״כ היה שם זקן או תלמיד שהתלמיד חוקר את הדברים בענין שהוא מכיר שצריך להוראה שכל שהוא תלמיד ותיק בעירו ואין שם גדול הימנו בחכמה הוטלו עליו צרכי העיר ואין לו להתנצל מהם והוא שאמרו צורבא מרבנן דאיכא במתא מילי דמתא עליה דידיה רמיין ושאר בני אדם אין בקיאין לידע שמותר לנטוע בזו ולא בזו.
לסיכום, תלמיד חכם הנמצא בעיר אינו יכול להישמט מהחובה המוטלת עליו לעסוק בכל העניינים המעשיים של העיר, ואסור לו לתחום עצמו לתחום אחד בלבד, כגון לימוד או עיסוק בפן זה או אחר של ענייני היהדות.
היחס לו זוכה הרב
אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני בני מחוזא כולהו רחמו לי, כיון דהואי דיינא, אמינא: מינייהו סנו לי ומינייהו רחמו לי, כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי למחר, אמינא: אם מרחם - כולהו רחמו לי, אי מסנו - כולהו סנו לי.
וכל שכן אם היו שני בעלי הדין אחד אוהבו ואחד שונאו ותלמיד חכם שבעיר שצרכי העיר מוטלין עליו וכמו שאמרו במסכת מועד קטן ו' א' צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיין אף על פי שאוהבין אותו בני עירו או ששונאין אותו אינו נמנע מלדונם שאין אהבתם אותו אלא שאינו מוכיחם כל כך בקושי ובדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום ואין שנאתו אלא מצד שמחייב אי זה מהם בדינו ומאחר שרואים שהיום מחייב פלוני ופלוני למחר אף הם אומרים לא שנאה מעוררתו אלא בנימוסיהון אינון עסקין:
לסיכום, יש לרב להוכיח את בני עירו, ולעמוד על המשמר ולא לאפשר פרצות אלו ואחרות, דבר אשר בהחלט יכול לגרור שנאה ואיבה כלפי הרב, אולם מאחר והציבור רואה שהרב אינו רק 'דין' אלא יש בו הרבה 'חסד' ו׳רחמים' הם מקבלים ממנו. צריך הרבה סייעתא דשמיא לפתח יכולת להפעיל שיקול דעת בעניין ולדעת איך לנהוג ומתי לאחוז במידה זו או אחרת. המאירי מדגיש כי אי ההוכחה של הרב בצורה חריפה לא נובעת מפחיתות או מחוסר עמידה על ענייני דשמיא, אלא מאחר והוא רוצה לקרבם אינו מוכיחם בדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום.
תפקידו של רב בימינו: אמרו חז״ל בפרקי אבות 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות', ועיקר הכוונה הוא שישתדל האדם להרחיק עצמו מלנהוג שררה על הציבור, אבל חלילה לחשוב שהמכוון הוא רבנות במובן הרגיל, ובפרט שבנוגע לרבנות סיפרו לנו רז״ל במסכת הוריות דף י' איך שר' יהושע אמר לשני תלמידיו ר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן גודגדא כשביקש להושיבם בראש ולא רצו כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, ואין זה כלל רבנות אלא עבדות, להיות עבד לעם קדוש. והנה בדורות הקודמים ואפילו בדורות שלפנינו היה עיקר תפקיד הרב להכשיר רק את עצמו להיות עמל תמיד בתורה, כדי שיוכל להיות משיב כהלכה על כל מה שישאלו ממנו, כי אז היתה התורה חביבה על כולם וכל בניך למודי ה', ורבים היו השואלים את דבר ה', ולכן היה רק זה עיקר תפקידו של הרב. אמנם בזמננו אנו ובייחוד במדינות הרחוקות אשר מסיבת אורך הגלות עזובה היא שמה התורה במידה מבהילה שם מוטל על הרב לקיים מה שאמרו חכמינו ז״ל צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא, וצריך הרב להתעניין ולקחת חלק בכל ענייני הציבור כדי להכניס שם את הקודש ולהשגיח שכל דבר ודבר יסודר על פי רוח התורה, ולכן חוץ ממה שהרב צריך להכשיר את עצמו לתשובות, צריך הוא לעורר ולהכשיר את קהל עדתו לשאלות בבחינה זו של מי שאינו יודע לשאול את פתח לו, ועל הרב בעצמו מוטל התפקיד לברוא וליצור את הצורך והנחיצות ברב, על ידי זה שיעמוד תמיד על המשמר ולדבר על העם השכם והערב ללמד ולהוכיח ולהורות להם את הדרך הישרה אשר ילכון בה.
הדגם האידיאלי הוא שהרב המקומי יהיה המרא דאתרא ואליו יש לפנות בכל שאלה. ואם השאלה מחייבת מומחיות הוא יודע להפנות את השאלה למומחה המתאים. (הדבר דומה קצת לרפואה, רופא המשפחה מפנה למומחה הספציפי). בימינו, שהתקשורת מאד מפותחת, אנשים פונים בשאלותיהם גם לרבנים מחוץ למקומם, ובפרט אם יש להם קשר אישי אתם, כגון שהם גרו בעבר בעירם, או שלמדו אצלם (לדוגמא, יוצאי ישיבות, אע״פ שראשי הישיבות בדרך כלל אינם פוסקי הלכות, אולם הם בכל זאת נוקטים עמדות בנושאים הלכתיים ורעיוניים). הדואר, הטלפון, הפקס והאינטרנט מאפשרים לתלמיד להישאר קשור לרבו גם לאחר שאחד מהם שינה את מקומו. ומכיון שיש התולים פסקי הלכה בהשקפתו של הרב, אם השקפת המרא דאתרא אינה מוסכמת עליהם, הם מעדיפים להפנות את שאלותיהם לרב המקובל עליהם. לכן קשה כיום להגדיר במדוייק מיהו המרא דאתרא. אך בכל זאת גם בימינו הכלל הוא "עשה לך רב" עד כמה שאפשר. ובדרך כלל המרא דאתרא, אם הוא פוסק והוא גם מלמד תורה במקום, הקשר האישי אתו קרוב ומצוי יותר.
לָשׂוּם, אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.
יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה