וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה
חובה בסיסית
שו״ע נג כד
צבור שצריכין לשכור רב ושליח ציבור ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה הוא קודם. ואם לאו, ש״צ קודם.
משנ״ב שם
הוא קודם - אף על גב דיחסר להם עי״ז מצות תפלה שלא יהיה להם מי שיוציאם ידי חובתם, זה שיהיה רב ומורה צדק שיודיעם תורת ד' ומשפטיה עדיף מן התפלה.
ביאור הלכה שם ד״ה שליח צבור
הוא נובע מתשובת הרא״ש. ומזה יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצות התורה ומשפטיה איך להתנהג ולא יהיו כעוורים המגששים באפילה דאפילו אם על ידי זה נדחית לגמרי מצות תפלה אצלם, גם כן החיוב הזה הוא קודם. ובפרט אם אנשי העיר יכולין ג״כ להתפלל לעצמן בודאי זה קודם, ומזה ימלאו רתת ופחד איזה מהעיירות הנמצאים מחוץ למדינה שאין להם רב ומורה צדק בעירם ועון גדול הוא כמו שביארנו. הגם שלוקחין להם שו״ב עם כל זה הלא צריכין לאיש מו״צ שיורה להם דיני שבת ויו״ט והלכות פסח החמורה, ודיני טבילת מקוה וכל פרטי הלכות נדה ושאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וכ״ש שיש ששוכרין להם ש״ץ מפורסם למנגן גדול בעד כמה מאות רו״כ לשנה שינגן להם בקול נעים ובשיעור כזה היו יכולין ליקח להם רב ומ״ץ וגם ש״ץ שיהיה יוכל לעבור לפני התיבה בשבת ויו״ט ור״ה ויוהכ״פ כאשר במדינתינו, ובודאי היה מתקבל עבור זה תפלתם למרום משא״כ עתה שהתמנות הש״ץ הוא שלא לש״ש ע״ז נאמר נתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה וסוף דבר הוא שעי״ז הולכת העיר מדחי לדחי שאין להם מורה ומנהיג בדרכי ד', ובאים עי״ז לידי חילול שבת ויו״ט ואכילת חשש חמץ ח״ו, ומי יודע עוד כמה איסורים מחייבי כריתות ח״ו השם ישמרנו מאנשים כאלו.
עולת תמיד שם (הרב שמואל ב״ר יוסף מקרקא 1640)
וכתב בספר כנסת הגדולה [הגהות ב״י] בשם תשובה אחת דלמינוי חכם מרביץ תורה אפילו המיעוט יכול לכוף לרוב, משום דהוי מגדר מלתא דקום עשה.
פסקי תשובות שם
ועתה שהש״ץ אינו אלא לקדיש וקדושה ופיוטים, וכל אחד מתפלל לעצמו, לא שייך כלל דין זה, ותמיד רב ומו״צ קודם, ובש״ץ יסתפקו אף במי שאין מומחה ואין קולו ערב כל כך,
שו״ת מהריט״ץ החדשות סימן קלג (צפת 1560)
כל קהל ועדה מישראל שאין שוכרין וממנין עליהם חכם ונבון גדול בחכמה ויראת חטא, הוה להו כעוברים בלאו ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. .
שם קהילה עליה
שולחן ערוך סימן תסח סעיף ד
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. . ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. .
ביאור הלכה שם
עיין באחרונים. . וכתבו עוד בקהלה שנחרבה ונתישבה ע״י אנשים אחרים שנוהגים היו להקל באיזה דבר במקומות שבאו משם. . ובפמ״ג מסתפק אפילו בנשארו בה קצת כיון שנתגרשו רובם עיין שם. ולענ״ד בנשארו בה אפילו מיעוט כל שיש עדיין שם קהלה עליה, הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום הזה. . ומבואר שם דקהלה שיש בה מנין מיקרי קהלה, והבאים לשם נטפלים. ופשוט דכוונתו שיש לה עכ״פ כל צרכי צבור כנהוג, דהיינו: ביהכ״נ ומתפללים בה בכל יום בצבור, ויש להם רב מו״צ ומקוה וכדומה כנהוג בכל קהלות ישראל, דאל״ה גם היא בעצמה נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג.
מטרות התפקיד
גמרא מגילה טו:
רבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבב״ח אמר ריו״ח: מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו! אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי.
ירושלמי, יבמות, פרק יב', הלכה ו' (עם ביאור)
בְּנֵי סִימוֹנַיָּיא שם מקום אַתּוּן לְגַבֵּי רַבִּי באו לפני רבי אָמְרִין לֵיהּ, בְּעָא תִּתֵּן לָן חַד בַּר נַשׁ אנו מבקשים שתתן לנו אדם אחד, שהוא דְּרֵישׁ דרשן דַּיָּין, וְחָזַן, סָפַר מְתַנְיָין, מלמד תינוקות, וַעֲבַד לָן כָּל צוֹרְכִינַן ויעשה לנו כל צרכינו וִיהָב לוֹן ונתן להם את לֵוִי בַּר סִיסַי. עָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּהוּ עָלֶיהָ. אָתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ באו ושאלוהו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? וְלֹא אָגִיבוּן לא ענה להם. רַקָּה דָּם ולא רוק, מה דינה? וְלֹא אָגִיבוּן ולא ענה להם. אָמְרִין, דִּילְמָה דְּלֵית הוּא מָרִי אוּלְפָּן אמרו, אולי אינו בעל הלכה נִישְׁאוֹל לֵיהּ נשאל אותו בדברי אגדה. שְׁאָלוּן לֵיהּ דְּאֲגָדָה. אַתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ שאלו אותו מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב מה זה שכתוב (דניאל י) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. והשאלה היא אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? כי אמת, משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה. ורשום אינו אלא כסימן ודרך עראי. וְלֹא אַגִיבוּן לא ענה להם. אַתּוּן לְגַבֵּי דְּרַבִּי אָמְרוּן לֵיהּ באו לפני רבי ואמרו לו הַדִּין פַּיְיסוּנָא דְּפַיְיסָנְתְךָ? האם זה הפיוס שפייסת אותנו? אָמַר לוֹן חָיֵּיכוֹן אמר להם, חייכם בַּר נַשׁ דִּכְוָותֵי יְהָבִית לְכוֹן אדם כמוני נתתי לכם. שָׁלַח אָיְיתִיתֵיהּ וְשָׁאַל לֵיהּ שלח רבי להביא אליו את לוי בר סיסי אָמַר לֵיהּ שאל אותו רבי רַקָּה דָּם מַהוּ? א״ל ענה לו אִם יֵשׁ בּוֹ צַחְצוּחִית שֶׁל רוֹק כָּשֵׁר. שאל אותו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? א״ל ענה לו בְּשִׁינֵיהָ. א״ל מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב שאלו מה זה שכתוב אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? א״ל ענה לו עַד שֶׁלֹּא נִתְּחָתַם גְּזָר דִּין, רָשׁוּם שאפשר לבטלו בתפלה מִשֶּׁנִּתְּחָתַם גְּזָר דִּין, אֱמֶת. אָמַר לֵיהּ שאלו רבי וְלָמָּה לֹא אַגִיבְתֵּינוּן? מדוע לא ענית להם? אָמַר לֵיהּ, עָשׂוּ לִי בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עָלֶיהָ וְטָפַח רוּחִי עָלַי וְקָרָא עָלָיו (משלי ל) אִם נָבַלְתָּ כלומר, אם אתה מוצא עצמך שאינך יודע להשיב, הסיבה היא בְהִתְנַשֵּׂא שהיית מתנשא בעצמך. וְאִם זַמּוֹתָ ואם חשבת להתגאות בדבר תורה יָד לְפֶה סוף שתשים יד לפה, שלא יהיה בידך להשיב. מִי גָּרַם לְךָ לְהִתְּנָבֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה? עַל שֶׁנִּישֵּׂאת בָּהֶן עַצְמְךָ.
מסכת אבות: "עשה לך רב וקנה לך חבר " (פ״א מ״ו) "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (שם מט״ז).
רב נחמד
כתובות קה:
אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני בני מחוזא כולהו רחמו לי, כיון דהואי דיינא, אמינא: מינייהו סנו לי ומינייהו רחמו לי, כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי למחר, אמינא: אם מרחם - כולהו רחמו לי, אי מסנו - כולהו סנו לי.
הגרי״ד סולובייצ׳יק
"בימינו חזקה על רב פופולרי ביותר שמועל הוא… כי 'השמן הטוב' מעולם לא ירד על הראש של הרב הפופולרי, חביב הקהל… מעולם לא נגע בפנימיותו של הרב, במוחו, בנשמתו וכל הווייתו, אלא בחיצוניותו… ומאידך גיסא, כשהרב, לפעמים, בא בין המצרים, כשהוא מרגיש שאין הוא פופולרי ביותר, כששונאיו רודפים אותו על צוואר, כשהשעה דחוקה לו, אל יתייאש, אל יחת ואל יפחד. אי הצלחתו של הרב היא עדות נאמנה לו שהשכינה שורה במעשי ידיו, שלא מעל בשמן המשחה. אל תכבשו נבואתכם, אל תעלימו דבר מן העם, דרשו בגלוי לב בראש גלי על תרי״ג מצות, על איבעיות אביי ורבא, על השו״ע ונושאי כליו, על איסורי שבת ומאכלות אסורות, על סכנת תנועות כפירה, הסתה והדחה.
הרבנות זקוקה לאנשים, שניצוץ של נביא אמת נזרק בקרבם, תקיפי הדעת והשכל, אנשי מלחמה, שאינם שואפים למחמאות שאין בהן ממש, ושאינם רודפים אחרי דברי חנופה שמוציאים את האדם מן העולם. היהדות הנאמנה מבקשת לה מנהיגים דתיים, שיוכיחו את העם, שינהיגו, לא שיונהגו, שיקהילו קהלות ברבים ויאמרו להם דבר ה' – זו הלכה, שיאחזו ספר תורה בחיקיהם, בשווקים וברחובות ויפיצו את אורה וזיוה. הרבנות אינה מקום מקלט בעד מוגים ורכי לב, מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו".
שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן רו
בש״ע א״ח סי' נ״ג סעיף כ״ד מבואר דלקבל רב מופלג קודם לקבלת שליח צבור, ומבואר בש״ע ח״מ רס״י קס״ג דכופין ציבור זה את זה לשכור חזן א״כ מכ״ש רב מרביץ תורה. ועיין מג״א סי' נ״ג ס״ק כ' דבזה״ז ממנים אנשים ידועים לפקח בצרכי ציבור ובקבלת רב וכדומה אזי אין יחיד יכול לעכב בקבלת הרב, אבל אם המנהג שאין אנשים ידועים ממונים על ככה אלא שואלים דעת כל בני הקהלה, אזי יחיד יכול לעכב לומר שאינו רוצה בזה אלא באחר, אבל לומר שאינו רוצה רב כלל לאו כל כמיני' ע״ש,
מה התפקיד העולה מהירושלמי?
שישה תפקידים: חכם (תלמיד חכם), דיין (כיום יש בתי דינין, לא חובה), חזן (לא חובה), ספר מתניין (יודע ללמד משניות), מלמד תינוקות (הוא טוב עם הנוער והילדים גם, שיגדלו על דמות תורנית. עובר ברחוב - זה הרב שלי), עביד כל צרכנה - מעורה בפעילות החסד בקהילה.
להגיד לאנשים איפה שהם נמצאים, כך הם ישמעו לי. יש גם ערך שישמעו אותך, ולא רק לך.
רמב״ם תשובה ב, ב: לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם כדי שיהא מוכיח לרבים ומחזיר אותם בתשובה
שני סוגי רבנים - אבנים ועגלות.
אנו מוצאים שתי תרומות שהביאו מנהיגי ישראל, הנשיאים - מצד אחד, עגלות צב ולעומתם אבני מילואים וקרבנות. ההבדל בין שתי התרומות הללו משקף את ההבדל בין שני סוגי מנהיגים שיכולים להיות לציבור.
הסוג הראשון, לכאורה הברור מאליו והנפוץ, הוא מנהיג שאומר לעדתו כיצד לפעול ומסלקם מן הספק. רב שמלמד את ההלכה, שעונה לשאלות אנשי קהילתו, שמכריע בסכסוכים ממוניים ושמחנך את הצעירים. כאן הייחוד של כל רב בא לידי ביטוי, לכאורה כולם מלמדים את אותה הלכה אבל כל אחד מבאר אותה לפי שיטתו ומלמד אותה לפי דרכו.
כנגד רב שכזה הביאו הנשיאים את קרבנם המיוחד ואת אבני המילואים. אבנים אלו שהכריעו ספקות והורו כיצד לנהוג בשאלות הציבור וכן הקרבנות שהבליטו את עניינו של כל נשיא רומזים בבירור לסוג זה של הרבנים.
אולם יש סוג רבנים אחר. כזה, שבני עדתו לכאורה מסתדרים בלעדיו - לומדים ומלמדים, גומלים חסדים ועוזרים לדלים, חיי הציבור והקהילה תוססים ומתפתחים מעת לעת. שם, במקום שתפקיד הרב נראה כלא נצרך, מיותר או מסרבל; יש מקום להגדירו מחדש.
זקוקים הם לרב, בזאת אין ספק. כל גוף צריך ראש וכל ציבור ישראל זקוק לראש בני ישראל. אבל כשם שפעולתו של הראש בגוף אינו תמיד גלוי ונראה כך צריך להיות הרב בגוף חזק ובריא שכזה. רב, שיכול להכיל את השוני בין יד ימין ליד שמאל, לתת את דברו בתשדורות נסתרות וסמויות ולא באמירות גלויות, להיות אולי קטן הכמות אולם מעניק המשמעות והאיכות.
פעילות החסד לאישה היולדת והקידוש למשפחה לא תמיד מוצאים את הקשר לברכת הגומל של אותה אישה ולדברים הנאמרים במסגרת אותו קידוש. תפקידו של רב במקום זה להיות המאגד של כל הפעולות, אחראי על הסינרגיה המבורכת שבהם ונושא המשקל הכרוך באיזון בין כולם.
כנגד רב זה הביאו הנשיאים עגלות. עגלות, שלכאורה לא נצרכות, שהרי הכול יכול [ואולי צריך] להינשא בכתפיים. עגלות, שלכאורה רק מהוות אמצעי תחבורה ובהם עצמם אין תוכן כעגלה הריקנית במשל הידוע. אולם רק עגלות שכאלה מסוגלות להכיל בתוכן את סוגי הקרשים השונים, לכסות ולגונן מעל הכול במעטפת צב משוריינת ומתוך כך להצעיד אותם קדימה למחוזות הבאים. רב כזה יקשר בין איש החזון והתכנון, אשת הפעלים והמעש והנצרכים להם.
מעודי תמהתי, למה ובשל מה מוכנים רבים כל כך לוותר על התועלת שיש ברבנות. בזכות הרב, אנו הופכים לתלושים פחות, למחוברים יותר לשרשרת הדורות ולחוט ההלכתי והמחשבתי החורז אותה. עשיית הרב נאמרה פעמיים במסכת אבות, בסמיכות לקניית החבר ובסמוך להסתלקות מן הספק ומנתינת מעשר מוגזמת. הרב תורם בשניהם, במישור הרוחני הוא מרומם את הנפש והחברה שאיתה הוא פועל ובמישור המעשי הוא מסייע לספקן להסתלק מספקותיו ולשמרן שלא להרבות בצדיקות.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה