ויקרא פרק כג (פרשת אמור): וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: […]
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה': […]
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה': […] אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
רשב״ם ויקרא כ״ג לט: אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה - אעפ״י שראש השנה ויום הכיפורים באים לזכרון [ו]לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה:
ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנג: אמר רבי אליעזר בר מרוס למה אנו עושין סוכה אחר יום הכפורים [לומר לך שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקדוש ברוך הוא בדין על באי העולם וביום הכפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לגלות ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב״ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל שנאמר חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך:
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א: חסידים ואנשי מעשה כו'. תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו.
ראשית חכמה שער הקדושה פרק יד:
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח': [יב] אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ״ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. […] [יד] מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.
מדרש תנחומא (בובר) אמור כ״ז: [ד״א ולקחתם לכם ביום הראשון וגו']. זש״ה אז ירננו [וכל עצי יער] וגו' (תהלים צו יב), במי הכתוב מדבר, בישראל ובאומות העולם, שהקב״ה דן אותם ביום הכפורים, אלו ואלו נכנסין [לדין] ואין אנו יודעין מי נוצח, למה הדבר [דומה], לשני בני אדם נכנסין לדין לפני המלך, ולא היה אדם יודע מה ביניהן, אלא המלך בלבד, דנן [המלך] ולא היו הבריות יודעות מי נוצח לחבירו, אלא מי שהוא יוצא ואגוז בידו, הכל יודעים שהוא נוצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעות מי נוצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם, כדי שידעו הכל שאתם זוכים בדין, לכך אמר דוד אז ירננו וגו', (אימתי) כי בא לשפוט (את) הארץ (תהלים צ״ו יג). [אימתי] ביום הכפורים. מה ישראל עושין, ממתינים לו עוד ד' ימים, כדי שידעו הכל שישראל זכו, לכך נאמר ולקחתם [לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'].
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד א: רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר: דין גירא בעיניה דסטנא. ולאו מלתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה.
מנורת המאור (אבוהב) נר ג כלל ד חלק ו פרק א [קמו]: וחג הסוכות צוה הקדוש ברוך הוא לשמוח בו לאחר ימי התשובה, ללמדנו, שאינו חפץ לענות גופנו כל הימים אלא כשיהיה לצורך, להכנע לבנו לשוב לדרך ישרה. ועם כל זה, שנשוב לשמח לנו ולאנשי ביתנו לדבר מצוה. ועל כן נקרא זה החג 'זמן שמחתנו', כי כתוב בחג הזה: 'אך בחמשה עשר יום' (ויקרא כג, לט), כמו שכתוב ביום הכפורים: 'אך בעשור' (שם שם, כז), להבדילו בענוי מעונג המועדים שעברו, שהם: חג המצות וחג השבועות; גם כן כתיב בחג הסוכות: 'אך בחמשה עשר', כלומר, אל תחשבו בלבבכם, שנתתי לכם חג זה להתענות בו כמו ביום הכפורים, אלא שתאכלו ותשתו ותקריבו שלמים ונדבות לשמוח שבעת ימים.
אורות התשובה ט', י: התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות, לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכעורם, היא מוכרחת להיות סופגת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגבור שבגבורים.
כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עז החיים ע״י הסלידה הפנימית, והנטיה לשוב מכל חטא, מתקמץ ג״כ הרצון של הטוב, ועז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, שסובל חולה שהתרפא ע״י הזרמה אלקטרית חזקה, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכח החי והבריא שבו. שבים, ע״כ, ימים של שמחת קדש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה.
פלא יועץ ע' סוכה: ונתן לנו ר״ה ויהכ״פ לכפר בהם עונותינו ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה ונתן לנו תכף את חג הסוכות וציונו לשמוח וקובע לנו שכר טוב על שמחתינו היש חיך מתוק מזה.
תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כב עמוד ב: ואית סוכה לתתא כ״ו ה״ס דאיהו יאקדונק״י.
הגר״א – יהל אור על הזוה״ק פ' פינחס:
מקומו של סוכות בין מועדי החודש השביעי: מעבר מדין, מחילה ותשובה – לשיא השמחה והניצחון
מהלך השיעור דן בשאלה היסודית המעסיקה את הגות המועדים: מהו היחס בין חג הסוכות לבין הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) שקדמו לו? האם סוכות הוא המשך ישיר וישיר בלבד של ימי הדין והתשובה, האם הוא מהווה תגובת-נגד (קונטרה) מעברית לשינוי פאזה, או שמא יש כאן מיזוג עמוק ואינטגרלי בין שתי הבחינות?
א. נקודת המוצא: הפער בפרשת המועדים
בפרשת המועדים (ויקרא כג) מופיעים מועדי החודש השביעי כסדר רציף: מראש השנה, דרך עשור לחודש (יום הכיפורים), ועד לחמישה עשר יום בחודש השביעי – חג הסוכות ושמיני עצרת.
במבט ראשון קיימת זרות בין החלקים:
ראש השנה ויום הכיפורים נתפסים כימי דין, כובד ראש, מחילה ותשובה.
חג הסוכות מתאפיין במוטיב ייחודי של שמחה יתירה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
הנגדה זו מתבטאת במילה "אך" כפי שמרגיש הרשב״ם.
השאלה המרכזית העולה היא: האם חג הסוכות מנותק ממהותם של ראש השנה ויום הכיפורים, או שהוא קשור אליהם בעומק עניינו?
ב. הקשר הדוק: סוכות כגלות וכביטוי לתשובה
הסוכה כגלות (ילקוט שמעוני):
בחז״ל מצינו תפיסה הלוקחת את הסוכה דווקא לעולם המושגים של הדין והתשובה – היציאה לגלות. היציאה מבית הקבע לסוכה נתפסת כסוג של גלות המכפרת על עוונות.
שמחה של טהרה ותיקון:
אף בשמחת בית השואבת, שהייתה שיא השמחה, נוכח היה מוטיב התשובה: חסידים ואנשי מעשה היו אומרים "אַשְׁרֵי זִקְנוָתֵנוּ שֶׁכִּפְרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ" או "אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִיֵּשָׁה אֶת זִקְנוָתֵנוּ". השמחה של סוכות אינה שמחה הוללת, אלא שמחה הנובעת מטהרה, מניקוי החטא וממחילת יום הכיפורים.
הסתכלות דרך הושענא רבא (ספר 'ראשית חכמה'):
ספר 'ראשית חכמה', המעצים את עמוד היראה והתשובה, מתבונן על כל ימי הסוכות דרך העדשה של הושענא רבא – חותם הדין. לפיו, ימי הסוכות כולם הם ימי דין ותשובה.
ג. הקושי והצורך בהרחבת המבט: הסוכה מעבר לגלות (רמב״ם)
ראיית חג הסוכות רק כעונש, כגלות או כהמשך מורט עצבים של ימי הדין מערערת על עצם מוטיב השמחה היסודי שצוותה בו התורה.
הרמב״ם הדגיש כי בחג הסוכות הייתה במקדש "שמחה יתירה", מעבר לכל שאר המועדות. תיאור החליל המכה, הכינורות והמחולות מוכיח שסוכות אינו יכול להסתכם בבחינת דין וגלות בלבד.
ד. סוכות כגילוי הניצחון בדין
מקורות אחרים מציגים את סוכות כהמשך טבעי לימי הדין, אך לא במובן של המשך הדין – אלא במובן של שינוי פאזה וגילוי הניצחון:
שינוי הפאזה: בראש השנה וביום הכיפורים נכנסים לדין אצל מלך מלכי המלכים, ואיננו יודעים מי יצא זכאי – ישראל או אומות העולם. בחג הסוכות. היציאה בלולב ובאתרוג היא אות הניצחון שזכינו בדין.
הלולב כחץ בעיני השטן (רב אחא בר יעקב): נענוע הלולב אינו רק מצווה אלא הבעת ניצחון ועוצמה – כעין חץ בעיני השטן (אף שאמרו לו שלא להתגרות בו, הרעיון של עוצמה וניצחון נוכח כאן).
ה. סוכות כקונטרה, נחמה ושיקום "עוז החיים"
גישה שלישית רואה בסוכות "תפנית" ואיזון מול תהליך התשובה:
שינוי תפנית – 'אך בחמישה עשר' (מנורת המאור):
התורה אומרת "אך בעשור" לצום ולענות את הנפש, ולאחר מכן "אך בחמישה עשר" מחזירה אותנו לשמחה. המנורת המאור מסביר שאין הקב״ה חפץ לענות את גופנו כל הימים; עינוי יום הכיפורים נועד רק להכניע את הלב אל הדרך הישרה, ואחריו נקרא האדם אל השמחה.
נחמה מהיגון ('פלא יועץ'):
הפלא יועץ מעמיד את סוכות כקונטרה ישירה – הקב״ה נתן לנו את ראש השנה ויום הכיפורים לכפר עונותינו, ולאחריהם נתן את סוכות כדי לשמחנו מן היגון והצער שהצטערנו בימי הדין.
שיקום "עוז החיים" (הראי״ה קוק, אורות התשובה):
הרב קוק מסביר את המחיר הנפשי והרוחני של ימי התשובה: התשובה והסיגופים מנקים את החטא וממעיטים את התאוות, אך תוך כדי כך חודרת לאדם חולשה מסוימת, וה״עוז החיים" הטהור נחלש. הדבר דומה לחולה המתרפא באמצעות זרם חשמלי – הטיפול מרפא אך גם מחליש. חג הסוכות ומצוות השמחה שבו באים לשוב ולקומם את עוז החיים הטהור, להחזיר לאדם את הבריאות, התשוקה והחיוניות בעבודת ה'.
ו. העמקתו של הגר״א: מיזוג הדין והרחמים
בתיקוני זוהר מובא כי סוכה היא שילוב של כ״ו (יקו״ק) ו-ה״ס (אדנות). הגאון ממוילנה (הגר״א) מסביר את העומק שבדבר. סוכות אינו רק קונטרה או נחמה מאוחרת, אלא מיזוג עמוק של הדין והרחמים [הוי״ה (26) – רחמים, אדנות (65) – דין].
הכניסה לסוכה היא כניסה אל ייחוד השמות והמיזוג בין דין לרחמים. הגר״א אינו מעלים את מידת הדין (בשונה מגישת ה״קונטרה"). שם אדנ״י (בגימטריה 65) – המייצג את מידת הדין, האדנות וההכנעה של ימי הנוראים – נשאר קיים ונוכח בסוכה. הסוכה אינה הברחה או ניתוק מימי הדין. אולם הדין לא נשאר בקשיחותו (בשונה מהגישה הרואה בסוכות רק גלות ודין), בצורת חיצי יראה ומחנק. אל תוך שם אדנ״י נכנס ונשזר שם הוי״ה (בגימטריה 26) – המייצג את הרחמים הגמורים, הגילוי והאהבה.
הסוכה היא המרחב שבו הדין והרחמים נפגשים ומתמזגים. הדין אינו נפלט החוצה, אלא מומתק. השמחה של סוכות אינה שמחה השוכחת את ימי הדין, אלא שמחה הנובעת בדיוק מכך שהדינים של ראש השנה ויום הכיפורים הומתקו ונמתחו אל תוך הרחמים.
נשלח על ידי: שלומי אנקונינה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה