שבת חוה״מ סוכות – נוי הסוכה
ביצה ל ב / סוכה י א
והתניא סככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים יינות שמנים וסלתות ועטרות שבלים אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו.
ספר של״ה מסכת סוכה פרק נר מצוה
אפילו שיחתן של תלמידי חכמים הוא תלמוד (ראה סוכה כא ב), דמכאן נראה שהיה מנהגם כן, לחבב מצות הסוכה וליפותה בקרמין וסדינין, ולתלות בה פירות חשובין. על כן ראוי לעשות כן, וכל המרבה הרי זה משובח.
צריך לקשט או נהגו? ולמה?
שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ נה
שאלת עוד הא דתנן בפרק קמא דסוכה (דף י) פירש עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה. ואיתמר עלה בגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר אבל לנאותה כשרה. ואי לנאותה כשרה נמצא זה מסכך בסדינין ופסולת גרן ויקב הנתון למעלה אינו מעלה ואינו מוריד.
תשובה עיקר דברים אלו נראה לי שהוא ממה שכתוב (ויקרא כ״ג) בסכות תשבו ודרשינן תשבו כעין תדורו. ולפיכך מה שאדם עושה עיקר תקרתו צותה כאן התורה שיהא מפסולת גרן ויקב דומה להן. ולפי שאדם נותן בתקרתו קורות המצויירות או דברים אחרים שאינן עיקר תקרה אלא טפלה לה לנוי כדי שתערב עליו דירתו לפיכך התירו לגבי סוכה כן. לפי שאין אילו לעיקר סכך אלא להתנאות ולהנעים עליו ישיבת סוכה ומצוה. ולא עוד אלא שהוא מצוה מן המובחר להעלות שם כליו הנאים לחבב את המצוה ושתהא דירתו ערבה. ודברים אלו ניכרין הן שאינן לעיקר סכך. וכתנתיה דמנימין תעיד דכל אימת דרטיבא מינכרא מילתא ושרי.
מאירי סוכה כח ב
המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר כל שבעת הימים אדם עושה את סוכתו קבע ואת ביתו עראי ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה מושלין אותו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג לרבו ושפך הקיתון על פניו אמר הר״מ ענין קבע הוא עקר והוא שיעלה כליו הנאים לתוכה ויציע אותה בהצעה נאה וטובה שיש אצלו וישתדל לנאותה ויאכל וישתה בה ויישן בה וישים ביתו כמו בית השמש והסוכה כמו בית הדירה.
ספר סדר היום סדר מצות סוכה
גם מדקדקים לנאותה בכל דבר נאות לה וזה עיקר כל המצות שיהיה האדם שמח וטוב לב לזכות בעשייתה עד שמפני כך עושה בה תוספת טובה יותר ממה שנצטוה מפני חבוב המצוה ובזה יש לו שכר אחר נוסף על שכר עשייתה ועל זה אמר תחת אשר לא עבדת כלומר עבדת אבל לא בשמחה.
זה אלי ואנוהו – הידור מצוה
מכילתא בשלח פרשה ג
ואנוהו, ר׳ ישמעאל אומר וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו אלא אנוה לו במצות אעשה לפניו לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה תפלה נאה.
חדושי הגרי״ז מסכת נזיר דף ב עמוד ב
והנה הרמב״ם בהל׳ לולב (פ״ז הל״ו) לא הזכיר דין זה כ״א גבי לולב דהאגד הוא משום ואנוהו והוא מצוה מן המובחר, א״כ אין זה סתם דין של נאה כי אם בעצם המצוה, דהכי הוא מצוה מן המובחר דלולב שיהא עם אגד ובגוף המצוה נאמר ואנוהו… ובאמת נראה דדין נאה הוא שכל מצוה ומצוה יש לה נוי משלה וכדכתב הר״מ (בפ״א מציצית ה״ח) נוי הוא לתכלת שיהיה שליש גדיל וב׳ שלישין ענף, וכן נוי הוא לתפילין שיהיה הרצועות והמעברתא וכו׳ (פ״ג מתפילין הי״ד), אלא דצ״ע גבי נוי סוכה דהתם לכאו׳ הוא נוי צדדי. ובאמת הר״מ הביא דין נוי בדין תשבו כעין תדורו שיביא כלים נאים ומצעות נאות ולא מדין סוכה נאה.
ונראה לבאר יותר דהנה יל״ע אם הדין הידור דמשום זה קלי ואנוהו זהו מצוה מיוחדת לעשות המצוה נאה ואינו שייך לעצם המצוה, או שזה שייך לעצם המצוה שתהי׳ המצוה מהודרת ומשום ואנוהו הוא שייך להחפצא של מצוה.
והנה רש״י בריש לולב הגזול (סוכה כ״ט ע״ב) כתב הא דלולב היבש פסול משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב זה אלי ואנוהו, ובתוס׳ שם הקשו דדין זה אינו אלא לכתחילה אבל אינו פוסל בדיעבד ע״כ, עכ״פ מוכח מרש״י דזה שייך לעצם המצוה, ואינו רק דין שצריך ואנוהו, ומשו״ה שייך כבר לומר דלולב היבש שאינו מהודר פסול, משום דבעינן מצוה מהודרת והוא חסרון בעצם המצוה באינו מהודר, ובירושלמי בסוכה (פ״ג הל״א) יליף לה שיבש פסול מקרא דלא המתים יהללו וכו׳, והיכא כתיב בקרא זה פסול של יבש אלא הפסול משום דבעינן מצוה מהודרת והידור כזה מעכב ופסול, [או אפשר שהפסול הוי דרבנן]…
ולפי״ז מבואר הא דכתב הר״מ דאגד בלולב הוא מצוה מן המובחר, והקשינו איך שייך האי דינא דאגד לחכמים משום ואנוהו למצוה מן המובחר, ולפי הנ״ל דדין ואנוהו הוא מעצם החפצא של המצוה, א״כ שפיר כתב הר״מ שהוא מצוה מן המובחר כיון דהוא דין בהמצוה והוא נכלל בעצם המצוה ומצוה מן המובחר לעשות עם דינה זה, וכיון דואנוהו הוא בגוף המצוה א״כ ע״כ אין זה סתם הידור כי אם חלק מהמצוה ולא סתם נאה, דא״כ איך יעשה לגוף המצוה, ומשו״ה שפיר י״ל שכל מצוה ומצוה יש לה נוי משלה כיון דזהו חלק מהמצוה.
שימוש בנוי סוכה
שו״ע סי׳ תרלח סע׳ ב
וכן אוכלים ומשקים שתולין בסוכה כדי לנאותה, אסור להסתפק מהם כל שמנה, אפילו נפלו (ובי״ט ושבת אסור לטלטלם דמוקצים הם); (טור) ואם התנה עליהם בשעת שתלאם ואמר: איני בודל מהן כל בין השמשות (של ח׳ ימים) (ב״י בשם א״ח), הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה, שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה; ודוקא שמתנה בזה הלשון, אבל אם אמר: אני מתנה עליהם לאוכלם כשיפלו, אינו כלום; ואם אמר: אני מתנה עליהם לאכלם אימתי שארצה, מהני, שגם בין השמשות בכלל. הגה: וצריך לעשות התנאי קודם בין השמשות הראשון (ד״ע כסברת א״ח שהביא הב״י, ולא כמהרי״ל). יש מן האחרונים שכתבו דבזמן הזה אין נוהגים להתנות (מהרי״ל), והכי נהוג בנויין התלוים בסכך; אבל בנויין שנותנים בדפנות, כגון סדינים המצויירים, נוהגין לטלטלם מפני הגשמים אפילו בלא תנאי, משום דיש אומרים דאין איסור אפילו בדפנות עצמן, כ״ש בנויין. ומ״מ טוב להתנות עליהם (ד״מ). אם סכך בהדס או תלה בסוכה אתרוג לנוי, מותר להריח בו, דלא הוקצה מריח, רק שלא יגע בו, דאסור בטלטול; ויש אוסרים בהדס (ר״ן ס״פ לולב הגזול) כדלקמן סימן תרנ״ג.
שו״ת ציץ אליעזר יג סי׳ סז
אם מותר בחג הסוכות להוריד נוי סוכה מסוכה כדי לתלותו בסוכה אחרת.
על אודות אם מותר בחג הסוכות להוריד נוי סוכה מסוכה כדי לתלותו בסוכה אחרת, שבספר פסקי תשובה סי׳ קט״ז מצטט משו״ת שואל ומשיב מהדו״ד, שהשיב לאיסור, ואף על גב דגבי נר חנוכה קיי״ל מדליקין מנר לנר הכא שאני.
הנה עיינתי בגוף דברי שו״ת שו״מ (מהדו״ד ח״ג סי׳ כ״ח) ואני רואה שסותר א״ע בדבריו בזה. דמתחילה העלה דאם הסוכה כשרה ובאה לקחת הנוי סוכה לסוכה אחרת הדבר פשוט דיש בו משום בזוי מצוה ואכחושי מצוה. ואילו לאחר מיכן בסמוך לזה כשמעתיק א״ע לדבר בענין הסכך אם מותר לקחת לסוכה אחרת, ומדבר בהא דנוי סוכה אסור משום בזוי מצוה, ועצי סוכה משמע דמקרא ילפינן, כותב דהנפ״מ הוא, אם מותר לקחת לסוכה אחרת דמשום ביזוי מצוה לא איכפת לן דמדליקין מנר לנר דליכא משום ביזוי מצוה ולא משום אכחושי אבל עצי סוכה א״א לקחת מכיון דנפקא לן מקרא דחל שם שמים על הסוכה ואותו מקום נתקדש עיין שם, הרי שבכאן הסיק ההיפך ממ״ש לעיל מיניה, ופשוט ליה דבנוי סוכה מותר לקחת לסוכה אחרת כי ליכא בזה לא משום בזוי מצוה ולא משום אכחושי, ושזה בדומה למה דקיי״ל בחנוכה דמדליקין מנר לנר (ודלא כמו שכותב משמו בספר פסקי תשובה שסובר דאע״ג דגבי נ״ח קיי״ל דמדליקין הכא שאני, דזה אינו, וכנ״ז).
וכך מסתבר להלכה למעשה דמותר לקחת נוי סוכה מסוכה אחת ולתלותה בסוכה אחרת, בדומה למה דקיי״ל דמדליקין מנר לנר, ויעוין במשנה ברורה סי׳ תרל״ח בביאור הלכה ד״ה כל שמונה, שמביא לפסוק בשם שו״ת חתם סופר חאו״ח סי׳ קפ״ד שמותר ליטול אתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו. ונהי דביו״ט אסור בטלטול משום מוקצה מ״מ בחוה״מ שמותר לטלטלו ה״ה דמותר לצאת בו דמללה״נ, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום בזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה והשתא מצוה גופא ומברכים עליו ע״ש.
הרי דהח״ס הורה להתיר להוריד נוי סוכה משום מצוה אחרת ושליכא בכה״ג משום בזוי מצוה, והגם דכפי שמועתק בביאור הלכה יש לטעון דשם שאני משום שהעלה את הנוי למצוה גופא, אבל הרואה יראה בגוף דברי הח״ס דאין נ״מ בזה, דז״ל שם: ועוד דמ״ט אסור ליטלן וליהנות בהם משום בזוי מצוה כמבואר בפ׳ ב״מ ובכל הפוסקים והיינו לדבר הרשות דומיא להרצות מעות נגד נר חנוכה וכיסוי דם ברגל, אבל ליטול ממצוה אחת למצוה אחרת אין כאן משום ביזוי מצוה דהרי קיי״ל מתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר, וה״ה וכ״ש כאן דמעלין בקודש וכו׳ עיין שם, הרי מפורש יוצא לנו מדברי הח״ס דיסוד ההיתר בזה הוא משום דמותר ליטול ממצוה אחת למצוה אחרת בדומה למתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר, ורק לשופרא דמילתא הוסיף דמכש״כ דמותר בנידונו דאיכא גם משום מעלין בקודש.
ואדרבא על העובדא של הח״ס שזה לא היה לנוי אחר אלא למצוה אחרת מצינו שנו״נ בזה בשו״ת מחנה חיים חאו״ח ח״ג סי׳ מ״ט, ובשו״ת מהר״ם שיק חאו״ח סי׳ שכ״ג השיב לו ויישב דברי הח״ס יעו״ש, באופן שמצדד מה מנוי לנוי עוד עדיפא להתיר. ע״כ נראה דלמעשה יש להתיר העברת נוי סוכה מסוכה אחת אל סוכה אחרת.
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה