גידול חיות מחמד
״אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם״ ]דברים יד, ז[
כתיב טמאים הם לכם מה תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. כל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה. והרי חמור. למלאכתו הוא גדל. והרי גמל. למלאכתו הוא גדל ]ירושלמי ב״ק פ״ז הל׳ ז[
. 1 מקור איסור גידול חיות טמאות
אין מגדלין חזירין בכל מקום לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת ]ב״ק עט ב[
אין מגדלין חזירים בכל מקום תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלים להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית. ]ב״ק פב ב[
שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ]משנה שביעית ז, ג[
והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לנכרים שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא אי הכי אפילו לכתחלה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהו. ]פסחים כג א[
וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו, ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי. ]רמב״ם פ״ה מהל׳ נזקי ממון הל׳ ט[
כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו״ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין, וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אף על פי שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ]רמב״ם פ״ח מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ טז[
. 2 גידול בעלי חיים טמאים לצורכי עבודה
והרי חמור. למלאכתו הוא גדל. והרי גמל. למלאכתו הוא גדל ]ירושלמי ב״ק פ״ז הל׳ ז[
וא״ת ת״ל דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במסכת שביעית )פ״ז מ״ג( אין עושין סחורה בנבילות וטריפות ובפ׳ כל שעה )פסחים דף כג. ושם( נמי אומר ציידי חיה ועוף שנזדמנו להם מינים טמאים דוקא נזדמנו אבל לכתחילה לא כדדריש התם יהיו בהוייתן יהא ובת״כ נמי דרשינן שקץ הוא לכם שלא לעשות סחורה בהן ותירץ ר״ת דהיינו דוקא בדבר העומד לאכילה אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למוכרן לישראל שימשח בהן שרי וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה ובירושלמי נמי מפרש בהאי פירקא דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתמן למלאכה ]תוספות ב״ק פה ב ד״ה לא יגדל[
עוד ראיתי במה שכתבת דבר שאינו נראה לי, ואף כי אמרת שמצאת כן בתוס׳ בפרק מרובה והוא שכתבת שאם אינו סוחר בדברים להעמדן ולמכרן לצורך אכילה אלא כדי לתקן בהם עורות וכיוצא בזה הרי אלו מותרין בסחורה כזו, וראיה מפורשת ממה שתירצו בירו׳ בחמור וגמל דלמלאכתן הן עומדין. וזה נראה לי כשבוש שכל שהוא מן הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר ושאר המינין האסורין בבהמה ובעוף שדרך בני אדם לגדלן כדי לאוכלן ושאין רובן עומדין לתשמישן אסור לעשות בהן סחורה גזרה שמא יבוא לאכול מהם כיון דמינן לאכילה הוא עומד, יצאו חמור וגמל שאין אדם מגדלן רובן לאכלן אלא למלאכתן. ותדע שאם אין אתה אומר כן צדי חיה עופות ודגים למה לא יצוד מהן לכתחלה לעשות מהן סחורה ולמכרן לעכו״ם שלא לאכילה, אלא שאין הדבר תלוי אלא במה שאין של דרכן של בני אדם ואפי׳ העכו״ם לגדל רובן לאכילה אלא למלאכה כחמור וגמל אבל המתגדלין ברובן לאכילה לא. ותמה אני אם התירו התוספות בענין זה שאמרת אלא אולי בכענין שנפסד לאכילה ושאינו ראוי אפי׳ לעכו״ם אלא לעבד בהן העורות דכל שנפסד כל כך אין לחוש ולגזור משום אכילה, ואם אולי אמרו אפשר שכך אמרו. ]שו״ת הרשב״א חלק ג סימן רכג[
כל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה ]שו״ע יו״ד סי׳ קיז סע׳ א[
לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה והב״י הביא בשם התוספות דסוף פ׳ מרובה שכתב ר״ת דה״ה שאר דברים טמאים שעומדין לאכילה אם מגדלן למשוח עורות בשומנן להשתכר בהן או למוכרן לישראל שימשח בהן או להדליק מותר אבל בחזיר הכל אסור משום מעשה שהיה וכמ״ש הט״ו בח״מ סימן ת״ט וכן כתבו האגודה והרא״ש והנ״י בשם הרא״ש והרא״ה ולא כמ״ש בב״ח שהרא״ש חולק אר״ת והאגודה ומלשון המחבר שכתב אם הוא דבר המיוחד למאכל כו׳ לא משמע קצת הכי אלא כהרשב״א שהביא בב״י שאם הוא מיוחד למאכל ודרך בני אדם לגדלן כדי לאכלן אף על פי שאינו סוחר בדברים אלו למכרן לצורך אכילה אסור וכ״פ בעט״ז להדיא וי״ל דה״ק אם הוא דבר המיוחד לעולם לאכילה לאפוקי אם יחדו שלא לצורך אכילה וכן משמע בב״י ד״ה כ׳ הרמב״ם כו׳ עיין שם וכ״מ בכ״מ שם ודוק.
)ב( אסור לעשות בו סחורה. הטעם שמא יבוא לאכול מהן אבל אם אינו מוכר לצורך אכילה ליכא למיגזר דדוקא כשמוכר לצורך אכילה איכא למיגזר שמא יבא לאכול מהן כיון שהוא מוכר לאכיל׳ או שמא יבא לטעום כדרך המוכרים לאכילה אבל כשאינו מתעסק בו לצורך אכילה ליכא למיגזר א״נ לשמא יבא לאכול לא חיישינן דאטו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי למיכל איסורא אלא הטעם הוא משום דהרואה שסוחר בדבר האסור לצורך אכילה יחשוב שכשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ולכך מותר היכא דאינו מוכר לאכילה אף על פי שהוא דבר שדרך בני אדם לגדלן לאכלן וכמ״ש בס״ק א׳ ]ש״ך יורה דעה סימן קיז ס״ק א – ב[
. 3 גדר האיסור
ותמהתי שהרי בפרק כל שעה )דף כ״ג( איתא שהוא איסור דאורייתא דתנינן נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרן לעובד כוכבים ומפרש טעמא דכתיב לכם שלכם יהא ופרכינן אפי׳ לכתחלה נמי ומשני שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהיו וכן כתבו התוס׳ שם דמדאוריי׳ הוא ונראה דהרשב״א כתב גזירה זו שהתורה אסרה משום זה מדחזינן היתרא משום לכם ואיסורא משום יהיו הרי הדבר מסור לחכמים שהם יבחרו מה יהיה אסור ומה יהיה מותר דוגמא לדבר איסור מלאכה דחול המועד בפ׳ ב׳ דחגיגה וע״כ דנו חכמים שבכל מידי דהוא מאכל יש לאסרו שמא יבוא לאוכלו אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. שוב ראיתי בת״ה סי׳ ר׳ שכתב בשם גליון תוספות דהך דרשא הוה אסמכתא. וזה כתוב בגליון התוספות פרק כל שעה שזכרתי שכתבו דאיסור סחורה באלו הוי דאורייתא ע״ז כתב הגליון דלאו דאורייתא ממש קאמר דבאמת אינו אלא מדרבנן דאסמכתא בעלמא הוא.
אלא דק״ל ממ״ש התוספות בפרק לולב הגזול )דף ל״ט( ד״ה וליתיב כו׳ לענין שביעית וז״ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר דהיינו נמי סחורה ובפרק ז׳ דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות כו׳ לא משכחת שיהו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה״ג דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי עכ״ל ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים אינו אלא מדרבנן מאי מוכיחים התוספות מנבילות וטריפות מן הפסוק דמכור לנכרי דהתם ודאי מותר מן התורה אלא דרבנן אסרוה ומתני׳ קאמר דמדרבנן הם שוים ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא״כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב״ד היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד״ת אלא לעשות סייג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד״ת ובח״מ סי׳ ב׳ כתבנו מזה ולפי הנחה שזכרתי אתי שפיר טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על ד״ת. ע״כ מוכיחים התוספות שפיר מדמצינו היתר בתורה ודאי חכמים לא אסרוהו כלל למכירה אלא ע״כ דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח ]ט״ז יו״ד סי׳ קיז ס״ק א[
. 4 חיות מחמד שונות
]תוכי[
כתב בארחות חיים )הלכות איסורי מאכלות אות מה ד״ה ואסרו( עופות טמאים מותר לגדלם כגון עופות המדברים ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר אבל ליקח אותם בחוב אסורין ואם הוא כמציל מידו מותר עכ״ל ]בית יוסף יו״ד סימן קיז[
]ארנבת[
אסור לגדל ארנבות חיים בבית כדי להוציא מהם ולדות או לשחוק או לגדלם בשביל העורות, דדוקא אותם עופות המדברים שמגדלים אותם לנוי התירו לגדלם ולהסתתר בהם )וכמ״ש בכה״ח לעיל סק״ה(. מפני שרוב בנ״א מגדלים אותם לנוי. והו״ל כסוסים. משא״כ הארנבות שרוב בנ״א מגדלים אותם לאכילה. שו״ת חסד לאברהם אלקלעי )חיו״ד סי׳ ט דפ״ח ע״ב(. זב״צ ס״ק מג. גם בשו״ת לבושי מרדכי מה״ת )חיו״ד סי׳ נ( השיב לאסור לעשות סחורה בארנבות חיים. ]ושם הביא ד׳ הפני יהושע פסחים )כג. ( שכ׳ דמחיים ליכא איסור סחורה. דאיסור טמאה אינו מתחיל מחיים דאית ביה משום אבר מן החי. ואמה״ח מותר בהנאה. ותמה עליו מדתניא )חולין קא. ( אמה״ח אינו נוהג אלא בטהורים וכו׳. ע״ש. והנה גם בשו״ת מהרש״ם ח״ד )ס״ס מה( נשאל בקושיא זו ע״ד הפנ״י. וכ׳ דיפה תמה הרב השואל. ע״כ. וקדמם בזה בשו״ת רעק״א תנינא )סי׳ לב(. וכן הקשה בשו״ת חתן סופר )סי׳ נ( וע״ש. וע״ע בשו״ת בית שערים )סי׳ קצח דקי״ב סע״ד(. ע״ש. [ וע׳ בפר״ח סק״ב שכ׳ שמותר לגדל ארנבות ושפנים לעורות אע״פ שהם עומדים לאכילה. אלא שסיים, והב״י כ׳ בשם תשו׳ הרשב״א להחמיר. וראוי לחוש לסברתו. ע״כ. וע׳ בינת אדם )סי׳ סד(. וע׳ לעיל בכף החיים סק״ד. ]כף החיים יו״ד סי׳ קיז ס״ק סח[
]כלב[
א. איסור לגדל כלבים, נאמר בהלכה לגבי כלב רע )חו״מ סי׳ תט סע׳ ג(. הבעיה בכלב כזה היא שהוא נושך ונובח והנביחות עלולות לגרום נזק )ראה רש״י ב״ק עט ב ד״ה את הכלב(, ויש עוד חששות בגידול כלב [. 1 לזות שפתיים – ב״מ עא א ותוד״ה לא תרבי. . 2 מניעת עניים מלהכנס לבקש צדקה – שבת סג א]
ב. מהרש״ל )ים של שלמה ב״ק פרק ז סי׳ מה(, בתוך דיון על מנהג שהיה בזמנו להקל ולגדל כלבים, כותב את הדברים הבאים: ״ומכל מקום מהאי ליכא ראיה כל כך. דדילמא האי איירי בכלבא כופרים, דהיינו כלבים קטנים, ולא נבחי, או כלבים גדולים, שרגילים לצוד עמהם, שגם כן אין רגילים להזיק. וכן פסק ר׳ אליעזר לעיל בהאי פירקא )פ א(, גבי אין מגדלין חיה דקה. משמע דבענין אחר אסור. ואף דמתניתין איירי בכלב רע, היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר. ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך, כמו שאפרש. לכן כל איש ירא שמים לא יגדל כלב, אלא כלבים כופרים. וכהאי גוונא, שמשונים בצורתם, שהם עומדין לצוד עמהם. או לנוי בבית. אבל סתם כלב לא, אף שאינו נושך. מ״מ אסור, משום שהוא מנבח״.
עולה ברור מדבריו שכלבי נוי שלא מפחידים, מותר לגדל.
ג. מאידך, בשו״ת שאילת יעב״ץ )ח״א סי׳ יז( חלק על הים של שלמה, וכתב: ״ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיי״ל כמאן דשרי בכופרים. דיחידאה הוא. ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים ר״ל וכל סכנתא לחומרא״. בהמשך הדברים הוא כותב: ״ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים שאין להן שערות וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולגעגע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן. שהוא ממש מעשה ערלים בר מנן״.
ד. פוסקי זמננו התייחסו לגידול כלבים כדבר שלילי שלא נהוג בין בני תורה. כך לדוגמא כותב שבט הלוי )ח״ו סי׳ רמא(: ״ובכל אופן עצם החזקתו שלא לצורך הוא מעשה ריקים ושפלי בני אדם״. גם הגר״ש עמאר שליט״א )שמע שלמה ח״ד סי׳ ג( כותב: ״וגם בימינו שנשתנו הטבעים בזה עד שהכלב נעשה לחית שעשועים וטיולים יותר מאשר לשמירה, מכל מקום הם מיעוט לא נמצא כדבר הזה אצל תופשי התורה״.
אולם, ברור שדברים אלה עלולים להשתנות מזמן לזמן וממקום למקום. לכן, אם מקובל חברתית גם אצל יראי שמיים לגדל כלב שעשועים, ויש לזה יתרונות מסוימים בחינוך הילדים לאחריות ובגרות וכדומה, אי אפשר לאסור זאת.
ה. ודאי שכלב שמירה מותר - במקומות המועדים. כך כותב רמ״א )חו״מ סי׳ תט סע׳ ג(: ״וי״א דהשתא שאנו שרוין בין העכו״ם ואומות בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר. מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל״. ]קנה תורה חלק ב[
. 5 האכלת בעלי חיים לפני אכילת האדם
אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת דהוי צער בעלי חיים, וכל שכן שאסור לצער כל בעלי חי בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא הביאוה הפוסקים. ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר״ר יצחק אשכנזי ז״ל שנסתכל בפני תלמיד חכם אחד ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים והיה אותו ת״ח מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך מה היה הדבר אז ה
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה