מטות - מסעי תשפ״ד
פרשת מטות נפתחת בנקמה ופרשת מסעי מסתיימת בנקמה. פרשת מטות נפתחת בנקמת הכלל, פרשת מסעי מסתיימת בנקמת הפרט. על נקמת הכלל הצטווינו במלחמה במדיין, ונקמת הפרט היא האפשרות שניתנה ל״גואל הדם״ להרוג את מי שהרג את קרובו בשגגה – כל עוד והוא לא נכנס לעיר המקלט.
ההיתר לגואל הדם להמית רוצח בשגגה אינו מובן. התורה מסבירה זאת גם בספר דברים (יט, ו) באומרה שעיר המקלט נועדה להציל את ההורג בשגגה, ״פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והיכהו נפש, ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום״. ובכן, לא מגיע להורג בשגגה למות, משום שהוא לא עשה זאת בכוונה, ובכל זאת התורה מאפשרת לגואל הדם לרדוף אחריו ״כי יחם לבבו״, רק בגלל שהוא נסער.
הלכה מעניינת למד מכך רב הונא, כפי שמובא בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין (פ״ח ה״ח) שאם גנב לקח ארנק מחבירו ו״הפך את פניו לצאת והלך לו״ – הוא מתחיל לברוח, ועמד עליו והרגו אין ההורגו נהרג. מדוע? משום ש״חם לבבו״, לבבו של בעל הבית סוער כנגד הגנב, ולכן אי אפשר להעניש אותו אם הרג את הגנב, למרות שברור שגנב אינו בן מוות.
התורה מתייחסת למצב הנפשי של האדם כנתון עובדתי שלא ניתן לשנותו, והכעס של האדם על מי שהרג את בן משפחתו בשגגה, או על מי שכרגע מנסה לגנוב את ממונו, הוא טבעי ובמובן מסוים אולי אף ראוי. אם התורה הייתה רואה בו חולשה שצריך להתגבר עליה היא הייתה מנחה אותנו להתאמץ ולא להיכנע לרגש הדורש נקמה, כפי שהיא מנחה אותנו בתחומים רבים שלא להיכנע לרגשות או ליצרים, וללמוד להשתלט עליהם.
אין הדבר מוחלט, שהרי מהרגע שדרכה רגלו של גואל הדם בתחום עיר המקלט הוא מקבל חסינות מכל פגיעה, ואין חום הלב של גואל הדם מאפשר עוד פגיעה בו. כל עוד והרוצח נמצא בעיר המקלט, אסור לפגוע בו, אסור לממש את רגש הנקמה – אסור לנקום בו.
אנחנו מוצאים את רגש הנקמה שנאסר במקום נוסף. התורה ציוותה עלינו בפרשת קדושים (ויקרא יט, יח): ״לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה׳״. אדם עשה לחברו רעה. אסור לו להשיב לו כגמולו, ולהיפך, מצווה האדם להיטיב לשונאו ולהקדים אותו לאוהבו! וגם הלכה זאת הוסברה בתלמוד הירושלמי ( ) שכשם שאין האדם נוקם את נקמת ידו האחת שנפגעה מידו השנייה, כך אין אדם מישראל יכול לפגוע בחברו כנקמה על שפגע בו.
לעומת זאת בנקמת הכלל, חז״ל ראו בה משאת נפש נשגבת של משה רבנו, שה׳ הואיל בחסדו לאפשר למשה לחזות בה. כך נאמר במדרש תנחומא (ורשא, פרשת מטות סימן ד):
ד״א נקום נקמת בני ישראל. זהו שאמר הכתוב ׳לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו׳ (איוב לו). מהו לא יגרע מצדיק עינו? אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק מה שרוצה לראות בעינו, ללמדך שמשה מתאווה לראות בנקמת המדיינים קודם שימות, והיה מבקש מן הקדוש ברוך הוא על כך שיראם בעיניו, ועליו נאמר (תהלים נח) ׳ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע׳, ישמח צדיק זה משה כי חזה נקם נקמת מדין.
רמב״ן בפירושו לתורה (במדבר לא, ב) כתב בהסברו השני מדוע דווקא משה מצווה לקיים את הנקמה הזאת:
שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם אחר תאסף אל עמך. ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה ועשאו משוח מלחמה זו, ואין ראוי שילך אלעזר, כי הוא הכהן הגדול.
כבוד גדול הוא להיות המניע לנקמה הגדולה במדיין, ומשה רבנו מניע את כל מהלך המלחמה, למרות שבפועל הוא לא השתתף בה באופן ממשי, הוא ליווה אותה ברוחו, הוא יזם וניהל ותכנן את הכל (ראה גם באור החיים הק׳ שם).
מרן הראי״ה קוק זצ״ל בספר עולת ראיה (ח״א עמ׳ ריד) על הפסוק ״אל נקמות ד׳״ מסביר את ייחוס הנקמה לה׳, וכינויו בכינוי התמוה ״אל נקמות״. מדוע הכינוי תמוה? – משום שהשם ״אל״ מתייחס למידת החסד, והנקמה היא ביטוי הפוך מחסד, כיצד אפוא שניהם יכולים להתחבר זה לזה, והחסד יבוטא באמצעות הנקמה?
הראי״ה מסביר שתחושת הנקמה הפשוטה, נקמה של חום הלב היא חולשה אנושית שאינה הנהגה אלוהית כלל ועיקר:
תכונה שהיא באה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשמטמה, מתוך קצף על דבר רע שנעשה בעבר, אינה יכולה להיות מתיחסת בכלל לאחת ממדותיו של הקב״ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד.
הכעס והנקמה נובעים מתוך חוסר שליטה עצמית, זוהי חולשת הנפש שאינה יכולה לעצור בעד עצמה, היא ההיפך הגמור ממידת הגבורה, שעליה אמרו חז״ל (אבות פ״ד מ״א) ״איזהו גיבור? – הכובש את יצרו״. אכן, הקב״ה טבע באדם את התכונה המושכת אותו להגיב על כל פגיעה, אולם תכונה זו היא חולשה, משום שהיא מתפרצת ללא שליטה, ובמקרה שכזה האדם יכול להגיב ללא כל מידתיות ביחס לפגיעה.
אך לעומת זאת הנקמה האלוהית מגיעה ממקור אחר לגמרי:
על כן צריכים אנחנו להבין את כל תכן הבטוי של נקמה, והמפעלים המורים ענין של נקמה, שאנו רואים במערכת ההנהגה האלוהית בעולם, שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים, המאפילים את הזהר של הטוב, החכמה והרחמים, אלא שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסיבות המאפילות את החיים ואת ההוויה בכלל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו. וד׳, אשר אמר יהי אור, מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור. אל נקמות ד׳ אל נקמות הופיע.
אותו אדם שנידון כהורג בשגגה שצריך לגלות לעיר מקלט היה פושע! לא מדובר בשגגה שהיא כאונס, אלא בשגגה שהיה בה פשע, האדם לא נזהר ובעטיו נהרג אדם, וכפי שניסח הרמב״ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה ג – ד) את הדין:
ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו.
ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור.
חום הלב וחולשתו יכולים לקבל מקום כאשר מושא הפגיעה אכן ראוי לעונש! אולם במידה והמציאות אינה כזאת, על כך נאמר הציווי הפשוט ״לא תקום ולא תטור את בני עמך״.
במלחמה במדיין משה רבנו אומר לבני ישראל שהם צריכים ״לתת נקמת ה׳ במדיין״ (במדבר ל, ג). משה רבנו מחנך את עם ישראל לנקמה הראויה, נקמה שהיא מיסוד ״נקמת ה׳״, אותה נקמה שה׳ – אלוהי החסד והרחמים מצטיין בה, שעליה הוא נקרא ״אל נקמות ה׳״, היא היא הנקמה שבני ישראל צריכים לסגל לעצמם.
אכן גם לנכרים צריכים להתייחס באופן שכזה, שכן גם כאן, משה רבנו מדגיש לעם ישראל, הנקמה הזאת היא לא הנקמה שמגיעה מחולשת הנפש הכועסת ורותחת, אלא מכוחה של הנפש המבינה שצריך לטהר את העולם מהרשעה שמחשיכה אותו.
זהו אפוא הפירוש של ה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה