לא המידות יקון — פרשה ה׳ ור
**גנות הכעס**
אנו קוראים בפרשתנו את לקדם שיצא משה על בשליחותו שנלחמו. לאחר הקרב, משדה ששבו הלוחמים, פני נגד בְנֵי יִּשְרָּאֵל — "וַיִּשְּבּו" זאת עם, אך "לא זָּכָּר" כָּל "וַיַהַרְגּו" מהוראותיו חלק אחר מילאו, שלוחמיו משה גילה. להפתעתו המדיינים — "וַיִּקְצֹף מֹשֶה" השבויות הנשים גדודי, למראה מציוויו השינוי. בעקבות פסוק ט׳: "וְאֶת נְשֵי מִּדְיָּן וְאֶת טַפָּם" — "וַיֹאמֶר מֹשֶה אֲלֵיהֶם… הַחִּיִּיתֶם כָּל נְקֵבָּה. הֵנָּה הֵן הָּיּו לִּבְנֵי יִּשְרָּאֵל בִּדְבַר בִּלְעָּם לִּמְסָּר מַעַל בַּה׳ עַל דְבַר פְעֹור וַתְהִּי הַמַגֵפָּה בַּעֲדַת" (פסוקים יד-טז).
על כעסו של משה שפעלו על ישראל — עם בניגוד על "להגן" כדי להילחם יצאו לא ישראל בני ומטרותיה המלחמה ליעדי, אלא כדי לנקום במדיינים שכמעט והמיטו עליהם שואה רוחנית. משה הופתע, כיצד פרח מזכרונם שהמדיינים ביקשו להחטיא את עם ישראל, ועל נשותיהם ובנותיהם שהיוו את זרע הפורענות של המתירנות.
ולא זו בלבד, שהותירו אותן בחיים, אלא שהביאו אותן כשבויות מלחמה למחנה ישראל. אמנם ישראל בני ניצחו בקרב, והרסו את ערי המדיינים, אולם הניצחון האמיתי לא היה שלהם — בהותרת אויביהם של המתירנות, הצליחו להכניס את נשותיהם למחנה ישראל ולהחטיאם.
"וַיֹּאמֶר אֶלְעָּזָּר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵי הַצָּבָּא"
בעיצומו של קצפו של משה, יצא עליהם בנוכחות אלעזר הכהן ונשיאי העדה. הם יצאו עמו לקבל את פני הלוחמים, ומשה החל להורות להם כיצד לנהוג עם השלל שנלקח, עם כלי הבגדים, העור, העץ ומה שעליהם לעשות.
לפתע נשמע קולו של אלעזר: "וַיֹאמֶר אֶלְעָּזָּר הַכֹהֵן אֶל אַנְשֵי הַצָּבָּא הַּבָּאִּים לַמִּלְחָּמָּה: זֹאת חֻקַת הַתֹורָּה אֲשֶר צִּּוָּה ה׳ אֶת מֹשֶה" (פסוק כא). ללא שיהוי רב, נטל אלעזר את שרביט הדיבור והחל להסביר לאנשי הצבא כיצד יש לטפל בכלי הנכרים ואיך להכשירם. כיצד העז אלעזר לעשות מעשה חמור כה — לפסוק הלכה ולהורות בפני רבו משה?
**מסתלקת חכמתו שכועס אדם כל ממנו**
ולפתע ראו שקולו נדם, נעתקו המילים מפיו — שתיקתו היתה באונס. ישראל בני לא חיכו לשמוע את דברי משה, ולא יכל להמשיך ללמד את הלכות הכשרות ולהורות כיצד יש לנהוג בכלים שהביאו. העם צפה במחזה נדיר, כיצד משה נאבק פתאום עם זכרונו שבגד בו.
מה פשרה של שתיקה זו? חז״ל מבארים: "אמר ריש לקיש: כל אדם שכועס — אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. ממשה — דכתיב 'ויקצף'… וכתיב 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חקת התורה אשר ציווה ה׳ את משה'… מכלל דמשה איעלם מיניה" (פסחים סו ע״ב).
חז״ל מותחים קו ישיר בין כעסו של משה לבין התוצאה — שנתעלמו ממנו הלכות כשרות. אף על שכעס זה על המעשה החמור שעשו הלוחמים.
רבי חיים שמואלביץ מבאר בספרו ׳שיחות מוסר׳, מלבד העונשים הבאים על הכעס: "הכעס גורם לאדם לירד ממדרגתו ולאבד את מעלותיו הרוחניות, ממנו מסתלקת חכמתו ברגע שנולדה בו כזו מידה." ובהמשך כותב: "ואין זה בתורת עונש, אלא כך טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה."
למרות שכעסו של משה לא היה כשל כל אדם, ובוודאי היה נקי מביטויי זעם מכוערים, ספק וללא ביותר עדין — זה גם לו אירע.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה