בס״ד
נשים מדרש לבית שיעור ושמח – כשר פסח
טור תמ״ב: ו חיים אורח ערוך שולחן: ״שֶׁיִסְמֹכּו מַה עַל לָהֶׁם וְיֵש חָמֵץ, בָהֶׁם שֶׁנָגַע וְהַכִסְאֹות הַכְתָלִים לְגָרֵר נָהֲגּו״
תמ״ב: ו חיים אורח ברורה משנה: ״ר״ל דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתירא, אלא יש סמך לזה מן (כח) ויש להם ע״מ שיסמוכו – דאיתא הירושלמי שם דחייב לבער בצק ביתו הטח. ״
מנהג יהודי מרוקו1: בעצם, כל בני המשפחה עסקו במלאכה זו. ולא היה בית אף פטור ממבצע זה. היה כעין מצוות עשה — סיוד הדירה לפני חג הפסח. גם היה צורך להשתמש בסולמות, שכן התיקרות היו נמוכות, וכל עקרת-בית ידעה את ״מלאכת הסיוד״ על בוריה.
במקום הסולם נעזרו בשולחנות. על הנשים היה להוריד את דלתות החדרים, החלונות ומדפי הארונות, לצבוע ולמרק, עד שמראה הבית לפני החגים היה כאילו עומדים בעליו לנוטשו או לנסוע לאיזה מדינה. ברם, עבודות קשות ומפרכות היו מנת חלקן של הנשים לפני החג.
סלקים את השולחן והכסאות לאחר שמורקו היטב, ואוכלים על הרצפה. שום דבר לא נשאר קבוע במקומו. אוכלים אין בחדר, אלא בפינה, במטבח, או בחצר, כדי שלא להחמיץ את אשר הוכשר. ובשבת הגדול, אין אוכלים לחג — כדי לשמור את הכל כבר בבית.
אורי אורבך: כל מה שלא אוכלים במשפחתו כבר מדברים שהוצאו מהכשרם — ולא שמן סויה, ולא לפתית, ולא שעועית, ולא קטניות. כותב שורות אלו לא אוכל בפסח קטניות. האמת היא שאי אכילת קטניות לא הטרידה אותי אף פעם. ואני לא שואל יותר מדי — 600-700 שנה. מנהג ישראל דין הוא.
וזהו ככה — קטניות לא אוכל. אני ממושמע כשמדובר בהלכה ממש. לא מחפש להקל איפה ולוותר היכן. אבל גם שאלות. לא רק בסוגיית קטניות — או להיות, לא.
כשמצא שכמותי חשוך שמרן על שקית כפיות פלסטיק במכולת, כתוב: ״כשר לפסח״ — כל תהליך הייצור הוכשר לפסח, בהקפדה על ניקיון מיוחד, והאריזה הושגח ש העובדים לא יאכלו, והאריזה. ומתנוססת בהדר על השקית חותמת ״בד״צ החרדית״ — כמו עוד חותמות על ניילון ועל אקונומיקה, שמפו ומוצרים שאר שעוד לא נולד הכלב שיאכל אותם. ואם נולד ודאי מת במקום.
כעת, כשהפסח או-טו-טו — יש ערימה הולכת ומתגבהת אדירה של מוצרים. הבה נניח זאת על השולחן הערוך והכשר שלנו. לא מדובר בהלכה אלא בשטויות — כפיות שהפועלים לא אכלו חמץ בפסח. לא גם לכשרות, זקוקים שלא לעיתים קרובות מדי בפסח.
הבל הבלים, דברי שווא, כיפוף ההלכה וחילול השם. אבל כשיהודי שומר הלכה רואה כיצד ההלכה מנוצלת בצורה בזמן ייצורן? איכפת לי מה. קטנות ורמאויות המון יש בשוק המסחרי — ניצול שיטתי של אנשים מאות אלפי לחומרות-סרק, להחמרות, ולהמצאות מגוחכות שווא. הלב מתכווץ, לומר בפסח: נחמץ.
ונהיו עבדים של תרבות חתם-סופר — הפסיקו לחשוב, ודתיים וחרדים רוצים חותמת בד״צ או על כל מותגים, מותגי הכשרות. עסקי הכשרות פורחים כשהמוני ישראבלוף ״קונים רק בד״צ״ — החותמת שמוכרים על מוצר, בלי כלל קשר לכשרות.
היצרן מזמין השגחה, והמשגיחים מעניקים חותמת. מנהג ישראל הוא דיל. כולם מרוויחים בשרשרת הלא-מזון הזו. לא? בסדר, ממש לא, לא? כי ברגע שהתחילו — תורת ישראל מפסידה. לא? כשהצרכן רואה שהכל מסחרה, גורמים לזילות הכשרות האמיתית — לנפק מותגי כשרות למוצרים שאינם זקוקים להכשר.
הוא מתחיל לחשוש שאולי השגחת-כשרות היא לא עניין רציני כל-כך — הרי גם חרדים, וארץ ומלאה בד״צ, כך תודו על האמת. נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים וקונים. מגחכים ומשלמים, צוחקים ומלגלגים בעצמם על שטף ההכשרים. המהדרין מעדת ונותנים לבד״צ.
גם הוויכוח השנתי על הקטניות לא התעורר השנה שוב, משום שכבד נטל הקטניות על עמך ישראל. רגע נחזור לקטניות — הרי גם משום שדתיים רבים רואים כיצד שנה מדי נערמות עוד חומרות, עוד כשרויות, ועוד יוצאי פלונסק. הוא התלקח במשנה-תוקף.
הדתי שיודע לשאול בקול רם, אם לא בדיוק כך — קמה והתגבהה חומת איסור הקטניות לאשכנזים: תחילה הקטניות, חותמות מהכשרם שהוצאו. ואחר כך כל מה שיש בו יותר משלוש אותיות של קטניות, כך כל מה שדומה לקטניות, כך מה שיוצא מהקטניות — ואחר או-טו-טו.
והנה לנו היום כבר כפיות חד-פעמיות כשרות, בד״צ ניילון, גלאט סלולאר, ארטיק, קרטיב, קרטון וג׳קי מקייטן. ומייד באים סוחרי כשרות ומציפים אותנו בגל עכור של כשרות — מהדרין ואוטובוס פרווה. סוגר מישהו פקק קטן של הקפדה.
ושמא לחשוד חלילה גם עניין הקטניות זו רק קטנוניות, ולה קל ואולי קל. גם למסורת ולמנהג אבות יש חשיבות וערך סרק גרוטסקיים. לעיתים צריך להחמיר ולעיתים ראוי להקל. הלכה היא הלכה, וביזנס זה ביזנס. אבל יש ״מנהגים״ ו״הכשרים״ שצריך להרוג אותם כשעוד קטנים, לפני שיהפכו ל״מנהג אבות״ הלכתי.
הונאה ממש היא עבירה על חוק אונאת — כפיות פלסטיק ואקונומיקה, לא מנהגים, ועל איסורי תורה, דברים: לא תגנוב, ולא תשא את שם ה׳ אלוקיך לשווא. כשלעצמי, בפסח הבא אני הולך להנפיק ולהדביק חותמת מיוחדת בכשרות האזרחי על מוצרים: ניילון, פלסטיק, רעל עכברים ורהיטים — ״ללא חשש הכשר״.
סוף שיהיה חג פסח כשר באמת.
---
תפילה לנקיונות — מרים אבינרי כהן
יְהִי רָצֹון מִלְפָנֶׁיָך הַשֵם אֱֹלקי, שֶׁתִתֵן בְלִבִי חָכְמָה, בִינָה וָדַעַת לְכַּוֵן אֶׁת סֵדֶׁר הַנִקָיֹון הַנָכֹון עֲבֹור בֵיתִי.
לִי עָזּור לְהַתְחִיל בִנְקּודָה הַנְכֹונָה, וְלֹא לְהַפְרִיז אֹו לְהַחְסִיר דָבָר מֵחֹובָתִי.
יְהִי רָצֹון שֶׁתַשְפִיעַ עָלֵי שִמְחָה בְשָעָה שֶּׁגּופִי פֹועֵל בְמֶׁרֶׁץ, וְשֶׁתָסִיר מִמֶׁנִי מַחְשְבֹות עֹומֵס וְרֹגֶׁז וַאֲנָקָה, בְנַחַת וּבְיִשּוב הַדַעַת.
יִהְיֶׁה רָצֹון שֶׁלֹא אֶׁתְעַרְבֵב בְתַרְעּומֹות וּכְעָסִים עַל בְנֵי בֵיתִי כְדֵי תֹוְך תַהֲלִיְך הַנִקָיֹון.
וְשֶׁאֵדַע לְהַבְחִין בֵין חֹובֹותַי וְאַחְרָיּותִי לְבֵין תֻּבְעָנֹות וְצִפִיֹות חֲסָרֹות שַחַר.
הֲרִינִי מְקַשֶׁרֶׁת אֶׁת עַצְמִי אֶׁל סִבַת הַסִבֹות וְעִלַת הָעִלֹות, בְכָל עֲבֹודֹותַי לְפֶׁסַח.
וְלָכֵן — כָל מָה שֶׁאַסְפִיק, הֲרֵי זֶׁה בִרְצֹונְָך. וְכָל מֶׁה שֶׁלֹא אַסְפִיק — בֶׁאֱמֶׁת לֹו זְקּוקָה שֶׁאֲנִי הַזְמַן שֶׁכָל, אֲקַבֵל בְאַהֲבָה, בֶׁאֱמּונָה וּבַיְדִיעָה, אֲקַבֵל בְהַשְּגָחָה פְרָטִית — שֶׁמָה שֶׁאַסְפֵק בֶׁאֱמֶׁת חָשּוב, עֹומֵד לִרְשּותִי, וְזֹאת אַסְפִיק בְנַחַת וּבְרֹגַע פְנִימִי. תִהְיֶׁה בְוַדַאי בְעֶׁזְרִי.
הֲרֵנִי מְכַּוֶׁנֶׁת בִבְדִיקַת ב
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה