חיובה וגדר מהותה שמורה– מצה │ טבדי בנימין הרב
רש״י– שיטת מצות תאכלו "בערב מצוות לצורת המצה "שמירת
א עמוד לה דף 1. פסחים
יוצא שאדם דברים אלו משנה. בחטים בפסח: חובתו ידי, בהן ובשיפון בכוסמין, , בשעורים,
שועל ובשיבולת… חלות עשאן נזיר, ורקיקי התודה
עשאן בהן, יוצא ין א לעצמו- בהן. יוצאין בשוק למכור
2. רש״י שם
חובתו- ידי בהן יוצא שאדם דברים אלו משנה. לאכול מחוייב שהוא ראשונה בלילה מצה, חובת משום
מצות. תאכלו בערב יב) (שמות כדכתיב מצה,
שועל. כזנב עשוי שלה שיבולת אביינ״א, שועל- שיבולת
שיפון-. שיגל״א
ונזיר תודה ל. חם לעצמו- עשאן
בגמ'. מפרש וטעמא כן, לדעת שעשאן אלא עליהן, שם קרא ולא עליהן, הזבח שחט 'לא ואפי בהן– יוצא אין
בשוק- למכור ונזירות- תודה לחמי לצורכי בגמרא מפרש וטעמא להן, מכר לא אם בהן. יוצא
3. פסחים א-ב לח,
מילי הני מנא וכו'. נזיר ורקיקי תודה? חלת
רבה אמר - דאמר: קרא - המצות את ושמרתם המשתמרת מצה
זבח לשום אלא מצה לשם משתמרת שאין זו יצתה מצה, . לשם
קרא אמר: אמר יוסף רב - תאכלו מצות ימים שבעת מצה ימים לשבעת נאכלת שאינה זו יצתה ימים, לשבעת הנאכלת
ולילה ליום. אלא יוסף. . דרב כוותיה ותניא דרבה, כוותיה. תניא
שיצא מהו אליעזר: רבי את שאלתי אילעאי, רבי מר א תניא: באתי שמעתי. לא לי: אמר נזיר? ורקיקי תודה בחלות אדם תודה חלות אמרו הרי לי: אמר יהושע, רבי לפני ושאלתי
לעצמו- שעשאן נזיר ורקיקי בשוק למכור בהן, יוצא אדם אין
- אמר אליעזר, רבי לפני דברים והרציתי כשבאתי בהן. יוצא
ל בסיני למשה לו שנאמ. רו הדברים הן הן ברית, י: בסיני למשה לו? ו שנאמר הדברים הן הן ברית, דאמרי: איכא
בעיא טעמא? ולא
- אי אמר: מימלך, אימלוכי לשוק כל רבה: אמר מאי? וטעמא
מזדבן- מזדבן- לא אי מזדבן, אנא בהו. איפוק
4. רש״י שם
מצה- לשם שמירה לה עביד המצות את ושמרתם שימור כל
תחמיץ שלא משמרה שאתה מצוה. של מצה לשם התכוון
כו- 'יצאת מצה לשם אלא לה עביד פסח מצות של מצה לשם, דלאו
זבח. של לשבעה- נאכלת שאינה (ויקרא כדכתיב נותר, הויא ולילה יום דלאחר עליהן נשחט דלא והיכא וגו', קרבנו ביום שלמיו תודת זבח ובשר ז)
גב על אף הזבח, עבדה- כי מיהו לשבעה, היתר לה יש דעכשיו לשם לאו ובלילה ביום לאיפסולי אדעתא עבידה דכי איתכוון, למצוה הראויה מצה
דרבה דרשה הא יוסף לרב ליה ואית עבדה, מצוה לשם שימור, דבעינן
מצת לשימור נמי לה איכוין נמי דאי פליג: ובהא סמיך קרא, ואההוא מצה- ומשום ה תוד משום בה למיפק מצוה, שימור דבעינן נפיק, לא
שבעה. כל מצה לשום
שבועה. ברית- דאמרי- ואיכא טעמא בעי דלא כו', הדברים הן וכי ליה: אמר בתמיה,
מסיני למשה? כהלכה
מאי- וטעמא לצורכי בשוק למכור שעשאן מאי וטעמא לה בעי גמרא
מכרן לא אם בהן יוצא, תודה לשם א אל מצה לשם נשתמרה לא הרי
זבח. אנא- בהו איפוק מצה חובת. ידי
א עמוד ד דף 5. חולין
ואדם מותרת, כותי מצת דתניא:
בפסח חובתו ידי בה; יוצא ר״א בדקדוקי בקיאין שאין לפי אוסר, כל אומר: רשב״ג כישראל; מצות
הרבה ם, כותי בה שהחזיקו מצוה מישראל יותר בה. מדקדקין ואדם מותרת, כותי מצת מר: אמר
בפסח חובתו ידי בה. וצא י בקיאי לא: דתימא מהו פשיטא!
קמ״ל. בשימור, בקיאין שאין לפי אוסר, ר״א בקיאי לא קסבר: מצות. בדקדוקי
. בשימור
6. רש״י שם
מותר- בפסח לחמץ חיישינן ולא. לאוכלה
חובתו- ידי יוצא ואדם בערב יב) (שמות דכתיב ראשונה בלילה מצה לאכול חובה קבעו שהכתוב
בה דיוצא פשיטא מותר דתנא כיון פריך ולקמן בעשה עבר אכל ולא ישב ואם מצות ת. אכלו אסור- לאוכלה. אפילו
בקיאין- שאין פניו הכסיפו ללא פניו הכסיפו בין לסידוק שיאור בין ולהבחין לשומרה יודעין. אין
פשיטא- דמותרת כיון בה. דיוצא
דתימא- מהו דבעי בהא בקיאי לא מיהו באכילה ומותרת להחמיץ חוה הני דלא לן דפשיטא גב על אף
בה, נפקינן לא שימור בה עביד דלא וכיון מצוה של מצה לשם שימור למיעבד ובצקות אקמחין דהוה מידי ולא דמותר לן דקיימא החמיץ שלא וראינו כוכבים עובד שאפאה קודם לפנינו הבאים כוכבים עובדי של
בהו נפקינן מ) דאמרינן(פסחים שיאכל ובלבד מהם כריסו ממלא אדם כוכבים עובדי של ובצקות הקמחין
באחרונה. מצה כזית לאוכלה. אפילו אוסר- אליעזר ורבי בשימור- בקיאי לא קסבר בקיאי לא מפרש הכי ליה דגריס ולמאן חימוץ משום וטעמו גרסינן לא
איסור לשון זה שאין היא מ. ילתא ולאו בפסח חובתו ידי בה לצאת אוסר ור״א וי״מ מלהחמיץ לשומרו
א עמוד י דף 7. גיטין
כותי- מצת דתניא: חובתו ידי בה יוצא ואדם מותרת, בדקדוקי בקיאין שאין לפי אוסר, אלעזר רבי בפסח; כותים בה שהחזיקו מצוה כל אומר: רשב״ג, מצות;
מישראל יותר בה מדקדקין; הרבה
8. רש״י שם
חייב שהוא הראשון לילה חובת ם משו בפסח- חובתו ידי בה יוצא ואדם ידעינן ואפי' מצות תאכלו בערב יב) (שמות כדכתיב המשתמרת מצה לאכול מצה חובת לשם שימור לה עבד כן אם אלא בה נפיק לא החמיצה דלא בה
) (שם דכתיב שצריכה הן בקיאין וכותים המצות את ושמרתם לשמה להשתמר
שימור לה. ועושין
א עמוד מ דף 9. פסחים
ללתות. . אסור אמר: ורב. א
שנאמר ללתות, מצוה רבא: אמר הדר
לתיתה- דבעי לא אי המצות את ושמרתם
למאי? שימור
דלישה- שימור אי לאו דלישה שימור
של בצקות הונא: רב דאמר הוא, שימור שיאכל ובלבד מהן, כריסו ממלא אדם נכרים
באחרונה–. באחרונה מצה כזית, אין
בראשונה-. לא עמא- ט מאי דלא משום
שימור. בהו עבד
לאו אלא ואילך! מאפיה שימור ליה ולעביד
מינה- שמע בעינן מעיקרא. שימור
- דבעידנא התם, שאני דילמא וממאי?
לשימור- דנחית אבל שימור לה עבד. לא לה עביד לשימור דנחית דבעידנא היכא
שימור. הוי דלישה דשימור נמי הכי שימור-
להו דאמר רבא, ביה הדר לא הכי ואפילו מהפכיתו- כי כיפי דמהפכי: להנהו הפיכו
. מצוה לשום מעיקרא- שימור קסבר: אלמא
בעינן. סופו ועד מתחלתו
דרבינא בריה מר בארבי אימיה ליה. מנקטא
10. רש״י שם
- ללתות אסור אמר ורבא עלמא. לכולי
ל? י למה שימור יחמיצו, שלא שימור בעי דעכשיו לתיתה לאו- ואי - הוא שימור לאו הכי מקמי שימור ליה עבד לא. אי
- הונא רב דאמר. גרסינן
- נכרים של בצקות פניו הכסיפו ולא חגבים קרני לא שם שאין החמיצו, שלא בהן, שמכיר
כדלקמן שיאור, וסימן סידוק סימן הוי. דהוא
- באחרונה מצה כזית שיאכל שימור לה הוי דלא משום מצה, חובת ידי נפיק לא דבהא
מצוה- של למצה ומיהו, חימוץ, כאן שאין רואין שאנו פי על ואף מצה, לשם לשמה שימור
בעינן. באחרונה– (היא) יב (שמות קרא דכתיב אכילתה, חובת היא הפסח שעם אכילתה, )מצות אחר מפטירין אין ב): קיט, (פסחים כדתנן השובע, על נאכל ופסח יאכלוהו, ומרורים מצות על
אפיקומן הפס. ח - לא בראשונה נכרים- של מבצקות שאכל ראשונה באכילה כלומר: נפיק. לא
גרסינן: הכי נימא- אי גרסינן: ולא, שימור לה עבד דלא טעמא מאי משום טעמא ודאי דהא
הוא. הכי - ואילך מאפייה לתנור ונתינתה שלה וקיטוף עריכתה כגון לאפייה, משמתקנה. משמע
דלישה- שימור ולם לע - דילמא וממאי מקמי שימור איצטריך דלא גב על ואף הוא, שימור
נפיק- לא טעמא מאי והכא הכי, המחמצת- דבר שזה לקמח, מים נתינת דמשעת משום הויא
מים מנתינת דהיינו שימור, לתורת דנחית עידנא מההיא שימור לה נעשה לא וזו שימור, . צריכה
סייעתא רבא אשכח דלא - הכי ואפילו למילתיה- שימור בעינן דאמר ממאי ביה הדר לא
לישה. קודם
- כיפי מהפכי הקציר בימות העמרים את וקושרין. העמרין,
- אימיה לה מנקטא מעיקרא שימור להו ועבדא הפסח, לצורך קציר מתחלת. חיטין
- בארבי הפסח לצורך לבדם ומצניעתן הרבה, עריבות או עריבה. מלא
11 רמט סימן פסחים הלכות - ב חלק זרוע אור. ספר
… המצות… את ושמרתם שנאמר ללתות מצוה רבא אמר הדר
רבא, ביה הדר לא ואפ״ה פירש״י רבא אשכח דלא פ״ה וא
למילתיה, סייעתא ביה הדר לא שימור בעינן דאמר ממאי
ליש קודם ה, מהפכיתו כי כיפי דמהפכי להנהו להו דאמר
העומר את וצרים וק למעמרים צוה פיר' מצה לשם הפיכו יחמיצו. שלא המים מן ולשמור הפסח, לצורך ולעמר לקצור באורביה אמיה ליה מנקטא דרבינא ברי' מר היתה פירוש
הפסח. לצורך ומצניעתן הרבה עריבות או עריבה מלא מלקטת
… דבעינן דפרישית מילי והני קצירה משעת שימור היינו
ל מצות שאר אבל י״ח בה שיוצא למצה דוקא א, הונא כדרב ובלבד מהם כריסו ממלא אדם עכו״ם של בציקות דאמר
באחרונה, מצה כזית שיאכל אין באחרונה רבה ודייק
לא, בראשונה שימור, לה עבד דלא משום מ״ט לה ליעבד
ואילך, מאפיה שימור בעינן. דמעיקרא שימור לאו אלא
מצוה של למצה אלא מעיקרא שימור רבא בעי דלא למדת הא
דוקא הונא דרב ליה אית רבא דהא לא מצ. ות שאר אבל
דאינו מצוה של מצה בפסח נאבדו דאם ללמוד לי יש מיכן חמץ אינם שלנו מצות שכל פי על אף אחרות במצות יוצא
לא, בראשונה אין באחרונה הונא דרב אמילתיה מדאמר
משום באחרונה מצה כזית שיאכל דקתני הא רש״י ופירש לשם שימור ליה הוה דלא מצה ת חוב ידי נפיק לא דבהא מצה מיהו חימוץ כאן שאין רואין שאנו פי על ואף מצוה
בעינן לשמה שימור מצוה של. עכ״ל
כותי מצת דגיטין ופ״ק חולין דשחיטת פ״ק לה ומייתי ותניא מצת מר אמר ופריך בפסח חובתו ידי בה יוצא ואדם מותרת
מהו טא פשי בפסח חובתו ידי בה יוצא ואדם מותרת כותי
קמ״ל בשימור בקיאי לא דתימא בה דיוצא פשיטא ופירש״י דלא לן דפשיטא גב על אף דתימא. מהו דמותרת. כיון דבעי בהא בקיאי לא מיהו לאוכלה ומותרת להחמיץ הניחוה לה עבד דלא וכיון מצוה של מצה לשם שימור לה למיעבד עכו״ם של ובצקות אקמחין דהוה מידי בה נפקי' לא שימור
החמיץ שלא וראינום עכו״ם שאפאו קודם לפנינו באו ש בהו נפקינן ולא דמותרים וקיי״ל. עכ״ל
ולא לאכילה בפסח מותרת כותי מצת פירש״י דגיטין ופ״ק חובת משום י״ח. בה יוצא ואדם החמיצה. שמא חיישינן כדכתיב המשתמרת מצה לאכול חייב שהוא הראשון לילה
ידעינן ואפילו מצות תאכלו בערב לא החמיצה דלא בה דכתיב מצות חובת לשם שימור לה עבד אא״כ בה נפיק
עכ״ל. המצות את ושמרתם
אא״כ גמורה במצה אפילו י״ח [יוצא] אדם שאין בפי' משמע
מצה. חובת לשם אפאה
חובת לשם שיאפה דבעינן דה״מ ולומר לפרש יכולני מיהו
א דה דמי, כלשמה סתמא ישראל אבל וכותי, עכו״ם ה״מ מצה
כלשמו סתמא וקיי״ל לשמה שחיטה בעינ. ן קדשים גבי
ממילתיה סייעתיה רבא י מדמיית הכי משמע לא לכאורה מיהו
הונא. דרב
מיחדים ואנו למצוה מצות שלש לאפו' נוהגים שאנו כמו ועוד
ע״כ בהם לצאת שלא אחרות את כמדחה נראה הרי לבד אותם באות דוקא אלא י״ח יוצא אדם שאין בעיני נראה שלש: ם
והרמב״ם הרי״ף לשיטת שמורה מצה - הראשונים בשיטות
12 א עמוד יב דף פסחים מסכת. רי״ף
דפיסחא קימחא לנטורי לאיניש ליה ומיבעי קצירה מעידן המצות' את קרא׳ושמרתם דאמר כיפי דמהפכי להנהו רבא להו ואמר
הפיכו מהפכיתו כי על יבא שלא בהן הזהרו כלומר מצה, לשום מים, יהם עמרים כיפי: פירוש
13. ר״ן שם
קצירה מעידן דפסחא קמחא לנטורי לאינש ליה. ומיבעי ודאי
שפיר. עדיף הכי המובחר מן דלמצוה מן חטים שלקח אלא כן עשה שלא שאע״פ אפשר ומיהו
השוק י״ח. יצא מצה לשם ושמרה דשימור אמרינן ובגמרא
דב הוא לישה מקמי כלומר שימור, הוי לא דלישה שימור, עי
יצא. לישה קודם החטים את ששמר כל אבל
יוצא שאינו ואילך מלישה אלא שמר לא שאם משמע ומ״מ מצה חובת ידי. בכך בשעת השוק מן קמח שהלוקח אמר ז״ל אחד דגאון אלא בה, חובתו ידי ויצא איסורא מחזקינן דלא מותר הדחק אבל
שימור. בעי לכתחלה ן אמרינ דכי הכי ז״ל דס״ל ומשמע
לכתחלה. היינו - שימור הוי לא דלישה דשימור בגמרא, דמצוה, במצה ה״מ ומיהו בפסח אוכל שאדם הלחם שאר אבל
כלל, מצה לשם שימור בעי לא שלא בודאי יודע שיהא אלא
חמוץ. לידי בא אדם נכרים של והבצקות הקמחים בגמ 'דתניא
ז״ל ופרש״י מהן, כריסו ממלא בא שלא בה מכיר שהוא כגון
וסידוק. שיאור בה שאין חמוץ לידי יש שהרי נהירא לא ומיהו
עושין. שהנחתומין כדרך שאור בה עירב שמא לחוש לו
נר לפ׳י ז״ל ר״ח ד' אין במים ישראל בפני הנכרי שלשה שפי' ישראל של לבצק בינה ואין שאור בה עירב שלא וראה שלנו
מצה לשם שימור בה נעשה שלא: אלא
14. פסחים רי״ף א כז,
ממצה סעודתא כולה ליה דלית והיכא
דמינטרא הוא דמינטר בלחוד כזית אלא
ליה- דאית דלא מהאיך ברישא אכיל
ולבסוף המוציא עליה ומברך מינטר מצה לאכול דמינטר כזית על מברך
ואכיל כריך והדר ואכיל אמרור ומברך
ברכה בלא ואכיל ומרור מצה דתניא
דם א והאיסקריטין והדובשנין הסופגנין כזית שיאכל ובלבד מהן כריסו ממלא
באחרונה. מצה
15. ר״ן שם
וכו דמנטרא ממצה סעודתא כולה ליה דלית.'והיכא ז״ל אלפסי הרב על תמהים יש
ואמר שהתחיל על סיים כך ואחר, בלבד כזית אלא דמינטרא ממצה ליה דלית היכא
דלבסוף דאמר זיתים, בשני דכריך אמר דר וה וכו' מצה לאכול דמנטר כזית על מברך
ואפשר זיתים שני כאן והרי ברכה. , בלא ואכיל ומרור מצה כריך ז״ל הרב שכשאמר
ומרור מצה קאמר מינטרא דלא מההיא למקדש זכר משום אלא אינה דכריכה דכיון
נמי אי מינטרא דלא ממצה אפילו לה דעביד מסתייה. בעלמא ליה דלית קאמר דכי
קאמר חובתיה כשיעור אלא קאמר דו…קא בלחוד כזית לאו בלחוד כזית אלא
והאסקריטין והדובשנין. הסופגנין דמצוה למצה חזו לא נינהו עשירה דמצה מפני
בדבש: שמטוגנין באחרונה מצה כזית שיאכל. ובלבד באחרונה נאכלת מצוה דמצת
השבע: על נאכל היה שהפסח כשם
16 יג ח, ומצה חמץ. רמב״ם
משומרת מצה לו שאין מי
כזית אלא סעודתו שגומר כ משומרת שאינה ממצה ואוכל מצה אכילת על מברך טועם ואינו כזית אותו
כלום. אחריו
17. משנה מגיד שם
כזית אלא דמנטרא ממצה סעודתא כולה ליה דלית והיכא כך בהלכות מבואר זה וכו'. לו שאין מי על ברך מ ולסוף המוציא עליה ומברך מינטר דלא מהאיך ברישא אכיל ליה דאית הוא בלחוד ברכה בלא ואכיל מרור מצה כריך והדר ואכיל אמרור ומברך ואכיל מצה לאכול דמינטר כזית
. ז״ל הגאונים מן הרבה כתבו וכן עכ״ל. המרור שיאכל או סובר שהוא רבינו בדעת לומר הוא והכרח
בהלכות, הכתוב כסדר עושה שהוא או קודם דעתו- היה ההלכות כדעת ואם לבאר לו. היה
18. "רמב ה, ומצה חמץ ם ט ח-
בו ונמצאו שנתבשל תבשיל. ח הרי נתבקעו אם חטים או שעורים בו נתערב שהרי אסור התבשיל כל מוציאין נתבקעו לא ואם החמץ, שאר ואוכלין אותן ושורפין אותן
או שנבלל הדגן שאין, התבשיל של גמור חמץ נתבקע ולא נתבשל סופרים מדברי אלא ואינו תורה,
ש משום י [שמות נאמר ב] ושמרתם)(ט
כלומר המצות את במצה הזהרו
חמוץ צד מכל אותה. ושמרו
אדם צריך חכמים אמרו לפיכך. ט בפסח ממנו שאוכל בדגן ליזהר
שנקצר אחר מים עליו יבוא שלא
חמוץ… שום בו יהיה שלא עד
19. משנה מגיד ט הלכה שם
שנאמר משום )(בתורה וכו המצות את.'ושמרתם מ שם).'(דף כיפי דמהפכי להנהו רבא להו אמר
מצה לשם הפיכו מהפכיתו כי רש״י פירש עכ״ל עמרים. , כיפי בדברי ולא בהלכות נזכר ולא
הפסח, ימי בשאר אוכל שאדם למצה הראשון לילה של המצה בין חלוק שום רבינו אלא
דמינטרא ממצה סעודתא כולה ליה דלית היכא ז״ל אלפסי הרב כתב פסחים ערבי שבסוף
רבינו כתב וכן ברישא. אכיל ליה דאית הוא דמנטר בלחוד כזית אלא מצה לו שאין מי ספ״ח
הדגן, בכל לעשותו ראוי ולכתחלה מעכב, אינו שהשמור ז״ל הורו כו כזית אלא.'משומרת
הראשון בלילה אלא מעכב שאינו אלא המשומרת. מצה לאכול חובה שהוא לפרש הכרח וזה
הסוג משמע. וכן בדבריהם שעה. בכל שם יא דבצקות הא כתבו לא למה לי שקשה פי על ואף
באחרונה מצה כזית שיאכל ובלבד מהם כרסו ממלא אדם נכרים של עיון לי צריכה. וכונתם
המצה שמשמרין ידוע הפשוט והמנהג מצוה, של למצה קצירה מעת מפת אוכלין הימים ושאר
מחמוץ אותו שמשמרין הוא והדור המובחר מן שמצוה ו כתב מפרשים והרבה לישה. משעת
- לישה דקודם בשמור דסגי דקיי״ל [אף] זה לפסח ולשמרם חטים. לקנות
ודע מצוה של שמצה גביהם על עומדים אחרים אפילו וקטן שוטה חרש או עכו״ם לשה אם
יצא לא ז״ל הרשב״א העלה: וכך
ודיעבד לכתחילה הנפק״מ עם השולחן– וערוך ברורה המשנה בין היסודית המחלוקת
20 א תס, הלכה. ביאור
ט, דין ומצה חמץ מה' פ״ה ברמב״ם 'ועיין ומוכח שימור. צריך בפסח שאוכל מצה דאכל דדעתו שם
המצות, בכל שימור לעשות יש דלכתחלה שם, עיין לזה סמוכין שהביא שם משנה במגיד ועיין שאוכל לכזית אלא אינו ולעיכוב
שם. עיין פסח, בליל
והאי באחרונה מצה כזית שיאכל ובלבד מהם כריסו ממלא דאדם בש״ס דמבואר עכו״ם של בצקות או הדין מעיקר היינו
וש״א. בט״ז שם עיין תפ״ב. דסימן וכההיא אחד, כזית אלא לו שאין במקום
שכתב בח״א ועיין הפסח, בכל שאוכל המצות בכל אשימור מאד מקפיד היה דהגר״א הנ״ל המ״מ הרב כסברת דהוא. ונראה
21 כא - יח סעיף תנג סימן חיים אורח השולחן. ערוך
הוא שמורה מצה דעיקר רים סוב אלה רבותינו כל עכ״פ והנה שכתב מצוה מצת שזהו הראשונה בלילה כזית אכילת על כלל שמירה א״צ הפסח ימי כל שאוכלין מה אבל הב״י רבינו
ז״ל… הר״ן וכ״כ
כן, אינו והרמב״ם הרי״ף שיטת אבל לאכול החיוב ולדידהו
הפסח, ימי בכל שמורה מצה לשם שימור מפרשים אינם שהם
מחמץ, שמירה אלא מצוה רבא להו דאמר בגמ' גורסים ואינם
מצוה לשם הפיכו אלא ברי״ף, הגירסא הוא דכן מצה לשם
דפיסחא קימחא לנטורי לאינש ליה ומיבעי שם הרי״ף וז״ל אכל קרא [והך המצות את ושמרתם דכתיב קצירה מעידן כי כיפי דמהפכי להנהו רבא להו ואמר ע״ש] קאי שבעה
יבא שלא בהן הזהרו כלומר מצה לשום הפיכו מהפכיתו
עכ״ל. מים עליהן
וגרס הראשונה לילה הזכיר לא הרי מצה לשום לשום ולא
מצוה וכו מפורש׳כלומר וביאר איזה כאן שיש תטעה שלא ימי לכל שייך וזה מחימוץ ממים היא השמירה אלא לשמה
הפסח:
תבשיל וז״ל כן להדיא ביאר ח' דין בפ״ה הרמב״ם וגם
נתבקע שלא הדגן שאין וכו' נתבקעו לא ם וא וכו' שנתבשל משום סופרים מדברי אלא ואינו תורה של גמור חמץ ושמרו במצה הזהרו כלומר המצות את ושמרתם שנאמר ליזהר אדם צריך חכמים אמרו לפיכך חימוץ צד מכל אותה שנקצר אחר מים עליו יבא שלא בפסח ממנו שאוכל בדגן
חימוץ צד שום בו יהיה שלא עד "עכ ל.
דהשמירה בשוה הפסח ימי לכל הוא דהשמירה מפורש הרי
דמצוה. לשמה ענין משום ולא מחימוץ היא
דאדם כותים של דבצקות הך והרמב״ם הרי״ף השמיטו ולכן
בזה, טרחו ורבים מהן כריסו ממלא זה שדחאו פשוט והדבר שבפסח מצה לכל שימור דבעי דרבא הך משום מהלכה
יח שלא לשמרם קצירה משעת מיצו, רק שזהו כיון [אך אין דאם הסדר בסוף והרמב״ם הרי״ף כתבו לפיכך מדרבנן
הכזית על ישיג הפחות לכל הפסח ימי לכל שמורה להשיג ע״ש, חכמים כתקון כתקונה מצה לאכול הראשון אבל
הפסח: ] ימי כל שמורה לאכול מחוייב להשיג כשיכול
פסח של מצה מצוות מחמץ היינו מחימוץ השמירה לרמב״ם גם
22 ט הלכה ו פרק ומצה חמץ הלכות. רמב״ם
תודה חלות שנאמר בהן יוצאין אין לעצמו אותן שעשה נזיר ורקיקי מות [ש
י״ב] שיוצאין היא בלבד מצה לענין המשתמרת מצה המצות את ושמרתם בה יוצא זה הרי בשוק למכור עשאן ואם הזבח, לענין משתמרת זו אבל בה
ונמצא אותן יאכל ימכרו לא שאם דעתו בשוק למכור שהעושה חובתו, ידי מצה לשם שמרן עשייתן. בשעת
23. מנוח- רבינו המנוחה ספר שם
אותן שעשה נזיר ורקיקי תודה חלות הרב כתב
לעצמו מצה תודה מחוייב שהיה. כלומר
בלבד מצה לשם המשתמרת שכל דבעינן פירוש יתכוין יתחמץ שלא אותה משמר שהוא שימור
מצוה מצת. לשם
24 א עמוד ט דף סוכה מסכת סולובייצ׳יק) (רי״ד שעורים. רשימות
המצות את ושמרתם שנאמר בהן יוצאין אין לעצמן אותן שעשו נזיר ורקיקי תודה, חלות הל״ט מחמץ (פ״ו הרמב״ם:)ז״ל
בלבד מצה לענין המשתמרת מצה הזבח לענין משתמרת זו בה, אבל שיוצאין הוא. עכ״ל
אבל- המצה את הפוסל הוא זבח לשם של הלשמה דלרמב״ם, אר, בי זצ״ל הגר״מ לרש״י- בניגוד את שהשומר דין לרמב״ם אין
מצוה לשם לכוון צריך המ. צה
היה אילו לשמה. מצוה של המצות שמירת מצריך הרמב״ם אין חו״מ הלכות שבכל ממה זצ״ל הגר״מ הביא לכך נוספת הוכחה
לשמה המצות את לשמר צורך אין שלרמב״ם, וע״כ, כזאת, יסודית הלכה על בשתיקה ובר ע היה לא בודאי כרש״י הרמב״ם סובר
- כרש״י. שלא
… קצירה משעת השמור מקמח במכונה והנאפות הנילושות שמצות יוצא, זצ״ל, הגר״מ של ביאורו ע״פ הרמב״ם, לפי אגב, דרך
גם מחמוץ. הן ושמורות אדם, אכילת לצורך נאפו שכן למצוה, כשרות לכלבים בשמירה או זבח לשם בשמירה נפסלו. לא
רש״י לשיטת, ובניגוד למצוה. המצות את מכשרת אכילה מצות קיום ולשם מצוה מצת לשם שמירה שרק הדין לרמב״ם אין
גאון האי רב דברי ביאור
25 כו סימן ב פרק פסחים מסכת. רא״ש
מצוה לשם הפיכו עומרים פי' כיפי דמהפכי להנהו רבא להו דאמר רבא ביה הדר לא הכי. ואפילו דברי שנדחו אפילו כלומר
מצוה של מצה לשמור היה עצמו על ומחמיר ביה הדר לא הכי אפילו הוא שימור לאו דלישה דשימור למימר בעי דהוה רבא
קצירה. משעת מדקאמר הוא בעלמא דחומרא משמע וכן בארבי, אימיה ליה מנקטא דרבינא בריה מר היה לבד דאיהו משמע
כן. . נהגו לא החכמים שאר וכל. מחמיר
וצרפת באשכנז ונהגו לשומרן טחינה, משעת מים של ברחים שטוחנן המים אל אותן מקריבין שאז. לפי
ושמרתם דכתיב קצירה משעת דפסחא קמחא לנטורי ליה ומיבעי כתב אלפס רב המצות. את
כתב ע״ה] סי' צו [פ' ובשאלתות מן מחימוץ ליה דמינטר במצה אלא חובתו ידי אינש נפק לא והיכא עילויה מיא דנפלה
חובתו. ידי נפיק לא וקטן שוטה חרש נכרי לחיטין דאמטינהו שימור בני דלאו וקטן שוטה חרש נכרי לעיסה לשה נמי אי
אינון דיעה בר ישראל דאפייה פי על ואף חובתיה. ידי נפיק לא אפייה בשעת שימור בהו ועביד
כתב ז״ל צדק כהן ורב אינה הראשונה בלילה חובה ידי לצאת במצה אלא מצה לשם ישראל שאפאה את ושמרתם שנאמר
מצה לשם משומרת שתהא עד. המצות
כתב ז״ל גאון האי ורב וחסידים מעשה ובעלי. לאוכלה לישראל מותרת כתקונה שימור ידי על ישראל לפני נכרי שאפאה מצה
עצמן על מחמירין והתמימים ואשתו מסיק הוא עני של דרכו מה דאמרינן כההיא בעצמן ואופין ולשין המחמירין כגאונים
אופה:
26 תס סימן חיים אורח יוסף. בית
הרשב״א ם בש ה)(ה״ט בפרק כתב המגיד 'והרב
כו סי' ח״א )(שו״ת או גוי מצוה של למצה לשה אם על עומדים אחרים אפילו וקטן שוטה חרש
יצא לא גביהם ו בפרק מימוניות הגהות 'וכ״כ
תפ, (סי' ראבי״ה בשם ה״א) קושטא )(דפ'
גוי ואפאה ישראל לש שאם מדבריו ומשמע
האי… רבינו וכדברי יצא
27 תס סימן חיים אורח. ב״ח
… וס ישראל, ואפאה דלשה בעינן נמי דלהשאילתות "ל שימור יגרע דלמה
דלישה. משימור דאפייה - וכו כתב גאון האי אמר׳ורב ולכן עליהן דחולק
וס״ל מותרת. נמי גוי ואפאה לשה אפילו לומר ורצה מותרת גוי שאפה דמצה
וההיא ישראל. בפני שלא בביתו גוי בלשה איירי לדעתו גוים של דבצקות
וב ללישה, אפייה בין שמחלק האי רבינו בדברי הבין יוסף ית גוי ובלשה
נהירא. ולא דאסור. האי רב מודה ו בפרק מיימונית הגהות 'שכ״כ ומ״ש
- ראבי״ה בשם שבידינו בספרים מזה רמז מצאתי: לא
28 נז סימן ה חלק הלוי שבט. שו״ת
דלרב גאון ר״ה עם כ״צ רב דפלוגתת הב״י דעת הנה אפילו גאון ולר״ה עצמו, בישראל דאפי' ובין דלישה שימור בין בעינן כ״ץ
אפי גם או עיקר דלישה שימור אם פליגי ולדעתו עצמו, ישראל ע״י שימור שהי' ובלבד כשר ישראל לפני גוי.'אפאה
וישראל גוי עשאן אם לים פסו שניהם כ״ץ ולרב כשר, ובשניהם ללישה אפי' בין הבדל שום אין גאון דלר״ה וס״ל חולק והב״ח
משמר.
פלוגתתם. בהבנת האריך שם צו פ' הנצי״ב להגאון שאלה העמק בס' ועיין. . כהן רב על כלל חולק אינו גאון דר״ה לו דיראה כ'
לשמה. בעינן דלא גב על אף בעינן משומר דמכ״מ שבעה כל במצה איירי רק צדק,
גאון ר״ה ממש״כ זה ודייק אי דמדין הרי לאוכלה לישראל דמותרת מיירי אכילה והיתר סור י״ח. יוצא מדין לא, מפר״ח כן והביא
שאלה בהעמק יעש״ה זה, דרך. ושיבח
מיסתפא, ושפיר דמסתפינא לולא דרך רק כן כ' הפר״ח גם והנה ברמזי הטור כ' וכן בטור מפורש וכן הרא״ש דפשטות דכיון
בש ראשונה לילה גם יוצא אם גאון ור״ה כ״ץ רב מחלוקת בזה דיש הרא״ש- עע״ג, וישראל גוי ימור אינהו כי זה לקבל עלינו
. מינן יותר הגאונים בדברי בקיאי
דין רק זה או באורך למעלה בארתי וכאשר רש״י שכ' ע״ד דלשמה כונה זה אם מצה לשם שימור ביסוד מבוארת פלוגתתם, אבל
השנה. כל למצת לא פסח למצת זה שעושים בידיעה מחמץ שמירה
כיפי דמהפכי להני א״ל דרבא דאיתא בסוגין הר״ח ון לש מצאתי זה וראה דהוו להנך רבא דאמר הר״ח כ', מצוה לשם הפיכו שיהי מים הכשרת בו שאין למקום להו והפיכו המים מהכשרת הזהרו כלומר מצה לשם הפכו העומרין והן לגורן 'מהפכי
דגורס י הר ע״כ מצה. , של לשמו שימור מצה לשום במקום מצוה… לשם
גאון, ור״ה כ״ץ רב מחלוקת הוא הגירסות בין וההבדל מצה משא״כ ראשון, ליל דכזית התורה מצות דר״ל פשוט מצוה דלשם
מהנ וע״כ חמץ, לא פסח מצת היינו סתם כנ״ל. גוי עע״ג י
הוא דגזיה״כ היינו זבח לשם תודה לחמי בכוונת דנפסל ל״ח דדף דהאי צ״ל זה ולדרך למעלה, כמש״כ הוא ראשונים ומחלוקת
פסח למצת דוקא תהי', דהשמירה למעלה… וכמש״כ לשמה שלא פסול מיסוד לא אבל
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה