האם צריך בעלות על המצה - דין מצתכם - מחלוקת ראשונים ופוסקים על נפקמינות רבות וחידוש גם לגבי קניין מלחמה

ובצה״ל באורחים הלכתיות ונגזרות במצה– "לכם" דין │ טבדי בנימין הרב

במצה 'לכם' בדין הראשונים שיטות א– חלק

ובירושלמי– בבלי הסוגיות ההר מן ור״א משאנץ הר״ש הרא״ש, ושיטת

1. א לח, ב– לז, פסחים

מאיר- רבי לדברי שני, מעשר של עיסה אסי: רב אמר החלה מן, פטורה

חכמים- לדברי בחלה, חייבת מאיר- רבי לדברי שני, מעשר של מצות אין

חכמים- לדברי בפסח, חובתו ידי בה יוצא אדם בפסח חובתו ידי בה. יוצא

מאיר- רבי לדברי שני, מעשר של אתרוג טוב ביום חובתו ידי בו יוצא, אין

חובתו ידי בו יוצא אדם חכמים- לדברי טוב. ביום

נמי, אתרוג משלכם. עריסתיכם- יב דכת עיסה, בשלמא פפא: רב לה מתקיף

לכם- לכם, ולקחתם דכתיב מצתכם כתיב מי מצה, אלא יהא. ? משלכם

… רבא אמר עני' הכא׳לחם כתיב לחם, לחם אתיא התם' וכתיב והיה

הארץ' מלחם באכלכם משלכם כאן אף משלכם להלן מה. .

ליה מסייע: לימא מאיר רבי דברי החלה, מן פטורה שני מעשר של. עיסה

חייבת- אומרים: . וחכמים הך- היינו מסייע? ! לימא (ליה קאמר:)הכי דכתיב התם, שאני דילמא: או פליגי. נמי בהנך בעיסה, מדפליגי לימא

זימני תרי עריסתיכם. עריסתיכם

2. רש״י שם

- מאיר ר' לדברי: ב (נד, דקדושין שני בפרק )דאמר

הוא- גבוה ממון מעשר כדמפרש החלה, מן פטורה

גבוה של ולא כתיב, . דעריסותיכם

אדם אין מאיר ר' לדברי כו' מעשר של ומצה

- בה יוצא אנינות- לשון עוני דריש לא ואפילו בעינן כתיב מי פריך: ולקמן גבוה, של ולא שלו, מצה

? מצתכם

, י אס דרב מילתיה לכל הא מסייעא לימא - קאמר הכי פליגי- דמדבהא פליגי נמי. באתרוג

- זימני תרי אבל וגזול, שאול למעוטי לכם התם אבל

לאכילה- ליה דאיתיהיב האי שני, מעשר של אתרוג

מאיר לר' ואפילו ביה, . נפיק

ג הלכה יג פרק שבת מסכת ירושלמי תלמוד 3.

י [תהילים שם על הושעיה רב אמר עליה. ך לבר אסור גזולה מצה תני

]ג אבל בתחילה אמר דאת הדא יונה ר' אמר ה'. נאץ ברך ובוצע

לו חייב הוא דמים לא. בסוף מצוה עבירה אין אמר יונה. רבי עבירה מצוה אין אמר יוסה. רבי

לד כז אילא][ויקרא א״ר מצות הן כמצוותן עשיתן אם המצות אלה

מצות אינן לאו: ואם

מצה הלכות העיטור בעל 4.

ה״ה פ״א 'ירושל)(חלה ר אמר עליה לברך אסור גזולה מצה 'תני בתחלה דתימר הדא ד' ניאץ בירך ובוצע ע״ש הושיעא

בדיעבד יצא דגזולה ש״מ לו חייב הוא דמים בסוף אבל

מצתכם כתיב לא דהא מצוה. עבירה אין אמר יונה ר'. 'ר

עבירה. מצוה אין אמר יוסי אם המצות אלא אילא א״ר מצות אין לאו ואם מצות הם כמצותן. עשיתן

יח סימן ב פרק פסחים מסכת רא״ש 5.

לדברי שני מעשר של מצה אסי רב אמר

בפסח חובתו ידי יוצא אדם אין 'מאיר ר חובתו ידי יוצא אדם חכמים לדברי

רב אמר מצתכם כתיב לא והא בפסח

לחם הכא כתיב לחם לחם אתיא יימר

מלחם באכלכם והיה התם וכתיב עוני משלכם. כאן אף משלכם להלן מה הארץ גזולה, במצה יוצאין דאין מהכא משמע

. דגזירה שוה גזירה שפיר להו אית דרבנן

)על ב (ע, ישמעאל 'רבי בפ מקובלת זו שוה והשעורין דהחיטין מתניתין ההיא הרי ושיפון שועל והשיבולת והכוסמין

בגמרא עלה וקאמרי בחלה חייבין אלו

ממצה לחם לחם אתיא ר״ל אמר מה״מ הארץ מלחם באכלכם והיה הכא כתיב

אית דרבנן אלא עוני, לחם התם וכתיב

אבל שלכם הוי שני מעשר דמצת להו בה. נפיק לא היא לכם דלאו גזולה

לימא דקאמר דסוגיא מסקנא מוכח וכן פליג, נמי בהך פליג מדהכא ליה מסייע

עריסותיכם דכתיב עיסה שאני מינייהו וממעטינן זימני תרי עריסותיכם

אתרוג גבי הכא אבל וגזול, שני מעשר

שאול למעוטי לכם, חד אלא כתב דלא שני מעשר אבל דאתא הוא וגזול דנפיק נמי הכי לאכילה ליה דאיתיהיב

ביה, לא גזול עלמא דלכולי אלמא

לכם. חשיב

)דאין 'מצה מהל (פ״ו ז״ל הרמב״ם כתב וכן גזולה. במצה יוצא אדם

גזולה מצה גרס 'ט) הל דחלה (פ״ק ובירושלמי

ע״ש 'אושעיא ר אמר עליה 'לברך אסור

דתימר.'הדא ה נאץ ברך 'ובוצע שנא דחייב הוא דמים בסוף אבל בתחלה

אלא איסור בו דאין משמע אלמא ליה. בדיעבד 'אבל וגו נאץ ברך ובוצע משום

בה. נפיק

]אומר [יונה 'רבי בירושל בה מסיק ותו אין אומר יוסי רבי מצוה עבירה אין אלה אילא רבי אמר עבירה מצוה ואם מצוה כמצותן עשאן אם המצות

מצוה. אינה לאו להו ואית פליגי אמוראי דהני ואפשר

ולא מצוה אינה כמצותן עשאן דלא כיון

חובתו: ידי יצא

6 כח ב, פסחים ההשלמה.

של מצה אסי רב אמר ר לדברי שני 'מעשר [בה יוצא אדם אין ]מאיר לדברי בפסח, חובתו ידי רב מדברי יוצא. חכמים

דבעינן אסי נלמוד

הלכתא וכן מצתכם. .

א עמוד לה דף סוכה מסכת ההר מן אברהם ר' 7.

האשה… את בו לקדש יכול שאינו ממונו, אינו מאיר ולרבי באכילה. מותר בירושלים. שני מעשר גבוה של והאי משלכם. טעמא: מפרש ולקמיה מצה. כזית לאכול שצריך הראשון בלילה בפסח.

שלכם נמי האי אף שלכם התם מה מחלה. לחם. לחם: הוא: שלכם תרי ואתרוג: במצה נמי. . בהא

דמשתריא דכיון לן נפקא לא מיעוטא מחד אבל זימני תרי. ואתרוג: במצה באידך נמי בהא לחם לחם מצה גבי דילפת גב על ואף ביה. קרינן לכם ממון דין בה דלית גב על אף באכילה בה דכתיב כמאן למיהוי אבל לכם, דבעינן מצתכם בה דכתיב כמאן דהוי מילתא מחד ה״מ מחלה,

אמרינן: לא מיעוטי תרי

8. כלאים משנה א א,

אינן והזונין החטים השעורים בזה זה כלאים הכוסמין שועל ושבולת והספיר הפול והשיפון ופול והטופח הפורקדן אינם והשעועים הלבן

בזה זה: כלאים

9. ר״ש שם

שועל שבולת עם או השעורים עם ושיפון כלאים החטין עם דכוסמין הכא ומשמע כלאים. ותימה

שעורים? מין ושיפון שועל שבולת חטים מין כוסמין תנא א ע ישמעאל)(דף רבי פרק דבמנחות ויש

מיתניא, מצה ידי לצאת לענין דההיא לומר ב עה מנחות)(דף ואלו בסוף דהא כזית מכולן ליקט תניא

מכל היינו כלן ומ בפסח, חובתו ידי בה יוצא אדם היא מצה ואם כרת ענוש הוא חמץ אם ואכלו

מנחות חמש מכל דאי המינים, חמשת =[ ורקיקין חלות תנור: מאפה מיני שני סולת; ; מנחת

מצה. באות וכולן חמץ, קתני הא מרחשת] מחבת; מצתכם בהו קרינא ולא קדושות שהן ועוד

שעה כל בפרק כדאיתא לחם לחם דאתיא בעינן דמשלכם א… לח )(דף

מההלכה סוגייתנו את המוציאות והשיטות התירוצים הסוגיות, במחלוקת התוספות הערת

11 ב לה, ; ב לד, סוכה.

והיבש- הגזול אתרוג משנה. של פסול.

הנדחת- עיר ושל אשרה ערלה- של פסול.

תרומה של פסול, אה טמ תרומה של פסול,

טהורה- נטל- ואם יטול, לא דמאי של, כשר.

מכשירין. . הלל ובית פוסלין שמאי. בית

גמ' … הלל דבית טעמייהו מאי דמאי? ושל וחזי עני והוי לנכסיה, להו מפקר בעי דאי כיון

ליה- דתנן: . ביה קרינא לכם נמי השתא דמאי אכסניא ואת דמאי העניים את. מאכילין

וב דמאי. אכיל לא עני שמאי: ית

11. סוכה תוספות א לח, בפסחים ר״פ ות]וס' משאנץ ר״ש בתוס' [וכ״ה א לה,

תימה, לחם– לחם אתיא בטבל מצה ידי יוצאין אין ד לה שעה): (פסחים כל בפרק מצות, עליו תאכל ימים שבעת חמץ עליו תאכל לא מדכתיב שאיסורו מי יצא

משלכם, מצה דבעינן משום ליה תיפוק - טבל תאכל בל משום עליה לא וטבל

אתרוג, גבי הכא כדמוכח - לכם חשיב ובית שמאי בית פליגי לא כאן דעד

ליה, וחזי עני והוי לנכסיה ליה מפקר בעי דאי משום בדמאי אלא הילל אבל

מודו? כולהו ודאי בטבל

דמי, דלא וי״ל אתרוג כמו דהוי טבל של באתרוג לצאת יכול דאין דהא

שקנו לאחין ודמי חלק בו וללוי לכהן שיש דשותפין הבית בתפיסת אתרוג

קלז וחלין): (ב״ב נ יש בסוף משלו יש אם זיתים כמה ממנה כשאכל מצה גבי אבל

יצא. כזית

12. מלובלין מהר״ם א לה, סוכה

כזית משלו יש אם וכו' מצה גבי אבל עד וכו' לחם לחם אתיא ד״ה

יצא. דילפינן אלא מצתכם כתיב לא מצה גבי דהא משום והטעם

בחלה. חייב דשותפות מרבינן גופיה ובחלה מחלה לה

13 ב עמוד קלה דף חולין.

נילף למימר: ואיכא ראשית, דכתיב גב על אף חלה

להלן- מה הגז, מראשית ראשית ראשית לא, דשותפות

עריסותיכם. רחמנא כתב לא, דשותפות כאן- אף

14 א לח, פסחים הר״ן חידושי.

כיון ז״ל מאורלינש הר״י הקשה לחם, לחם אתיא אמאי לכם, בעינן נמי דבמצה ילפינן לחם דמלחם [בטבל י״ח אדם יצא שלא למדרש לעיל ]אצטריך לי ותיפוק וכו' תאכל בל משום שאיסורו מי משום

וטבל משלכם דבעינן בר לד וראיה לכם, מיקרי לא

ל [סוכה הגזול לולב בפ' מדתנן ה, של דאתרוג ב] בעי דאי משום בגמ' ומפרש מכשירין ב״ה דמאי כלו ליה, חזי נמי השתא ליה וחזי עני והוי 'מפקר ר״י תי' לכם, מקרי לא גמור דטבל אלמא לכם, והוי ושל שלו האתרוג כל שיהא דבעינן התם דשאני ז״ל

הוי לא טבל או לכהן ממנו ליתן צריך שיהא שלו היה שאפי' כ״כ מצה כשאכל [מיירי] הכא אבל ללוי, שיעור ליה פש אכתי כדינו ללוי או לכהן ממנה נותן

. מצה

15 א לח, פסחים חלאווה מהר״ם.

והלכך משלכם לכם בעי' חלה דגבי היכי וכי כלומר לחם. לחם אתיא

משו״ה בה יוצאין דאין שכן כל נמי גזולה מצה שלא לזהר צריך

חבירו… בפת פתו יתחלף

לך קשיא ואי דתנן [ והא ואמאי בחלה חייבת גזולה עיסה ] א צד, ב״ק א״ל ממצה שנא ומאי עריסותכם? בעי' עיסה דגזל דכיון חלה שאני

היא… ושלו בשינוי קניה הא פת ואפה

עוד וא״ת לא ט״ז] [דברים מדכתי' טבל דממעט ע״ב] [ל״ה ולעיל

על תאכל דוקא, שמעון וכר' חמץ יו דהיינו משלכם מדבעי' ליפקיה

לרבנן, ואפילו אכילה, דבר מידי [ל״ה סוכה במסכת התם משמע דהכי להו מפקר בעי דאי משום דמאי של אתרוג אלא שרינן דלא ע״ב]

לא, כלל ליה חזי דלא טבל אבל ליה, וחזי לנכסיה קרא ליכא והתם

לכם אלא למעוטי. אחרינא שאני א״ל במצה משלכם בעינן דלא הכא

מחלה, לה דילפינן משום אלא לה קרי טבולה העיסה בעוד וחלה

. עריסותיכם

16 ז הלכה ו פרק ומצה חמץ הלכות יוסף שם.

ועיין היא הלכתא לאו ל״ח דדף דההיא שנאמר לא אם יעו״ש בג״ש מצתכם התם דגמר שלו מצה דבעינן אתיא ד״ה בתוס' שם

יעו״ש… בו מעורב הכהן דחלק משום נפיק דלא הכהן מחלק חוץ כזית ליכא דאי שכתבו וכו' לחם

17 א עמוד לח דף פסחים מסכת חננאל רבינו.

החלה מן פטורה שני שר מע של עיסה מהא ודייק חובה ידי בהן יוצאין אין שני מעשר של אתרוג וכן שני מעשר של מצה וכן דכתיב הכא ושאני פליגי לא לעולם דלמא ודחי' פליגי נמי בהני פליגי מדבהא נימא חייבת אומרים וחכמים מאיר ר' דברי אינו דהא שני מעשר של ולא חולין של ממש שלכם שתהיה שלכם עיסה בעינן זימני תרי מדכתיב ואמרי' זימני תרי עריסותיכם

לכם ולקחתם דכתיב גב על אף אתרוג אבל בירושלים לאכלן לבעלים והותרו קדשים שהן שלמים כ הוא חשוב אלא שלכם יליף. לא מחלה לחם ולחם מצתכם, כתיב לא נמי מצה שני, מעשר של אתרוג למעוטי ולא דאתא הוא וגזול שאול למעוטי

18 רפא סימן פסח הלכות הרוקח ספר.

… המצות בעצמו לתקן חייב אדם כל בפ כדאמרי' במתנה לו הם הרי שלי מצות שיגיע מי לכל אדם לכל ולומר ללמד הוא 'וטוב

בכ״ש, פסולה גזולה מצה ירושלמי במתנה. לו הוא הרי לידו לולבי שיגיע מי כל מב וערבה)(דף לולב כתיב לא דייק הגזול ובלולב

מצתכם.

וה הרא״ה סברת ריטב״א – שאול שייך ולא גזול, מצוי לא

19 א עמוד לה דף סוכה מסכת רא״ה.

פטורה מאיר ר' לדברי שני, מעשר של עיסה לה מתקיף חייבת. חכמים לדברי החלה, מן [ראשית דכתיב עיסה בשלמא פפא, ]רב לכם כתיב נמי אתרוג שלכם, , עריסותיכם,

מי מצה אלא שלכם, ומשני מצתכם. כתיב באכלכם והיה הכא כתיב לחם, לחם אתיא

הארץ, מלחם מה עוני, לחם התם וכתיב המעשר מן ולא שלכם כאן אף שלכם. להלן

אבל לה דמשכחת הוא שני במעשר, ודוקא דלכם דינא לה משכחת לא אחרינא במידי

, ושאולה גזולה דאסירא למימרא במצה

סגיא דלא קנייה אכילה בשעת דהא בלאו

דמים. אלא מתחייב ואינו הכי

21 א עמוד לה דף סוכה מסכת הריטב״א חדושי.

פסלו ובירושלמי כו'. לחם לחם דאתיא ואסיקנא מצתכם כתיב מי מצה אלא

ביאוש דקנייה בעבירה הבאה מצוה לה דהויא משום ][אלא גזולה מצה בפסח אית לרצות באה שאינה פי על ואף כדלעיל, מצוה של רשות ושינוי משום בה

בעבירה. הבאה מצוה לה דסברי לה, משכחת דלא משום כלל התם הא אדכרו לא דילן ובגמרא דלאו קנייה בפומיה לעסיה דמכי ב') ל' (כתובות נערות אלו בפרק כדאמרינן

דמים… אלא לנגזל ואין הוא אהדורי בר

בעינא הדר דלא במידי כה״ג דשאולה שאולה במצה נמי לה משכחת, ולא

הלו אלא לה משכחת ולא, ביה קרינא ולכם הוא גמור לוה של וממונו היא אה גבוה ומשלחן אוכל הוא דברשות כיון דהכא מאיר, דרבי ואליבא שני במעשר ביה קרינא ולא הוא דגבוה איתיה דכי בלעיסה דקנייה למימר ליכא בדין זכי קא

מאיר, לרבי לכם מבואר וזה בו וכיוצא ותרומה בטבל, משא״כ ליכא רבנן ול

לכם, משום לחם לחם למדרש כדאיתא טובא אחריני למילי ליה דרשי אבל

. התם

הרמב״ם שיטת

21 ז הלכה ו פרק ומצה חמץ הלכות רמב״ם.

באכילת חובתו ידי יוצא אדם אין ו תרומת נטלה שלא ראשון מעשר או טבל שאכלה כגון לו אסורה שהיא מצה, שגזלה או זה

חובתו. ידי בה יוצא אין המזון ברכת עליו מברכין שאין וכל חובתו ידי בה יוצא המזון ברכת עליו שמברכין כל הכלל

22. ז הלכה ו פרק ומצה חמץ הלכות המנוחה ספר מנוח- רבינו

שגזלה, או דידן בגמרא לה מוכחינן והא

לחם לחם דכתוב דגמרינן מחלה זמני תרי עריסותיכם עריסותיכם דיליה דלאו הואיל גבוה של וממעטינן דיליה דלאו גזול דה״ה ומסתברא הוא

דממעטינן, הוא לחם גמרינן נמי ובמצה

לחם. כתוב׳מצתכם,' דלא גב על ואף אין ר״מ לדברי מעשר של מצה דאמרינן דמעשר דס״ל בפסח י״ח בה יוצא אדם

הוא דידיה ו. לאו הוא גבוה ממון דאפיין דידן נשי הלכך הראב״ד וכתב למידק צריכות תנורא בחד תלת או תרתי

אהדדי, ליחלפו דלא בסימנייהו לא ואי

- הכי לימרו דמלתא בירורא ידעי מי כל

שלה. תהא לידה שהגיע

הכלל, זה המזון ברכת עליו שמברכין כל

חובתו, ידי בה יוצא הכי לאו הא כלומר

לא, עליה מברכין אין גזולה ובמצה. עבירה דבר אכל שהרי המזון ברכת וכן

ברכות. בהלכות הרב כתב

לדבריו, סיוע והירושלמי התם דאמרינן

דברים, חמשה פרק דחלה בירושלמי תני רב אמר עליה לברך אסור גזולה מצה השם נאץ ברך בוצע שם על. אושעיא בסוף אבל בתחלה דאתמר הא יונה א״ר

לו. חייב הוא דמים לא, המוציא כלומר

שם על עליה לברך אסור מצה ואכילת

בשינוי, קנאה לא ואכתי וגו, 'בוצע אבל

מותר, המזון ברכת כלומר בסוף דקנאה

בדמים ופטור. בשינוי יוסי ור' מצוה. עבירה אין אמר יונה ר' כל אילא א״ר עבירה. מצוה אין אמר מצות הן הרי כמצותן עשייתן אם המצות

מצות אינן לא. ו ואם דוקא יצא לא גזולה במצה אמרינן וכי חטין גזל אם אבל מצה כשהיא כשגזלה שהרי יצא ואפאן סלת אותן ועשה וטחנן

עליו: מברך המוציא ואפילו בשינוי קנאן

23 ז הלכה ו פרק ומצה חמץ הלכות משנה מגיד.

בירושלמי הוא שגזלה או מ״ש אבל תני לברך אסור גזולה מצה בתחלה דתימר הדא ה' נאץ ברך ובוצע שם על אושעיא א״ר עליה יוסי ר' מצוה עבירה אין אמר ר״י לו חייב הוא דמים בסוף אבל כמצותן עשיתן אם המצות אלה אילא א״ר עבירה מצוה אין אמר

מצות אינן לאו ואם מצות הן הרי. ע״כ

חייב הוא דמים סוף ב שאמרו׳אבל ממה שכתב מי ראיתי אבל

מצתכם כתיב לא דהא בדיעבד בה יוצא גזולה מצה ש״מ לו' יצא, לא אלא כן, נראה אינו הירושלמי וסוף ע״כ. שגזל והוא

מצה, שקנאן יוצא ודאי פת ועשאו קמח או חטים גזל אבל

נ״ל: כך לו חייב הוא לבד ודמים בשינוי

24 הרמב״ם על רקח מעשה בהקדמת מובא הרשב״א, תלמיד.

רמב״ם[ ומצה חמץ ז] ו, או וגו' מצה באכיל' י״ח יוצא אדם אין

וכו.'שגזלה נסכא. ועשאן כזוזי והוי קנאה, דמהלעסה קשה

הבליעה. בבית לו תחבה שחברו ואפשר

ע״ק כתיב׳מצתכם' לא דהא גבי בשלמא בגמ' כדאמרי'

וכו. לכם כתיב 'אתרוג לחם אתיא בגמר' דאמרי' גב על ואף

לחם? ההיא היא. בעלמא דחייה … בירושלמי רבינו לדעת ראיה ומצאתי ר״ש בשם יוחנן א״ר

בפסח י״ח בה יוצא אינו גזולה מצה יוצדק ן' משום פי'

בעברה, הבאה מצוה יצא לא דיעבד דאפילו משמע. הנה

הרמב״ם בשיטת נוספת העמקה

25. ביכורים הלכות רמב״ם ד הלכה ו פרק

החלה מן פטור המדומע אבל בחלה, חייבין מדומע וספק שביעית ועיסת בירושלים מע״ש של. עיסה

26 ד הלכה ו פרק ביכורים הלכות משנה כסף.

וכו… שני מעשר של 'עיסה מע״ש של עיסה שעה כל ובפ' חייבת. חכמים לדברי החלה מן פטורה ר״מ לדברי ופסק

לתמוה ויש כחכמים. מע״ש מהל' ג' בפרק ז״ל הוא פסק דהא

הוא, גבוה ממון שני מעשר דאמר כר״מ, למיפסק הו״ל וא״כ

החלה מן. דפטורה הגזול לולב דבפרק משום דטעמיה ז״ל קורקוס הר״י ותירץ

הא גבי ל״ה) (דף פסול ערלה של דתנן בה פליגי מ״ט אמרינן

אמר חד אסי ורבי חייא רבי וחד אכילה היתר בה שאין לפי

ממון דין בה שאין לפי אמר לא כ״ע אכילה דבהיתר ואסיקנא

דבעינן פליגי אכילה היתר סבר חייא רבי ממון בדין פליגי כי בעינן נמי ממון דין סבר אסי ורבי בעינן לא ממון דין בעינן למ״ד דר״מ אליבא בירושלים מע״ש של אתרוג בינייהו מאי

בה שאין לפי אכילה היתר בו יש הרי אכילה היתר פירוש ואם יטול לא בירושלים מע״ש של אתרוג התם דתנן ומתניתין מתניתין ממון דין נמי בעינן ולמ״ד כר״מ אפי' אתיא כשר נטל

ממון דין בו יש והרי הדיוט ממון דסברי אתיא דוקא כרבנן

הוא. גבוה ממון דאמר מאיר כרבי ולא

ענין כאן ואין מילתא תליא אכילה בהיתר חייא דלרבי נמצא

ממון. לדין בירושלים. מע״ש בשל דיוצאין קי״ל הכי מצה וגבי וכ״פ

… ומצה חמץ מהלכות ו' בפרק רבינו ממון דסבר גב על אף

אהלכתא, הלכתא קשיא לא דאי הוא, גבוה האי ודאי אלא אכילה היתר אלא בעינן לא ממון דדין אתיא חייא כרבי פסקא

בלחוד.

כשר, נטל דאם מתניתין כסתם רבינו פסק כן אתרוג גבי גם מתניתין סתם אתיא דלדידיה אכילה בהיתר דתלי חייא וכרבי

עכ."ל כוותיה דהלכתא כר״מ זה. לדרך הסוגיא ליישב והאריך כרבי דודאי עוד אומר ואני הלכה ואין הוא דרביה רביה דהא אסי רבי לגבי קי״ל חייא

הרב במקום. כתלמיד

פסק ו השו״ע הלכה הביאור

27. ערוך שולחן ד סעיף תנד סימן או״ח

בה יוצא מצה, ועשאו קמח או חטים גזל אם אבל מצה; כשגזל אמורים, דברים במה גזולה. במצה חובתו ידי יוצא אדם, אין

לו חייב הוא לבד ודמים בשינוי, . שקנאה

28. טו יד- ס״ק תנד סימן ברורה משנה

)(יד - י״ח יוצא אדם אין צריך בדיעבד אפילו היינו

לחזור דצריך משמע שון הל ומסתימת ולאכול לחזור

ולברך…

)(טו - גזולה במצה בגז״ש מחלה דילפינן הטעם אלא חלה מפריש אדם אין התם מה לחם דלחם

גזולה ודוקא כן. כאן אף עריסותיכם תיב דכ שלו מעיסה לאכלה ע״מ שאלה דהא בה יוצא מצה שאל אם אבל

ממש שלו היא הרי א״כ בעין, להחזירה. ולא כתבו אחד בתנור הרבה כשאופין ליזהר דיש הפוסקים מי כל שיאמרו נכון המצות מתחלפין פעמים והרבה חשש בזה יש דאל״ה במתנה לו יהיה לידו מצתו שיגיע

טחינה בשעת גם כן לומר דטוב עוד וכתבו גזולה, צה מ הקמח מתחלף. דלפעמים

29 ד סעיף תנד סימן הלכה באור.

במצה י״ח יוצא אדם אין ][גזולה בחי' ועיין במ״ב עיין 'וכו- ובש״א רע״א

שי' שהביאו דכיון מעשה שינוי יש מצה בגזל דאף דדעתו הריטב״א

דהא המצה בבליעת אח״כ יימת מתק והמצוה מעשה בשינוי קנייה דלעסיה

דיצא. מצה ועשאו קמח או חטים לגזל דומה וא״כ יצא, מצה בלע ואף דלא דס״ל הפוסקים רוב דעת שהוא השו״ע כשיטת נקטינן בודאי דלדינא

שהקנין מקרי דזה דס״ל (ואפשר משלו אחרת מצה ולאכול לחזור וצריך יצא מהני דלא תרמ״ט בסי' דקי״ל גופא המצוה ע״י בא יצא לעיסה בלא בלע שאם דאף

בפיו, מצה טעם שיהיה כדי לעיסה צריך לכתחלה עכ״פ )הא שיהיה לענין מ״מ יצא שכבר הריטב״א לדעת לחוש דיש אפשר כשאוכלה ולברך לחזור צריך

יברך. לא וע״כ בדיעבד אלף במגן הסכים שכן מצאתי. אח״כ

בגזול בדיעבד יוצא אם מרור ולענין דיצא מהרי״ו בשם הכנה״ג דעת

שעה. כל בפרק כמבואר להדדי ומרור מצה דאתקוש עליו חולק והפר״ח

חלק באורחים הדיון – ב

שלו הוא האורח לפני שנתון מה האם הפוסקים בין הדיון

31 ב עמוד לד דף נדרים.

ככרי מרבא: אבין בר חייא רב מיניה בעא לו אמר ככרי מהו? במתנה, לו ונתנה, עליך, דלמא או דאסור, הוא ברשותיה איתיה כי

? קדש ה שויתיה עילויה ליה, אמר עליך במתנה- ליה דיהבה דאע״ג פשיטא, א״ל: לאו מאי? לאפוקי עליך ככרי אלא אסור.

מיגנב מיניה גנבה דאי? לאפוקי עלה אזמניה דאי לאפוקי לא, . א״ל:

31 ב עמוד לד דף נדרים מסכת הר״ן.

מאי לאפוקי עליך לא דאי אסור במתנה נהליה דיהבה גב על דאף פשיטא ליה אמר

מיגנב- גנבה דאי לאפוקי עליו אסר במתנה ניהליה דיהבה גב על דאף ודאי כלומר בתמיה וברשותו שלו שהככר בעוד הרי איסורו מן ליה נפקא ומאי עליו אסרה ענין לאיזה לא דאי ככרו

דאי משום עליו אסרו דמש״ה למימר וליכא לו הוא ועומד אסור י שהר עליו לאסרו צריך אין יפציר שלא כדי אסרה להכי ודאי אלא הכי אדעתיה דמסיק דליכא עליה תתסר מיניה מגנבא

עליה אסרה מתנה לאחר אפילו כרחיך על שכן וכיון לו שיתנה. בו

עלה- אזמניה דאי לאפוקי ליה אמר שריא במתנה ה לי יהיב דאי לך אימא לעולם כלומר

ליה תתסר עלה אזמניה דאי לאפוקי עליך ליה קאמר וכי ליה היא. ככרו נמי שעתא דההיא

32. ערוך שולחן יז סעיף כח סימן אה״ע

זה הרי חבירו מדעת שלא חבירו בממון וקידש הואיל [ו אשה]… בו וקידש בהם וכיוצא אוכל או כלי לו ולקח חבירו לבית הנכנס

מקודשת ואינה. גזל. מספק מקודשת זו הרי אגוז, או תמרה כגון עליו, מקפיד הבית בעל שאין בדבר קדשה ואם: הגה שיושב אורח

מקודשת הוי בו, וקידש חלקו ונוטל בעה״ב, אצל אלפסי.)(הגהות

33. ט״ז שם

דהא פסקא האי מאד לי תמוה וכו'. חלקו שנטל רח או ליתן רשאין האורחים אין צ״ד דף הבשר כל בפ' איתא כן אם אלא בעה״ב של ולבתו לבנו שלפניהם ממה כן ואם ק״ע סי' באו״ח פסק וכן מבעה״ב רשות נטלו ואמאי בעה״ב ברשות שלא לאחרים ליתן שלא כ״ש

ודאי קידושין כאן דאין נראה כן ועל בזה לקדש יוכל

ברור לי נראה כן ספק: אלא המגיה… (דברי באם נ״ל אכן דמקודשת אפשר לטיבותא תרתי דאיכא בעה״ב של בתו בו קידש

עכד״ה רמ״א. מיירי:)ובזה

34. שמואל בית שם

דאיתא גב על אף וכו'. אורח אין אורחים ק״ע סימן בא״ח וליתן מלפניהם ליטול רשאי

לא לבנו דוקא צ״ל וכו' לבנו אשה בו לקדש רשאי אבל יתן בב״ח ע״ש לזה זה ליתן וכן זו קושיא מחמת כתב וט״ז

קדושין ספק אלא: דאינו

35. המקנה יז סעיף כח סימן קו״א

בית בעל אצל שיושב אורח בהג״ה שם מקודשת הוי בו וקידש חלקו. ונוטל

… והב״ש הט״ז הקשה דבריהם ולולי דקאמר דהאי מידי קשה דלא נראה הי'

ארץ מדרך אלא הוי לא רשאין ן אי דרך בהל' שם האמורים מילי וכאינך כשנותן גמור גזול הוי לא אבל ארץ,

לאחר.

36 קנ סימן א חלק מהרי״ט שו״ת.

מינה ונפקא פיהם לתוך שיתנו עד או משיגביהום במתנותיהם זוכים אם הבית בעל אצל המסובין באורחים להסתפק יש ועוד את בם שקדש או נטלה עצמו הבית בעל אם נמי אי עליו לאוסרה יכול אם ונטלו אחד ובא לפניו והניח ברר מהם אחד שאם

להם מזכה שאינו דמסתבר' מקודשת היא אם האשה פיהם… לתוך משיתנו אלא ז״ל ריא״ז לשון מקדש האיש פרק בסוף ומצאתי מקפיד הבית בעל שאין מקודשת האשה את בהם וקדש מהם אחד ולקח לשולחנו אורחים המזמן הבית דבעל בעיני ונראה

במנותיהם חפציהם כל יעשו אם עליהם נותנים אכול ל להם שהיה במה קאמר ממנותיהם דוקא אי מסתפק ואני לשונו. כאן עד וכו אחת גרוגרת משך שאמרו וכאותה בהכי אנשי קפדי.'ולא

המצות את לאורח להקנות צריך האם הפוסקים בין הדיון

37. אמת שפת א לה, סוכה

כן הגמ' דמסקנת ומשמע לחם, לחם אתיא בגמ' שם המצה שיהי' מצוה של במצה ליזהר צריכין ולפ״ז הוא

שלחן על ולאורח דוקא ממון] דין בו לו [שיהי' ו של סגי ולא במתנה המצה הבעה״ב לו ליתן צריך הבעה״ב [שיוכל ממש שלו להיות דצריך לאכול שהרשהו מה שמה לא להקדישה שא״י דמתנה ולהקדישו למכרו נזהרין אין והעולם ע״ש] (מ״ח) בנדרים כדאי' מתנה

בזה לקדש שהתיר א״ש הר ע״ד סומכין דהעולם אפשר [אכן בו לצאת שיוכל לי' יהיב דהכא דאדעתא שאולה: ]בטבעת

38 א ס״ק תנד סימן באורים חיים מקור.

מדלעסיה תרומה גבי ב' ל' דף כתובות אמרינן דהא לי, תמיה הא אך

באונסין להתחייב רק שאינו הוא דגזילה קנין לאו קנין והך, קניא בפיו קנאו גזלן ות להי דלקנותו שינוי מטעם גמור קנין הוא אבל שם… בכתובות מקובצת השיטה שכתב כמו חצר מטעם דקיי״ל וכיון

, המצוה עשיית קודם מדלעסיה בא והקנין יצא מצה בלע ס״ג תעה ][סי' גזלן דלאו שני במעשר משא״כ, דיוצא מצה ועשאו קמח גזל כמו הוי מטעם שלכם הוי דלא רק לאכול רשות לו נתנה דרחמנא הוא

במעיו דאף קניא מדלעסיה לומר שייך לא זכו קא גבוה דמשלחן שני ממעשר כלל ראיה ואין זכו, גבוה. משלחן

39 כד סימן פסח דיני בינה אמרי.

שבאין בכ״מ דמעשים הא להעיר יש ולכאורה הפסח חג בליל בעה״ב שלחן על לאכול אורחים

ידי לאכול שהזמינו הבעה״ב ו ל שנותן במצה ויוצאין שלו שיהי' בעינן דמצה ולהמתבאר מצה אכילת חובת לפניו ונותן שמזמינו דבמה בו לזכו' שיכוין צריך א״כ

ל״ד מנדרים)(דף כמבואר עדיין שלו אינו לאכול בר״ן

. ורא״ש מהרי״ט( תשובת ועיין שם )קנ״א… 'קו מ הי' מצה- חובת ידי יוצא שיהיה לענין עכ״פ לצורך ומותר בהמצה לזכות שיתכוין דבעינן לומר

ש״ו, מג״א)(סי' כמבואר לקנות מצוה ל״ה דאל״כ

אולם מצתכם. לעיל שביארנו למה סגי, לאכול דזכות

ממילא, קונה פיו לתוך שבא כיון וגם כתיב דלא וכיון

- מחלה דלחם מגז״ש רק להדיא מצתכם בכה״ג י״ל

דלא אף בעה״ב ובדעת מוחה שום בלי כשאוכל מצה חובת ידי בו יוצא מ״מ ממש לקנות: נתכוין

41 ח אות א סימן טו חלק אליעזר ציץ שו״ת.

ואשתו חרש, הוא המשפחה שראש בהיכי מצה, של ראשון לכזית בנוגע חובת ידי בה לצאת המצה, להם שמחלק ממה משלו, יוצאים הגדולים וב״ב

בליל מצה כזית דמעיר ל״ה דף סוכה עמ״ס אמת שפת בספר דיעוין הסדר, דין לו שיהי' דוקא שלו המצה שיהי' מצוה של במצה ליזהר שצריכים ובא ולא במתנה המצה הבעה״ב לו ליתן צריך בעה״ב שלחן על ולאורח ממון, ולהקדישו למוכרו שיוכל ממש שלו להיות דצריך לאכול שהרשהו מה סגי

עצה… אין בחרש וא״כ שם, עיין וכו' האמרי כותב שם תשובתו ובדברי כתיב דלא וכיון סגי, לאכול זכות מצה יד״ח יציאת דלגבי להוכיח בינה שום בלי כשאוכל בכה״ג לומר יש מחלה דלחם מגז״ש דק להדיא מצתכם ידי בו יוצא מקום מכל ממש לקנות נתכוין דלא אף בעה״ב ובדעת מוחה

כן ואם שם עיין מצה. חובת וב״ב אשתו שפיר יוצאים בחרש הדין הוא לא כי להם, מחלק החרש משפחתם שראש מזה הראשון בליל מצה יד״ח שהקנאתו הגם ורצונו, בעה״ב בדעת שזה מה ומספיק ממש, זכיה בעינן ולא הקנאה, גם הקנאתו הא שמדרבנן ובפרט התורה, מן הקנאה איננו

ההיתר צדדי ליתר נוסף וזהו מה״ת, ממש קונים שאינם מה בזה איכפת

בדברינו. לעיל שכתבנו

41. שלמה מנחת שו״ת כב אות נח סימן ח״א

וצ הוא גזילה, של קנין מקודם כשיש דדוקא, "ע האוכל בבן כן שאין מה כידוע. מעשה שינוי דמהני

לקנות. יוכל איך לקנות, מתכוין אינו אם אביו, משל

קנייני לו אין הרי אבל עבירה, שום עשה דלא נהי של מצה כאוכל הזמן כל דחשיב יתכן ושפיר גזילה,

האב.

42. תנד סימן או״ח על החיים כף

אליבא חובה ידי לצאת כדי פסח קודם לפרוע ישתדל מצה וכשקונה

עלמא, דכולי מורה בספר החיד״א שכתב וכמו דאורייתא בקנין שיקנה יעו״ש מינין ארבעה קניית בענין ג' אות אחת כף בקונטריס. באצבע

בחושן כמ״ש במשיכה תקנו וחז״ל קונות מעות דמדאורייתא ר״ל ו בין קנה ומושך כסף כשנותן כן ואם יעו״ש, קצ״ח סימן ריש משפט

המובחר מן מצוה והוי מדרבנן בין: מדאורייתא

43. קא סימן חיים אורח ט- חלק אומר יביע שו״ת

ח״א. . עובדיה חזון ספר על הערות זצ״ל, וועלץ ישראל רבי מהגאון בזמנו שקבלתי. מכתב בנימין נחלת שו״ת דברי והביא משלכם שתהיה כדי פסח קודם שמורה המצה דמי לשלם חייב אם בדין י״ב אות קסח עמוד, י) לזה. ולחוש להחמיר שטוב בזה סיים ומעכ״ת ז״ל, כת״ס בעל הגאון רבו עמו ושהסכים בזה להחמיר בביאור שהאריך צג סי' או״ח

הכת״ס, על ותמהתי בזה, ג״כ הארכתי במק״א למ״ד דף לסוכה בח״ס דשמואל אבוה מ״ש לפ״ש ממנו נעלם במחכ״ת כי

גרע לא עלמא דנהיג דהיכא דאורייתא לקנין אפילו מועיל כסף בלא במשיכה שקנה מי משלכם, בעי דודאי אתרוג לענין שאפילו שיח סי' חיו״ד בתשובה בזה שהאריך וכמו וכו', קנה לא משיכה בלא לבד בכסף שקנה ומי מדאורייתא, הוא דקנין מסטומתא,

חג בליל בעה״ב שלחן על לאכול אורחים שבאו יום בכל דמעשים הא על שם ר שחק ע״ב נה דף כג סי' פסח בינה)(דיני אמרי בספר וע' יעו״ש. שיכוין צריך א״כ שלו, שיהיה בעינן מצה בענין והרי מצה, חובת ידי לאכול, שהזמינם בעה״ב להם שנותן במצה ויוצאין הפסח

על יעקב בכורי (וע' ע״ש וכו'. שם ורא״ש. בר״ן לד דף בנדרים כמבואר עדיין, שלהם אינו לאכול לפניהם ונותן שמזמינם דבמה בו לזכותם

תרנד סי' לולב )הל' בס״ד מש״כ ע' המחבר, [אמר וצ״ע ע״א לח דף פסחים בר״ח ועיין ע״ש. לה דף לסוכה אמת שפת בספר ג״כ חקר. וכן

המנהג יישבו האחרונים שרוב שם שביארנו מה שלפי והלאה רכח עמוד מו: סוכה ח״ב)(על ישראל מאור בספר בהקפה המינים ארבעת לקנות שלמים וכן רבים, שנהגו

יב סי' משה)(סוף שמו בשו״ת וכ״כ משלכם, לכם בהו קרינן דשפיר שיסמוכו, מה על להם שיש החג, קודם דמיהם לשלם מקפידים ואינם גדולים חכמים שאפילו

מח ס״ס אריה)(חיו״ד שם בשו״ת וכ״כ בזה, להקל נהגו המקומות בכל המנהג. שכן תרכה אפרים)(סי' מטה הרב וכ״כ '(סי יוסף פורת בשו״ת וכ״כ להקל. המנהג שכן

מב סי' חיה)(חאו״ח נפש ובשו״ת, )נז ועוד. ושם. א בסוכה)(לה הש״ס כפשטות, משלכם בעינן במצה דאף גב על אף להחמיר, אין מצוה במצת שגם בודאי נראה וא״כ.

אמת שפת הרב דברי ג״כ הזכרתי א) לה (סוכה הרב למ״ש וכ״ש ע״ש. וכו'. המצה את להקנותם צריך אם בעה״ב שלחן על פסח בליל המסובים אורחים בענין

ה״ז ומצה חמץ מהל' המגיד)(פ״ו וכו. "מצתכם". בעינן ]'דלא

מלחמה בכיבוש מרור קצירת לגבי מיוחדת נפק״מ

44 עד סימן ב חיים אורח צבי הר שו״ת.

במרור גדול מחסור היה השחרור מלחמת בראשית תש״ט בשנת

הנטוש הערבי לכפר ירדו ושלים יר מתושבי ורבים לפסח, (חסה)

דיר- ע״י ונשאלתי שם. ללקוט כדי היהודים בידי שנלכד יאסין לצאת אפשר אם יוסף, פורת ישיבת ראש עטיה עזרא רבי הגאון

חוב ידי זה במרור ה… המחבר באר לא ול הגז מרור לענין והנה מהרי״ו בשם הכנה״ג שדעת הביא שם הלכה ובביאור דינו. מה

וכו… להדדי ומרור מצה דאיתקוש עלי׳ו חולק והפר״ח דיצא שיהא דבעינן משום הוא גזולה במצה שהטעם האומרים לדעת ומרור מצה איתקוש זה לענין שגם הפר״ח ולדעת משלכם,

שיהא ולענין שלכם דבעינן משום פסול במרור גם הרי, אהדדי, גזל למ״ד דאפילו היראים בשם שם המג״א כתב הרי שלו

לכם מיקרי לא מ״מ שרי. העכו״ם יוב בח תלוי אינו לכם [דלענין ערבה האיך שהקשה ע״ב מא סוכה בתורי״ד כמבואר השבה בר שאינו דאף ותירץ פרוטה שוה בה אין והרי פסולה גזולה

לכם… בכלל אינו מ״מ ]השבה מלחמה כאן היה שהרי מלחמה כבוש קנין יש אם לברר יש וגם

מלחמה כבוש גדרי. ולברר כבוש ע״י נה ההג לצבא הקרקעות נקנו מ״מ נגזלת אינה דקרקע [ואף ההגנה… ברשות המרור את לקטו הישראלים שהמלקטים וכנראה מלחמה. רק היה שזה מפני מלחמה כבוש דין לזה שיש רבינו הכריע לא כאן והנה ויציב ברור עדיין היה לא הכבוש השטח ומצב הקוממיות מלחמת, בתחילת שזה ושביעית תרו״מ לענין מרן החליט המלחמה גמר לאחר אח״כ אולם

התשובה את כאן להעתיק והננו מלחמה. כבוש. ]בכלל

מזמן הערבים ע״י הנטושים ם נכסי בענין כת״ר שכתב מה זרועות שדות במנוסתם אחריהם שהשאירו השחרור מלחמת עומד אלא כהפקר אינו זה שרכוש ופרדסים כרמים תבואות,

יד הפושט לכל ממשלתי עונש יש שהרי הערבים בעליהם ברשות

וכו האויב,'ברכוש אותו מכחישה המציאות הקרקעות שהרי

והענבים והזיתים הממשלה ע״י נכבשו ערבים בעלים להם שהיה ומרגע ושמן, יין מהם שעושים ליהודים נמכרים הפירות שאר וכן שהוא מי ביד רשות אין לרשותם הפירות את מקבלים שהיהודים יענש היהודים בעליהם רשות בלא מהם יטול אשר וכל בהם ליגע על הגמורים בעלים הם איפוא והיהודים וכגזלן כגנב נידון ויהא

הגויים במשפט ובין התורה עפ״י בין הפירו. ת בקרקעות הממשלה זכתה במה להודיעו כת״ר ששואל ומה

להודיעו בזה הנני אלו, . ובפירות ר״ד הגאון של מאמרו כאן אעתיק הדברים יתלבנו ולמען

מדפי ע״א, לח דף ב (חלק הלכות פסקי בספרו לשונו וזה ז״ל, מקארלין

)הספר: בעל חבירו לרשות מרשותו א יוצ אדם של ממונו מצינו הוא מכולם, גדול היותר והוא האחת הדרך דרכים כמה על, כרחו במלחמה שהנרכש הגדול הקנין הוא וזה מלחמה, כיבוש ע״י יאוש שום לה מהני ולא נגזלת שאינה קרקע ואף להכובש נקנה

וזה, מלחמה בכיבוש היא נקנית עכ״ז הגזלן, אותה שיקנה לענין

ע״א לח בגיטין)(דף מבואר בסיחון טהרו ומואב עמון פפא רב אמר מלחמה בכיבוש היא נקנית ועכ״ז נגזלת שאינה קרקע, והרי בכיבוש היה לא ואם בסיחון נטהרו ומואב עמון שהרי והראיה

עכ״ל בזה נטהרת היתה לא גמור קנין. מלחמה שלפעמים נמצא דשפיר דאה״נ ברורים דברים לפנינו הרי

של רכוש מוציאין ושלא בע״כ בה וזוכה נוטלה וחבירו אדם שלי וצווח עומד החפץ שבעל פי על ואף החפץ בעל של בטובתו

פשוט כדבר ופוסקים בש״ס מפוזר זה וענין בו, משגחינן לא הוא

. התורה מקניני אחד הוא מלחמה דכיבוש

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות