לטפס על עץ החיים / הרב אליהו טרבלסי
סדר טו׳ בשבט הוא הזדמנות לעשות סדר בדברים החשובים באמת. הפירות בהם נשתבחה ארץ ישראל נאכלים על פי סדר הפסוק (הקרוב ביותר לארץ), כלומר – הארץ יש בכוחה לעזור לעשות סדר. סדר בברכות וסדר גם בנפשו של האדם.
**חיטה - החיטה רומזת לטבעיות שבנפש האדם. **
לדעת רבי יהודה – עץ הדעת חיטה היה. קודם חטא אדם הראשון, הייתה פרנסתו של אדם הראשון מזומנת לו מתוך יישוב הדעת, ואפילו החיטה הייתה גבוהה כאילן ויכולה הייתה להוציא לחמניות מוכנות ללא טורח. משחטא האדם ונתקלל – ״בזיעת אפך תאכל לחם״, הונמכה קומתה של החיטה, והיא הפכה לשיבולת שבכוחה לשאת רק גרגירים. ניטלה מהאדם מנוחת הנפש, והוטל עליו להתייגע רבות עד שיזכה ללחם ופרנסה.
אולם, באכילת הפירות בט״ו בשבט, אנו מתקנים את חטא אדם הראשון. ואף שלא מפורש הדבר, הנה זכר לו – שכן בארץ ישראל מצטרפת החיטה, שכעת היא פרי האדמה, לרשימת שבעת מיני פירות האילן שנשתבחה בהם ארץ ישראל (פרי צדיק לט״ו בשבט).
**שעורה – הצדדים הנמוכים של החיים. **
כמה היינו שמחים אילו חיינו היו רק מלאי עליות, מלאי הצלחות. אבל לפעמים הדרך שלנו לצמוח היא דווקא דרך הקשיים, הסיבוכים והנפילות. מידות הנפש שלנו יכולות לפעמים לגרום לנו להתנהג כמו בהמות, בצורה שמאוד לא תתאים לנו ותפתיע אותנו כשנתבונן לאחור וננסה להבין מדוע התנהגנו בצורה שבחרנו להתנהג.
השעורה מגיעה כדי ללמד אותנו שגם לזה יש מקום. גם לחלקים הנמוכים יש חלק בתפקיד הצמיחה שלנו. האישה הסוטה מחויבת מהתורה להביא קרבן שעורים - ״כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה״ (סוטה טו׳, ב׳).
דבר מעניין מצאנו בעניין חלומו של האדם: הרואה שעורים בחלום - סרו עונותיו, שנאמר (ישעיהו ו ז) ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר. (ברכות נז׳, א׳).
יש יכולת לאדם להלחם בבהמיות, לתקן, לשפר, להתקדם, או אז יהיה ראוי גם לארץ ישראל. אמר רבי זירא: אנא לא סלקי מבבל לא״י עד דחזאי שערי בחלמא.
**גפן - שמחה פנימית וחיבור לנשמה. **
תכונתו הבולטת ביותר של היין היא, שהוא משחרר את האדם ונותן לכוחותיו הפנימיים ולנשמתו לפרוץ החוצה – ״נכנס יין יצא סוד״. מעט יין גורם לנו תחושת שחרור ושמחה, מפני שנשמתנו משתחררת ממשא הגוף והיא חופשייה ומשוחררת. אולם, יין רב מעביר את המשקל מהנשמה לתאוות הגוף, ומפיל את האדם בסבך החטא (כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהיין מביא לידי קלות ראש וחטא – סוטה ב ע״א ורש״י שם).
בהמשך, גורם היין הרב להיפוך רגשות, ולאחר ההתפכחות מתחלפת השמחה בדיכאון כבד. לפיכך, לדעת רבי מאיר – ״עץ הדעת גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין״ (ברכות מ ע״א).
שלמות זו מצויה אצל מי שמקיים איזון והרמוניה בין הגוף והרוח המרכיבים את אישיותו. הלוגם קמעא, נותן מקום לגופו וחי בעיקר את נשמתו ונמצא שרוי בשלמות ובשמחה. לעומתו, השותה לשוכרה, הרי הוא מדלג בכוח לפסגות מעבר להשגתו.
מתפלל אמיתי חש תחושות דומות לשיכור. כשיכור, הוא משתחרר מהגוף וממריא לתחושות רוחניות מרוממות. לפיכך – חשב עלי הכהן את חנה, המתפללת הגדולה, לשיכורה. אך עדיין ישנו הבדל מהותי בין המתפלל לשיכור: בתום התפילה, המתפלל לא מקיא ולא חש בדיכאון, מפני שהוא הגיע למקומו הרוחני באמת ובאיזון, לאחר טיפוס הדרגתי ובטוח.
**זית - אור ורוחניות. **
טעמו הטבעי של הזית מר, וכדי להכשירו לאכילה הוא זקוק לתהליך עיבוד מתמשך. לכל הדעות – הזית אינו עץ הדעת. הזית מוזכר לראשונה בתורה רק בהקשר לסיום המבול בימי נוח. היונה הביאה לנוח עלה זית בפיה, כאומרת לה׳ לאחר כל ימי המבול בהם אכלה מפיתו של נוח - ״יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידיך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם״ (עירובין יח ע״ב).
מנורת המקדש בה דולק שמן הזית מבטאת חוכמה והשראת שכינה – ״הרוצה שיחכים ידרים… מנורה בדרום״ (בבא בתרא כה ע״ב), וכן המנורה ״עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ (שבת כב ע״ב).
לאחר שאכלנו מהחיטה ושתינו מהיין, המהווים בסיס גשמי של שלווה ופריצת דרך, זוכים אנו לזית המאיר בתוכנו את אור הרוח. כדי לזכות לרוח דרושה עבודה מקדימה, כשמן המופק מהזיתים המרים בלחץ ובדוחק, אך מי שיתעקש ויעמול – יזכה לאור גדול. הזית הדורש עמל ויזע, נקי מחטא עץ הדעת, בו קפץ האדם למדרגות חדשות טרם זמנו. מתאים הוא עץ זה כדי לבטא את שאיפת היונה לזכות למזונותיה בכוחות עצמה.
**תמר - מתיקות של חיים. **
בשבעת המינים לא מוזכר התמר בשמו, כי אם על שם המתיקות המופקת ממנו – ״דבש״. התמר חותם את שבעת המינים, עומד בפסגתם ומבטא את מתיקות החיים. האדם חי כל עוד נשמתו בגופו. הנשמה היא החלק אלו-ה ממעל שבקרבנו ונקודת החיבור בינינו לאלוקים. במלים אחרות: החיבור לאלוקים הוא ניצוץ החיים שלנו. בחטא עץ הדעת, סטה האדם מנקודת החיבור לאלוקים, שהיא נקודת המרכז ולבם של החיים, וחשב שאפשר למצוא חיים אחרים מבלעדי ה׳. לפיכך, נענש האדם ונחסמה בפניו הדרך לעץ השני – עץ החיים.
מיהו עץ החיים? אומר בעל הטורים (ויקרא כג, מ) – ׳לולב׳ בגימטרייה ׳חיים׳. הלולב הוא עץ החיים. (לפיכך, לולב היבש פסול, לפי שרק עצים חיים כשרים, ונרמז הדבר בהלל – ״לא המתים יהללו י-ה״ – ירושלמי סוכה פ״ג). כשם שחיי התמר תלויים בהמשך יכולתו לצמוח ישר כלפי מעלה, ללא סטיות ומסלולים צדדיים, כך חיי האדם תלויים בחיבורו התמידי לנקודת המרכז של חייו, חיבורו לנשמתו האלוקית. ״צדיק כתמר יפרח… שתולים בבית ה׳… עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ה׳ צורי ולא עוולתה בו״.
**תאנה – פנימיות העולמות. **
התאנה אותה אנו אוכלים, היא על פי רוב לא פרי אלא… פרח. עץ התאנה לא מוציא פרחים במתכונת המוכרת לנו משאר העצים, אלא מוציא פגות - כדורים שבתוכם עשרות פרחים המופרים בעזרת צרעות שנכנסות לתוך התאנים. בדרך כלל, אנו אוכלים את הפרחים - הפגות המתוקות - ולא את הפירות שטעמם חמצמץ יותר. מעשה בבנו של רבי יוסי דמן יוקרת, שהיה צריך לספק מזון לפועלי אביו, וציווה על עץ התאנה הסמוך להוציא תאנים קודם זמנם, ונענש על כך (תענית כד ע״א). כמובן, התיקון לבעייתיות שבדילוג על שלבים נעוץ במידת הסבלנות – ״נוצר תאנה יאכל פריה״.
לדעת רבי נחמיה עץ הדעת תאנה היה - שהרי בתום החטא הרגישו האדם ואשתו לבושתם שעירומים הם, וכתיקון לכך תפרו לעצמם לבוש מעלי תאנה, מפני ש״בדבר שקלקלו בו נתקנו״ (ברכות מ ע״א). פגם החצנת הגוף נולד בעקבות החטא – הנטייה להחצנה זו נובעת מהרצון להתייחד ולהתבלט בצורה קלה, זמינה ומהירה. הלבוש, לעומת זאת, מוביל את האדם למצוא בסבלנות ובעבודה ממושכת את ייחודו ומקומו בעולם הפנימי.
**רימון – יופי ושפע. **
הרימון הוא פרי יפהפה ואדמוני, שאת ראשו מעטר כתר מלכותי.
בראש השנה אנו אוכלים את הרימון כ׳סימן׳, ומתפללים: ׳ירבו זכויותינו כרימון׳, ל
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה