בס״ד
בשבט ט״ו — ראש השנה לאילנות
**משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה א**
ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי — בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.
**רמב״ם הלכות תרומות פרק ה הלכה יא**
אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו… וכן אם ליקט אתרוג ואחר שבאה השמש ליקט אתרוג אחר ולא חזר שבא השמש בערב ט״ו בשבט — אין תורמין מזה על זה, מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות האילן. וט״ו בשבט ראש השנה לתבואה וקטניות וירקות.
---
**נטיעת עצים**
**ויקרא פרק כג, יט–כה**
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.
**מדרש תנחומא פרשת קדושים סימן ח**
אמר הקב״ה לישראל, אעפ״י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: ״ונטעתם כל עץ מאכל״, ולא נשב ולא נטע, אלא כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אתם נטעו לבניכם.
**ויקרא רבה פרשה כה ד״ה ר׳ יהודה (ג)**
וכי איפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש, ״ובו תדבקון״, אלא מתחילת כד, ד (דברים): ״כי ה׳ אלהיך אש אוכלה״ — ובו שכת אלא לא נתעסק תחילה במטע, הדא הוא דכתיב: ויטע ברייתו של עולם, גן בעדן לאלהים — אתם אף כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון, אלא תחילה במטע: שנאמר ״כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל״.
---
**חג כיום ט״ו בשבט**
**שו״ת מהר״ם סי׳ תי״ב (ח״ד הובא ברבינו גרשום מאור הגולה)**
וששאלתם: ציבור שביקשו לגזור תענית בשני וחמישי ושני ופגעו בט״ו בשבט — יש לחוש לרה״ש ולדחות התענית, או לא? דעתי נוטה: שהתענית נדחה עד השבת האחר, ואין קובעין בו תענית ביום שלא כן — כלל לא מצאנו תענית בר״ה.
**פנקס הקהילות וורמיזא (המאה ה-16 למניינם)**
המה ימים דמפגרי בהו רבנן: בעומר, ובל״ג בעומר, ובט״ו בשבט, ובט״ו באב ובפורים — באותן ימים בטלו המלמדין, ובפרט בחמשה עשר ובל״ג בעומר, ואין הנערים באים לבית רבם ללמוד. והמלמד מחויב לתת לתלמידים ביציאתו מבית הכנסת בשחרית, ובל״ג בעומר קח טוב יין שרף מכיסו, כי כן המנהג, ולא מכיס התלמידים.
**שולחן ערוך אורח חיים סימן תקעב סעיף ג**
ט״ו בשבט, ופגע בתענית שני וחמישי ושני של ציבור — התענית נדחה לשבת הבאה, כדי שלא יגזרו תענית בט״ו בשבט.
**שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ו**
נהגו שלא ליפול על פניהם בט״ו באב, ולא בט״ו בשבט.
---
**אכילת מיני פירות**
**חמדת ימים (לר׳ בנימין הלוי רב דק״ק האשכנזים בשאלוניקי)**
מנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר עליהן שירות ותשבחות. ואם כי בדברי כתבי הרב [האר״י] זלה״ה לא נמצא מנהג זה מכל מקום, לדעתי הוא תיקון נפלא בנגלה ובנסתר.
**משנה ברורה סימן קלא ס״ק לא**
ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות בט״ו בשבט — שהוא ר״ה לאילנות. לפירות אילנות.
---
**תפילה על אתרוג**
**בני יששכר מאמרי חדש שבט מאמר ב**
יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו… אמר לאילן, לא לאילנות, ראש השנה לאילן.
הנה כי היום הזה אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא להתפלל בט״ו בשבט שיזמין הש״י אתרוג כשר יפה ומהודר למצווה, המצטרך ראשית יסוד הצמיחה שיזדמן לו הש״י לעת המצטרך את פרי עץ הדר, פירות תעשה תפילתו. והנה זהו שרמז באומרו לשון יחיד ״התא איל״ן למצוה״ — לאילן המיוחד המבואר בתורה למצוה… ובגימטרי״א (91,) יחודא שלים הוי״ה אדנ״י.
---
**חיבור לארץ ישראל**
**אגרות ראיה ח״ב עמ׳ סא**
יום של חגיגה, של התעוררות לתחיה ישובית, יש בו רושם בא. הארץ הקודש.
---
**תפילה לזיווג**
**אורה רבקה וינגורט — מאמר לט״ו בשבט תשס״ז**
נראה כי ט״ו בשבט הוא זמן מצויין גם להתפלל על כל הקשור לזיווג. נראה כי טמונה כאן ׳סגולה׳ מסוימת, שביום זה התפילה ׳עושה׳ כל, קודם העולם על העוברים והתהליכים ״האדם עץ השדה״, מעבר לכך, פירות האדם — על העובר את משקפים גם ׳פקודי, (תנחומא קטן״ עולם. ״האדם ממילא ישנו קשר עמוק בין היום הזה ובין מה שקשור לצמיחה, לפריייה ולתהליכים שבו, ההתחברות הפשוטה שלנו לטבע יכולה לפתוח פתחים עצומים בנפשנו.
ישנם גם כמה רבדים יותר עמוקים לקשר בין ט״ו בשבט ו׳שידוכים׳. נתבונן בכמה רמזים (המובאים ב״בני יששכר״) הנושקים ב׳סוד׳. ט״ו בשבט מקביל במעגל השנה לט״ו באב, יום המיוחד לענייני שידוכין — ״בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים״ (תענית פ״ד מ״ח). בדיוק חל ט״ו באב ארבעים יום קודם כ״ה אלול, בריאת העולם, בסוד ״ארבעים יום קודם יצירת הולד, יוצאת בת קול ואומרת: בת פלוני לפלוני״ (סוטה ב, א). אלא שיש מחלוקת תנאים אם העולם נברא בתשרי או בניסן (ר״ה י, ב), ולשיטת רבי יהושע שהעולם נברא בניסן (כלומר, האדם נזר הבריאה), מסמל היום ט״ו בשבט את הארבעים שקודם ליצירה.
עניין זה משתקף גם בלבנה העומדת במילואה ביום זה, ובחגיגה של האור הפוטנציאלי שעוד לא התממש בפועל — ניתן ביום זה לחוש ב״שרף העולה באילנות״, התקווה הקטנה שלא נס ליחה ולא התייבשה והתנוונה בימי החורף, ושבה ועולה ומבשרת את בואו של עתיד טוב יותר.
החגיגה אך עדיין אינו נראה בפועל, ועוד יבואו ימי חורף קרים — חגיגת ט״ו בשבט היא חגיגת התקווה, האמונה בטוב, חגיגה לתקווה שהיא בסופו של דבר תצמיח בע״ה את הפירות.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה