מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד1
מכם אחד לנו תנו │ טבדי בנימין הרב
בהלכה והשיטות הדין א– חלק
הראשונים ופסקי תרומות במסכת הירושלמי דברי
1 יב משנה ח פרק תרומות מסכת משנה.
להם ימסרו ואל לן כו את יטמאו כולכם את מטמאים אנו הרי לאו ואם ונטמא מכם אחת תנו כוכבים עובדי להם שאמרו נשים
מישראל. אחת נפש
2. מסכת ירושלמי תלמוד ד הלכה ח פרק תרומות
ואמרו גוים להן פגעו בדרך מהלכין שהיו אדם בני סיעות תני את הורגים אנו הרי לאו ואם אותו ונהרוג מכם אחד לנו תנו
מישראל. אחת נפש ימסרו לא נהרגים כולן אפי' כולכם ייהרגו. ואל אותו ימסרו בכרי בן שבע כגון אחד להן ייחדו
בכרי. בן כשבע מיתה חייב שיהא והוא לקיש בן שמעון א״ר
בכרי. בן כשבע מיתה חייב שאינו פי על אף אמר יוחנן ורבי. . גבי ללוד ליה ואזיל ערק מלכותא תבעתיה קושב בר עולא יהבון אתון לית אין להן אמרו מדינתא ואקפון אתון ריב״ל ויהביה ופייסיה ריב״ל גביה סלק מדינתא מחרבין אנן לן ליה
וצם אתגלי ולא עלוי מתגלי יליף לטוב זכור אליהו וה וה לון. נגלה. אני ולמסורות ליה אמר עלוי. ואיתגלי צומין כמה א״ל
החסידים. משנת וזו א״ל עשיתי. משנה ולא
3. משה פני שם
בכרי בן שבע. כגון בכרי בן לשבע שייחדו: כמו
בכרי בן כשבע מיתה חייב שיהא. והוא דוד בית במלכות המורד שכל
מיתה: חייב וכו חייב שאינו פי על אף אמר יוחנן.'ור' דקתני בכרי בן שבע דכגון
ממש בכרי בן כשבע לא אבל שייחדוהו כמו אותו: שייחדו
מלכותא. תבעתיה מיתה חיוב: למשפט
. אתון אותו נותנין אתם אין אם להן ואמרו להמדינה והקיפו המלך חיל אנשי
עצמו לגלות שיתרצה ופייסיה אצלו ריב״ל ועלה המדינה כל את חריב נ לנו להן אותו ומסר ונתרצה עבורו המדינה בני כל יסתכנו שלא זכור אליהו והיה כמה שהתענה עד לו נתגלה לא שעה ומאותו לריב״ל להתגלות רגיל לטוב
ד ע לך נגליתי לא ולפיכך נגלה אני למסורת וכי וא״ל נתגלה ולבסוף תעניות
כך כל: שהתענית עשיתי משנה. ולא לו והשיב מותר להן ייחדו ואם בתוספתא שנינו שכך זה: מענין עצמך לסלק לך והיה החסידים משנת זו וכי
4 א עמוד ד דף יומא מסכת הרי״ף) (על ר״ן.
שביניכם פלוני לנו תנו כוכבים עובדי אמרו אם ומיהו כולם יהרגו ואל לו ימסרוהו כן לעשות תקיפה וידם כולכם נהרוג לאו ואם
נהרגין. והם הוא יהיה כן יעשו לא שאם כיון עובדי להם שאמרו נשים דתרומות בפ״ח דתנן מתני' דההיא עלה בירושלמי דגרסינן
כולן יטמאו כולכם מטמאין אנו הרי לאו ואם אותה ונטמא מכם אחת לנו תנו כוכבי' בירושלמי מוכח ו. מישראל אחת נפש להם ימסרו ואל
התם: דגרסינן אותה, מוסרין אחת להם ייחדו שאם מכם אחד לנו תנו להם ואמר כוכבים עובדי בהן ופגעו בדרך המהלכים אדם בני סיעת
יהרגו ואל להם אותו ימסרו בכרי בן שבע ן כגו אחד להם ייחדו מישראל. אחת נפש ימסרו לא נהרגין כולן אפילו כולכם נהרוג לאו ואם אותו ונהרוג מיתה. חייב שאינו פי על אף אמר יוחנן ור' בכרי בן כשבע מיתה חייב שיהיה והוא ר״ל אמר תבעוה נש בר דהאי עובדא התם מייתי ומיהו
צומין כמה וצם ה לי אתגלי לא תו ליה דמתגלי רגיל אליהו והוה להו ויהב מדינתא מלכא ואקיף ריב״ל לגבי ללוד וערק מלכותא
היא חסידים משנת וזו ליה אמר עשיתי משנה ולא ליה אמר מיתגלי אנא לדילטור ליה אמר ליה דאיתגלי: עד
5. התורה יסודי רמב״ם ה ה,
עובדי להם שאמרו נשים מכן אחת לנו תנו כוכבים נטמא לאו ואם אותה ונטמא
- כולכן את ואל כולן יטמאו אחת נפש להם ימסרו מישראל. עובדי להם אמרו אם וכן מכם אחד לנו תנו כוכבים נהרוג לאו ואם ונהרגנו ואל כולם יהרגו כולכם, אחת נפש להם ימסרו מישראל. להם יחדוהו ואם או פלוני לנו תנו ואמרו היה אם כולכם, את נהרוג בן כשבע מיתה מחוייב ואין להם, אותו יתנו בכרי
מורין ואם לכתחלה, כן להם כולן יהרגו מיתה חייב אינו אחת נפש להם ימסרו ואל
. מישראל
6. משנה כסף שם
בירושלמי וכו'. להם אמרו אם וכן
… דבסמוך משנה אותה על ופסק הסתם דמן גב על אף כר״ל רבינו יוחנן דר' לגבי כוותיה קיי״ל לא ולהחמיר נפשות ספק דהוי משום
ביד בידים ימסרוהו דלא העובדי
כוכבים מסייעא דמתניתא ועוד משמע בכרי בן כשבע דקתני ליה
דוקא. כמותו מיתה כשחייב שאל״כ הכי למידק איכא ומקרא יד נשא למימר ליואב ליה למה חייב הוא והרי כלומר בדוד במלך היו לא הכי לאו דאי משמע מיתה
לו. למוסרו רשאים
רבינו וסובר דריב״ל נש בר דההוא בכרי בן כשבע מיתה חייב היה מפני אליהו ליה איתגלי לא ואפ״ה חסידים משנת וזו וא״ל שמסרו מורים אין דלכתחילה אלמא היא
: כן
7 קנז סימן דעה יורה יוסף בית.
יוחנן. כרבי דהלכה …ומשמע דתרומות בפ״ח תנן וכן
ר״ן ה ומדברי המשנה בפירוש שמשון רבינו מדברי נראה
ומיהו. ד״ה יומא)(ד. במסכת שאמרו לנשים הדין דהוא וכתבו יחדוה שאם וכו' ונטמאה מכם אחת לנו תנו גוים להן
כולן יטמ. או ואל אותה יתנו להם התורה)(ה״ה יסודי מהלכות בפ״ה הרמב״ם אבל פסק לן קיימא דוכתא בכל דהא למה טעם וצריך לקיש כריש
לו ). (יבמות דפשט ואפשר ר״ל. לגבי יוחנן כרבי הלכה טפי: דייקא לקיש דריש כוותיה לישנא
בירושלמי)(שם תו וגרסינן תבעתיה קסרי בר עולא אתון לוי בן יהושע רבי גבי ללוד ליה ואזל ערק מלכותא
אנו לן ליה יהבין אתון לית אין להן אמרו מדינתא ואקפון ופייסיה לוי בן יהושע רבי גביה סלק מדינתא מחרבין
ולא עלוי מתגלי יליף לטוב זכור אליהו והוה לון יה ויהב ולמסורות ליה אמר עלוי ואיתגלי צומין כמה וצם איתגלי משנת וזהו ליה אמר עשיתי משנה ולא ליה אמר נגלה אני
מדת מקום מכל שרי דמדינא דאע״ג משמע היא. חסידים כן. לעשות שלא הוא חסידות הרמב״ם כתב כך ומפני
התורה)(ה״ה יסודי מהלכות בפ״ה חייב והוא יחדוהו שאם
להם יתנוהו מיתה לכתחלה: כן להם מורין ואין
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד2
פרשנותה– התוספתא, איש והחזון הב״ח והסבר
8. תרומות מסכת תוספתא ( כ הלכה ז פרק ליברמן)
ונהרגהו, מכם אחד לנו תנו גוים להם שאמרו אדם בני של סיעה
- כולכם את הורגין אנו הרי לאו ואם להן ימסרו ואל כולן יהרגו
מישראל. אחת נפש בן לשבע שייחדו כגון להם ייחדוהו אם אבל
כולן. יהרגו ואל להן יתנו בכרי שה בזמן אמו' דברים במי יהודה ר' אמ' מבחוץ, והן מבפנים וא
- מבפנים והן מבפנים שהוא בזמן אבל והן נהרג והוא הואיל
נהרגין. כולן יהרגו ואל להן יתנוהו אומ" הוא 'וכן האשה ותבא
בחכמתה" העם כל אל ואתם נהרג והוא הואיל להן אמרה 'וגו כולכם. תהרגו ואל להם תנוהו נהרגין
מיתה חייב דוד במלכות. בית המורד כל "ל א כך או שמעון 'ר'
9 שם תוספתא על אברמסקי] יחזקאל [לג״ר יחזקאל חזון.
- כולם יהרגו נפש מפני נפש דוחין שאין. מפני
דהכא שמעון ור' ר״י – יהודה א״ר להם דגם אתו, ת״ק דברי לפרש
יחדו בעינן ראשו יצא ד״ה ע״ב ע״ב סנהדרין רש״י. ][עיין
– מבחוץ והן מבפנים שהוא בזמן מבפנים והן מבחוץ שהוא, צ״ל
'פי למוסרו. אסרו, לכן להנצל ויכול מבחוץ הוא יחדוהו האיש שאותו
– מבפנים שהוא בזמן אבל והם והוא הואיל לברוח, יכול ואינו
להם יתנוהו. נהרגים
בחכמתה– שמותר דמילתא טעמא להם שגילתה חכמתה וזוהי
. למוסרו – מיתה חייב השיאה לכן היה מיתה דחייה משום טעמא דעיקר
למוסרו. עצה
11 ב עמוד עב דף סנהדרין.
להצילו ניתן הרודף קטן הונא: רב אמר צריך אינו רודף קסבר: בנפשו. קטן שנא ולא גדול שנא לא. התראה, יצא הונא: לרב חסדא רב איתיביה
דוחין שאין לפי בו, וגעין נ אין ראשו הוא רודף ואמאי? נפש. מפני! נפש
לה רדפי קא דמשמיא התם, . שאני
11. רש״י שם
ראשו- יצא וחותכתו ידה פושטת החיה רישא: וקתני ומסוכנת, לילד המקשה באשה
ולהציל להורגו וניתן הוא נפש לאו העולם לאויר יצא שלא זמן דכל לאברים, ומוציאתו
יצא, אבל אמו את ראשו- מפני נפש דוחין ואין כילוד ליה דהוה להורגו, בו נוגעים אין
נפש. כ ב, בכרי)(שמואל בן דשבע מעשה תאמר ואם נפש דדחו אליך מושלך ראשו הנה
נפש- מפני והן יואב כשיתפשנה בעיר נהרג היה לו מסרוהו לא דאפילו משום התם
- נהרגין שהן פי על אף ניצול, הוא היה אם. אבל עמו נהרגין כדי למסרו רשאין היו לא
עצמן. להציל נמי: אי הוה במלכות דמורד משום בתוספתא לה מפרש והכי, . דתרומות
12 כב פסוק כ פרק ב שמואל רש״י.
בחכמתה- העם כל אל האשה ותבא אמרה בתוספתא שנינו
נהר והוא הואיל להם להם, תנוהו נהרגין והם ג יכול היה אם
והוא בסכנה ואתם מבחוץ ואתם מבפנים שהוא כגון להנצל בשביל להורגו נפש מפני נפש דוחין אין להמלט יכול
הצלתכם ונהרסו הואיל עמכם יהרג הוא שגם עכשיו אבל עמו תמותו ואל לבדו ימות מוטב להמלט כח ואין, החומות
דוד בית במלכות המורד הם ל אמרה כך אומר שמעון רבי
מיתה. חייב
13 עח מצוה קטן מצוות ספר.
שהיה ישראל של חבורות ח' פרק תרומות במסכת ותנן או ונהרגנו מכם א' לנו תנו ואמרו לסטים בהן ופגעו מהלכי' יחדו ואם מישראל, אחד ימסרו ולא כולם יהרגו כולכם, נהרג
דמסכת מי בירושל ואמרינן ימסרוהו, בכרי בן כשבע אחד להם בן כשבע מיתה שחייב והוא לקיש ריש אמר מ״ו) (דף תרומות
דמיירי ונראה מיתה חייב אינו אפילו אמר יוחנן ורבי. בכרי מוסרים אין לסכנה חוץ הוא אם אבל עמהם, בסכנה שהוא
חסידים משנת אותה דאין התם ואמרינן אותו. ,
14 (ישנו ב״ח שו״ת. מג סימן ת)
שבתוספתא בד״א ופירוש המקורות הרצאת
נשים וכן תרומות דמסכתת ספ״ח שנינו ואם ונטמאה מכם אחת לנו תנו גוים שא״ל את יטמאו כולכם את מטמאין אנו הרי לאו
מישראל אחת נפש את יטמאו ואל. כלם
בני סיעות הכי איתא לשם ובירושלמי
גוים להם ופגעו בדרך מהלכין שהיו אדם ואם אותו ונהרגו מכם אחד לנו תנה ואמרו כולם אפי' כולכם את הורגים אנו הרי לאו מישראל אחת נפש אותו מוסרין אינו נהרגו אותו ימסרו בכרי בן שבע כגון אחד להן ייחדו כשבע מיתה שחייב והוא ארשב״ל יהרגו ואל
חייב אינו ש אעפ״י אומר יוחנן ור' בכרי בן
בכרי בן כשבע מיתה בירושלמי כאן. עד
והזכירו דתרומות ספ״ו בתוספתא אבל
של סיעה הכי איתא קס״ה בסי' הסמ״ג מכם אחד לנו תנה גוים להם שאמרו אדם בני כולכם את הורגין אנו הרי לאו ואם ונהרגוהו אבל מישראל אחת נפש ימסרו ואל כולן יהרגו
בכרי בן לשבע ו שייחדוה כגון להן יחדו אם
במד״א יהודא א״ר יהרגו ואל להם יתנוהו
מבחוץ והן מבפנים שהוא הסמ״ק (פירש
לסכנה מבחוץ ע״ח )בסי' שהוא בזמן אבל
מבפנים והן מבפנים והן נהרג והוא הואיל ותבא וכה״א כולן יהרגו ואל להן יתנוהו נהרגין הואיל א״ל וגו' בחכמתה העם כל אל האשה
תהרגו ואל תנוהו הרגין נ והן נהרג והוא המורד כל להם אמרה כך אומר ר״ש כולכם:
מיתה חייב ב״ד במלכו'. ע״כ
דהאי לעיין ויש … קאי אהיכא בד״א
דהאי לפרש צריך קאי, אדיוקא בד״א
וה״ק בד״א בן שבע כגון דוקא דבעינין
מיתה חייב וגם דיחדוהו כלומר בכרי בכרי בן כשבע חייב דאינו הכי לאו הא
דיחדוהו- אעפ״י יתנוהו לא ה מית דוקא
מבחוץ והן מבפני' שהוא כ לסכנה, אבל
חייב שאינו אעפ״י מבפני והן 'כשהוא
הוא נהרג שיהא דמוטב להן יתנוהו מיתה
לבדו כולן יהרגו. ואל דותבא מקרא ראייה דמייתו והיינו
בחכמתה, העם כל אל האשה דמאי
לדבריכם אפי' "ל א כך אלא בחכמתה
חי שאינו מיתה יב והוא הואיל הכי אפי' תהרגו ואל תניהו נהרגין ואתם נהרג
. כולכם בסכנה כולם דאפי' וקאמר פליג ור״ש בן כשבע מיתה דחייב אא״כ יתנוהו לא
בכרי. קרא דקאמר בחכמתה והיינו
- התורה בחכמת האשה דבאה א״ל וכך
מיתה. חייב ב״ד במלכות המורד כל
דבירושלמי דר״ל הך אתא זה ולפי לא בסכנה כולם דאפי' דתוספתא כר״ש בן כשבע מיתה חייב אא״כ להם יתנוהו
דתוספתא. יהודא כר' יוחנן ודר' בכרי,
שפסק הרמב״ם על ותמיה כר״י שפסקו הראשונים שיטות
כר״ל יהודא כר' דהלכה כאן משמע ולכאורה
ר״ל- לגבי יוחנן כר' והלכה ר״ש לגבי
דהיכא לקולא תפסינן א״כ דכולם כיון מיתה חייב אינו אפי' בסכנה
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד3
יהרגוהו ואל אותו ימסרו שיחדוהו
כולם. כר דפסק ביומא הר״ן מדברי נראה 'וכך בפי הר״ש מדברי נראה וכך 'יוחנן מחלוקת סתם שהביא דתרומות המשנה לגבי כר״י דהלכה דס״ל נראה ור״ל ר״י והכי מתלת בר החולץ ר״פ כדקי״ל ר״ל
בלאווין קס״ה בסי' ג הסמ מדברי "נראה ע״ש ע״ח סימן. ובסמ״ק יסודי מהלכות בפ״ה הרמב״ם אכן
מיתה מחוייב הי' אם ביחדוהו פסק התורה להן מורין ואין להם אותו יתנו בכרי בן כשבע כולם יהרגו מיתה חייב אינו ואם לכתחילה כן
עכ״ל. מישראל אחת נפש ימסרו ואל קשה הי' כדכתבינא מפרש הי' ואם
יוחנן ר' לגבי כר״ל פסק למה טובא יהודא… ר' לגבי וכר״ש
לרמב״ם שהיו הקשיים קשה דהיה ע״ד לפי נראה וע״כ דאמאי דכתבינא פירוש להך להרמב״ם
מבחוץ והן מבפנים שהוא בד״א קאמר לא מבפני והן מבחוץ הוא 'א״נ לומר דדוחק
נקט מינייהו דחדא דקאמר אמאי וסמיך
וכו מבפני׳ם והם שהוא בזמן אבל דמשמע מבפני כשכולם דווקא אלא יתנוהו 'דלא
. לסכנה נקט רבותא יהודא דר' למימר איכא א״נ מבחוץ והן מבפנים דהוא היכא דאפי' אפי הוא קטילא כגברא גברא 'דההוא כשהן ואצ״ל להם יתנוהו אל הכי יתנו דלא דפשיטא מבחוץ והוא מבפנים
להם.
הרמב״ם, בעיני דוחק נראה הי' זה כל
דלישנא דבד״א משמע טובא בדוכתא
בד״א לפרש ה״ל וא״כ בהכי דוקא שהיה מבחוץ הוא נמי אי מבחוץ והן מבפנים שהוא
וכו. בכרי בן כשבע כו' אבל מבפנים 'והן
יחדוהו אם אבל סתמא קאמר מדלא גם
בן כשבע שיחדוהו כגון נמי קאמר אלא להם
ב״ב. דשבע דומיא בעינין אלמא בכרי
שבה הדרך הסוגיה את מסביר הרמב״ם
פליגי לא ור״ש ור״י חדא אמר מר אלא
חדא. אמר ומר ת״ק דקאמר הא לפרושי אתי יהודא דר'
ב״ב שבע כגון שבע כגון אינו הא לאורויי
ב״ב להם. יתנוהו לא יחדוהו אפי' יחדוהו אפי' יתנוהו דלא בד״א שהוא
מבחוץ. והן מבפנים ב״ב שבע כגון דנקט הא קאמר נמי ור״ש
לאורויי והן והוא ייחדוהו דאפילו אתא א״כ אלא להם יתנוהו לא א״ה מבפנים דכל ב״ב דשבע דומיא בדין מיתה חייב
מיתה. חייב ב״ד במלכות המורד דבעינין ס״ל נמי ודאי יהודא ר' דהשתא דלא ומה כר״ש מיתה חייב שיהא דוקא דלא ומאי ר״ש מפרש קא ר״י פירש
ר״י מפרש קא ר״ש פירש ס״ל תרוייהו ו צד מכל ב״ב דשבע דומיא דבעינן
והן מבפני' והוא מיתה וחייב דיחדוהו
מבפנים. בהך ר״י נקט דלא ניחא והשתא בד״א
דמיירי משום מבפני והן מבחוץ 'הוא ג״כ כשהן ודווקא ב״ב כשבע מיתה במחוייב יתנוהו דאל הוא התם לסכנה מבחוץ
מבפנים, שהוא אעפ״י להן כשהן אבל
מבפנים מבחוץ שהוא אעפ״י לסכנה
לסכנה- שמחוייב מאחר להן ימסרוהו
להן. וייחדוהו מיתה מטעמא יעבור ואל יהרג אמרינין ולא אא״כ וכו' טפי סומקי דדמן חזית דמאי
… מיתה מחויב דאינו במחוייב אבל מאחר מ״מ לסכנה מבחוץ שהוא אעפ״י שנתחייב מעשיו ע״י לנפשי' גרם דאיהו
מה בזה אומרים אין בדיניהם מיתה דדמא דאמרינין דאדרבא וכו' חזית מעשה עשה לא דהרי טפי סומקא דהאי
עיקר. כל מיתה מחוייב שיה'
הנ״ל לאור הרמב״ם פסק טעם דתרוייהו ור״ש דר״י כיון זה לפי והשתא דחייב אא״כ להם ימסרוהו דלא ס״ל
הלכתא ודאי השתא ב״ב כשבע מיתה הלכתא ולית תנאי הני ליה דמסייע כר״ל עלייהו. פליגי דתנאי כיון בהא יוחנן כר' קמא כפי' לפירושא דאיכא גב על ואף כר וס״ל דר״ש עליה פליג יהודא 'דר' נמי מיתה חייב אינו דאפי' יוחנן מפורש דאינו כיון מ״מ להם ימסרוהו ואשכחן ס״ל הכי יהודא דר' בהדיא דבעינין להדיא קאמר דר״ש מפורש
דר״ש למימר יכא וא מיתה מחוייב לאיפלוגי ולא אדר״י אתא לאוסופי דמחוייב לר״ש מודה נמי ור״י עליה
כר״ל, הרמב״ם פסק הלכך בעינין מיתה ר״י נקט דלא הא התיישב נמי דבהכי מבפנים והן מבחוץ הוא ג״כ בד״א בהך
'וכדפרישי…
15. [סנהדרין]כה א סט, יו״ד איש חזון
בד״א אר״י דתרומות פ״ז בתוספ' תניא בזמן אבל מבחוץ והם מבפנים שהוא בזמן
, כו והוא הואיל מבפנים והם מבפנים 'שהוא
איחדו, וקאי מוסרין אין ביחדו דאפי'
עצמו, להציל יכול אינו א״כ אלא אבל
אותו. מוסרין אין עצמו להציל יכול אם
כ״ב כ' ב' שמואל בפרש״י מפורש והוא ול יצא, ד״ה ב' ע״ב סנהדרין 'וברש״י
בד״א דאין מוקדמת משנה שהיתה
ביחדו… אפי' מוסרין ושם הב״ח תשובת השגתי כותבי אחרי
על שהעלילו הנידון היה מ״ג בסי'
… אחד יהודי דתניא הא פי' שם והב״ח והם מבפנים שהוא בד״א אר״י בתוס'
הא ר״ל מבחוץ, בחייב מוסרין דאין כשהם אבל בסכנה, כשאינם הוא מיתה מוסרין מיתה חייב והוא ויחדו בסכנה
כשהוא ר״י נקט דלא וכתב, אותו
מוסרין נמי דכה״ג מבפנים והם מבחוץ ומעשיו בדיניהם מיתה חייב דהוא כיון
הטעם דאמרה דאמר ור״ש, לו גרמו במלכות מורד משום מיתה חייב דהוא
תרויהו ור״ש ר״י אלא לק, חו אינו ב״ד לדחות דיש וכתב ת״ק, דברי מפרשין
בתוס ור״ש דר״י משום '' בירו ר״י דברי
כר״ל. ס״ל מהני דלא ס״ל דר״ש לומר באנו ואם ללמוד יש הרי מיתה חייב אינו אם יחדו כשב״ב התורה בדיני מיתה חייב דדוקא
במלכי דמרד חיוב ענין ומה ב״ד,
כאן. בדיניהם
מש״כ וכן ול יכ שיחדוהו זה אם דאף - בראשו דדמו למסרו רשאין להמלט דברים על מעלילים הם והרי מאד תמוה
ו אינ עכשו הלא ועוד בכך, מה של
ישראל. ככל זכאי והוא כלום פושע
היינו מבחוץ והן בתוספ' פירושו ועיקר וכמו כן, הדבר אין לסכנה, חוץ שהם ובסנהדרין בשמואל שפרש״י להמלט ויכול מבפנים והוא מבחוץ ישיגוהו שלא עליו מגינים שהחיצונים החיצונים דרך שיעברו עד האויבים הוא וכן שיפגשוהו, מקדם וימלט
פליג לא [ור״ש דברים של פשוטן
לכאן ענין אינו דשב״ב ליג פ רק בדינא מורד. היה ]דהתם ע״ח סי' דהסמ״ק זצ״ל הב״ח ומש״כ כתב לא הסמ״ק לסכנה, חוץ מבחוץ פי'
חוץ הוא ם דא כתב רק התוס' בפי'
אותו. מוסרין אין לסכנה הב״ח בדברי הר״מ דעת נתישבה, ולא וקיי״ל הירו', דברי לדחות מקום ואין
לו ן מוסרי אין בסכנה אינו דאם לדינא
יחדוהו… אפי'
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד4
חזית "מאי לסברת הנ״ל הסוגיה של ביחס "עיון
חזית "מאי ס״ברת
16 ב עמוד כה דף פסחים.
מנלן- גופיה דמים? ושפיכות ההוא כי הוא; סברא לי אמר דוראי מרי ליה: אמר דרבא, לקמיה דאתא
זיל לא- ואי לפלניא, קטליה לך-. קטלינא אמר דידך דדמא חזית מאי תיקטול. ולא ליקטלוך ליה:
טפי סומק גברא דההוא דמא דילמא טפי? ? סומק
17. רש״י שם
- סומק דידך דדמא חזית מאי מפני אלא כך על לישאל באתה כלום כלומר:
זו שאף אתה וסבור נפש, פיקוח בפני עומדת מצוה שאין יודע שאתה מפני תדחה והתורה נפש, אבוד כאן יש מקום דמכל עבירות, לשאר דומה זו אין נפשך, פיקוח עבירה וכאן ישראל, של נפשו חיבת מפני אלא המצוה את לדחות התירה לא דילמא זה, משל יותר המקום לפני חביבה שנפשך יאמר מי אבודה, ונפש נעשית,
אבודה ו. נפש נעשית עבירה ונמצא עליו, טפי חביבה זה של
18 ב עמוד פב דף יומא.
דההוא היא. סברא לן? מנא גופיה רוצח לי אמר ליה: אמר דרבה, לקמיה דאתא לא ואי לפלניא, קטליה דוראי: מרי תקטול ולא נקטלך ליה: אמר לך. . קטילנא דילמא טפי? סומק דידך דדמא חזית מאי
טפי סומק ג. ברא דההוא דמא
19. רש״י שם
- מנלן גופיה ורוצח יעבור ואל. דיהרג
- דוראי מרי שם דר שאני כפר של. שלטון
- טפי סומק דידך דדמא חזית מאי ולא בהם וחי משום מילתא למשרי דעתיך מאי כלומר
דבר של טעמו בהם, שימות אמר, המצות מן יותר המקום לפני ישראל של נפשן שחביבה לפי
בטילה והמצוה נהרג ישראל כאן שיש עכשיו, אבל זה, ויחיה המצוה תבטל הוא: ברוך הקדוש ישראל חבירך מדם יותר עליו חביב דמך יהיה למה מצותו, על לעבור המקום בעיני ייטב? למה
21 א עמוד עד דף סנהדרין.
לן- מנא גופיה? רוצח הוא. סברא
ואמר דרבה, לקמיה דאתא א דההו קטליה זיל דוראי מרי לי אמר ליה:
לא- ואי לפלניא, לך-. קטלינא מי תיקטול. ולא לקטלוך ליה: אמר דילמא טפי סומק דידך דדמא יימר
טפי סומק גברא דהוא. דמא
21. רש״י שם
- הוא סברא אלא דליכא נפשו מפני ועבירה נשמה אבוד תרתי, דאיכא חבירו, נפש תדחה שלא דיקרה משום בהם וחי משום המצות על לעבור רחמנא אמר דכי יעבור, לא והוא נשמה אבוד חדא
לעבור- מותר יהא למה נשמה איבוד איכא סוף דסוף כיון רוצח גבי והכא ישראל, של נשמה בעיניו
חבירו- מנפש יותר ליוצרו ביבה ח שנפשו יודע מי לדחות ניתן לא המקום דבר. הלכך
- דוראי מרי הוה ונכרי עירי, . אדון - טפי סומק דידך דדמא חזית מאי הלכך חבירך, מדם יותר ליוצרך ונאה חביב דמך שיהא יודע מי
ראל יש של נפשם חביבות משום אלא הכתוב התיר שלא בהם, שימות ולא בהם וחי לומר כאן אין
הרציחה על שצוה לדחות המלך דבר ניתן לא חבירו נפש אבוד שיש וכאן הוא, ברוך. להקדוש
הרמ״ך– קושיית השונים והתירוצים
22 ה ה, יסוה״ת הרמב״ם על הרמ״ך השגות.
ואל יהרג בש״ד אמרינן דמש״ה כ״ה )(פסחים בגמרא מסיק דהא מאי טעמא ידענא לא כדבריו פתא בתוס שנמצא פי על אף הרמ״ך כתב ואל עצמו הוא שיהרג ומוטב עצמו והוא כלם יהרגו דהא סברא האי ליכא והכא טפי סומק דידך דדמא חזית מאי הוא דסברא יעבור
כולם. יהרגו
23 ה הלכה ה פרק התורה יסודי הלכות האזל אבן.
אחת נפש להם ימסרו ואל כולם יטמאו כולכן את נטמא לא ואם אותה ונטמא מכן אחת לנו תנו כוכבים עובדי להם שאמרו נשים אחת נפש להם ימסרו ואל כולם יהרגו כולכם נהרוג לאו ואם ונהרגנו מכם אחד לנו תנו כוכבים עובדי להם אמרו אם וכן מישראל.
. מישראל סומק דידך דדמא חזית מאי הוא דסברא יעבור ואל דיהרג בש״ד אמרינן דמש״ה בגמ' מסיק א דה מאי טעמא ידענא לא הק' הרמ״ך ולח״מ בכ״מ ועיי״ש כולם, יהרגו ואל עצמו הוא שיהרג ומוטב עצמו והוא כולם יהרגו דהא סברא האי ליכא והכא. טפי
ו יהרג ברוצח גם ממילא סברא דליכא אף לרוצח המאורסה נערה הוקש דהא לומר ויש סברא. דליכא אף יעבור אל
24 שם משנה כסף.
התוספתא, על טענה טענתו שאין אומר ואני למימר דאיכא
לפלניא, קטול וא״ל לו דיחדו שאני דהתם לאו אי ומש״ה
חזית" טעמא״דמאי אמרינן הוה לא טפי סומק דידך דדמא
יעבור. ואל דיהרג להם". סיפא״יחדוהו דקתני והיינו
מכם אחד תנו אלא אמרו שלא יחדוהו שלא ברישא אבל
איכא אותו למסור שירצו מהם אחד בכל אותו ונהרוג מכם אחד תמסרו זה את שתמסרו חזיתו מאי להו למימר דלמא טפי סומק דהאיך דדמא חזיתו דמאי זה את ותצילו
שום למסור להם א״א זו טענה וע״פ טפי סומק דהאי דמא
מה אחד ם.
25 א אות רצה-רצו מצוה חינוך מנחת.
שמבואר כיון דתוספתא זה דין על שהקשה הרמ״ך בשם מביא והכ״מ חזית דמאי הסברא מצד הוא יעבור ואל דיהרג דש״ד שלנו בש״ס להצלת נפש למסור צריך נפשו במסירת ניצל חבירו אם דוקא והיינו
רוצה האנס כי נהרג חבירו יהי' נפשו ימסור אם אף הכא אבל חבירו
יהרג. למה וא״כ כולם להרוג
מאי אמרינן למסור שרוצים איש דבכל ניחא יחדו דבלא שכתב וע״ש
ע״ש. חזית
עצמו להציל יכול כ״א וא״כ ניצל אינו דחבירו כיון דמ״מ צ״ע ודבריו נפשו ימסור למה דכ״א גבר דאלים כל להיות ראוי והי' פ״נ מפני
חבירו. הצלת בלא בחנם
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד5
משנה– הכסף שיטת הבנת וראב״ד ריטב״א פי על
26 א עמוד כה דף פסחים מסכת הריטב״א חדושי.
"י ר אמר רבין אתא 'כי וג מע״ז חוץ סכנה במקום מתרפאין בכל וש״ד "ע ז״ל רבו שם ב שאמר ז״ל הרא״ה רבו בשם הרי״ט כתב. להעביר נתכוונו לא שאפילו זמן ובכל מקום ובכל אדם בכל נוהגין אלא ענין בשום היתר אלו עבירות לג' ואין קאמר פסיקתא דמילתא
יעבור… ואל יהרג עצמן להנאת אלא דת על (תרומות ובירושלמי ) ד ח, ואמרו ליסטים בהן ופגעו בדרך שמהלכין אדם בני של סיעה אמרו
פי מישראל, נפש ימסרו אל נהרגין כולם אפי' אתכם נהרוג לאו ואם מכם אחד לנו 'תנו, ידוע איש להם מייחדים שאינם דכיון
מדעתם אותו כשבוררין אחר בישראל עצמן לפדות באין נמצאו דמים בשפיכות ומתרפאין נ דוחין ואין, עוד וכתב נפש. מפני פש ז״ל
לו שאין מדעתו שלא ליטלו יכול אינו והגוי אותך אהרוג לאו ואם זה ישראל ואהרוג זיינך כלי לי תן לישראל באומר הדין שכן ונראה
"ס דסו כיון פי' יהרגו, ואל להם אותו ימסרו בכרי בן שבע כגון אחד להם יחדו נפשו. לפדות כדי ליתנו בידם פק סי שיש נהרגים כולם
ל חייב היה שלא פי על אף ג״כ אדם בכל אלא מיתה חייב שהיה בכרי ן ב בשבע דבר סוף שלא שם ופי' ידוע, איש שואלין והם עשות
. מיתה בידם למוסרו שאסור נראה מיתה מחויב ואינו ממון בשום לפדותו שאפשר. וכל
27 מקובצת שיטה. הראב״ד, בשם ב״ק ב קיז,
או בממונו גויים אנסוהו שאם הענין הוא וכך כח ויש חברו ממון להם שיביא בו שהפחידוהו חייב והביא והלך בכך למודים והם לעשות בידם ועשה חברו בממון ממונו מציל שהוא מפני וגרמא הוא דגרמא פטור הראה אבל בידים
אבל ממון באונס ואפילו פטור אונס במקום
יסורין פחד או מיתה פחד או גופו אונס אנסוהו שיביא לו ואמרו סכנה לידי בהם שיבוא שאפשר דבר לך שאין פטור והביא חברו ממון להם גלוי זרה מעבודה חוץ נפש פקוח בפני שעומד נפש פקוח ספק ואפילו דמים ושפיכת עריות ואל יהרג אמרו ואם בזה. וכיוצא שבת דוחה
ולא יהרג אמרו לא חברו את יהרוג ממון ימסור
חברו… לידן ואתא הואיל חברו. בממון עצמו ומציל אהדדי דקשיין מילי דאיכא מילתא ביה. נימא ויאמר דוד ויתאו אמרינן לדיר צאן הכונס בפרק רב אמר ליה מיבעיא קא מאי וגו' מים ישקני מי מטמרו והוו הוו דישראל דשעורים גדישין כהנא
מהו ליה מיבעיא וקא פלשתים בהו למקלינהו להציל אסור ליה שלחו לישראל ואצולי בנורא
.'וכו בקידושין וגרסינן פ״ק תנהו בככר לי התקדשי מי מהו אחריה הרץ כלב מרי רב בעי וכו' לכלב להציל חייב אדם אלמא לאצולה חייב אמרינן
חברו. בממון מה בממונו להצילו חייב זה ואם
חברו בממון עצמו להציל לאדם אסור. טעם חברו להציל חייב שאדם מה למימר ואיכא לו והשבותו כדכתיב בפניו מילי הני בממונו נתחייב לא בפניו שלא אבל גופו אבדת אפילו
בכך ממונו זה שיפסיד לא נמי בפניו ואפילו בפרק כדאמרינן פסידתו שישלם אלא ממונו רב ואמר וכו' ונהנית לגינה נפלה הכונס
וכו אכלה 'עיא מיב לא עלה ואמרינן כשנחבטה מבריח נמי אי וכו' ארי מבריח נמי הכי ואימא
וכו פסידא ליה לית 'וכו' כלו מה מדעתו ואפילו ליה דמטי היכא לאצולי מיחייב לא אלמא
פסידא.
28 ח פרק סנהדרין מסכת 'שמואל ר שעורי.
מודו והר״מ רש״י, ]גם השני של באבריו מתרפאין [דאין זה דלענין וצ״ל מפני להדחות צריך היה דבאמת, ומשום לאנסים ריפוי בין נפק״מ דיש
, אבל השני של אבריו דוחה אינו, ופקו״נ בזה א״ח דהשני משום, ורק פקו״נ, ועצם השני של אאבריו נפשו למסור חייב, אינו אנוס דהוא כיון באנסים
משום היינו נדחה אינו דסו״ס הא, אלא פקו״נ מפני נדחה הא האיסור
א״ח באונס, אבל חברו של אברו לקטוע פקו״נ משום יכול,"דאינו "השני וכמו פקו״נ מפני נדחה האיסור דעצם, וממילא השני משום נפשו למסור
השני. של אאברים גם נפשו למסור, וא״ח כנ״ל שבתורה איסורים בכל
בממונו כלל להנצל דאסור דס״ל ב) קיז ב״ק (בשטמ״ק הראב״ד בשיטת מצינו וכן תנאי משום לא [אם ידע לא דחברו היכא כל לשלם 'ע״מ אפי חברו של, ] שם עיין הכרמים בין שתועה במי כך על שהתנה מרובה דס״פ ב״נ יהושע
. ולא פקו״נ בפני שעומד דבר לך דאין מודה הראב״ד גם באנסים ואפ״ה
, וכן שם בשטמ״ק בדבריו כ״ז, כדמפורש 'מלשלם אפי שפוטרו אלא עוד. ה״ד ומזיק מחובל פ״ח בהשגות אנסוהו, אבל שם בשטמ״ק הראב״ד וז״ל -
שיביא וא״ל סכנה לידי בהם שיבא שאפשר יסורין פחד או מיתה פחד, או גופו אונס
, וש״ד ג״ע מע״ז חוץ פקו״נ בפני שעומד דבר לך, שאין פטור והביא חברו ממון להם אמרו, לא חברו את יהרוג ואל יהרג אמרו, ואם וכיו״ב שבת דוחה פקו״נ 'ספק ואפי עכ״ל. חברו ממון ימסור ואל יהרג. .
דבלא [אהא שכתב הרמ״ך בשם, שהביא ה״ה מיסוה״ת פ״ה 'כס״מ ועי שנמצא פי על, אף ]וז״ל מישראל אחת נפש ימסרו ואל כולם יהרגו יחדוהו יהרג 'בשפ״ד אמרי 'דמש״ה בגמ מסיק, דהא מאי טעמא ידענא לא כדבריו בתוספתא
והוא כולם יהרגו דהא סברא האי ליכא,'והכא וכו חזית דמאי הוא דסברא יעבור ואל כולם… יהרגו ואל עצמו הוא שיהרג, ומוטב עצמו
למימר, דאיכא התוספתא על טענה טענתו שאין אומר, ואני הכס״מ ע״ז וכתב אחד 'בכל וכו יחדוהו שלא ברישא,'אבל וכו לפלניא קטול וא״ל לו שיחדו שאני דהתם
אחד, תמסרו זה את שתמסרו חזיתו מאי להו למימר איכא אותו למסור שירצו מהם
, טפי סומק דהאי דמא דילמא טפי סומק דהיאך דדמא חזיתו, דמאי זה את ותצילו מכם
, ע״כ. 'מהם א שום למסור להם א״א זו טענה ועפ״י יקחו לא למה פקו״נ כאן איכא אם יחדוהו דלא, דגם דבריו תמוה ולכאורה
למסור דיכול כוונתו 'אם. ואפי בזה חזית מאי שייך, דמאי וימסרו אחד אחד לקחת מותר יהא לא ולמה עצמו למסור חייב אינו מ״מ, הא עצמו כח. ] אות 'רצ״ו [מ במנ״ח בזה תמה, וכבר הרבים הצלת משום ולמסור
, וא״כ רצון חשיב, דהברירה רצון הוי יחדוהו, דבלא לעיל עפימש״כ ונראה
של אבריו 'ע״י אפי מתרפאין אין פקו״נ משום, מ״מ פקו״נ כאן דאיכא נהי אמרו, ובירושלמי וז״ל דכ״ה פסחים 'בריטב״א ועי ]ודו״ק. חזית מאי [דליכא השני 'דכיון, פי 'מישראל א נפש ימסרו אל נהרגים 'כולם 'אפי וכו בנ״א של סיעה לפדות באים נמצא מדעתם אותו, כשבוררין ידוע איש להם מייחדין דאינם
, עכ״ל. נפש מפני נפש דוחין, ואין בשפ״ד ומתרפאין אחר בישראל עצמן
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד6
הרמב״ם על משנה הכסף קושיית לקיש! וריש
29 שם כס״מ.
חזית דמאי סברא הכא ליכא דהא ימסרוהו לא מיתה חייב אינו אם להם שיחדוהו שאע״פ דאמר קשיא ר״ל על קשיא אי אבל
ימסרוהו לא אם נהרגים והם הוא שהרי טפי סומק דידך. דדמא עיקר אינו הוא סברא דבש״ד שמ״ש לר״ל דס״ל לומר ואפשר שייך דלא היכא דאפילו ה״נ אין אבל דשייך להיכא מסברא טעם שנתנו אלא יעבור ואל יהרג דש״ד בידם היתה דקבלה הטעם
יעבור: ואל דיהרג הכי דינא הוי טעמא האי
31. התורה יסודי הלכות רמב״ם ז ה,
ומנין אין נפשות סכנת במקום שאפילו אלו עבירות משלש אחת על עוברין לבבך בכל אלהיך ה' את ואהבת שנאמר הוא אפילו מאודך ובכל נפשך ובכל
מישראל נפש והריגת נפשך את, נוטל מיד אדם להציל או אחרת נפש לרפאות שאין הוא לו נוטה שהדעת דבר אנס,
הוקשו ועריות, נפש מפני נפש מאבדין
על איש יקום כאשר כי שנאמר פשות לנ הזה הדבר כן נפש ורצחו. רעהו
31 שם משנה לחם.
שע״פ כיון דאמאי מיתה מחוייב דליהוי דבעינן ר״ל על כ״מ הרב שהקשה הקושיא
וכו דהאי דדמא חזית דמאי טעמא שייך לא כלם שיהרגו.'טענה דדמא חזית דמאי טעמא ליה לית דר״ל דאפשר כ״כ קשה הוה לא לחוד ר״ל על ואי
בידם היתה קבלה אלא וכו' דהאי ב״י הרב. כדכתב כל מספיק הרב תירוץ ואין טובא קשה הטעם אותו והביא כר״ל שפסק רבינו אבל
הצורך. כולם יהרגו ולא בדוחק להמלט צד שום להם שיש מיירי דהתם בדוחק לומר ואפשר
ימלטו דאולי אחת נפש ימסרו לא. ולהכי
צד שום לו דאין היכא הוא כו' דהאי דדמא חזית מאי א בגמר דאמרינן מאי אבל דוחק זה וכל וכו' דידך דדמא חזית דמאי לטעם הוצרך ולכך יהרגהו לא אם: להמלט
32 א אות רצה-רצו מצוה חינוך מנחת.
הטעם עיקר אינו הוא סברא דש״ד בש״ס דמבואר פי על אף תירץ ועכ״מ טעם שנתנו אלא יהרג דבש״ד בידם היתה דקבלה רק מצד היא דבש״ד מבואר דבר״מ כיון זו דחה ובלח״מ ע״ש. יעבור ואל יהרג מ״מ שייך דלא אף אה״נ אבל דשייך היכי מסברא
ע״ש זה דין פסק ואיך. הסברא עצמו למסור דא״צ הר״מ שפסק פי ל בב״נ א״כ לזה סברא עוד נתנו דהש״ס אך בידינו קבלה דהוא הכ״מ דברי לפי נ״פ והנה
קד״ה, על כלל מצווים דאינם ע״ז על אפי' אסור אבוד חבירו דנפש כיון יהרג הוא גם השכל מצד דהוא כיון המ״ל כ' בש״ד אך
מהם, לא' יחדו אנס אם כה״ג, בב״נ א״כ - לעיל והבאנו ע״ש, חזית מאי מחמת לעבור לו דהוא כיון מ״מ מיתה שא״ח פי על אף
נהרגין והם דמאי הנ״ל הסברא דל״ש לעיל מ״ש כפי יחדו לא אם אפי' וכן הסברא ל״ש כי נפשם למסור ואסור הסברא ע״ש
בעזה״י ברור כנ״ל כו' דמכם את מאך ועוברים רשאים ואינם נפשם למסור צריך ואין אותו ימסרו בב״נ א״כ. חזית.
חזית מאי של לסברא הב״ח הסבר
33 מג סימן (ישנות) ב״ח שו״ת.
מאי, טעמא ול״ק וגם עברה דנעשה דכיון כדפרישי' אלא אינו וכו' טפי סומקא דדמך חזית מאי דקאמר במאי הטעם עיקר דהלא
עברה נעשה תהא ולא אתה נהרג שתהא מוטב נהרג ישראל היא אדרבה וכו טפי סומקא דדמך חזית מאי קאמר מאי 'דאל״כ
ו קודמין חייך אמרינין חזית מאי דמכח הנותנת ב ר״ע כדדריש פ' אמרינין ימותו שניהם ישתו שניהם דאם מים של אקיתון א״נ
קודמין. דחייך חזית מאי
יהא למה מצוה על שתעבור המקום בעיני ייטב למה בטלה והמצוה נהרג ישראל כאן שיש כיון הוא הטעם דעיקר בע״כ אלא כ וע״כ זה של מדמו יותר עליו חביב דמך המצוה. תתבטל ולא נהרגין יהו ולם בזה קורא אני ואין למסרו ומותר בדמיו נתפסין אנו ואין בראשו דמו לנפשי' גרם דאיהו מיתה דמחויב היכא אבל תתבטל דלא
מצו ליה בטיל קא גופיה דאיהו המצוה לעצמו: מיתה שגרם מעשיו ע״י זו ה
34 ה ה, התורה יסודי הל' הרמב״ם על מאיר נתיב ספר.
מאי כאן שייך לא הא הכ״מ והקשה שהוא כיון טפי סומק דידך דדמא חזית וא״כ ימסרוהו לא אם נהרגים יהיו והם
אותו למסור מותר להיות צריך ה הי ועיי״ש. מיתה חייב אינו אפילו ביחדוהו
בההוא כ״ה בפסחים דמצינו דמה ונ״ל דוראי מרי א״ל דרבא לקמיה דאתא לא ואי לפלניא קטליה זיל לי אמר
תקטול ולא ליקטלוך א״ל לך קטלינא וכו טפי סומק דידך דדמא חזית 'מאי
שאתה אלא לישאל באת כלום ופירש״י פקוח בפני עומדת מצוה שאין יודע מפני תדחה זו שאף אתה וסבור נפש יש דמ״מ וכו' דומה זה אין נפשך פקוח
וכו. נפש אבוד 'כאן
נפש פקוח של דהמצוה מרש״י נראה וחי הוא והמ״ע התורה כל דוחה הוא א בה' כאן הרמב״ם כתב וכן וכו' 'בהם יעבור אותו מאנסים אם המצות דבכל
יעשה אשר במצות אמר שנ יהרג ואל בהם. שימות ולא בהם וחי האדם אותו א ה' שבת מה' פ״ב הרמב״ם כתב 'וכן נפשות סכנת אצל שבת היא דחויה
המצות. כל כשאר דחויה מדכתב אלמא
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד7
בהם וחי של מ״ע מפני דנדחה משמע
נפש. בפקוח היתר סתם בגדר ולא וכו'
דידך דדמא חזית מאי שם אמרינן ולכן
עצמך את תציל מדוע ר כלומ טפי סומק חבירך של נפש באיבוד דוחי מ״ע מפני ג״כ נפגע יהרג חבירך אם גם הלא
וכו. דוחי 'המ״ע
בן מחלוקת ס״ב בב״מ דמצינו ובז״נ בדרך מהלכין שהיו בשנים ור״ע פטורא בן וסובר וכו' מים של קיתון אחד וביד ואל וימיתו שניהם שישתו מוטב פטורא אע״פ חבירו של במיתתו האחד יראה ימות לחבירו גם לשתות יתן שאם חזית מאי שייך לא וא״כ ג״כ חבירו להיות צריך היה וא״כ וכו' דידך דדמא
הוא ישתה אלא לחבירו יתן שלא הדין
נפשו- פקוח משום מזה נראה מ״מ
שאם אע״פ כך הוא פטורא בן של הגדר יצילו ולא חברו גם ימות לחבירו יתן
יהא חבירו שמיתת אסור זה מ״מ בזה וחי של המ״ע נפגע ג״כ וזהו לחייו סבה השתדל שלא ממה חייו ירויח אם בהם
חבירו. חיי עבור
קודמים שחייו ע״ז פליג שר״ע ואע״פ לא שע״כ רבינו ילמוד מ״מ חבירו לחיי בשוא״ת אלא פטורא אבן ר״ע פליג
אבל לשתות יתנו לא אם ימות ש כלומר חבירו שימסור הכא כגון ועשה בקום ממה חייו וירויח עצמו את ויציל לרוצח גם מתיר אינו זה למיתה חבירו שמסר
וכה״ג ועשה בקום ליפלגו דאל״כ ר״ע שבקום משמע בשוא״ת ומדפליגי פטורא. לבן מודה ר״ע גם ועשה
כולם שיהרגו רבינו של המקור יהא וזה
זה שגם מישראל אחת נפש סרו ימ ואל לחייו סיבה חבירו מיתת שיהא אסור וחי של המ״ע נפגע זה באופן שגם
בהם.
וכו דדמא חזית מאי של הפירוש 'וזהו דוחי המ״ע נפגע זה באופן שגם כלומר יעבור ימסרהו או יהרגהו ואם וכו' בהם למסור אסור לכך ועשה בקום המ״ע על
אות. ו
חידוש הקדוש החיים מאור והערה בחיי מרבנו בנים הבני
35 יט פסוק מב פרק בראשית.
הָב לְּכוּ וְּאַתֶּּם מִשְּמַרְּכֶּם בְּּבֵּית יֵּאָסֵּר אֶּחָד אֲחִיכֶּם אַתֶּּם כֵּּנִים ִאִם … בָּתֵּּיכֶּם רַעֲבוֹן שֶּבֶּר יאוּ וַיְּדַבֵּּר אֲלֵּהֶּם וַיָּשָב וַיֵּּבְּך מֵּעֲלֵּיהֶּם ְּּוַיִּסֹּב
לְּעֵּינֵּיהֶּם… אֹתוֹ וַיֶּּאֱסֹר שִמְּעוֹן אֶּת מֵּאִתָּם וַיִּקַּח אֲלֵּהֶּם
36. בראשית בחיי רבינו כד מב,
שמעון… את מאתם ויקח והנה מהם אותו לקחת הוצרך, יוסף למדו מכאן לקחוהו. לא הם אבל תרומות (ירושלמי ז״ל: רבותינו תנו לישראל: שאמרו נכרים ד) ח, נהרוג לאו ואם ונהרגנו אחד לנו כולם ויהרגו ילחמו כלכם, את להריגה מישראל אחד ימסרו. ואל מהם אחד מעצמם בררו אם אבל
הרי פלוני את לנו תנו, ואמרו: שכן יהרגום, ואל להם נותנים אלו כנגד שבא בכרי בן בשבע מצינו
(שמואל- שכתוב: כענין דוד, ב בליעל איש נקרא "ושם א) כ, ימיני איש בכרי בן שבע ושמו חלק לנו אין ויאמר בשופר ויתקע איש ישי בבן לנו נחלה ולא בדוד לו ברח וכאשר ישראל". לאהליו
ף רד מעכה בית באבלה ונכנס (שם שכתוב: כענין יואב, , אחריו באבלה עליו ויצורו "ויבאו טו) אל סללה וישפכו המעכה בית אשר העם וכל בחל ותעמוד העיר להפיל משחיתים יואב את (שם יואב: להם ואמר, החומה", בן שבע אפרים מהר "איש כא) בדוד במלך ידו נשא שמו בכרי העיר מעל ואלכה לבדו אותו תנו
האשה ותאמר ראשו הנה יואב אל
החומה בעד אליך."מושלך
37 מג סימן ג חלק בנים בני שו״ת.
והתוספתא המשנה ושתיהן המשנה על בדיון התוספתא דברי הביאו שבירושלמי ממה הם הדינים ששני נשמע עכ״ל, מישראל" אחת נפש להם ימסרו "ואל הלשון: אותו נקטו
שדין וכמו אחד, משם הדין הוא שכתבנו, וכמו עבירות ג' חומרת מטעם אינו המשנה
לנכרים נפש למסור שלא מיוחדת חכמים גזרת משום הוא שתיהן טעם, אלא, בירושלמי מישראל… אחת נפש ימסרו ואל הלשון וכפשטות
כולן" את במשנה״שיטמאו שאמרו והוא עצמה, המסירה הוא סור שהאי ומבואר וכן,
מישראל". אחת נפש להם ימסרו "ואל – כולם" את אמרו״שיהרגו ובירושלמי בתוספתא במסכת במשנה לזה דומה נמצא כי נפש, פקוח במקום דבריהם שהעמידו לתמוה ואין
העולם תקון מפני "ן דמיה כדי על יתר השבויין את פודין "אין א': עמוד מ״ה דף גיטין ביורה נפסק וכן טפי, ולגרבו לייתו דלא הוא שהטעם אחת דעה לפי פירשו ובגמרא עכ״ל, גם דמיהן כדי על ביתר פודין אין ואחרונים ראשונים רוב ולדעת ד', סעיף רנ״ב סימן דעה עיין ב' אות מ״ג סימן א' חלק בנים בבני שהארכתי כמו לשבויים, נפשות סכנת במקום
שלא כדי גזרו כאן הדין והוא השבויים, את להרוג השבאים יאיימו תמיד כן לא שאם, שם למסור הציבור על ללחוץ הגויים. יתרגלו בכסף הובא התוספתא על הרמ״ך קושית מתורצת במסירה, מיוחדת גזרה שהיא וכיוון
מאי לסברת ליכא נהרגים שכולם שכיוון ה', הלכה שם התורה יסודי בהלכות משנה חזית אם שגם בירושלמי לקיש ריש לדעת כן הקשה משנה ובכסף אחד, ימסרו לא ולמה
שם. עיין בכרי בן כשבע מיתה חייב כן אם אלא למוסרו אסור נכרים ייחדוהו לחוד. גזרה היא אלא בסברא תלויה אינה באמת כי ניחא ולדברינו … שפירש שמעון' את מאתם 'ויקח הכתוב על מקץ בפרשת בחיי ברבנו עיין: ולעניננו
נכרים ז״ל רבותינו למדו ומכאן לקחוהו, לא הם אבל מהם אותו חת לק הוצרך "שיוסף
עכ״ל וכו'" ונהרגהו אחד לנו לישראל. תנו שאמרו משמע ומכאן במאסר, נשארים מאחד חוץ כולם היו שמעון את לוקח היה לא אם הנה ייאסרו כולכם את נאסור או למאסר אחד מסרו להם אמרו שאם מסירה, בכל כן שהדין
וא כולם, לטומאה בנשים כן ו כולם, יילקו כולכם את נלקה או למלקות אחד מסרו אמרו ם
להריגה. ובישראל האם נתבאר לא כולכם את נהרוג לאו ואם למלקות או למאסר אחד מסרו אמרו אם ואולם ונטמאה אחת אשה לנו תנו אמרו שאם במשנה דייקנו וכבר לא, או נפש למסור חייבים
איימו אם כן שאין מה למוסרה אסור זה באופן שרק כולכן, ת א מטמאין אנחנו לאו ואם
כולן. . את. להרוג. וצ״ע
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד8
38 יט פסוק מב פרק בראשית החיים אור.
וגו אתם כנים גוים.'אם בהם ופגעו בדרך המהלכים אדם בני סיעת תניא וז״ל דתרומות ח' פרק בירושלמי ז״ל אומרם דרך על יתבאר
וכו ימסרו וכו' להם יחדו מישראל אחת נפש ימסרו לא נהרגין כול׳ם אפילו כולכם נהרוג לאו ואם אותו ונהרוג מכם אחד לנו תנו להם ואמרו. ע״כ
אומרו והוא - אתכם האמת אם בעצמיכם יודעים אתם פירוש אחד אחיכם אתם כנים אם להם, יחדהו ולא מכם, אחד פירוש
יאסר ימסרוהו. ולא כולם יהרגו לומר מות יראת אין כי
לה אין כנים אינם שאם לומר נתכוון הדבר ולדייק מהם, אחד להניח במשפט רשות ם יש מרגל משפט דבריהם יובחנו כשלא כי
הדין, ואין - למות מעכשיו אותו מיחדים כאלו הם והרי הוא, מות ובן לו מהם אחד נפש ימסרו ולא כולם יהרגו אלא. כן
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד1
טבדי בנימין הרב │ סיכום - הראשונים בשיטות מכם" אחד לנו "תנו
להלכה הראשונים ומחלוקת והתוספתא הירושלמי המשנה, ביאור – א חלק
הראשונים ופסקי תרומות במסכת הירושלמי דברי
תרומות1 במסכת המשנה א. אומרים גויים בו מקרה על מספרת
ונטמא מכם אחת "תנו יהודיות לנשים את מטמאים אנו הרי לאו ואם, ה שייתכן אף מהן, אחת למסור לנשים שאסור היא ההלכה כולכם".
כולן את יטמאו. שהגויים
הובא הירושלמי2 בתלמוד ב. להנ״ל דומה מקרה העוסקת ברייתא ה
לנפשות– הנוגע שימסרו ישראלים של לקבוצה אמרו שהגויים והיינו
לה מהם אחד יגה– ר א יהרגו אחרת הברייתא כולם. ת אומר ת שהדבר
מסויים אדם להם שייחדו באופן זאת עם אסור. בכרי בן ""כשבע ואמרו
– כולם את שיהרגו או אותו שימסרו נחלקו אך למוסרו. מותר
זו הלכה בביאור האמוראים יוח רבי לדעת: למוסרו מותר נן רק אפי׳אם לעומת בכרי. בן כשבע מיתה חייב שלא והגם בכרי, בן כשבע ייחדוהו
זאת ש לקיש ריש דעת וגם ייחדוהו אא״כ למוסרו אין כשבע מיתה חייב
בכרי. בן
ג. ידי על שנשפט קשב בר בעולא מעשה מובא הסוגייה בהמשך
יה ר' של למקומו ללוד וברח למיתה המלכות איימה המלכות לוי. בן שע ו הלך ריב״ל יושביה. ידי על להם יימסר לא עולא אם העיר בהחרבת היה וכך העיר את לסכן שלא כדי להם עצמו שימסור לעולא. לפייס ולאחר הנביא, אליהו בגילוי ריב״ל רגיל שהיה עוד מסופר במעשה זכה צומות מספר שצם לאחר אליו. להתגלות אליהו הפסיק זה מעשה אליהו אמר ביניהם שיח שבדו מתארת הגמרא אליהו. לגילוי שוב ריב״ל ענה כך על עשיתי", משנה "ולא ריב״ל לו וענה למוסרים מתגלה שאינו
אליהו- שנדרשה שהחסידות ביאר משה הפני חסידים". משנת "וזו
בהן להורות ולא כאלו קשות משאלות עצמו את לסלק היא. מריב״ל
ד. את הביא הר״ן ההלכה. בפסיקת נחלקו ם הראשוני להלכה והנה בסוף זאת עם יוחנן. כרבי שפסק נראה דבריו ומכלל הירושלמי לשון שמשמע והיינו קשב, בר עולא של המעשה את הביא הר״ן דבריו דבריו מכלל מקום ומכל במסירתו. לעסוק לריב״ל היה לא שלכתחילה
את רוצים שהם הגויים אמרו שאם יוחנן כרבי הלכה הדין מעיקר עולה
פלוני– כולם את להציל כדי להם למוסרו. מותר כריש- מפורשת בצורה פסק הרמב״ם זאת לעומת "אם רק והתיר לקיש כתב מיתה חייב שאינו ובמקרה בכרי" בן כשבע מיתה מחוייב היה עוד מישראל". אחת נפש להם ימסרו ואל כולן "יהרגו היא שההלכה
קשב בר עולא של ממעשהו ולה הע הסתייגותו את הרמב״ם הוסיף
לכתחילה כן מורין."ש״אין
ה. קארו- יוסף ר' יוסף– בבית והן בכס״מ הן הקושי על עמד בין במחלוקת הרגילים, הפסיקה כללי פי על שכן הרמב״ם. שבשיטת קו נטה הרמב״ם כאן ואילו יוחנן, כרבי הלכה לקיש לריש יוחנן רבי
לקיש כריש ופסק זה. מכלל
משנה בכסף "ספק משום היא הרמב״ם לפסיקת שהסיבה כתב
(ואף בידיים יהודי למיתה למסור לא עדיף ולכן, להחמיר "נפשות פאסיבי נחשב היהודי האיסור פעולת מבחינת רבים, יהרוג הגוי שייתכן
מאום פעל.)ולא דבר לחיזוק הוסיף ועוד יו ש שב ברייתא כת ירושלמי למוסרו שמותר ב ו
בן "כשבע ייחדוהו אם "בכרי הבין יוחנן שרבי ואף. כמותו הכוונה שאין
כשב״ב– שייחדוהו רק אלא כשב״ב, מיתה שחייב ממש מקום מכל
לקיש. ריש לפרשנות יותר נוטה לשב״ב ההשוואה
יב ח, 1 ד ח, תרומות 2
ששבע בפירוש אמר יואב שהרי בנביא הנכתב פשט שהוא כתב ועוד
מיתה ונתחייב במלכות מרד בכרי. בן זה בגלל שדווקא משמע כן ואם
למוסרו. מותר רק ציין יוסף בבית ה שפשט לטעם ריש-לקיש. כדברי מדויקת ברייתא
פרשנותה– התוספתא, איש והחזון הב״ח והסבר
התוספתא לשון הוא זו בסוגיה יסודי מקור והנה ו. במסכת תרומות3. אחד לנו "תנו לישראלים אמרו גויים שאם הדין מובא בתספתא גם
כולם– יהרגו לאו ואם מכם" את יש בתוספתא וגם להם, לתת שאין
להם ייחדוהו אם "אבל הסייג ואל להן יתנו בכרי, בן לשבע שייחדו כגון
בתוספתא אמנם כולן". יהרגו מחלוקת זה לסייג בהמשך התווסף
תנאים:
'ר וכותב" מסייג יהודה מבפנים שהוא אמורים דברים במה
מבחוץ- והן מבפנים- והן מבפנים שהוא בזמן אבל הואיל
כולן" יהרגו ואל להן יתנוהו נהרגין והן נהרג והוא של הוכחתו.
'ר העיר לאנשי שאמרה החכמה מהאישה הוא יהודה
" למלכות- בכרי בן שבע את שיסגירו ואתן נהרג והוא הואיל
כולכם". תהרגו ואל להם תנוהו נהרגין
של ראייתו על כתב שמעון 'ר 'ר " יהודה– במלכות המורד כל
מיתה" חייב דוד בית בן שבע את למסור שההיתר דהיינו ממנו ללמוד ואין למלכות מיתה שהתחייב מפני היה בכרי כן ועל להיהרג, שדינו אדם שמוסרים דומה למקרה אלא
כמת כבר נחשב חי. בעודו החכמה׳ר האישה של חכמתה עיקר מהי התנאים נחלקו כי? נראה
בה שיש מעשית עצה בנתינת הוא התחכמותה שעיקר סובר ודה יה ואילו׳ר מרובות. נפשות להציל כדי חכמת היא שחכמתה סובר שמעון
הרוג כאדם בכרי בן שבע את שחישבה. התורה,
ז. שהמפרשים התוספתא בפשט מרכזיות שאלות מספר ישנן והנה בהם. התקשו
מבחוץ והם מבפנים "הוא הכוונה. א."מה על וכו' אמורים" דברים "במה יהודה רבי של המדוייקת הטענה מה. ב למוסרו מותר כשב״ב ייחדוהו שאם התוספתא שאומרת הדין. גבי
שמעון רבי לדברי יהודה רבי דברי שבין היחס מה. ג.
ח. התוספתא– על יחזקאל חזון בפירוש ו״בחוץ ש״בפנים" "מפרש
"בפנים– לסכנה. ביחס היא "הכוונה "בחוץ–, בסכנה " לסכנה. מחוץ הסכנה בתוך שהוא היינו מבחוץ והם מבפנים שהוא הפירוש זה לפי
הגירסא את לשנות שיש ען טו יחזקאל שהחזון אלא לסכנה. מחוץ והם והם בסכנה לא הוא שאם והיינו מבפנים. והם מבחוץ הוא ולהופכה:
בסכנה– בסכנה– יחד כולם אם ורק בכרי. בן לשבע דומה זה אין אז
בכרי בן לשבע דומה. אז אמר ת״ק ת״ק. דברי את לבאר בא יהודה רבי זה, הסבר שלפי והיינו
למוסרו– מותר כשב״ב ייחדוהו שאם ההיתר את צמצם יהודה ורבי
בסכנה– כולם וגם ייחדוהו שגם שהיכא היא, ת״ק שכוונת ואמר אז
למוסרו. מותר מותר אז ב״ב כש מיתה חייב גם אם שדווקא טוען ר״ש זאת לעומת
שלו שעה חיי "קיצור" רק יש אז שכן. למוסרו,
ט. למסור ההיתר שכל שכתב רש״י על דבריו את מבסס יחזקאל החזון
הוא היה אם אבל יחד בסכנה היו והם שהוא בגלל היה שב״ב את "
." עצמן להציל כדי למסרו רשאין היו לא נהרגין- שהן פי על אף ניצול,
ב ז, 3
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד2
וכו– ניצול" הוא 'ה הי "אם רש״י שנקט ומהדוגמא טענת שזו משמע
מבפנים– ו״הם בסכנה, לא מבחוץ" ש״הוא יהודה "רב הסכנה, בתוך
שייחדוהו הגם למוסרו שאסור יהודה ר' אומר כה״ג. ועל
הח של שהסברו לציין יש י. דברי ע״י מתחזק תוכנו מצד יחזקאל ן וז
ואילו שמואל ספר על, רש״י – שלו הגירסא שינוי על בפירושו שכן נופל.
שהוא כגון כותב הדברים ותוכ״ד התוספתא את מביא רש״י שמואל "
רואים זו מלשון ". להמלט יכול והוא בסכנה ואתם מבחוץ ואתם מבפנים ודלא שלפנינו, הגירסא [כמו מבחוץ" ואתם מבפנים "הוא גרס שרש״י
יחזקאל החזון שהציע ]כהנוסח ונה הכו "בפנים" רש״י לפי זאת עם. "הוא ממילא לסכנה. חשוף היינו "בחוץ" ואילו בסכנה, ולא מוגן כותב ובכה״ג חשופים. והם מוגן שהוא היינו מבחוץ" והם מבפנים
ייחדוהו אם אפי' למוסרו היתר שאין. רש״י
יא. ונראה התוספתא בביאור שכתב הסמ״ק, לשון הוא נוסף מקור "
לסכנה חוץ הוא אם אבל עמהם, בסכנה שהוא דמיירי מוסרים אין
." אותו משמע כן אם לסכנה", חוץ הוא "אם שנקט הסמ״ק מלשון
פירושו– ש״מבחוץ" הגירסא כפי נגרוס אם ממילא לסכנה. מחוץ
מבחוץ– והם מבפנים "הוא "שלפנינו: והם הסכנה בתוך הוא היינו
ייחדוהו אם אפי' למוסרו שאסור אמרו ובכה״ג לסכנה. . מחוץ
של זו הבנה לאור הגירסא את הפך קאל יחז בחזון כאמור והנה יב. ו״בחוץ.""בפנים" הללו הסמ״ק בדברי לראות שאין טוען איש החזון
דין– קביעת רק אלא לתוספתא, פירוש לסכנה מחות הוא שאם והיינו ש״בפנים מסביר הסמ״ק שאף לומר אפשר אה״נ אך למוסרו. "אין
פירוש הסמ״ק בדברי לראות שיש טוען הב״ח אך לסכנה. מחוץ היינו מסביר הב״ח שלפנינו הגירסא שלפי יוצא וממילא ו״בפנים", ל״בחוץ" [יש לסכנה מחוץ והם בסכנה הוא היינו מבחוץ" והם מבפנים ש״הוא שנסביר או ממילא אז לסכנה" "מבחוץ שהוא כתב שהסמ״ק לציין יחזקאל החזון כמו גורס והוא לסכנה מחוץ היינו ש״בחוץ, מבין, שהוא
המ שכן הוא שהמבוקש הוא מציג שהוא קרה לסכנה– "מחוץ "הוא את ולא ל״מחוץ" הפירוש את רק מהסמ״ק לוקח הוא הב״ח לפי ואילו
הסמ״ק מציג שאותו. ]המקרה
יג. הסברו לאור לתוספתא שלימה פרשנות כתב לשיטתו הב״ח והנה
הרמב״ם– סק ב צדד ל בא הוא בדבריו הסמ״ק פי על. הנ״ל שפסק
יוחנן כרבי ולא שבירושלמי לקיש ריש. כשיטת ששיטת טוען הוא
ב שיש סתירה מתוך נובעת הרמב״ם עומת ל התוספתא של רישא
שב: המשך שמעון ורבי יהודה רבי של המחלוקת
יתנו בכרי בן לשבע שייחדו כגון להם ייחדוהו אם "אבל נכתב בתחילה מכן לאחר מיד כולן יהרגו ואל."להן 'ר אומר" יהודה דברים במה
בפנים– והם הוא אבל בחוץ, והם מבפנים שהוא אמורים."ימסרוהו
יחז החזון פירוש לפי והנה ק אל היתר שאותו לומר, היא יהודה רבי כוונת
ביחד כולם כאשר דוקא היינו "ייחדוהו". של התיר שת״ק היא הלשון פשט שכן כך, להבין מתקשה הב״ח אך
הם ת״ק דברי שכל מעיר יהודה רבי וע״ז ב״ב, כש שייחדוהו במקרה כולם כאשר אך לסכנה. מחוץ והם לסכנה מבפנים שהוא באופן דווקא
ייחדוהו– אם אז בסכנה למוסרו. מותר
מובן זה למשפט אין. ולכאורה
שב״ב כמו לגמרי להיות, צריך ש לומר התכוון שת״ק הב״ח מסביר וע״כ מיתה חייב וגם ייחדוהו שגם. והיינו את שצריך יהודה, ר' אמר וע״ז לא והם [מבפנים] בסיכון שהוא מדובר כאשר דווקא מיתה החיוב
למוסרו– מותר שאז [מבחוץ], במה די מבפנים והם הוא אם אבל
שלושת את צריך עניין שבכל ומר וא שמעון ר' חולק וע״ז שייחדוהו.
הק יר והואו מיתה חייב ייחודו, טריונים: "בפנים בסיכון."והם יוחנן ר' מח' בעצם היא שמעון ור' יהודה ר' מחלוקת זו הסברה לפי
ור״ל– בניגוד יוחנן, ורבי יהודה כרבי פסקו הרא' רוב כיצד ברור וממילא
לקיש וריש שמעון. לר'
ר כ הרמב״ם פסיקת מאידך יד. שמעון בי מובנת אינה לקיש. וריש
הפרשנות שלפי מסביר הב״ח הצענו ש לתוספתא התקשה הרמב״ם
מבחוץ" והן מבפנים "הוא אחד- צד רק נקטה התוספתא מדוע ולא
מבפנים". והן מבחוץ "הוא הנוסף- הצד את
מבפנים הוא שאם אומרת התוספתא הראשון שבחלק נבין אם: ונבאר מבחוץ– והם ח״מ הוא אא״כ לכו״ע למוסרו היתר אין הסברא כשב״ב,
כשב״ב ח״מ רק ולכן, מבחוץ הם שהרי כוללת, סכנה כאן אין שכן בזה
– ההפוך– במקרה הדין הוא ולכאורה. אותו מוסרים מבפנים שהם
מבחוץ– והוא איתם– אותו כוללת אינה שהסכנה אא״כ למוסרו אין
כשב״ב מיתה חייב. הוא מתוך אחד מקרה רק נקטה התוספתא ומדוע
? השניים
טו. את פרש ל מב״ם הר את הביאו אלו שקושיות טוען, הב״ח לכן השונים השלבים לפי זאת ונבאר שונה: , באופן הסוגייה
אומר ת״ק שח״מ במקרה מדובר שאם שב״ב– כ מוסרין הכוונה בפשוטה אבל התבררה לא עוד בזה והכוונה אותו.
כשב״ב מיתה וחייב שייחדוהו. היא
כשב״ב– תה מי חייב ולא ייחדוהו שלא שכל מדוייק מכאן
אותו מוסרים. לא
אומר יהודה רבי " " אמורים דברים במה – מקרה עוד היינו
אותו– מוסרים שלא מבחוץ והם מבפנים שהוא כגון. הוא
מיתה– וחייב שייחדוהו שאפילו והיינו הוא אם עדיין
אותו מוסרין אין מבחוץ והם. מבפנים בפנים– והם הוא אך
אותו. מוסרים
כשב״ב לגמרי מיתה חייב שלא עוד שכל אומר, שמעון רבי – אותו מוסרים לא ברמז שנזכר מה את מדגיש שהוא והיינו צריך למוסרו שיותר שע״מ ת״ק, בדברי במפורש] לא [אך
כשב״ב. ח״מ שיהיה מ אלא חולקים, לא שמעון ור' יהודה ר' הב״ח של זה פירוש לפי ר אמר
פליגי ולא חדא אמר ומר. חדא
ר ', כשב״ב ש״ייחדוהו הנקודה את הדגיש ת״ק יותר: חד״ה [בצורה מבפנים והם "הוא את הדגיש "יהודה את הדגיש שמעון ור' כשב״ב,
כשב״ב המיתה. ]חיוב גם שיתקיימו: צריך אותו למסור שע״מ מכאן העולה הנגזרת והנה
בפנים והם שהוא וגם כשב״ב, מיתה שחייב גם כשב״ב, שייחדוהו
במה די ולא כשב״ב, מבחוץ והם מבפנים. שהוא
זו פרשנות לפי והנה טז. הרמב״ם– שיטת את הב״ח מבאר שכן
ש כר״ל, שפסק הרמב״ם של החומרא ברורה מעתה הרי התנאים ב'
יוחנן כרבי ודלא כר״ל פסקו. בתוספתא
כן כמו יז. שאמר מה הרמב״ם שלפי כך, על עומד הב״ח יהודה רבי מוסרים אין שאז מבחוץ" והם מבפנים שהוא אמורים דברים "במה
שהוא מקרה בזה ומיעט כשב״ב– מיתה שחייב אפי' אותו והן מבחוץ
מבפנים – הרמב״ם שלפי הוא הב״ח לי והטעם. וגם שייחדוהו, בכה״ג
מבפנים– והן מבחוץ הוא אבל מיתה חייב יהודה רבי אמר לא זה על
היא בזה והסברא אותו. מוסרין שכן שס״ל ל בגל אותו מוסרין שאין חייו. על עדיפים חייהם אה״נ אז בגללו– גדול בסיכון שהם שהיכן
הר״ן– לדעת הב״ח פירוש שלפי לב לישם יש והיינו כך. הוא הדין כן גם שייחדוהו ת״ק שהצריך המ שכל הוא יהודה ר' שאמר מה שלשיטתם
בהוא דווקא זה כשב״ב ח״מ ויהיה ורק אפכא, או מבחוץ, והם מבפנים צורך ללא שייחדוהו יהודה ר' לדעת להסתפק אפשר "בפנים" כולם אם
קולא– יצאת הר״ן לשיטת כן ואם כשב״ב. ח״מ שיהיה שייחדוהו שכל באותו לא והם שהם אפי' למוסרו אפשר כשב״ב מיתה חייב והוא
. מקום
יח. יש שונים מצד: דים הב״ח פרשנות על חולק איש שהחזון ציין ל
מבפנים "שהוא הסמ״ק בשם הב״ח שהסביר מה ראשית
מבחוץ– "והם וץ מח והם בסכנה שהוא הסביר הב״ח ש הוא ההיפך: בדיוק זה לסכנה, בסכנה והם "מבפנים" ר ומ
רש״י שהסביר כמו."מבחוץ".
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד3
בתוספתא– שמעון ר' לדברי ביחס שאם איש החזון טוען
שמעון שר' לומר יותר י ראו היה הב״ח של הסברו פי על נלך ואם שב״ב, של למקרה דומה לגמרי להיות שצריך לומר רוצה [לחזון עכו״ם בדיני ולא תורה מדין מיתה חייב שיהיה צריך כן
לדברים אחרת הסברה יש עצמו. ]איש
מחו והוא בסכנה הם אם הב״ח דעת ץ למוסרו מותר לסכנה
מיתה– חייב אם כדין לא להורגו רוצים שכן מסתבר, לא. זה
זאת להתיר הסברא. ומה
למד שהוא שבגלל ברמב״ם, הב״ח של הסברו כל כן כמו בניגוד לפסוק יש לכן הירושלמי על חולקת שהתוספתא
לירושלמי– הרמב״ם על בקושיה נשארנו ולכן מסתבר. . לא
ל יש יט. ש כפי מסביר עצמו איש שהחזון ציין, רש״י מפשט עולה שכולם גם שצריך לומר בא יהודה ר' שייחדוהו, שצריך לומר בא שת״ק על חולק אינו שמעון ר' ואילו שב״ב, של המקרה וכפי אחד במקום יהיו
שם שכן משב״ב ה י רא להביא אפשר שאי טוען רק הוא בדין, יהודה רבי
המלכות מדין מיתה חייב. היה
היא כאן יש ש העיקרית המהותית שהנקודה לסכם ניתן כן אם כ. איש והחזון הב״ח. מחלוקת כשב״ב– מיתה חייב הוא אם לרמב״ם, ובין לר״ן שבין טוען הב״ח פי ועל הואיל סברא, בזה שאין טוען איש והחזון עניין. בכל אותו מוסרים
ממיתה פטור הוא. דיננו
ברמב״ם ב״ח בר״ן ב״ח חזו״א יחזקאל חזון
בר ופרשנות 'גירסא
יהודה
אמורים דברים במה בסיכון [לא בחוץ ]שהוא
[בסיכון בפנים. ]והם
בפנים שהוא אמורים דברים במה
[בסיכון בחוץ והם בסיכון]. ][לא
שהוא אמורים דברים במה
והם [בסיכון] מבפנים
בסיכון [לא ]מבחוץ
שהוא אמורים דברים במה
והם [בסיכון] מבפנים
[לא]בסיכון מבחוץ
מוסרים ייחדוהו אם מוסרים ייחדוהו אם ת״ק ח״מ וגם ייחדוהו אם
כשב״ב מוסרים ח״מ וגם ייחדוהו אם
מוסרים כשב״ב
יהודה ר' מוסרים לא ייחדוהו שאפי' אומרים מקרה באיזה [היינו ]במד״א
בסיכון– והם בסיכון א ל הוא בסיכון כולם אך מוסרים. אין שאז
מוסרים. ][וייחדוהו–
איזה על [היינו במד״א שצריך ת״ק, דיבר מקרה
שיותר כדי כשב״ב ח״מ
]למוסרו– בסיכון שהוא
אם אך בסיכון. לא והם
בסיכון– כולם רק אפי'
ח״מ– ולא ייחדוהו. מוסרים
באיזה [היינו במד״א אפי מוסרים, לא 'מקרה
ח״מ וגם ייחדוהו אם בסיכון שהוא כשב״ב],
כולם אם אך לא. והם
[וגם ייחדוהו וגם כון בסי שמעון כר' כשב״ב ]ח״מ
–. מוסרים
שמעון ר'
גם ייחדוהו, גם צריך ח״מ וגם בסיכון, כולם
כשב״ב– אז ורק
. ימסרוהו
יהודה ר' על הלכתית חולק, לא להביא אפשר שאי טוען רק אלא מקרה היה שם שכן משב״ב ראיה
במלכות מורד של. מיוחד
כולם אם שגם וסובר חולק, וגם ייחדוהו גם צריך בסיכון
כשב״ב. ח״מ
שצריך מוסיף, שמעון ר'
ואין כשב״ב. ח״מ שיהי יהודה ר' בין מחלוקת כאן
אחד כל אלא שמעון לר'
ת״ק דעת את עוד. ביאר
הלכתיות נגזרות
ישירות
דעתו גילה לא הוא
הואיל אך להלכה, ור יהודה ר' מח' 'ולשיטתו
רבי מחלוקת היא שמעון
שבירושלמי. ר״ל ו יוחנן כרבי הלכה ובפשטות
יוחנן וכר'. היודה
חולק לא בעצם כאן שמעון ר' גם על רק אלא יהודה, ר' על הלכתית
יהודה ר' שבין יוצא ולכן הראיה.
יוחנן ר' כמו ס״ל שמעון ר' ובין
בירושלמי– שהלכה מסתבר ולכן
ודלא הר״ן וכשיטת כוותייהו.
. כהרמב״ם
לא שאם יהודה, כר' הלכה הוא [בין אחד במקום כולם מבחוץ או מבפנים הם ]ובין
ח״מ וגם ייחדוהו גם צריך
כשב״ב. בסיכון כולם כאשר אך
כאחד– להסתפק אפשר
. בשייחדוהו
שמעון ור' יהודה ור' הואיל
גם שצריך מסכימים כשב״ב ח״מ גם ייחדוהו,
– הללו הקריטריונים אז בהם וגם להלכה. קיימים
לחקל יש ביחס כולם אם
בסיכון– ואם מוסרים, לא אז לא והם בסיכון הוא
. מוסרים
בייחדוהו הדין מה יש אך כשב״ב, וח״מ
שלו בסיכון הבדל
ושלנם
והם שהוא באופן להתיר סברא איו
בסכנה הוא אם בין בפנים, לא והוא בסכנה הם אם ובין לא והם כשב״ב וח״מ יחדוהו אם ואפי' לא,
– ימסרוהו. לא
בסיכונים הבדל יש, אם ח״מ והוא שייחדוהו באופן
כשב״ב– מה זה ימסרוהו.
"במד״א מבפורש שכתוב
בחוץ– והם בפנים "שהוא ההפוך למקרה הדין, והוא
נקט מינייהו. וחדא
לא– והם בסיכון הוא אם והוא ייחדוהו מוסרים לא
כשב״ב. ח״מ והוא בסיכון הם אם אך
בסיכון– לא אותו מוסרים
דמו [כי כשב״ב ח״מ אם
ולכאורה פחות, סמוק
ייחדוהו לא אפי'. ]ה״ה
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד1
- ב חלק מכם אחד לנו "תנו לאמרו חזית" "מאי סברת בין "היחס
חזית מאי סברת
בג' הגמרא כא. עד סנהדרין ע״ב, פב יומא ע״א, כה (פסחים מקומות להציל כדי רציחה איסור על לעבור שאין ההלכה את מציגה ע״א)
וגילה רבא, לפני שבא באחד מעשה ומביאה. יעבו׳ר ואל "ייהרג נפשו- יהרגהו לא ואם חברו את להרוג ממנו ביקשה שהמלכות. לו הגמרא
תי ולא "ליקטלוך היא שההלכה: אומרת קטול" האדם שצריך דהיינו
חברו משל יותר אדום שדמו לטעון יכול מי שכן למות, . בעצמו
מסברה נלמדת זו שהלכה כותבת הגמרא כב. דדמא חזית "מאי של
טפי סומק."דידך שפירושו– חברך משל יותר סמוק שדמך לך, מניין
יותר– חביבה נפש איזה לדעת אפשר אי הלא להתייחס יש וממילא
ג [בכל מבאר 'תר א על רש״י זאת לאור שווה. באופן הנפשות לב' על לעבור ההיתר וכל שהואיל הוא הטענה שתוכן הנ״ל], הסוגיות ישראל של נפשם חביבות מפני הוא פיקו״נ, מחמת איסורים
המצוות– את דוחה שמעלתם חבירו את להרוג נתיר שאם יוצא כן אם
להינצל– כדי עבירה נעשתה וגם נפש, אבדנו גם פעמיים: הפסדנו. אז
נפש– ניצלת היתה אם שבכל אחר אך העבירה, את לעשות היה שווה
העבירה– מעשה ע״י הנפש איבוד יש מקרה את להתיר סיבה אין
. העבירה
איזו יודעים היינו שאם, נראה דברים של בפשוטן לכאורה והנה כג. יותר– חביבה נפש שחביבות כגון משל יותר היא ראובן של נפשו
שמעון– את להציל כדי שמעון רציחת על לעבור מותר היה אה״נ אז
איסור– וגם נפש איבוד כאן שיש והגם ראובן. הואיל מקום מכל
שמעון– משל העדיפה ראובן, של נפשו מעלת את ונרוויח זה אין אז
ראובן– של נפשו יתרון רק אלא נפש" "איסור נחשב וממילא איסור נפש איזו יודעים איננו שלעולם שבגלל אלא להידחות. ראוי רציחה
יותר– חביבה הנפשות לכל שווה באופן להתייחס לנו. יש
הרמ״ך– קושיית של והמהפך משנה הכסף תירוץ
הריטב״א
כד. שאם חולק ללא קבעו והירושלמי התוספתא לעיל כאמור והנה
אחד– אף על הצביעו ולא מכם אחד לנו תנו נכרים אמרו למסור אסור
את משנה הכסף מביא כך ועל בסכנה. יחס כולם ואפילו אחד, אף
לא ואם בסכנה, יחד נמצאים שכולם במקרה הלא: הרמ״ך קושיית כולם- את יהרגו אחד אף ימסרו ש ברור הרבים דם מדם יותר אדום
יותר סמוק מי של דמו יודעים לא שאנחנו מה כל שכן. הבודד האדם
הוא כאשר אך יהרג, מהם חד א שרק צדדים שני כאן יש כאשר
כולם או היא: האפשרות כולם– מתוך אחד או גדול שהשלם ודאי חלק שהוא הקבוצה כל של בדמם כלול החלק של ודמו מהחלק, היא להנצל כדי אדם להרוג לא של הסברא וכל הואיל ממילא: ממנה.
של דמו ערך את ודעים י אנו שאין טפי", סומק דידך דדמא חזית "מאי
חבירו- לעומת פלוני שלנו במקרה הרי יש לפיכך ברור. הדמים ערך אם הקבוצה. כל את להציל כדי מקבוצה חלק המהווה יחיד את למסור
ההפוך הדין את אמרה התוספתא מדוע כן. צ״ע כה. היא חזית" "מאי של שהסברא לומר שיש כתב האזל אבן ובספר
היא שגם מאורסה נערה לעניין ממנה ו שלמדנ אחר אך בהוו״א, רק
יעבור– ובל יהרג בכלל חזית– מאי דין שייך לא ושם שנפלה חזינן א״כ
כשהיה נשאר רציחה ואיסור חזית מאי של. הסברא
כו. אמנם מ הכסף שנה גם חזית" "מאי של הסברא עם נשאר מי את יודעים שאיננו בשעה הרמ״ך: קושיית את דחה ואפ״ה למסקנה
לבחור– צריכים חנו ואנ למסור "מאי של בטענה אלינו לחזור אפשר אז
ממילא– לפתור. אפשר אי שאותה חזית" אי שאותה שאלה כשיש
למקומו רציחה איסור חוזר לפתור. אפשר
, עליהם וחלק הכ״מ לדברי ציין רצה-רצו) (מצוה חינוך המנחת כז. בטענה זה אין יותר סמוק מי של דמו להכריע אפשר אי אם שלכאורה
אחד– אף למסור שאין אומר לחייו לדאוג יכול אחד כל לכאורה אלא
"מאי של סברא שיש שהיכא והיינו חבירו לחיי קודמים שחייו. ולטעון יחיה– ואחד ימות שאחד אפשרות שיש [כגון ]חזית" לאדם אסור אז
לא שאם היכא אך להינצל. כדי רציחה איסור לעשות כולם כלום יעשו
יודעים שלא ה ד העוב אז החלק, מן גדול שהשלם ודאי וממילא ימותו,
לבחור– במי של לכלל חוזרים אז כללים אין ואם לבחור. לא סיבה אינה
גבר דאלים. כל ביישובו הכס״מ לומר רצה מה קשה כן. ואם
וראב״ד ריטב״א פי על משנה הכסף שיטת הבנת
ה לדברי כן גם התייחס כח. אחד לנו "תנו אמרו שאם, תוספתא
"מכם– הוא האיסור שטעם וכתב אחד אף למסור, אסור משום" דכיון באין נמצאו מדעתם אותו כשבוררין ידוע, איש להם מייחדים שאינם נפש דוחין ואין דמים, בשפיכות ומתרפאין אחר בישראל עצמן לפדות
האיסור את תלה הריטב״א אף הכס״מ שכמו והיינו ". נפש מפני התרפאות הבחירה את מדמה הוא לגויים למסור מי את. ב״בחירה"
דמים. בשפיכות
אם הלא בשפ״ד. ההתרפאות בעיית את ת ר יוצ ה״בחירה" דווקא כולם– מתוך אחד בחרו הגויים מצידנו– ו״ברירה" "בחירה" שאין כך
מסירתו ידי על ניצלים שאנחנו העובדה עדיין לגויים מסויים אדם של
דמים4. שפיכות ידי על אותנו "מרפאת"
כט. 14. ע״ב קיז (ב״ק מקובצת )השיטה בממון עצמו מציל בעניין
סתירה מעין בראב״ד זה בעניין יש. חבירו בדבריו חלקים שני. בין
ק הראשון בחלק יהודי כופה גוי אם ש משמעי חד באופן הראב״ד ובע
והיינו לגוי חבירו ממון את למסור. ו ל לו מותר ל- חבירו ממון את למסור
" חברו- בממון עצמו את להציל אדם ל שמותר ואל יהרג אמרו דאם
חברו". ממון ימסור ולא יהרג אמרו לא חברו את יהרוג
השני לו מותר סכנה של למצב שנכנס מי האם בשאלה דן הראב״ד
להציל לאדם שאסור מסיק הוא למעשה חבירו בממון עצמו. להציל הראב״ד ר הדב וטעם חבירו בפני זה כן אם אלא חבירו בממון. עצמו
מנת על אחר אדם של ממון שלקיחת כך הסוגיות סתירת את: מיישב במקום נמצא הרכוש שבעל במקום אלא הותרה לא עצמו את להציל
אותו מחייבת רעך" דם על תעמוד "לא ומצוות. חברו בהצלת חייב
שם– אינו הממון על שב במקרה לפיכך ההצלה חובת עליו, חלה לא לעצמו5. להציל כדי ברכושו להשתמש רשות אין כן ועל
4 מקום היה לכאורה והנה באופנים והכס״מ הריטב״א דברי את הסביר ל
הבאים:
. א אותנו יהרגו כן לא ואם, מסויים אחד מישהו לתת עלינו שכופים היכן
יחד– ואותו אין וממילא מהחלק, גדול שהשלם חשבון, אלא כאן אין ז א בגדר רק היא המסירה ואדרבה יהרג, מקהר בכל שכן כלל, הריגה מסירתו
לאחרים. הצלה
אך בחירה גם יש מהחשבון חוץ אז. , למסור מי את בוחרים שאנחנו היכן
שבח שזה הכרח שאין והיינו כן אם אחר. למסור היה אפשר כי ימות, נו ר והיינו בש״ד". "להתרפאות איסור גופא וזהו בש״ד, שותפות לנו שיש יצא
דמים דשפיכות אביזרייהו מדין הוא. שהאיסור
. ב על שהצביעו היכן הרי הוא, כולל כולם או הוא או וזה מסויים, אחד
וא ימות, מקרה בכל שהוא את מציל הוא ך כ כי עצמו את למסור עליו "כ וכפין חסר, לא וזה נהנה דזה זאת. לעשות אותו לכוף אפשר ממילא כולם.
סדום. עלמידת
5 ע״ב (ס ב״ק במסכת הראשונה הסוגייה סוגיות: משתי הראב״ד )מקשה כדי פלישתים בו שנטמנו גדיש לשרוף מותר האם דוד ששאל המספרת
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד2
לכאורה באופן הראב״ד התיר שבתחילה סיפא. ל רישא ה בין סתירה
גורף לגוי חבירו ממון מסירת ידי על הפסד לחבירו לגרום את להציל כדי
עצמו, בפניו עומד חברו כאשר רק זאת התיר בסוף. ואילו
שמואל הג״ר והנה ל. ח') (פרק סנהדרין מסכת על בחי 'רוזובסקי
כך הראב״ד שיטת את: ביאר ממון ליקח שאנסוהו אדם בין הבדל יש
מעצמו. זאת שעושה מי לבין להינצל, ע״מ חברו הראב״ד שבו המקרה
אונס- של מקרה הוא נפש פיקוח בגלל ממון חבירו את להפסיד התיר
" בהם שיבוא שאפשר יסורין פחד או מיתה פחד או גופו אונס אנסוהו
סכנה" לידי. שלא או חבירו בפני נעשה אם חילוק אין זה כזה מקרה ב
. בפניו (שלא חבירו בממון עצמו להציל לאדם אסר שהראב״ד מה זאת לעומת
בפני ש באופן היינו חבירו) ב מדובר לא האדם את פה שכו חיצוני אנס
ממוני הפסד לחבירו לגרום ש סכנה יש אלא, אינה תלוי ה. באנס לכן–
לדוגמא– חבירו בממון עצמו את לרפא לאדם. אין
חל והנה לא. וק דברים שני אותנו ד. ת מלמ זו ה דוח לא נפש שפיקוח ראשון דבר הוא גזל שאיסור טעמא, יינו וה גזל. ה
לאחרים ואין ידו, תחת הוא אדם של שממונו אלא איסור, "רק" לא זה לממון. קשר ודאי פלוני של שדמו ולמרות חבירו– מממון יותר ם אד ו
בכלל לא זה כי חבירו, ממון את לקחת רשות לאדם אין עדיין ידו שתחת. האפשרויות יכולת לאדם שיש איסורים התירה התורה
חבירו לממון ביחס אך לעשותם, כלל אין יד תחת הממון שכן "יכולת"
יקח ואם חבירו של לתחום להיכנס יכולת לאדם ואין. חבירו, ממון את
עצמו- את להציל מנת על חבירו אחרות [במילים גזל איסור על: יעבור איסור יש לקחת שאסור בגלל אלא לקחת, אסור גזל איסור בגלל לא
גזל א גם ממילא, ם לא הוא עדיין גזל איסור את דוחה נפש פיקוח
חבירו. ] ממון את לקחת מאפשר
שניה– נקודה ללא נפש פיקוח של מצב לבין אונס בין הבדל שיש
שא והיינו אונס. פ האדם של מעמדו צמצום נחשב ונס הפעולה, ל עו
ואונסו שמחייבו למי "טפל" הוא כאילו לעש הפעולה את ו. ת אם ולכן
חבירו– ממון את למסור מחייבו גוי פה יש כי כן, לעשות לו מותר
ולכן חבירו, ממון יותר אדום דמו האמת מצד א סיבות: שתי של. צירוף כופהו- הגוי כאשר ב מהותי. גזל איסור. אין הכניסה מעשה אין
הגוי של אלא הישראל של נחשב אחרים. לרשות מי שדווקא והיינו
חבירו– לרשות להיכנס צונו בר שהחליט מי אך האיסור. את עושה הוא
אחרים– של אונס בגלל פעל רק הוא אלא בזה רצה הוא שלא הוא
על כנפעל רק נחשב האנסים. ידי
לב. 15 הראב״ד דברי פי. על ביאר׳ר התרפאות של הדין את שמואל
באבריו לכאורה שהרי חברו. של "מאי של הסברא אחרי רק נלך אם את להציל בשביל חבירו איברי ליטול לאדם מותר יהיה הרי חזית" בנטילתו [שאין בודד מאיבר יותר אדום האדם חיי דם שכן עצמו,
חבירו של. סכנה] חבירו איברי לקחת אוסרים והפוסקים הואיל כן, ואם
נפש– פיקוח של במקרה גם הרי שאין הטעם מחמת זה כורחנו על
חבי איברי ה בכלל ואין האדם, סמכות בכלל רו עבירה לעשות שרויות פא
חבירו. סמכות שתחת למקום להיכנס – להינצל כדי
אך כך- יעשה לא ואם מחברו איבר ליטול אונסו הגוי כאשר, יהרגנו
הסב שתי כאן מצטרפות שכן חברו איבר את לכרות לו. מותר ר: ות
חזית– "מאי "מצד מיתה של "דם" שכן חבירו, איבר דוחה נפש פיקוח
איבר מדם יותר. סמוק
במסכת השנייה ייה והסוג אסור. שהדבר לו וענו ישראל, את בכך להציל כלב אחריה שרדף אישה איש הציל בו מקרה המציגה ע״ב) (ח קידושין כיוון שמא או שהצילה בהנאה לו מקודשת האשה האם השאלה ונשאלה
לאצולן- מחייבת חיובי ""דמדאורייתא מוכח זו מגמרא מקודשת. אינה
יכל לא דוד מדוע צ״ע כך לאור בממונו. חברו את להציל חייב שאדם
רב עם ולהציל הגדיש את? לשרוף חייב שאדם מה למימר, "ואיכא כך: הסוגיות סתירת את מיישב הראב״ד גופו אבדת אפילו לו והשבותו כדכתיב בפניו מילי הני בממונו חברו להציל
בכך ממונו נתחייב לא בפניו שלא."אבל
ויש הואיל שלו כ״כניסה" האיבר ת ל נטי פעולת נחשבת לא אונס– כאן חבירו6. לרשות הגוי של כניסה אלא חבירו, לרשות
הריטב״א של שיטתם לביאור נגיע מכאן לג. שכתבו משנה, והכסף
למסור– מי את בוחרים שאנו מקום שבכל שפיכות של איסור יש
בין קשר אין שלכאורה דבריהם, על הקשה חינוך המנחת כאמור. דמים אם שכן דמים, שפיכות איסור לבין למסור מי את שלנו ה״בחירה"
לחלק– השלם בין היא הבחירה הנותרים להצלת החלק במסירת אז
בעניין לבחירה משקל לתת סיבה ואין ברור, הדם סומק של ""חשבון ה. זה לד. יש חבירו ואיברי בממון עצמו מציל בעניין המתבאר לפי אך
: ליישב יהרגוהו– והם פלוני את להם שנמסור אומרים שהגויים במקרה הנה
המסירה את המתירות הסיבות של הצירוף את כאן יש: הרי
נפש– פיקוח מדין א. השלם חיי על עדיפות יש חזית, מאי מצד הרי
. מהחלק חבירו באיברי עצמו במציל [כמו חבירו לרשות להיכנס האיסור מדין ]ב.
- מסויים– אדם לתת כולם את שאונסים שבמקרה הרי כאן ש י אנחנו אין ממילא "פועלים". ולא כ״נפעלים" אותנו שמגדיר "אונס"
הגוי של אריכתא" "ידא אלא לתחום. חברינו, "נכנסים" כ נחשבים אדם על להצביע בלי מכם" אחד לנו "תנו אומרים שהגויים במקרה אך
. דמים שפיכות איסור נקרא זה למסור– מי את בוחרים ואנחנו מסויים בידינו והבחירה למסור, מי את הגדירו לא שהגויים בשעה שהרי מי את
למסור– ממילא כ״פועלים". אלא כ״נפעלים" מוגדרים אנו אין הרי
להריגה– אותו ומוסרים חברינו לרשות נכנסים אנחנו ר כא ש גופא בזה
או בממון עצמו שמציל כמו בדיוק דמים שפיכות איסור על עוברים. אנו אין כאמור שכן נפש. בפיקוח מדובר כאשר גם גזלן נקרא חבירו איברי
שלא זה לתחום כניסה וממילא חבירו, לתחום יסה כנ מתיר נפש פיקוח הנעשות שבפעולות האיסורים את עלינו מחילה כדין ידנו. על
ם לאד שמותר וסוברים הראב״ד על החולקים הראשונים שגם לציין, יש 6 חבירו– בממון עצמו להציל כל על מצווה יש כי היא שסברתם לומר יש
ל״לא "בפניו" בין מחלק והראב״ד חבירו להצלת ממון להוציא. אדם
"בפניו– חל ממון הוצאת ע״י אפי' חבירו את להציל הציווי "בפניו" רק כי לקחת מותר יהיה בפניו שלא שאפילו יסברו הראשונים שאר ואילו עליו.
ממונו כן ואם, מצווה להיות ראוי היה הוא עקרוני באופן כי ממונו את
להצלה. משועבד לחבירו– מגופו לתת מצווה אדם אין ולהלכה הואיל מקום, ומכל בין אז נפש פיקוח של מקרה בין כנ״ל, יחלקו הראשונים, שאר ובין הראב״ד
נפש פיקוח עם אונס לבין איברים, נטילת מתיר. שאינו
מס10 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי טבת ה' תשפ״ד│ עמוד1
חלק - ג חזית "מאי לסברת והיחס לקיש, ריש של הטעם "מה
לקיש וריש הרמב״ם על משנה הכסף קושיית
לה. שיהיה מנת שעל לקיש, כריש לפסוק הרמב״ם שיטת כאמור
יחד– כולם ]על נפש פיקוח שיש [באופן ם לגויי דם א למסור מותר צריך
הלא כשב״ב מיתה חייב יהיה. שהמבוקש של הסברא אחרי נלך אם
חזית– ""מאי פלוני– את למסור לנו שאומרים שבשעה הרי יש
כשב״ב מיתה חייב אינו אם גם כולם, את להציל כדי. למוסרו
לו. מחדש הכ״מ זו קושיה בעקבות סברת" לקיש יש ר שלשיטת מאי
חזית" אלא" נפש מפני נפש דוחין שאין לדין הטעם עיקר אינה קבלה
יעבו׳ר ואל יהרג דש״ד בידם היתה ורק" להיכא מסברא טעם נתנו
דשייך" קבועה הלכה הוא זה דין אופן. ובכל
לקיש ריש של שיטתו ברור: ה ממילא להציל כדי היחיד את למסור אין
"דחזית" היכן אף הרבים איסור מתיר חזית" ש״מאי השיקול אין שכן,
דמים. שפיכות הערות שלושה להעיר יש כאן: והנה
לז. נפש מפני נפש דוחין שאין הכ״מ דברי את חיזק משנה הלחם
. סברה ולא קבועה הלכה הוא בדעת נכון אינו זה שדבר סייג אך
כ פסק שמחד הרמב״ם (שם ומאידך ה) ה, התורה (יסודי ריש-לקיש, ה
לו" נוטה מפני״שהדעת הוא הדין שטעם התלמוד הסבר את כתב ז)
בהלכה שמדובר משום. ולא
(רצה- חינוך המנחת לח. שמנה הכסף של חידושו שלאור כתב )רצו
יש מינה נפקא לקיש לריש יוחנן רבי בין: חדשה של סיעה של במקרה בסברא מדובר שאם והיינו וכו'. מכם אחד לנו תנו להם שאמרו גויים
חזית– ""מאי מדובר לא אם אך אחד. אף למסור להם אסור כן אם
טעם כל או מיוחדץ, מסיני למהש בהלכה אלא " חזית "מאי של בסברא לסברא– ולא לתורה שקשור לזה משועבדים לא שגויים יוצא כן אם
מהם א'. וימסרו
לט. מאי של שהסברא היא, האזל אבן ששיטת הערנו שלעיל לציין יש השוותה שהגמרא אחר אך הסוגיה, של הראשון בשלב רק היא חזית
דמים– לשפיכות מאורסה נערה תלוי שלא קבוע כדין הדבר נעשה
לקיש לריש ובין יחנן. בי לר בין זאת אומר והוא חזית מאי של. בסברא
היינו– את בזה [ותולה לקיש ריש בשיטת משנה הכסף שאומר מה
לקיש- וריש יוחנן רבי ]מחלוקת האזל אבן אומר לרבי ן בי עלמא, לכולי
מחלוקת יסוד את להסביר צריך [ולשיטתו לקיש לריש ובין יוחנן של ם
אחר באופן לקיש וריש יוחנן. ]רבי
להסביר ניסיונות חזית מאי של לסברה הב״ח הסבר חזית מאי סברת עם לקיש ריש שיטת את
מ. 19 שכתב הרמב״ם שמלשון העיר משנה הלחם כאמור, זאת, עם
נפש פיקוח שאין סברא– של עניין הוא דמים שפיכות דוחה משמע
יוחנן לרבי שבין סובר שהוא ודלא סברא, של עניין הוא לקיש לריש ובין
האזל. אבן שיטת כפי שלא וכ״ש שמנה כהכסף היא השאלה כן אם מאי של דהסברא אליבא גם לקיש ריש שיטת את להסביר ניתן האם
הסברא שכל הרמב״ם, בשיטת להסביר כתב הב״ח בתשובת ו. חזית כל את דוחה נפש שפיקוח הסיבה כל הרי כך: אומרת חזית" "מאי של להיות יכול לא כן אם אדם, שיהרג מצב יהיה שלא כדי הוא המצוות
אדם– בה שיהרג בסיטואציה דמים שפיכות לעשות תתיר שהתורה כי
אדם נהרג וג. ם עבירה נעשתה גם אז מסביר לקיש ריש בשיטת אמנם
פחות– סמוק ודמו הואיל מיתה, שחייב שמי הב״ח למוסרו מותר אז
כולם את להציל. כדי היא כוונתו חזית" "מאי שאמרו מה שכל, והיינו ב״איכות נפש תהרג שלא באופן אלא איסורים התירה לא "שהתורה
מיתה חייבת. שלא עיון צריך זה. וכל
מ ע״פ הדברים את לבאר ונראה מא. שמצאנו ה מאיר" בספר״נתיב
טפי: כך סומק דידך דדמא חזית ל״מאי של "הסברא שפירש מצוות אין
כלפי בהם" "וחי למצוות מחובתך עדיפה שלך בהם" "וחי. חברך
שדמך ומכיוון ודמו שלך בהם ][וחי שלו בהם ][חי היתר אין שווה,
ע. צמו את להציל כדי חברו את למסור את להציל כדי אדם נמסור ואם דם איזה רק לא הוא שהחשבון והיינו בהם". "וחי מצוות תפגע כולם "וחי לדחות בהם" "וחי מצוות יכולה שלא היא הסברא אלא יותר, אדום והיינו כשב״ב, מיתה שחייב במי דווקא כן ואם אחר. אדם של בהם"
אך חידושו. אלא בו לך ואין חידוש, וזה שב״ב, של במקרה מצאנו שכן
אחר– מקרה בכל של בהם "וחי על לוותר בהם" "וחי בגלל היתר אין
."אחר
מב. שישתו פטורא בן שיטת לדבר: ראיה מאיר הנתיב הביא והנה
ח במיתת אחד יראה ואל שניהם שאין היא הסברא אם אורה ולכ בירו.
דמים שפיכות של איסור לעשות דמים– שפיכות מאיסור להציל די כ
על עובר לא הוא עצמו של המים את שותה שהאדם שבזה הרי דמים. שפיכות בהם ה״וחי שמצד ודאי אלא מעשה. כאן אין "שכן חבירו של נפש פיקוח דוחה כאילו הדבר נחשב חבירו כלפי, שמחוייב
. מר שא מה אמר פטורא בן ולכן בהם". "וחי של עשה מצוות שהוא
זקוק והוא, ברשותו מים יש שלאדם שבשעה חידש עקיבא שרבי אלא
לחייו- בהם זה כל אך רו. חבי כלפי בהם וחי של אקטיבית ה דחי כאן אין
רו– לחבי מים נתינת באי לגויים– חבירו במסירת אך עבירה יש בזה
"וחי לדחות בהם" "וחי מכח אפשר ואי בהם". "וחי ל ע אקטיבית חבירו של. בהם"
החיים מאור והערה בחיי מרבנו בנים הבני חידוש
הקדוש
מג. מקץ בפרשת ואחיו. ליוסף הקשורה מעניינת הערה מצאנו והנה שהם עד מהם, אחד לוקח שהוא לאחיו, אומר שיוסף התורה מספרת היה שהוא אומר בחיי ורבנו הסוהר. לבית ומכניסו בנימין, את יביאו
מהם– אחד ימסרו שהם היה אפשר ואי הם מ אחד בעצמו לקחת צריך
הדבר היה ואם אליו, שימסרו מעוניין הוא מי את אמר לא הוא שכן בבחירתם– תלוי לכן מהם. אחד לבחור ולא כולם את למסור להם היה שאמרו למה המקור שזה בחיי רבנו ואומר ביוסף. שבחר זה הוא יוסף תנו להם אמרו שאם ובירושלמי ובתוספתא בתרומות במשנה חכמים
אחד אף למסור אסור וכו' מכם אחד. לנו
כלל מיתה על מדובר היה לא ואחיו יוסף של במקרה והנה על אלא אתינן חזית" "מאי מדין שלא מכאן משמע כן ואם סוהר. לבית הכנסה
וכו– מכם א' 'תמסרו שאומרים פעם בכל כללית תקנה זוהי אלא עלה,
שהן– עניין לכל לבית או להרוג או אשה לטמא זה אם בין למסור. אין בחיי מרבנו ראיה והביא בנים, בני בשו״ת וכ״כ. סוהר.
לצי יש מד. ההיפך בדיוק משמע: הקדוש החיים ר או שמלשון ין אם כי סוהר. לבית והיינו מהם, אחד לו ימסרו שהם לאחים יוסףאומר
למיתה– נוגע הדבר היה הוא וא״כ מהם. אחד למסור להם אסור היה
בחיי מרבנו אפכא. ממש
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה