בס״ד
ובאגדה בהלכה בשבת שחל בר״ה שופר תקיעת
1. בשבת להיות שחל השנה ראש של טוב יום, משנה. בית משחרב במדינה. לא אבל תוקעין, היו במקדש
תוקעין שיהו זכאי בן יוחנן רבן התקין המקדש בכל רבן התקין לא אלעזר: רבי אמר דין. בית בו שיש מקום יבנה אחד לו: אמרו בלבד. ביבנה אלא זכאי בן יוחנן היתה זאת ועוד דין. בית בו שיש מקום כל ואחד רואה שהיא עיר שכל יבנה: על יתירה ירושלים
לבוא- ויכולה וקרובה ושומעת היו לא וביבנה תוקעין,
. בלבד דין בבית אלא תוקעין רבי אמר לחמא בר לוי רבי אמר מילי? הני מנא גמרא. תרועה זכרון שבתון אומר אחד כתוב חנינא: בר, חמא כאן קשיא; לא לכם. יהיה תרועה יום אומר אחד וכתוב
- כאן- בשבת, להיות שחל טוב ביום שחל טוב ביום
היא- מדאורייתא אי רבא: אמר בחול. להיות במקדש
הא ועוד: תקעינן? היכי דאצטריך היא מלאכה לאו לא עבדה מלאכת כל שמואל: דבי דתנא למעוטי, קרא
תעשו- חכמה שהיא הפת, ורדיית שופר תקיעת יצתה מישרא מדאורייתא רבא: אמר אלא מלאכה. ואינה הכל רבה: דאמר כדרבה. ביה, דגזור הוא ורבנן שרי, שופר בתקיעת בקיאין הכל ואין שופר, בתקיעת, חייבין
גזירה ויעבירנו ללמוד, הבקי אצל וילך בידו יטלנו שמא דלולב טעמא והיינו הרבים. ברשות אמות, ארבע
דמגילה טעמא. והיינו
2. קליה ושמעין עולון לחבריי' מפקד זעירה "ר' ירושלמי. דלא פרשתיה מפיק דהוא איפשר דלית דרש. לוי דרבי תרועה יום אומר אחד כתוב קומיהון ואמר ועל אולפן. שהוא בשעה כיצד הא תרועה זכרון אומר אחד וכתוב זכרון בשבת חל שהוא בשעה תרועה יום בחול חל
לא במקדש אף מעתה ין. תוקע לא אבל מזכירין תרועה
. . ידחה במקום והקרבתם כה] [שם רשב״י תני
קריבין ". שהקרבנות
3. כט. . ר״ה: תוספות " ניטל שהיה מלולב ומ״ש וא״ת בלולב כדמשמע קיים שבהמ״ק בזמן בגבולין אפילו מוליכין שהיו ושם) מג. ד' (סוכה [וערבה] (הגזול) טלטול אלא שאינו לולב דשאני וי״ל לבהכ״נ לולביהן במדינה החמירו לא במקדש ואשתרי הואיל בעלמא דלאחר קשיא ומיהו חכמה מעשה שופר תקיעת אבל
רבן שתיקן מבלולב בשופר טפי הקילו ית הב חורבן אבל ב״ד שיש מקום בכל תוקעין שיהו זכאי בן יוחנן ההיא לה דמוקי התם כדמשמע אשתרי לא לולב משמע ובגבולין המקדש בית בזמן לולביהן דמוליכין מקום בשום הותר לא קיים המקדש בית שאין דבזמן
ישראל של וניהם זכר להעלות שהוא דשופר וי״ל בחד דתקון וכיון לגמרי לבטל רצו לא שבשמים לאביהן הבית שבזמן פי על אף ב״ד שיש מקום בכל תקון ב״ד דלולב הוא דבדין י״ל ועוד דוקא במקדש אלא היה לא היה לא השנה שבראש משופר יותר בגבולין דוחה יהיה ראשון יום אבל בירושלים אלא החדש קביעות ידוע
היה דלולב בגבולין ". ידוע
4. יודעים היו לא השנים שברוב "לפי סוכה ריש ר״ו חדש של בקבועו שופר תקיעת שעת שהיה בשחרית היו לא השנים ורוב בו מתכסה שהחדש חג שהוא זה הוה שחרית של תמיד הכי דמשום שחרית באין עדים היו בשחרית העדים באו שאפילו כלומר כהלכתו קרב
ולפיכך השנים ברוב כדרכן חול של שיר בו אומרים לתקוע להם נתיר שאם תוקעין היו לא שבמדינה אמרו
ואף יתקעו ג״כ הבאה לשנה בשחרית העדים כשבאו
עדים באו שלא פי "על
5. לומר ז״ל הגדול רבינו של "דעתו לרמב״ן ה' מלחמות ריב״ז תיקן לא סבר דר״א בזו ורבנן ר״א שמחלוקת בקבועא שיודעין הועד בית והוא דבהמ״ק דומיא אלא דקידוש החדש את שקדשו ג' בפני תוקעין ושם דירחא תוקעין נמי ג' של קבוע ב״ד בכל סברי ורבנן בג' החדש
היא ר״א החדש את בו שו שקד בב״ד אלא דתניא והא עד ז״ל הגדול רבינו סמך זה ועל בזו ז״ל רש״י פי' וכן בתשובת ומצוי ממנו שידוע כמו בדבר מעשה שעשה להיות שחל בר״ה דינו בבית תוקעין שהיו תלמידיו
"בשבת
6. שו״ע אין בשבת להיות שחל ר״ה של טוב "יום תקפ״ח
בשופר "תוקעין
7. שלזינגר יוסף עקיבא. ר'
8. לא בשבת זמן בירך ותקע עבר "אם ת״ר יוסף ברכי
יו״ד סי' ח״ב הארץ פרי שני. ביום זמן ". יברך
9. ואין בשבת. אפילו שילמדו, עד בהן מתעסקין לג: ר״ה "פי תוספות: בשבת. מלתקוע התינוקות 'מעכבין שילמדו עד בהן מתעסקים לחינוך שהגיע בקונטרס לומר יכול האיך הוא תימה ודבר מעכבים שאין וכ״ש והלא בשבת ואפילו מתעסקים לחינוך שהגיע דבקטן
"אין מלחמות: בשופר" היום מצות אין גזירה בלימוד
"דרבה
10 " תלו ס' לשמה תורה. שו״ת רה״ש כשחל בזה״ז שאלה ד״א יעבירנו שמא גזרה משום תוקעין דאין בשבת
בר "ה שאין בשבת דסוכות ראשון יום כשחל ה״ה וכן איך התורה מן מ״ע שהוא פי על ואף לולב נוטלין מ״ע חז״ל יבטלו בר״ה ד״א יעביר דשמא גזרה משום ובעלמא הספק מפני נדחה ודאי אין והלא התורה מן מפני נדחה העשה וכאן ל״ת ודחי עשה אתי אמרינן
דעל מאחר ע ליד רצינו ועוד יעביר דילמא ל״ת של ספק ונתקן הנסירה נעשה השופר תקיעת של מ״ע ידי כל ונעשה נתקן במה בשבת ר״ה כשחל א״כ הפנימיות בענין וכן למעלה שופר תקיעת ע״י הנעשים דברים
ביומו יום דבר סדים הח המשכת שהוא לולב נטילת המורה יורנו היום. אותו החסדים המשכת יהיה במה
ושכמ״ה. לצדקה רז״ל אמרו לא בר״ה ד״א יעבירנו דשמא הטעם תשובה לפני לגזרתם ונגלה פשטי טעם לעשות בשביל אלא ולא אדם כל אצל גזרתם שתתקבל כדי ישראל המון הטעם עיקר זה אין אך טעם בה שאין גזרה תהיה קדשם ברוח ידעו שהם מפני הוא העיקר אלא שלהם
כאשר הנה זה ביום אלו מצות ע״י הנעשה שהתיקון קדושת מכח מאיליו נעשה הוא הנה בשבת זה יום חל כבוד בעבור לכן ידינו על לעשותו צריך ואין השבת לולב יטלו ולא זה [ביום] לתקוע שלא תקנו שבת מאיליו נעשה הוא האלה המצות של שהתיקון להורות ולא ונסתר סוד הוא הטעם זה אך השבת קדושת ע״י
אחר טעם לעשות ו הוכרח ולכן ישראל להמון יספיק שהם ומאחר בר״ה ד״א יעברנו שמא והוא לגזרתם זה שייך דלא במקדש כן על הטעם זה לגלות מוכרחים שיש במקום וכן תוקעין ד״א יעביר דשמא הטעם משום תוקעין ג״כ קטנה סנהדרי שהם כ״ג של סנהדרין הוא הטעם עיקר ולעולם זה טעם שייך לא ב״ד דבפני
נעשים הם זו מצוה ע״י שים הנע דהתיקונים משום בחלק זה וכל השבת קדושת תוספת מכח מאליהם אנחנו בשבת כשחל גם הדיבור בחלק אבל המעשה תקיעת מצות של הדבור חלק כי המצוה מקיימים
תרועה יום שקורין המפטיר פרשת ע״י מתקיים שופר מוסף בתפילת שמזכירין הפסוקים ע״י וגם לכם יהיה מקיימים אנחנו בשבת סוכות של ראשון יום כשחל וכן שקורין בפרשה ומיניו לולב מצות של הדיבור חלק הראשון ביום לכם ולקחתם פסוק שאומרים בס״ת
כ״ד לי. יעזור ות צבא ה' שדי ואל שלום זה והיה וכו'.
נר״ו כחלי יחזקאל "הקטן
11. דא לקבל ת״ח ב) ק' (ח״ג "בזוה״ק תרע״א משמואל שם דלעילא כגוונא לתתא הוא כך כו' פתיחין ספרין תלתא אלין אינון ומאן מעלמא ואתעברו אתכפיין קשיין דינין ואתעברו דאתכפיין קשיין דאינון גמורים רשעים אינון אדמו״ר אבי כ״ק וכו'. נכתבים דא ועל מעלמא
כן בכלל, שהיא כמו הזאת, ה הבחינ כי הגיד זצללה״ה הרע חלקי ממנו שנפרדו בפרט, אדם כל אצל היא באה בר״ה כי משום והיינו עכת״ד. שבו, הגמור הרשע (ח״ב הזוה״ק כמ״ש ונפש בגוף החירות מעולם השפעה ההשפעה לקבל מוכן כלי להיות האדם וצריך א), , קפ״ד תחול לא למען הרע חלקי ממנו שיתפרדו היינו
ההשפעה שהחיינו מברכין וע״כ שבו, הרע חלק על. גם תבוא אל אומרים ואנו דין הוא ר״ה הלא דלכאורה העיקר אכן היו״ט. עם ששמחין זה ומה עמנו, במשפט
הרע חלקי מתפרדים הדין מחמת הזה ביום כי הוא,
את לקבל מוכנים כלים בנ״י נעשים ועי״ז, שבאדם השמחה וזוהי ": ההשפעה,
12. בזוה״ק תרועה יודעי העם אשרי " תרנ״ב אמת שפת
מתברין פי' תוקעין כשבנ״י ואיתא תרועה. האי
כסא על ויושב דין מכסא עומד הקב״ה בשופר הוא תרועה בו מלך ותרועת דכ' הוא הענין רחמים. רק הוא ית' רצונו באמת והנה שם. רש״י כדפי' רצון
מבינים ובנ״י לטובה. הוא והמשפט וטובה. לרחמים
לכן ית' רצונו בפנימיות דבוקים הם כי ויודעים
דעת להם שיש תרועה יודעי וזה רחמים. רים מעור לעורר צריכין הדין ובזמן הרצון פנימיות להבין בשבת לכן לרחמים. הדין מתהפך ואז הרצון. שיתגלה
עת מתגלה בשבת כי בזוה״ק כדאיתא לתקוע א״צ כן וכמו לרחמים. הדין ומתהפך קדישא מעתיקא רצון
קדישא מעתיקא רצון עת מתגלה שופר קול. ע״י וזהו
שהוא המשפט פנימיות שמתברר יהלכון פניך באור שאמרו כענין לתקוע א״צ בש״ק ולכן … כנ״ל הרצון כי אות. עצמו שהוא בשבת לאות תפילין שא״צ חז״ל ולאו דנשמתין יומא שהוא בש״ק מתעלין בנ״י נפשות
אמירת ולכן מצוה. בשבת הגוף עונג לכן דגופא.
שופר קול וא״צ: מהני בפה שופרות זכרונות מלכיות
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה