מלאכת ממחק

ב״ה

מלאכת ממחק וממרח

משנה מסכת שבת פרק ז משנה ב

הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולחו, המחתכו, והמעבד את עורו, והמוחקו, והכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות…

**1. גדר המלאכה – פעולות (אפילו הפוכות) שמטרתן החלקה**

א. פירוש המשנה לרמב״ם - והמוחקו: המעביר ממנו את השער.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף עה עמוד ב: אמר רבי אחא בר חנינא - והמחתכו: השף בין העמודים. אמר רבי: חייב משום ממחק.

רב אשי סח לי משמיה דרבי יהושע בן לוי: חייא בר אבא: שלשה דברים - המגרר ראשי כלונסות בשבת: חייב משום מחתך, הממרח רטיה בשבת: חייב משום ממחק, והמסתת את האבן בשבת: חייב משום מכה בפטיש.

רש״י - השף בין העמודים: כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות, חלונות ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד, והשף שם בקרקעית עליו שנשענין הבנין - כדי שיהא חלק. ממרח רטיה: חייב משום ממחק - המחליק על חבושת המכה.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמו עמוד א: משנה - אדם שובר את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבין מגופה של כלי.

ואם היתה נקובה - לא יתן עליה שעוה, מפני, דברי רבי יהודה, ומתירין חכמים. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני לו מחטאת. ויש כאן - שהוא ממרח.

רש״י - שהוא ממרח: ויש כאן משום ממחק.

רמב״ם הלכות שבת פרק יא הלכה ה: ואיזה הוא מוחק - זה המעביר שיער או צמר מעל העור אחר עיבודו, וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב, עד שיחליק פני העור.

הלכה ו: וכן הממרח רטיה חייב, וכן המורט נוצה מן האברה - הרי זה תולדת מוחק, וחייב. וכן העור המתוח בידו בין העמודים המתמרחין בהן מדברים שיחליק פניהם - חייב משום מוחק. וכן השף מוחק משום חייב.

מגיד משנה - ובירושלמי פירשו: השף העור ע״ג העמוד, ולזה הסכים הרמב״ן ז״ל ועיקר.

**2. ממחק נעליים**

שולחן ערוך אורח חיים סימן שב סעיף ח: אין מגרדין מנעל, בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור (בסכין או בצפורן) והוי ממחק.

מגן אברהם: ולא היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בה״כ לגרד בסכין כמ״ש ס״ו, אבל בכותל שרי. ומהרי״ל ונ״ל דהיה עב ורחב בראשו, דהיה שקולף השולי' מהטיט - דמי לסכין שהוא חד בראשו, ואם הוא בגב הסכין אפי' העור אסור דהא להחמיר יש ומ״מ.

והב״ח אוסר בקורה עס״ו.

שו״ת נחל שלמה: ועניין שלנו בזמנינו - צ״ע אם שייך במנעלים שלנו לחשוב ממחק, שאין מעלין על הדעת. וגם צ״ע אם יש כאן תיקון של הסוליה. יש חילוק בין נעלי עור לערדליים.

**3. שפשוף בצמר פלדה וחזת הסכין**

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכג סעיף ט: מותר לשפשף הכלי בכל דבר, חוץ מכלי כסף בגרתקן שהוא שמרי יין, כשנתייבשו ונתקשו, מפני שהוא ממחק - לכלי כסף שהוא רך.

משנה ברורה סימן שכג ס״ק מ: וע״כ אסור להשחיז הסכין בשבת אף שלא בריחיים רק בעץ וכדומה - דדומה לממחק (מ) מפני שהוא ממחק.

פסקי תשובות סימן שכג אות יב: כי עינינו רואות שזה בכלל ׳צמר פלדה׳ בזמנינו, וכן שאר כלי ברזל ומתכת נחושת, ואסור לנקות בו ולהשתמש בו בכל ענין, ואפילו יעשה בקל ובנחת מעט מהכלי, שכן ׳נייר זכוכית׳ שכשמשפשפים עמו בחוזק הרי זה מצהיר וממחק. ואסור להשחיז את הסכין בשבת, וגם הוא מוקצה: ובמ״ב סקל״ו, ובכלל זה גם לממחק. דדומה ואף רק בעץ וכדומה, ויש לדון לאסור משום ממחק, וגם משום טוחן, להסיר חלודה מסכין או כלים שאר.

וכהא דשו״ע (סימן ש״ב סעי' ז') לענין מגרר טיט שעל גופו ובגדיו שיש בו משום טוחן.

הערות פסקי תשובות: 95. ובס' שלמי יהודה - ואם משפשף בצמר פלדה בקל, הערה ז' בשם הגרי״ש אלישיב זצ״ל שאין לאסור (וכן מובא בחזו״ע עמוד קד) מצד דין ׳סחיטה׳ אמנם, כשסלסולי צמר הפלדה צפופים (כפי המצוי) ומרטיבם במים, אסור, קצוה״ש בשם ל' אות ש״ב סי' ולעיל הערה קל״ב סי' קמ״ו, ועוד פוסקים נתבאר שיש סחיטה, בהם אין אפילו. הנמנעים מלנקות ולהדיח בכל מיני מצעיים הא דחול עובדין משום הקיימים.

96. ע' ס' שלחן שלמה סי' שכ״ו סקי״ב.

97. ומיהו אם אין החלודה רק חזותא - כמבואר במשנ״ב סי' ש״ב תהל״ד סקי״ז. משום ׳טוחן׳ ליכא, ואם אין צריך שפשוף בכח על מנת להסירו בקל, גם משום ממחק ליכא. אלא

**4. מירוח באוכלין**

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכא סעיף יט: הגה: ומותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה; ומ״מ המחמיר תבוא עליו ברכה (מרדכי ר״פ כלל גדול) במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך.

משנה ברורה סימן שכא ס״ק פא: (פא) ע״כ לאו מידי קעביד - הא אם אי אפשר לאכול בלא זה אסור, כמש״כ דיש עיבוד באוכלין מדרבנן. [פמ״ג - ואפשר דאפי' לאותה סעודה אסור, וה״ה דיש בהם ממחק מדרבנן: ]בסעיף ה'.

אור הלכה סימן שכא סעיף יט ד״ה תע״ב*: ועיין במ״א שכתב בשם הגהת סמ״ק דמותר למרח התפוחים גם למקום הריקן - עיין במ״ב. וכדי לבאר דברי המ״א אעתיק לשון הגהת הסמ״ק בעצמו שהביא המ״א שם, דז״ל: כתב שם דמותר למרח התפוחים המבושלות שבתוך הפשטיד״א, כיון דיש ממחק באוכלין מדרבנן מתחלה. ור״ל שאין כוונתו למירוח עצם המירוח, רק כדי לשימם במקום שאין שם, כיון שאינו עושה אלא כדי למלא את הריקן. והסכים המ״א לעיל בסימן שי״ד דאף במלתא דרבנן דהוא פסיק רישא ואף הכא אין לו להחמיר כלל. ודע דאף דמשמע דלכו״ע מדאורייתא אין ממחק באוכלין, יש להקל מטעם דאפשר לאכול בלא זה.

אבל אם סותם בו פי נקב החבית וממרחו מלמעלה - היינו שייך ממרח מלמעלה, ואם ממרח שומן וחלב דינו כשעוה, וכמו שכתב הא״ר בסימן שי״ד בשם הראב״ן שם: בו ממחק.

**5. ממרח למעשה – נתינת חומוס בצלחת / קרם על עוגה / לחם**

פסקי תשובות סימן שכא אות פא: הרי לנו שלושה דרגות בענין מירוח, ועיין היטב במשנ״ב ובביה״ל. ולפי מסקנת הדברים:

א. כאשר כוונתו במירוח לשם החלקה ולנוי וליופי - הדבר הותר בכל ענין, ואפילו דברים שאין אוכלין אותם בלא מירוח כלל (על פרוסת לחם).

ב. כשכוונתו במירוח לשם נוי ויופי, ואין אוכלין אותו בלא מירוח - הדבר אסור משום ממרח, מירוח בלא (ממחק) מדרבנן (עוגת קצפת).

ג. כשכוונתו במירוח לשם נוי ויופי, אך אוכלין אותו גם ללא מירוח - אזי אם אין רגילין להחליק וליפות בלא מירוח, מותר, ואם רגילין להחליק וליפות מעיקר הדין גם בזה מותר, אך המחמיר תבוא עליו ברכה (החלקת חומוס בצלחת) משום ׳מיחזי כממרח׳.

ובכלל דרגה א׳: חמאה ומרגרינה וקְרֶם ושאר ממרחים אשר דרך אכילתם על ידי מריחה על פרוסת לחם או על עוגה ובסקויט ושאר מין מאפה, ומותר למרוח אותם לצורך אכילתם יחד עם הלחם או העוגה, וכפי הנדרש כדי שיגיעו לכל מקום שרוצה.

ובכלל דרגה ב׳: כל הממרחים הנ״ל כאשר כוונתו להחליקם כדי ליפותן לצורך נוי וקישוט לכבוד אורחים וכדומה, והדבר אסור בהחלט.

ובכלל דרגה ג׳: כל שאר סוגי הסלטים (סלטי טחינה, חומוס, חצילים, ביצים (אייער מיט צוויבל),

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות