וידוי ומקוה טהרה יוהכפ תשפד

בס״ד

וידוי וטהרת יום הכיפורים - ליום הכיפורים תשפ״ד

מה המקווה מטהר את הטמאים וכו'.

חז״ל מדמים את כפרת יום הכיפורים לטהרת המקווה. כך אמר רבי עקיבא, וכך מופיע במשנה האחרונה במסכת יומא (פ״ח מ״ט, ובתלמוד בבלי יומא פה, ב):

דרש רבי אלעזר בן עזריה: מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו. אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם - אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל (ה') מה מקוה מטהר את הטמאים - אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

טהרת יום הכיפורים כמו טבילה במקווה.

אמנם היה מקום לנתק את דברי רבי עקיבא ולומר שכוונתו באופן כללי שהקב״ה מטהר את ישראל, אמנם ההקשר מלמד שהדבר נוגע במיוחד ליום הכיפורים ולדרשת הפסוק "לפני ה' תטהרו", שאם החיוב ביום הכיפורים הוא להטהר מהחטאים, הרי שבחרה תורה לתאר את התהליך זה כטהרה, ואם כן אזי מי שמכפר עלינו הוא מטהר אותנו, והוא מקווה הטהרה עבורנו.

וכך מסביר מהרש״א בחדושי אגדות (יומא פה, ב)

לדרש זה קאי לפני ה' אחטאתיכם, דלעיל מיניה כי ביום הזה יכפר מכל חטאתיכם אשר עשיתם לפני ה' ולא חטאתיכם שלפני חבירו, ור״ע דדריש אשריכם ישראל לפני מי כו' קאי לפני ה' אסיפא דקרא אתטהרו שהוא עצמו מטהר אתכם, שנאמר וזרקתי וגו'. ובמדרש ילקוט מסיים ביה ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר כו' והיינו דישראל הם בחטאתם כטמאי מתים דבעו הזאה וטבילה, וז״ש וזרקתי עליכם וגו' הם מי חטאת בהזאה ומקוה היא הטבילה, והיינו שיהיה להם טהרה גמורה ע״י שמוחל להם הקדוש ברוך הוא על כל חטאתיהם וק״ל.

איך אנחנו יכולים להבין את הדימוי של כפרת היום למקווה?

בשו״ת הריב״ש (סימן רצד) בבואו להסביר את הלימוד של שיעור המקווה כתב שגופו של האדם בטל למים, והוסיף שכן מבואר גם בדברי רש״י בפסחים (קט, א, אמנם הציטוט שהוא מצטט לא מופיע לפנינו.):

ודרשו עוד מדכתיב כל בשרו שיהיה כל גופו עולה בהן ר״ל בטל בהן מלשון תעלה באחד ומאה, וזהו אמה על אמה ברום שלש אמות. ר״ל שהמקום שיטבול בו האדם המחזיק כל גופו ושיהיה בטל במים שבו דהיינו אמה על אמה ברום שלש אמות צריך שיהיה מלא מים כשיבא האדם לטבול.

ובאופן שכזה כתב גם הבני יששכר (אלול מאמר א' אות טו) בהרחבה:

ואגב אפרש לך המשנה, אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר [יחזקאל לו כה] וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר [ירמיה יז יג] מקוה ישראל י״י מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל ע״כ [יומא פה ב], הנה עקבותיו לא נודעו במאמר המופלא הזה, ונ״ל, דהנה במקוה תתק״ס לוגין ובו יטהר האדם את עצמו, והוא עפ״י הירושלמי שפסק דבריה בטילה בתתק״ס, והטעם נ״ל כי תתק״ס הוא י״ו פעמים ס', והנה כל בריה יש בה ד' יסודות וכל יסוד כלול מכולם הרי י״ו יסודות, על כן צריך ביטול י״ו פעמים ס', והנה להיות גם האדם כאשר נמשך אחר הטומאה הטה יסודותיו אחר הטומאה והפריד את עצמו מן הקודש, מחויב לבטל את עצמו אל הקדושה ולהוולד כבריה חדשה, על כן המקוה צורת ם מרובעת רמז לבטן האֵם הוא התשובה, והנה נתבטל בתתק״ס בהכנסו לתוך מי המקוה ומתקפל תלת גו תלת בבטן האם ומתיילד אח״כ כבריה חדשה, ורמז בתורה ויהי ד' את יוס״ף [בראשית לט ב] ר״ת י״ו פעמים ס', והנה אמרו רז״ל מה טובו אהליך יעקב וכו' כנחלים נטיו [במדבר כד ה] מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלין וכו' [ברכות טז א], על כן לרמז זה היה בירושלים ת״פ בתי כנסיות ת״פ בתי מדרשות [ירושלמי מגילה פ״ג ה״א] סך הכל תתק״ס שיעור מקוה טהרה, ועל ידי זה מתבטלין הקליפות לילי״ת רבתא ולילי״ת זעירתא (שניהם בגימ' תתק״ס) [ס' הליקוטים פ' תצא פכ״א].

והנה הטהרה במקוה היא טהרת ישראל, ופעולתה שישראל מטהרין את עצמם לפני המקום בעשייתם פעולת המקוה לטבול את עצמם במקוה העשויה כצורת ם מרובעת לרמיזת תשובה עילאה, אם הבנים נקראת מ״י כנודע דקיימא לשאלה כמו שאמרו בזהר [ח״א א' ע״ב] מ״י ירפא לך [איכה ב יג] מ״י ודאי ירפא לך, והנה ימי הרצון ימי התשובה הניתנים במתנה מן הש״י לישראל עם קרובו לטהרם מעונותיהם כמו מקוה טהרה ויתהוו כבריה חדשה הן המה מ' יום מראש חודש אלול עד יום הכפורים הנה הם תתק״ס שעות, הם ג״כ מקוה טהרה לביטול הבריה י״ו היסודות כל אחד בס' כנ״ל ולהתהוות אח״כ כבריה חדשה, וזה הרצון בזמן הנועד הוא המושפע מאת הש״י מעולם התשובה והם מ' יום ם' מרובעת עולם התשובה אם הבנים הנקרא מ״י כנ״ל, וזהו שאמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מ״י (עולם התשובה) אתם מטהרין במקוה צורת ם', שזהו מעשיכם ופעולתכם לטהר את עצמכם בסוד ם' מרובעת עולם התשובה הנקרא מ״י ולבטל יסודותיכם בתתק״ס לוגי מקוה י״ו פעמים ס', וכן מ״י מטהר אתכם, עולם התשובה בעצמו מתעורר הרצון בזמן בארבעים יום לטהר אתכם ם' עולם התשובה הנקרא מ״י להתבטל בתתק״ס שעות שבהם להתהוות כבריה חדשה, וזהו שאמר מקוה ישראל י״י מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, רצ״ל מה מקוה מטהר את הטמאים (בתתק״ס לוגין), אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל בתתק״ס שעות שבארבעים יום ימי רצון, ודי בזה.

הטהרה מתרחשת בכך שאנחנו מתבטלים אל המקור המטהר, אנחנו הופכים להיות חלק ממנו, ואם הוא טהור אזי גם אנחנו טהורים. כך הטובל הופך להיות חלק מהמים, ומכיוון שהמים טהורים ממילא גם הוא טהור.

הדבר הזה פועל גם ביום הכיפורים. המשמעות של הטבילה במקווה האלהי היא בכך שאנחנו בטלים לגביו, אין לנו שום שיור לעצמיות ורצון אישי שמנוגד לו, כל מה שיש בנו, כל רצונותינו וכוחותינו רוצים דבר אחד בלבד ביום הזה – לרצות את מה שהוא רוצה, לעשות את מה שהוא חפץ שנעשה. ביום הזה אנחנו כלים שלו, כמו כלי שאין לו שום רצון עצמי והוא הביטוי המלא של הפועל בו, כך ביום הזה אנחנו כלים של הקב״ה, מהווים את התגלמות שלו בעולם כביכול, כמלאכים, וממילא – טהורים אנחנו.

אבל זה אירוע חד פעמי, משום שבמוצאי היום הקדוש, אנחנו יוצאים מהמקווה, ושוב הכל מתחיל מהתחלה. ואז שוב כוחותינו מעוררים אותנו לאו דווקא למה שהוא רוצה, היצרים חוזרים והעצמיות מתעוררת. ולכן רק יום הכיפורים נחשב כמקווה. זו סגולת היום. יום אחד בשנה, יום שאליו אנחנו מרכזים את כל המאמצים, משום שצריך להיכנס אליו כמו שנכנסים למקווה.

לפני ה' תטהרו – אנחנו צריכים לפעול ולהתכונן כדי שנוכל להיטהר.

כך אמרה תורה (ויקרא פרק טז פסוק ל):

כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה' תִּטְהָֽרוּ:

ובתרגום יונתן (ירושלמי):

אֲרוּם בְּיוֹמָא הָדֵין יְכַפֵּר עֲלֵיכוֹן לְדַכָּאָה יַתְכוֹן מִכָּל חוֹבֵיכוֹן וְאַתּוּן קֳדָם יְיָ תּוֹדוּן סוּרְחָנוּתְכוֹן וְתִידְכּוּן:

מוטלת עלינו החובה להתוודות, וכן הכלי יקר (שם):

כי אין יום כפורים מכפר כי אם לשבים (שבועות יג א), וקודם שיכפר עליהם ה' חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת העוון לכך נאמר לפני ה' תטהרו ולפני משמש לשון קודם. וגדולה מזו מצאתי בספר הזוהר (ח״ב פז ב) על פסוק מפני שיבה תקום (ויקרא יט לב) שקודם זמן השיבה יקום האדם משנת תרדמתו לשוב אל ה', קל וחומר לשון לפני, והיינו לפני בא יום ה' הגדול והנורא תטהרו על ידי התשובה ואחר כך יטהר ה' אתכם על ידי הכפרה.

וכן בפנים יפות (שם)

ועוד אמרו בזה בסוף יומא [פה ב] אמר ר״ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. ויש לפרש מ״ש חז״ל [שם פז ב] שצריך להתוודות לפני יוה״כ וז״ש בתחילה אתם מטהרים להתוודות ולשוב בתשובה קודם יוה״כ, ואח״כ הקדוש ברוך הוא מטהר אתכם, וזהו לפני ה' דהיינו לפני בא יום ה', ועל זה מייתי ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים ירצה כמו שמקוה אינו מטהר אלא בחפיפה תחילה שלא יהיה דבר חוצץ, אף כן בישראל כתיב [ישעיהו נט, ב] עוונותיכם מבדילים ביניכם והוי חציצה אם לא ינקה א״ע בתחלה בתשובה והיינו דכתיב [מלאכי ג, ז] שובו אלי ואשובה אליכם:

וגם בהכתב והקבלה:

צריכים אתם לטהר עצמיכם מכל חטאתיכם קודם, והוא ע״י התשובה והודוי ואז יכופר לכם, וכתיב״ע ואתון קדם ה' תודון סורחנותכון ותידכון. וז״ש ר״ע סוף יומא דף פ״ה אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין כו' (ועי' שם במהרש״א וברי״ף בחדושי אגדות, וכן לראב״ע דמתני' שם פירוש מלת תטהרו כן כמ״ש בקרבן אהרן בפי' לת״כ כאן). לכן ממקרא זה אנו למדין, שעצמו של יוה״כ אינו מכפר אלא לשבים (ערמב״ם ה' תשובה פ״א ה״ג), עמ״ש במצורע בואחר תטהר:

העמק דבר ויקרא פרק טז פסוק ל (פרשת אחרי מות)

והוסיף עוד פי' לפני ה' תטהרו, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, פי' קדושת היום בעצמו מכפר על עשה אפילו לא עשה תשובה כמבואר בירושלמי יומא פ״ח ה״ז ושבועות פ״א, וכ״ה ברמב״ם הל' תשובה פ״א ה״ב, אבל אינו מכפר אלא סוף היום כדתניא בתוספתא יומא ספ״ד חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויוה״כ עם חשיכה, על כן בא הכתוב לזרז את האדם שישוב ויהיה מיטהר עצמו קודם שהקב״ה יטהר אותו בסוף היום, וזהו לפני ה' תטהרו. ובא ר״ע והסביר הזרוז ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, והרי זה דומה לילד שטינף את עצמו ובא אביו לרחצו ולנקותו, בא פקח אחד וא״ל איך לא תבוש להעמיס על האב כל הטורח, אלא הקדם ורחץ עצמך כל האפשר עד שלא בא אביך, ואח״כ יגמור האב הנקיון, כך התשובה מכפרת על עשה בלי עצם היום של יוה״כ, וזה מיקרי שהאדם מטהר עצמו, ועצם היום בגזרת ה' מכפר על ל״ת, או אפילו על עשה אם לא עשה תשובה כנ״ל, ואמר הכתוב תנקו עצמכם קודם שבא ה' לנקות אתכם, זהו דרשת ר״ע. ונראה להוסיף לפי שביארנו שהבטיח ה' דיום הזה לבד שמכפר, עוד הוא מטהר מטומאת הנפש, וידוע דהיום אינו מכפר אלא בסוף, אם אין קרבנות בצרוף קדושת היום, מעתה יהא כל היום עומד לפני ה' והוא בטומאתו, ע״ז אמר הכתוב לפני ה' תטהרו. בשעה שאתם עומדים לפני ה' אין טמטום הלב מפסיק ביניכם לאביכם שבשמים, ואין טומאת הנפש מזיק אלא בשעה שאינו עומד לפני ה', וכמש״כ בס' דברים שם מקרא י״ב השמר לך פן תשכח את ה', וזה הוא לאחר יוה״כ בשעה שאינו עומד לפני ה', ואז מועיל קדושת היום לטהר אתכם:

משך חכמה ויקרא פרק טז פסוק ל (פרשת אחרי מות)

הנה רבינו משה כתב דעל קלות יום הכיפורים מכפר בלא תשובה. עיין שם בלחם משנה בזה. וטעמו פשוט, דלרבי אמרינן במסכת יומא תשובה ומיתה מכפרים עם יום הכיפורים. לימא דלא כרבי! אפילו תימא כרבי, תשובה בעי יום הכיפורים, יום הכיפורים לא בעי תשובה. חזינא דלרבי דסבר דיום הכיפורים מכפר אף בלא תשובה על החמורות, בכל זאת תשובה לחודא לא מכפרא. אם כן לרבנן, דסברי בקלות דתשובה מכפרת לחודיה כדתנן במשנה דיומא (פה, ב), כל שכן דביום הכיפורים לחודא מכפרא, ופשוט.

מכל המקורות הללו אנו למדים שכוונת התורה שאנחנו צריכים לעשות מעשה ולהיות מוכנים לטהרת היום, ודימויי הטבילה עמדו לפני רבותינו בלמדם זאת, כחובת הסרת החציצה מהגוף לפני הטבילה. האדם צריך לרצות להיכנס למקווה כדי שיטהר, לרדת במעלותיו ולטבול את גופו, ובמובן של יום הכיפורים לקיים את מצוות התשובה והווידוי.

הניקוי האישי הוא בתשובה. לכן התשובה היא מצווה מיוחדת ליום הכיפורים, כמ״ש הראשונים, וכמבואר בחינוך שמי שלא התוודה ביום הכיפורים מבטל מצוות עשה. ובכל השנה הוא רק תלוי ברצון האדם לעשות תשובה. וכך כתב בספר החינוך (מצווה שסד):

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה.

ומקור דבריו ברמב״ם (תשובה ב, ז):

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.

הנה לנו שיש חיוב מיוחד לקיים את המצווה הזאת ביום כיפור ולהתוודות, ואז הקב״ה מכפר לנו על כל מעשינו, והטהרה באה בגלל התשובה, בכך אנחנו מאפשרים לביטול הזה אל ה' להתרחש וממילא להיטהר.

החזרה הזאת על עצמה בכל שנה ושנה מעוררת אותנו להתבונן במשמעות של הדברים.

בתורה נאמר (ויקרא טז, לד):

וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה.

מה המשמעות של כפרה פעם בשנה, ואיך אנו מתייחסים לעובדה שאנחנו חוזרים על עצמנו בכל שנה ושנה?

והנה כתב הרמב״ם (תשובה ב, ב – ג) בהגדירו את עניין התשובה:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

הלכה ג

כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט ב את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.

ולכאורה אם חוזרים אנו על עצמנו אין משמעות לתשובה ולכפרה. וראיתי למו״ר הגר״א שפירא זצ״ל בקובץ היושבת בגנים (עמ' סד) שהעיר בזה, ואמר שבספר שערי ציון בשם ר' רפאל הכהן מהמבורג נאמר שאכן אם חוזר אדם לסורו הכפרה בטלה, משום שהתבטלה התשובה, שהרי מתברר למפרע שלא קיבל על עצמו באמת שלא לשוב לזה החטא. אלא שלא הסכים מו״ר עמו וסבר שהתשובה הועילה לשעתה, וכן מבואר במאירי בחיבור התשובה (מאמר א פרק ט) שהדבר דומה למי שיצא מהמקווה ואז תפס שרץ בידו. אלא שיש לתהות לאור משל זה מה דינו של מי שכשהיה במקווה ידע שלאחר עלותו מהמקווה יאחוז שוב שרץ.

ובספר פחד יצחק (יום הכיפורים מאמר כא אות טז) כתב לדייק מדברי רבנו יונה בשערי תשובה שחולק על הרמב״ם וסובר שאמנם קבלה כזאת שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם היא תשובה מעולה במדרגה העליונה, אבל אם מקבל על עצמו דבר זה ואין לנו יכולת של בחינה עד כמה עמוקה היא קבלה זו ובאיזה ניסיונות מסוגל האדם לעמוד מבלי לעבור על החטא, וגם מדת הזמן שיעמוד בכך אינה ידועה ומוחלטת, גם בזה לדעתו יש משמעות לכך ונחשב הדבר כתשובה, אלא שאינה מעולה. אלא שהוסיף הפחד יצחק גם בדעת הרמב״ם שתשובת יום הכיפורים אינה דורשת את אותה מעלה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכך לעולם, ואין צריך לבחון אותה לאורך זמן, וזהו שכתב הרמב״ם (תשובה ב, ו) שתשובת עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים מיד מתקבלת, וזהו מה שאנו אומרים בתפילה ש״יום הכיפורים הזה קץ מחילה וסליחה על כל עוונותינו".

ואולי יש לומר בדיוק לשון הרמב״ם (שם, ז) שפתח בכך שיום הכיפורים הוא "זמן תשובה לכל וכו'", ואחר כך כתב שלפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות, מה שלא הזכיר בתחילת המשפט. ונראה שיש שני סוגי וידויים, וכפי שנאמר בהלכה ב מגדר התשובה שצריך להתוודות ולומר "עניינות אלו שגמר בלבו". מעבר לכך יש דין נוסף של חיוב וידוי שהוא לאו דווקא מכוחה של התשובה אלא חיוב עצמי, שחייב אדם להתוודות על חטאיו ביום הכיפורים, ולפיכך כתב הרמב״ם שיום הכיפורים הוא "זמן תשובה לכל" שזה כולל את הוידוי שהוא חלק מהתשובה. ובנוסף על כך יש חיוב נפרד להתוודות. ואם נכון הדבר עולה שגם אם אדם יודע שאינו מסוגל לעזוב חטאו שצריך הוא להתוודות ולומר את הדברים בפיו לפני ה'.

יש לדייק זאת מדברי הרמב״ם (תשובה ב, ח):

הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי, עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר אף על פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.

והנה המעיין בנוסח הוידוי של הרמב״ם שמופיע בסוף ספר אהבה בכלל יתר נוסח התפילות יראה שעיקרו הוא דומה למה שאנו אומרים היום, ויש בו את פירוט החטאים, וההתייחסות לחרטה על העברה והקבלה לעתיד היא כמעט ולא קיימת, והדבר היחיד שנאמר שם ביחס לזה הוא:

אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי הרי אני לפניך יי' אלהי ככלי מלא בושה וכלימה יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד ומה שחטאתי מחה ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין.

אין בזה לא אמירת חרטה ברורה על כל מה שעשה, וגם הקבלה בעתיד היא בדרך של "יהי רצון מלפניך" שכך יקרה. גם בתפילת נעילה הנוסח דומה למה שאנו אומרים:

בנעילה מתודה כסדר הזה: מה נאמר לפניך יושב מרום כו' כי עונותינו רבו מלמנות כו' מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צדקנו מה מעשינו מה נאמר לפניך יי' אלהינו הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי כל מעשינו תהו וימי חיינו הבל לפניך ככתוב ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, אבל אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך ותתן לנו יי' אלהינו את יום הכפורים הזה קץ מחילה לכל חטאתינו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חוקי רצונך בלב שלם כדבר שנאמר דרשו יי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל יי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ואתה אלוה סליחות טוב ומטיב חנון ורחום ארך אפים ורב חסד מרבה להטיב רוצה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתן ככתוב חי אני נאם יי' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל, השיבנו וקבלנו ומחול לנו וסלח כגודל חסדך, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי' כו', עושה שלום וכו'.

בנוסח זה אנו מתלוננים על כך שאנחנו בסך הכל בני אדם, ואין משמעות לכוחנו וגבורתנו, ולעומת זאת ה' נותן לנו את יום הכיפורים למחילה כדי שנחדל מלעשות דברים רעים ולשוב אל ה', תוך ציטוט הפסוק "יעזוב רשע דרכו וכו'" שבו יש אמירה כללית על עזיבת החטא והליכה בדרך ה'. אין בכל הוידוי של יום הכיפורים אמירה ברורה שהיא מצופה לכאורה מאתנו שבו אנו אומרים שאנו מתחרטים על כך המעשים הרעים שעשינו ומקבלים על עצמנו באופן מוחלט שלא לשוב אליהם.

עוד יש לדייק ולהוסיף את לשון הרמב״ם שלקוחה מדברי הגמרא (שם, ז):

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים, ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה, ואף על פי שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.

ובכן, אם מצוות התשובה היא לומר את מה שגמר בליבו והתחרט על מעשיו וקיבל על עצמו שלא לשוב עוד לעולם, הרי שבתחילת היום כבר קיים את המצווה, ומדוע צריך לשוב ולהתוודות בכל אחת מהתפילות? אלא שיש ללמוד מכך כמו שכתבנו, שביום הכיפורים יש מצווה בפני עצמה של וידוי – הכרת החטא והודאה עליו, שהיא מעבר למצוות התשובה הכללית, ולכן נאמר את הוידוי בכל תפילות היום, ולכן בנוסח הוידוי "שנהגו בו כל ישראל" שטורח הרמב״ם להפנות אותנו אליו שלא כדרכו, אין כמעט חרטה וקבלה בלב, ולכן מדגיש הרמב״ם באותה הלכה שחוזר ומתוודה על עבירות פעמים נוספות בכל יום כיפור אע״פ שעשה תשובה ועמד בתשובתו. וראה עוד למו״ר הגר״א שפירא זצ״ל בקונטרס היושבת בגנים הנ״ל שכתב שגדר העניין הוא הבושה שצריך אדם לחוש על מעשיו, אע״פ שכבר התכפר לו עליהם ביום הכיפורים כדי לכפר לו גם על מעשים אחרים.

ואולי יש להוסיף שחז״ל לא רצו לתקן בתפילה נוסח וידוי של תשובה מלא, משום שידעו שהמון העם לא יכול לעמוד בזה באופן מוחלט, והרי אנו באמת שבים על חטאינו, ובני אדם ששקועים לעתים בחטא ויודעים שלא יוכלו לעמוד ביצרם, ולא רצו לגרום להם שיאמרו דברי שקר, שהרי "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וכו'", וגם לא רצו להרחיק אותם מהתפילה מתוך הבנה שאדם אינו רוצה לומר דברים שכאלה שיודע שאין בהם ממש לפני ה', ולכן תקנו מצוות וידוי שכזאת, שגם בה ביום הכיפורים יש ממד של כפרה. והרי אם לדברי רבי יום הכיפורים מכפר גם לשאינם שבים, וגם לדידן יום הכיפורים מכפר על מצוות עשה ועל לאו שניתק לעשה גם ללא תשובה, כמו שכתבו המשך חכמה והנצי״ב שהבאנו דבריהם לעיל, ק״ו באדם שמכיר בחטאיו ומתבייש בהם, ועומד לפני ה', ויודע שלצערו כי רב הוא עדיין אינו יכול לעקור מליבו את החטא. ולמרות זאת ה' מכפר, אחת בשנה, כדברי הכתוב, וזהו חסד ה' הניצחי שעומד עמנו ביום הזה, חסד של יום הכיפורים.

שוב ראיתי להגריד״ס בספר הררי קדם (יום הכפורים סי' מד אות א) שעמד גם על היסוד הזה שוידוי של יום הכיפורים אינו דומה לסדר וידוי של תשובה, ושם (אות ב) כתב גם כן להשוות את הדברים לדברי רבי, וכן שאינו צריך בוידוי את דברי החרטה והעזיבה. הוא מוצא לכך מקור בוידוי של הכהן הגדול ביום הכיפורים שהוא דין שבכל מקום שבו יש כפרה יש חיוב וידוי אע״פ שאינו מסדר של תשובה, ולכן צריך להתוודות בכל תפילות היום, משום שכל היום מכפר.

ובאמת המעיין בנוסח הוידוי שאומר הכהן הגדול לא יראה בו שום דברי תשובה כלל אלא רק אמירת "חטאו עוו פשעו לפניך בית ישראל, כפר לעוונות וכו' ככתוב כי ביום הזה יכפר עליכם", והוא הוראה ברורה שכן הם פני הדברים. וברוך שכיוונו לדבריו.

בזה שונה היא הטבילה במקווה של יום הכיפורים מהתשובה הכללית של כל השנה. רק יום הכיפורים הוא מקווה, ובמקווה כל מי שעוזב את השרץ נטהר, ועל כן ביום הזה לכל הפחות אנו עוזבים את השרצים, ומקבלים על עצמנו את כל העינויים, והופכים למלאכים, ונטהרים גם אם חלילה כשנצא ממנו נשוב ונאחז בו. ולכן אומר רבי עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתה מטהרים ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים". זהו היסוד לאמירתנו בכניסת היום הקדוש שאנו מתירים להתפלל עם העבריינים, והיינו גם עם אלו שהם עדיין כאלו, זה מצבם וזה תוארם, לא אנשים שבטעות עברו על איסור ובשוגג, אלא הוא איש שעובר על מצוות ה' כהווה ממושך, ולמרות זאת ביום כיפור גם הוא רצוי לפני ה' ית' וגם הוא עומד עמנו בתפילות.

ויחד עם זאת כמובן המהלך הרצוי הוא שיום הכיפורים יהווה קריאת כיוון "למען נחדל מעושק ידינו".

חיבור התשובה למאירי - משיב נפש מאמר א פרק ט

ו כן אמרו190-ט) עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך, רוצה בו שאינך מטהרת עצמך מהם, ר״ל על בלתי היותך גומרת בלב לעזוב החטאים, וזה ממה שיעכב התשובה, ר״ל שאין תשובתו תשובה כלל עד שתהא תכלית מחשבתו בעת התשובה שלא לשוב עוד בה, ואל זה כונו ז״ל באמרם במס' תענית191 -א) אדם שיש בו עברה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טבל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו עלתה לו טבילה שנאמר191-ב) ומודה ועוזב ירוחם וגו', ואומר191-ג) נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, ואמרו ואינו חוזר בו, רוצה בו שאינו חוזר בלבו ממנה אלא שדעתו לשוב בה.

וכן כתב הר״ם191-ד) ז״ל כל המתודה בדברים ולא גמר בדעתו לעזוב הרי דה דומה לטובל ושרץ בידו וגו', והוא שהביא על זה נשא לבבנו אל כפים, שתהיה תשובתנו בלב, ר״ל שנגמור בדעתנו לשוב לעזוב הדרך ההוא לגמרי כמו שאמר191-ה) מכוין אל זה, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ומה מאד נאות המשל לפי הנמשל, כי הטבילה במים הוא דמיון על התשובה, ותפיסת השרץ הוא דמיון על היות מחשבתו לשוב לחטאו, וכשם שהטובל ושרץ בידו לא תועיל לו הטבילה גם בעת היותו במים כן התשובה בלתי גמר המחשבה בעזיבת החטא לא תועיל גם בעת התשובה, כי לא תקרא תשובה אחר שבדעתו אינו גומר שלא לחזור בהם,

חיבור התשובה למאירי - משיב נפש מאמר א פרק ט

ואין מזה המין מי שבעת התשובה גומר בלבו לעזוב דרכו הרעה תכלית עזיבה אבל אחר זה יכריחהו יצרו לשוב לחטוא. וכן תמיד, על דרך מדת אבותינו כמו שקדם לנו192-א) שזה אמנם כבר היתה תשובתו תשובה בעת העשותה והועילה על החטאים הקודמים, ויהי זה בדמיון מי שטבל ואחר הטבילה עלה שרץ בידו, לא שיתפשנו בעת הטבילה, שזה אף על פי שחזר ונטמא כבר היתה טבילתו טבילה והעבירה הטומאה הקודמת, אמנם זאת ההנהגה רעה חולה תורה על בעליה סגנון קשה רע ומר, ימצאו דרכי התשובה על הרחוק בזה הטבע, ולהרחיק זה הענין הזהירו מאד להיות בעל התשובה קונה מדות ותכונות חדשות ומתעורר להרבות בטוב המעשים תמיד, כמו שכיון באמרו192-ב) לב טהור ברא לי אלים ורוח נכון חדש בקרבי, ומלות בריאה וחדוש יפלו בלשון על קנין תכונות חדשות לא היו בלב מקודם, ואל זה כיון הנביא ביעדו לישראל המחילה והסליחה עם תשובתם כאמרו192-ג), וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, אמר192-ד) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, כל זה יורה ההצטרך לבעל התשובה לעזוב גם התכונות הקודמות ולקנות לעצמו מדות חדשות ולהתעורר להטיב מעשיו, כי אם ירגיל עצמו בתכונותיו הקודמות יהיה נקל לכתו בדרכו הרעה, אחר שהוא מחזיק במדות אשר הורגל עליהן, ואל זה כונו ז״ל באמרם בשנוי מעשה שמקרע גזר דינו של אדם, כאמרם192-ה) ז״ל ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם צעקה צדקה ושנוי השם ושנוי מעשה, ואצלי בבאור בשנוי מעשה, שלא סוף דבר שישנה מעשיו הרעים ויחליפם רע בטוב, אבל באורו עזיבת מדות הקודמות אצלו אף אותם שאין חטא בהן וקנית מדות חדשות נכבדות, והוא שהביא על זה ענין אנשי ננוה כמו שאמר שם, שנוי מעשה שנאמר192-ו) וירא אלים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, וכבר העידו שהרמוז במלת מעשיהם הוא התעוררם אל מעשים טובים ומדות נכבדות עם עזיבת חטאיהם כמו שאמרו במס' תענית192-ז), לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים גורמין שכן מצינו באנשי ננוה שלא נאמר וירא אלים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלים את מעשיהם, והוא אמרם על זה תשובה ומעשים טובים, רמז במלת תשובה, העדר העברות והחטאים, ומעשים טובים, קנין מדות נכבדות והטבת מעשים ועזבו לגמרי המדות הקדומות אף במה שלא הוזכרה בהם עברה, והלשון גם כן יורה זה כי מלת מעשה, תאמר על עשית דבר, לא על שלילות חטא, ויהיה פרוש הפסוק שעם עזיבתם החטאים ראה השם קנין תכונותיהם החדשות והתעוררם בהתחדשות הנהגותיהם, והכיר בזה כי היתה תשובתם בתכלית העלוי ורחם עליהם, וזהו האות היותר גדול בתשובת השב, והסתכל איך הפליגו לעורר זה בענין שנוי השם אמרו ז״ל, שישנה את שמו, עד שידמה בעצמו היותו נהפך לאיש אחר193-א) יתעורר בזה לחדש כל הנהגתו ולשנות כל תכונותיו, ויהיה לו שמירה מעולה מחזור לסורו עוד, ועל זה הזהירו בעל התשובה לחפש במעשיו כלם ובדעותיו, ולבער מקרבו כל מדה רעה כענין כעס ושנאה וקנאה ותחרות וליצנות והמיית הממון והתכבדות ובקשת המותרות כמו שבארנו וכמו שנבאר, ושיהא נזהר בהן כהיותו נזהר על גופי העברות, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהן, והמחשבות מביאות לידי מעשה, וכל שכן בעל תשובה שהוא מטבע בהן, וכמעט רמז מן העברה יהיה קרוב בפיו ובלבבו לעשותה, והוא שכון יחזקאל באמרו193-ב) השליכו מעליכם את כל פשעיכם, והנרצה בהשלכה, עזיבה אשר לא תקח עוד והוא שסיים בו השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל כי לא אחפוץ במות המת נאם יי אלים השיבו וחיו.

עיקר מצוות הוידוי עם כניסת היום:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פז עמוד ב

תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית - יתודה שחרית, שחרית - יתודה במוסף, במוסף - יתודה במנחה, במנחה - יתודה בנעילה. והיכן אומרו? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור אומרו באמצע.

איך הוידוי עובד?

התשובה מועילה – עד שיעיד עליו יודע תעלומות. האם זה גדר בתשובה או בכפרה.

אם זה בגדר כפרת התשובה אולי ביום הכיפורים תשובה מועילה גם אם לא שב בצורה הזאת. הרי אנו כל שנה ממשיכים להתוודות על מה שעשינו בשנה שעברה שדומה למה שהיה לפני שנתיים. האם יום הכיפורים אז לא פעל?

מה המשמעות של הקבלה לעתיד?

תוספות יום טוב מסכת יומא פרק ח משנה ט

לפי שהדרך הישרה הוא שיבור לו האדם בעצמו להתקדש ולהטהר. ואז כשבא לטהר מסייעין לו וע״ז אמר לפני מי אתם מיטהרים. ומפני שלפעמים לפי שיצר לב האדם רע עליו לא יוכל להתגבר עליו לכופו ליטהר בתשובה. והוא רחום יכפר עון יעוררהו ובימין צדקו יתמכהו לבלתי ידח ממנו נדח. וז״ש מי מטהר אתכם ובמאי דסיים פתח שנאמר וזרקתי עליכם וזהו בלי התעוררות האדם. אלא הוא ברחמיו מטהרם. וכן זה הכתוב נאמר (ביחזקאל ל״ו). בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו וגו' ואשפוך וגו' ואפיץ וגו' ויבא אל הגוים וגו' ויחללו וגו' לא למענכם וגו' וקדשתי את שמי הגדול המחולל וגו' ולקחתי וגו' וזרקתי וגו' הרי שאמר שאע״פ שמחללין הש״י אפילו בבואם בגלות החל הזה. עם כל זה ולקחתי וזרקתי והדר מייתי קרא דמקוה אמאי דפתח שהש״י מטהר את הבא ליטהר. דהכא כתיב (ירמיה י״ד) אם עונינו ענו בנו וגו' כי רבו משובתינו לך חטאנו מקוה ישראל מושיעו בעת צרה הרי שאחרי שהתודו על חטאם אמרו מקוה וזה דומה לטהרת מי מקוה שמטהרים הבא ונכנס וטובל בתוכם. כן הבא ונכנס תחת כנפי שכינתו יתברך הוא חוסהו בצל כנפיו ומסייעו להטהר כך נ״ל. והש״י ברחמיו יטהרנו מכל טומאתינו. ולבית קדשו יקבץ נפוצותינו. במהרה בימינו. אמן ואמן:

אלשיך על ויקרא פרק טז פסוק לד (פרשת אחרי מות)

והנה הפירוש הזה בכתוב, אחשבה כוונו אותו רבותינו ז״ל בפסיקתא כאשר הובא בילקוט בתהלים סימן לב, וז״ל: אשרי נשוי פשע (תהלים לב א) אמר רבי ברכיה הכהן דהוא מנשי חובינן וסולח לעונינו בכל שנה ושנה, שנאמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל. את מוצא ביום הכפורים בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם ואומר רבון העולמים גנבים הם ישראל. והקב״ה פורט זכיותיהן של ישראל. מה עושה נוטל קנה של מאזנים והוא מעיין את העונות כנגד הזכיות, והן שוקלין אלו כנגד אלו ושתי כפות של מאזנים שוות. והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף עונות ולהכריעה. מה הקדוש ברוך הוא עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפירא שלו. והשטן בא ואינו מוצא שם עון שנאמר (ירמיה נ ב) יבוקש את עון ישראל ואיננו. כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו רבון העולמים נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה (תהלים פה ג). לכך דוד משבחם לישראל שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ע״כ:

אלשיך על ויקרא פרק טז פסוק לד (פרשת אחרי מות)

על כן על העון אמר דהוא מנשי וכו'. והוא כי דרך המלך עם משרתיו עושי רצונו שבעוותם יעבור על פשע. אך אם ישנו וישלשו בחטא אחד לא יאבה לסלוח, כי יאמר הלא מכעיסים אתם אותי פעם ושתים. ולא דעת ולא תבונה לאמר אתמול חטאנו על הדבר הלז ויסלח לנו כרוב רחמיו, ואיך נשוב ככלב שב על קיאו לחטא לו בדבר ההוא בעצמו. על דרך מה שכתבנו שקרה לההוא סמיא עם שמואל כדאיתא במסכת יום טוב (ביצה טז ב), על ששכח שני פעמים מלערב ערובי תבשילין וכעס עליו על ששנה בחטא, ואמר לו לכולי עלמא שרי ולך אסיר. כן הדבר אצלו יתברך, היה הדעת נוטה כי לא יסלח רק על העונות שלא חטאו בהם השנים שקדמו. אך אשר חטאו בהם שנה אחר שנה פעמים שלש או יותר, היה מקום לומר כי לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרבה לסלוח כבר בשנים שעברו הראשונים בעונות עצמם, ולמה שבו לחטא בהנה. אכן כרוב רחמיו עושה עצמו כשוכח את אשר חטאו לו בעונות האלו בעצמם בשנים קדמוניות, וכאילו עתה בזו השנה חטאו בדברים אלו בלבד. וכן יעשה שנה בשנה מדי בא יום הסליחה, ובכולן כן סולח לכל אשר חטאו שנה בשנה, אף אם המה חטאים הראשונים בעצם שחטאו בהם מאז:

וזהו אומרו דהוא מנשי חובינן, שמשכח החובות הידועים לנו כאלו הם חדשים שלא חטאנו בהם בשנים ראשונים. ובזה סולח לעונותינו, כלומר העונות המיוחדים לנו בכל שנה ושנה, שבכל שנה סולח העונות עצמם. ולראיה שאף לאשר שנו וישלשו שנה ושתים חוזר וסולח, הביא פסוק והיתה זאת וכו' שאומר בפירוש אחת בשנה, שאין הלשון ההוא צודק רק בדבר אחד שמתכפר פעם אחת בכל שנה, ולא בחוטא שנה אחת במין אחד עונות ובשני במין זולתם. וגם יורה זה אומרו לחוקת עולם שיצדק חוקת בכיוצא בזה שהוא שאין השכל מחייבו לכפר שהוא על שנותם בחטא. וזהו אשרי נשוי פשע, שהוא שכוח הפשע. וגם הוא ענין סליחה, אלא שרומז היות גודל הסליחה גם אשר שנו וישלשו בהם. ובזה נסתלקה הקושיא הראשונה:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות