פרשת תצא / בן ציון עמר
"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה… זכור את אשר עשה לך עמלק"
הכלי יקר עוסק בסמיכות שבין איסור לרמות במידות ומשקולות לבין ביאת עמלק.
"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" — פירש רש״י: ״הגדולה המכחשת את הקטנה״. הכיצד? הכלי יקר מסביר: החנווני מחזיק שתי אבני משקל, גדולה וקטנה, שוקל לקונים בקטנה ומחלק בגדולה. וכשהקונה מגלה בביתו שהמשקל חסר, הוא פונה לבית דין, והחנווני מראה לדיין את האבן הגדולה, ובכך קובע שהמשקל שבבית הקונה חסר — ומזכה הדיין את החנווני. זו כוונת רש״י: ״הגדולה המכחשת את הקטנה״.
על כך אומרת התורה: ״כי תועבת ה' כל עושה אלה, כל עושה עוול״ — לא רק השוקל ברמאות בשנייה, אלא גם השוקל בראשונה כביכול ביושרה, שחשב שמסתיר את השנייה. שניהם ״תועבת ה׳״.
על הפסוק ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ פירש רש״י: ״אם שיקרת במידות ומשקולות — הוי דואג מגירוי האויב, שנאמר ׳מאזני מרמה תועבת ה׳׳, ויבוא זדון ויבוא קלון, ׳את צנועים חכמה׳ [משלי יא, א-ב]״.
הכלי יקר שואל על כך מספר שאלות: מדוע דווקא על איסור זה בא עמלק? ומדוע זה דווקא תועבת ה'? ומהו הקשר בפסוק לתחילתו — ״את צנועים חכמה״?
הכלי יקר מסביר: כאשר החנווני שוקל בראשונה כביכול ביושר, הוא מסתיר את רמאותו בקטנה על ידי שמראה את הגדולה — מסתיר את רעתו, ועושה כאילו עין הקב״ה אינה רואה את מעשיו במחשך. כפי שאמר המלך שלמה במשלי [כו]: ״שנאה תכסה במשאון, תיגלה רעתו בקהל״. פירש רש״י: ״העושה מעשיו במחשך, סוף שהקב״ה מגלה רעתו בקהל, שיכירו בו שהוא רשע״. וכפי שנאמר בסוטה: ״היא עשתה מעשיה בסתר, הקב״ה מגלה קלונה״ [סוטה ט].
המכילתא בשם ר׳ ישמעאל, בילקוט בשלח, מסבירה שכל הביאות שבא עמלק — בא בגילוי פנים, אבל כל מה שישראל עשו היו בסתר. עמלק בא בגילוי כדי להראות קלונם, כי קוב״ה לא עביד דינא בלא דינא. וכשבא אחיך ליקח את אשר לך — ודאי נאמר: משום שעשקת בסתר, לכן הם חושבים שהם חכמים. והעושים כך, משום ״בא אחיך במרמה לא בחכמה״ — החכם המקיים ״והצנע לכת את צנועים חכמה״, עושה את שקר בצינעא, ואינו נקרא חכם, ע״כ.
כתוב בילקוט, רבי אליעזר אומר על ״היש ה' בקרבנו אם אין״: אם הוא מספיק לנו כל צרכינו נעבדנו, אם לא יספיק לנו כל צרכינו — אין לנו. לכן ״ויחנו ברפידים״ — שרפו ידי הדיינים, כי לא ידעו להוציא מה שחמסו בסתר בדין, ולא היה להם ברירה אלא לרמות זה את זה.
לכן דווקא מדוע היה עמלק חותך מילותיהם וזורקן כלפי מעלה, כאומר: הא לך מה שביקשת — אם כן כשיש רמאות, מה תועלת במילה כשלא תכליתה להסיר את ערלת הלב. ״ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים״ — אותם הנחשלים שהיה הענן פולטם מחמת חטאם, כי ״דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״ השכינה, ולא קיבלה אותם. ולא היו נשואים על כנפי נשרים, רק אלה שהיו בתוך הענן.
מדברי הכלי יקר למדנו עד כמה יש להיזהר במידות ומשקולות, ולמשא ומתן באמונה יש השלכות מסוכנות על כלל ישראל.
שבת שלום.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה