ה״ב
מלאכת מפשיט
משנה מסכת שבת פרק ז משנה ב
השוחטו והמפשיטו והמולחו והמעבד עורו והמוחקו והמחתכו, הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, והצד צבי. שיעור המלאכה ה.
משנה מסכת שבת פרק ח משנה ג (דיני הוצאה)
קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שהיא שמע ישראל. עור כדי לעשות קמיע. דיו כדי לכתוב שתי אותיות. כחול כדי לכחול עין אחת.
רמב״ם הלכות שבת פרק יא
הלכה ה: המפשיט את העור חייב… כדי לעשות קמיע.
הלכה ו: המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי זה תולדת מפשיט… וחייב.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יא הלכה ה
[ה] המפשיט העור מן החיה חייב כדי לעשות קמיע וכו'. ובגמרא (שם ע״ח:) פ' המוציא (שם ע״ט) וכל המלאכות הנעשות בעור שיעורן כך, והסוגיא מוכחת שהוא הדין בהפשטתו שלא נא, כמה לעבדו. כשם שהמלאכות הנעשות בצמר יש להם שיעור אחד, ומ״ש המולח ואחד שהמליחה מין עבוד גדול בכלל. וכבר הזכרתיו בפרק ז (מ״מ ה׳ ע״ה:) מולח היינו מעבד היינו. הרבה הקשו על הבנת הדברים.
חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל לב-לג סעיף א
אבל הקולף עור מעובד, נתבאר לקמן במלאכת מוחק.
2. היתרים להפשטת עור עוף ודג
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכא סעיף כו
המפשיט את העור הוי אב מלאכה, והיה במשכן שהפשיטו עורות אילים מאדמים ועורות התחשים, ותולדתו המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף [רמב״ם פי״א הל' ו'], ושיעורו שאם הפשיט כדי לעשות קמיע חייב.
ולי נראה דעור עוף ודג הוי אב מלאכה הפשטת עור. ואין לומר דלפ״ז לאחר הבישול יהא אסור לפשוט העור ג״כ, דלהדיא אמרינן בשבת [ק״ח. ] שיש להן עורות, ומעשים בכל יום לאוכלה ולאכילה. וזהו דבעת שאוהב העור פושטה מעט מעט ואוכלה, לא שייכא הפשטה כמו מלאכת הברירה שאינה ברירה בעת האכילה, וה״נ בעת האכילה אין איסור בורר דקיי״ל בסי' שי״ט ובורר ואוכל.
ועוד דלאחר בישול הוויין כבשר, ואפילו באלו שעורותיהן כבשרן לענין טומאה, אבל קודם בהפשטה, מ״מ לענין הפשטה בשבת הוה אב מלאכה.
שו״ת אור לציון חלק ב פרק לא הערה יג ב-
בשו״ת זית רענן יג. כתב חמודי דניאל שאם מוצא נוצות בעוף בשבת אין להוציאן, משום איסור גוזז, וכן כתב בשו״ת זית רענן א' סימן א' אות י״ב, ח״א, והובא בכף החיים בסימן ש״מ אות ט״ו, ע״ש. ואין נראה כן, שבעור מבושל לא שייך איסור גוזז, דאל״כ איך מותר להוציא עור מעוף מבושל.
אלא ודאי כיון שהעור הוא הפשטת עור, הרי העור אינו נחשב עור לענין איסור אב מלאכה בשבת, שהרי העור שהתבשל מטמא טומאת אוכלין, כמ״ש הרמב״ם בפרק ב' מהלכות טומאת אוכלין שלאחר הפשטה נחשב אוכל, ע״ש. וה״ה שלגזוז נוצות מעור מבושל אינו גוזז, ומשום איסור בורר אין לחוש, כיון שהנוצות מחוברות לאוכל דרך גידולם ומוציאן בזמן האכילה, וכמו שנתבאר לעיל בבאורים לתשובה ה', שבכהאי גוונא אין איסור בורר, ע״ש.
עם זאת, נדונה בפוסקים הסרת עור מבושל, כמו הסרת קלי, ערה פרק ג חלק א (אורחות חיים מפרי ה). ורל״צ דן עם זאת. הסרת עור מבושל לאכילה, אם ראויה לאכילה, והוי כב, חותך חתיכה גדולה ממש כבשר, ולא שייך בזה בורר. אך "מציין שאין המציאות זו השכיחה, דאא״כ הוא איסטניס, העור הוא חלק מהבשר. מובא באו״ח בעוף שצלוי, ונדון כן בפסק״ת שלעולם אינו אוכל, שי״ט. שכא).
3. חידוש דין הפשטה באדם, ושיעור הפשטה בימינו
חשוקי חמד מסכת מנחות דף סג עמוד ב
מפשיט
כשצריכים לקחת עור להשתלה, יש ממי לקחת. במקרים של כוויות בדרגה שלישית, חייבים להשתיל עור ע״י בולים [פיסות עור] מרובעים. ישנם ג' אפשרויות: א. לקחת את הבולים מגוף החולה. ב. ממתנדבים חיים. ג. מנפטרים.
כאשר חייבים לעשות זאת בשבת, ממי קל יותר לעשות זאת?
תשובה: יש לדון תחילה אם יש איסור תורה במפשיט בעור האדם, שמא האיסור הוא רק בבעל חיים, ויעוין בשאלת יעב״ץ (ח״א סימן מא) שדן לגבי ניתוחים בשביל להתלמד, ובתוך דבריו כתב: באמת נראין הדברי' מהסתם שבאין ספק לידי הפשט העור גם כן, אם בתחלת הניתוח או בסופו, כדי לעיין יפה בכל הגידין והוורידין והעורקים… א״כ ודאי יצטרכו לבא למלאכת קמיע.
גם שמעתי שכשגמרו לנתח מת אדם מחלקין ללומדי ההפשטה עורו, ששיעורו קטן מאוד כדי קמיע. באשר מחזיקין אותו לסגולה ידועה, מכל מקום נראה שהאמת הוא כך שאינן נמלטין ממלאכת הניתוח, אם מקפידין גם הניתוח הפשט שהוא אב. והתשובה בזה שהחיתוך הרי הוא אב מלאכה…, ב׳שבת חייב א' חטאות או ב' בקצרה. וכן מפורש בדבריו שיש מלאכת מפשיט גם באדם, וכמו שהארכנו בחשוקי חמד עמ״ס שבת (דף קח ע״א) ומדברי הבית אפרים (או״ח סימן כב) עולה כן.
ומעתה יש לדון אם עדיף להפשיט מהמת או מאדם חי. והנה הרמב״ם כתב (פי״א משבת): ״ה״ה המפשיט" חייב כדי לעשות קמיע… ואיזהו מוחק, המעביר שער או צמר מן העור מאחר מיתה עד שיחליק פני העור". וכתב בספר כלכלת השבת (אות כז) שכוונת הרמב״ם במה שכתב מיתה, ללמד שאם עושה כן מבעל חי שבחיים, פטור שאין דרך טויה מטויה, גרע דלא. ולפי זה לכאורה עדיף ליטול מן החי שבחיים, יעו״ש.
מלבד החשש של איסור הנאה מעור המת. ויעוין עוד בספר יסודי ישורון (במלאכת מפשיט) ששאל מדוע בפריעת עור המילה אין חיוב משום מפשיט, ותירץ על פי סברת התפארת ישראל הנ״ל דמפשיט מבהמה בחייה פטור, דאין חיוב דמפשיט. לכן בפורע עור המילה אין משום הפשטה, שם עיין.
והקשנו על כך בחשוקי חמד עמ״ס שבת הנ״ל, דלכאורה דבריו אינם מובנים, דהפשטת בעלי חיים הוי אכזריות ולכן נחשבת לשינוי, משא״כ במילה שכך מצותה ותיקונה. אכן על עצם השאלה יש לתרץ, כלומר דמלאכת הפשטה היא תיקון עור לשימוש, ואילו במילה עור המילה הולך לאיבוד. ואין על זה שם הפשטה.
ויעוין במנחת סולת (מלאכה ל) שדן בשאלה זו ותירץ כמה תירוצים מדוע אין איסור מפשיט במילה: א. זה רק חצי שיעור. ב. זה נעשה מאדם. ג. עור הערלה אין עליו שם עור. ועוד דן שם שכל מפשיט באדם יתכן שאין עליו שם הפשט, כי אם כן העור אסור בהנאה ולא ראוי לכלום, אלא נאמר שעור האדם מותר בהנאה.
והנה לגבי לקיחת עור אדם לצורך השתלה בימינו, נראה שיש בזה איסור תורה, הפך לדרך העולם שכל הרופאים נוהגים כך. וממילא נראה שכאשר לוקחים את העור מאדם חי, או מאדם מת, למעשה נראה שעדיף לקחת את העור מאדם חי, שבזה לכו״ע העור מותר בהנאה ולא עוברים על איסור נוסף של הנאה מהעור.
והנה לגבי לקיחת העור מהחולה או מאדם בריא אחר, נראה שאין עדיפות לקחת את העור מאדם אחר, מפני שהרי בעת ההפשט הוא מקלקל, שהרי לוקח את העור כדי לרפא אדם אחר, ואם יקח את העור מהחולה עצמו, כי מפשיט ממנו את העור כדי לתקן אותו, אדם, וממילא יש בזה איסור תורה. אמנם יש לדון בסברא זו, דיתכן שגם כאשר מפשיט אחד ומקלקלו כדי לתקן אצל השני יש בזה איסור תורה, ואולי דומה למבואר בשבת (דף קו ב) שחובל ומבעיר שמקלקל בחבורה וצריך את הדם לכלבו, לשיטת רש״י שם אין זה מקלקל. אכן אם מפשיט את העור מאדם אחר, בעניננו זה אינו מקלקל כי אין ז
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה