הערל זה לבבם והיה
שעברה בשבת, בקשבתי לא כי קודשנו הילת נ, שליחות של לנסיעה קראתי — 48 שעות בארץ צרפת.
יש לי דודה שכמעט כל המשפחה שלה (משפחת אמי) — יהודיה לאם בת — מתבוללים, כולל אותה בת דודה שניה שלהם, חוץ מאיתנו. הם גרים בעיר בורדו, עיר בגודל גיל 13 שהגיע לה בן לז׳אן פיליפ, מתוק.
כדרכן של עיירות יהודים מאוד מעט — כמו פתח תקוה — בית כנסת עם 1500 מקומות, ישיבה באירופה (מהגדולים), בלי מניין ובלי בוקר. למה נסענו? לנטוע בלב של רפאל הקטן את הקשר ליהדות, לעשות נטיעות.
הוא לא היה פה ולישראל אפילו פעם, ובקושי שמע על המצוות המפורסמות. כשהבאתי לו חנוכיה מסבתא, לקח לו זמן ועזרה לזכות מה השימוש שלה. והשאלה שעסוק הייתי בה בכל המסע (אין טיסה ישירה לשם): מה צריך לעשות כדי לקרב אדם ליהדות ולזהות ולמסורת שלו? בשיעור מלומד? בשירי שבת? בקידוש, בדרשה, בסיפור ומתנה איזו בלילה? עד שיגיע לתשובה? ובמובן הרחב: איך מחזירים בתשובה? לקנות לו?
ויש לנו מצווה בפרשה שמסדרת את התורה, ש״השדה עץ הוא האדם": ״וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֹ֣ץ מַאֲכָָ֔ל וַעֲרַלְתֶֶּּ֥ם אֶת־עָרְלָת֖ו אֶת־פִּרְי֑ו שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִָ֗ים יִהְיֶֶּ֥ה לָכֶֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֶּ֥א יֵאָכֵֽל. ״ מרגע הנטיעה עוברות שלוש שנים שבהם לא נהנים ממנו, ועוד שנה של נטע רבעי, ורק אחרי חמש שנים של מאמץ: ״וּבַשָּׁנָֹ֣ה הַחֲמִישִָׁ֗ת תֵּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְיָ֔ו. ״
תהליך שנוגע לנפש — בקירוב של אדם, בתהליך של חינוך ילדים, של שינוי אופי בעצמי, ארוך ומורכב — לא רואים תוצאות מיידיות. רואים את הפירות אחרי חמש שנים לפחות.
כמו ילד שיושב לארוחת ערב ואמו אומרת לו: תאכל, תגדל. הוא מודד את גובהו לפני השינה, קם בבוקר ב-6, מודד, ורץ לאמא להגיד לה שהוא לא גדל כלום!
לא רק עם החתן, אלא גם בן דודה בן 30 שהיתה עבודה הרבה עוד שם בצרפת, ועוד בת דודה שמחה שהבן גדול. וכמו שהבנתם, ההיצע של יהודיות לא גדול — ספר בית נוצרי בעיר ליון.
הרמב״ם במורה הנבוכים מבאר את טעם מצוות ערלה — שהיו עובדי עבודה זרה נוהגים בפירות בשלוש השנים הראשונות לגידולם. ואפשר להסביר — חוסר הבנת התהליך שזה מתוך כאן ומיד, הכל.
האמת היא שנכון, הטכנולוגיה הצליחה בהכנת אוכל מהיר, כביסה, העברת מסרים ודברים הרבה עוד — אבל נפש האדם נותרת תהליכית.
נחזור לרפאל. המורכבות היא לא רק במובן הזמן, אלא גם באופן החינוך. איך פועלים על הנפש? דרשה? שיעור? חוויה משותפת? כל התשובות נכונות.
בליל שבת מסרתי דרשה בצרפתית, בנויה על חיבור לשורשים, ודיברתי אל האנשים — אתוס, פאתוס, לוגוס — דיברה לתלפיות. אפילו אחד מהרב קהל ריחפו קצת, אבל הנער ומשפחתו ביקש שאביא לו את הכתובה. כשהגעתי לקשר לעם ישראל, הזמנתי את חתן המצווה בר, ובעצת גיסי הענקתי לו שרשרת זהב עם מגן דוד, וראיתי דמעה של האמא — שמשהו קרה.
ואנחנו לא יודעים מה כל דבר פועל ואיך, אבל אז פעלנו בכל המישורים. מנין עלינו דברי הרבי מקוצק: ״והיו הדברים האלה על לבבך״ — לפעמים הדברים לא מתיישבים, לא נכנסים ללב, ובבוא העת הלב נפתח על הדברים ונופלים הדברים אליו ישר.
ומפה שיעור לכל אחד מאיתנו, נלך בדרך ונשקיע: גדולי החכמים, וסוף הפירות לבוא.
ובכל זאת, אשתף אתכם ברחמים כל שזכיתי לראות: ב-20: 30 הייתה שם מנחה קטן פרי. ב-19: 30 כבר נסמו עלמה, התפזרו כבר מזמן, ונשארתי לדבר שעות עם הנער. שאלתי אם הוא רוצה להישאר למנחה, שכן הוא ישב על התפילות כולן לביתה. ענה. האמא נראה שעושה בשבילה להתבונן כך, ואני לצידו היטב. בתפילת עמידה במנחה ראיתי שאמא כבר נסעה, והחלטתי לא לשבת לצידו.
לראשונה עוצם עיניים וממלמל כל תפילה אותו — לאבא שבשמיים שהי: ״והיה לבבם זה ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים ייתן מי. ״ אמן.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה