כספים שמיטת מצוות וגדר אני משמט אמירת │ טבדי בנימין הרב
מ ו רש״י חלוקת ה דבר מ״וזה המשנה בפירוש הרא״ש אריאלי הגר״א וביאור - מש״יטה
1 טו. דברים
)(א שְׁמִטָׁה תַעֲשֶׁה שָׁנִים שֶׁבַע: מִקֵּץ הַשְמִטָּה דְבַר וְזֶה )(ב כָּל שָּמוֹט ָּיֹדו מַשֵּׁה בַעַל בְרֵּׁעֵּׁהו יַשֶה אֲשֶר אֶת יִגֹשׂ לֹא
רֵּׁעֵּׁהו לַה שְׁמִטָׁה קָׁרָׁא כִי אָׁחִיו:'וְׁאֶׁת
2 ח משנה י פרק שביעית מסכת. משנה
! כן פי על אף לו: אמר אני. משמט לו: יאמר בשביעית, חוב המחזיר ממנו, יקבל - השמטה." דבר טו״וזה (דברים )שנא'
! אעפ״כ לו: אמרו אני. רוצח להם: יאמר לכבדו העיר אנשי ורצו מקלט לעיר שגלה רוצח בו כיוצא - שנאמר מהם יקבל
הרוצח." דבר יט״וזה )(שם
3 ב עמוד לז דף. גיטין
לחבירו חוב המחזיר התם: תנן
בשביעית- לו שיאמר צריך משמט
כן- פי על אף לו אמר ואם אני, יקבל
השמטה דבר וזה שנאמר: הימנו. ,
הכי דאמר עד לי' ותלי רבה: . אמר
אל לו נותן כשהוא אביי: , איתיביה אלא לך, נותן אני בחובי לו יאמר
נותן אני ובמתנה הן שלי לו יאמר
. לך דאמר עד נמי ליה תלי ליה: אמר
. הכי
4. רש״י שם
בשביעית- לחבירו חוב המחזיר ואח״כ שביעית עליו ועברה נוהגת שהשביעית בזמן דקי״ל אני משמט למימר צריך הוה לא דא״כ עצמה בשביעית שהחזירו ולא החזירו
בסופה אלא משמטת שביעית. אין
אני משמט ל. ו שיאמר המלוה צריך-
- כן פי על אף לו אמר ואם לך להחזירו רוצה. אני
שמיטה. של דיבור לומר צריך - השמטה דבר וזה שנאמר
בו לחזור רוצה היה אם - ליה ותלי פי על אף ליה דאמר עד ידו גברה אם עץ על יתלנו
. כן
- הכי דאמר עד לך נותן אני במתנה בע קת דינא בבי דלא יגוש לא משום כאן ואין
חוב. משום ולאו ליה
5. הרא״ש תוספות שם
וזה שנא' הימנו יקבל אעפ״כ לו אמר ואם
. פירש״י השמטה דבר דיבור לו שיאמר צריך
שמטה. של
יקבל דא דמשמע הכי משמע לא ולישנא
קאי. הימנו
איצטריך, לא לאיסורא קרא ועוד דממילא
הימנו, לקבל דאסור שמעינן כתיב דהא
ידו" משה בעל כל "שמוט.
דא לפרש נראה הילכך קאי. הימנו יקבל
י אנ משמט וישנה לו שיאמר צריך אין וה״פ: סגיא. ראשונה בפעם אלא שניה פעם. .
6 גיטין על שליט״א אריאלי אשר הג״ר. שיעורי
בעל כל דשמוט העשה בגדר הכא הראשונים דפליגי מבואר לכאורה
ידו: משה אוסרו דהתורה הוא האיסור גדר ראשונים ושאר דלרא״ש
" יגוש ד״לא הלאו מענין ואי״ז החוב, לקבל - התביעה על אוסרו דהלאו
" ד״שמוט העשה אבל והנגישה, החוב. לקבל אוסרו -
ומשו״ה אני" לומר״משמט המלוה צריך מיוחדת ילפותא שום בלי
- החוב להחזיר הלוה כשבא החוב, לקבל לו דאסור דהיינו ואדרבה
ואח סג״י אחד דבדבור הסיפא על ילפותא דצריכים לקבל. לו מותר כ. .
אב " ד״שמוט דעשה דלמד כרחך על רש״י ל מלקבל, אוסרו אינו - אלא להחזירו בא אם אבל יגוש דלא לאו האיסור דרך על תביעה איסור זהו
אני" לומר״משמט צריך דמ״מ ילפותא צריכים וע״ז לקבל לו מותר.
ה״גר לשי' ראיות הנ״ל הרא״ש לשיטת ביחס אריאלי א
7 ד פרק גיטין מסכת. רא״ש
בסופה אלא משמטת שאינה פי על אף בשביעית פרוזבול כותבין דאין והא " המקראות: ע״פ הטעם לפרש נראה שבע מקץ
ידו." משה בעל כל שמוט השמטה דבר וזה שמטה תעשה שנים
אלא משמטת שביעית דאין ילפינן דקרא מפשטיה " השמיטה דבר "וזה שמיטה", תעשה שנים שבע כדכתיב״מקץ בסופה
- אלא שאינו – השבע בסוף ידו" משה בעל כל "שמוט. שום לגבות בודקין דין בית אין השמיטה שנת כשהתחלה מיד אבל
יגוש דכתיב״לא הלוה ליגוש לו אין בעצמו המלוה וגם חוב " לה שמטה קרא כי רעהו ואת אחיו 'את - שנכנסה מיד
י לא השמיטה אני. משמט לומר צריך אין מעצמו הלוה יפרע אם אבל גוש.
שביעית. כשנכנסה מיד פרוזבול לכתוב נזקקין אין כך החוב לגבות נזקקין שאין וכמו
8 ח משנה י פרק שביעית מסכת. רא״ש
- בשביעית חוב המחזיר פירושו: הכי אלא שביעית, של אחרון ברגע אלא משמטת אינה דשביעית דוקא לאו - שביעית - שביעית עליה שעברה לאחר שביעית באיסור כלומר להשמיטו: עלי צותה התורה אני", לו״משמט יאמר
רוצ אני אעפ״כ הלוה לו אמר ואם ממנו… לקבל מותר לך ליתנם ה דבר" שנאמר״וזה ומדכתיב״זה" בעלמא דיבור כלומר
דבר וזה שנאמר וישנה הדבר את יאמר לא דקתני רוצח גבי במכות בתוספתא כדמוכח אחד דבור אלא צריך שאין דריש
ראשון: דיבור אלא לך אין הרוצח
ראשונים בעוד הנ״ל מחלוקת של תליה
9 - תעז מצוה ראה פרשת החינוך. ספר שביעית בשנה כספים השמטת מצות
בזאת האזהרה ונכפלה ידך. תשמט אחיך את לך יהיה ואשר ג'], ט״ו, [דברים נאמר זה ועל השמטה, בשנת החובות לעזוב
אחת מדבר, הכתוב שמטות בשתי בתוספתא ואמרו ידו, משה בעל כל שמוט השמטה דבר וזה ], ב [שם, שנאמר 'המצוה, כספים שמטת ואחת קרקע. שמטת
… זה על ועובר זה עשה ביטל הבית בזמן שביעית שנה עליו שעברה חוב על חברו את ותבע כמו לאו על עובר שהוא מלבד
תע״ה [מצוה השם בעזרת זה בסדר ]שנכתוב עליו עברה ששביעית דין הבית ידעו ואם דרבנן. איסורא עביד קא הזה ובזמן, הא דאוריתא, שעבודא לן וקימא דרבנן עכשיו כספים שהשמטת פי על ואף הזה. בזמן ואפילו כלל, אותו לנגוש נזקקין אין
הפקר דין בית דהפקר מטעם תורה, דבר לדחות חכמים ביד כח יש שבממון דבר דבכל הלכתא. איפסיקא
10. ויובל שמיטה הלכות רמב״ם א ט,
שנאמר בשביעית המלוה להשמיט עשה מצות
, ידו משה בעל כל שמוט עליו שעברה חוב והתובע את יגוש לא שנאמר תעשה לא על עבר שביעית
אחיו ואת. רעהו
11 א א, שבת הלכות. רמב״ם
שנאמר עשה מצות ממלאכה בשביעי שביתה כ״ג+ +שמות
מלאכה בו העושה וכל תשבות, השביעי וביום ביטל עשה מצות
על ועבר תעשה לא שנאמר כ+ +'שמות מלאכה כל תעשה לא
והרא רש״י מחלוקת ליה "ו״תלי בדין "ש
12. גיטין מסכת רא״ש יט ד,
דאמר עד ליה ותלי רבה אמר אם העץ על יתלהו פרש״י הכי על אף שיאמר עד ידו גברה
כן פי נהירא ולא כן דאם
שמטה. תורת בטלת
כלומר ליה ותלי לפרש ונראה יושב תלויות עיניו יהא שיאמר עד ומצפה וכן כך גבי (ה״ז) בירושלמי מפרש משמט לומר וצריך דתניא הא רב אמר הונא רב אמר אני והימין רפה] [בשפה לו אומר אביי איתיביה לקבל פשוטה לו יאמר לא לו נותן כשהוא שלי אלא לך נותן אני בחובי אמר לך נותן אני ובמתנה הן
הכי דאמר עד ליה ותלי: ליה
13 סז סימן משפט חושן. ב״ח
דאינה נראה שמטה תורת בטלת כן דאם רש״י פירוש על הרא״ש שהקשה מה ומיהו
כלל, קושיא
משמט המלוה ליה ואמר בשביעית חוב במחזיר אלא ליה דתלי בגמרא אמר לא דהא
– אני
מצות קיים כבר הרי אני משמט המלוה ליה ואמר חובו לו החזיר דכבר כיון ודאי דהתם
שמטה השמטה," דבר שנאמר״וזה השמטה, היא שמטה של שהדבור שקיים וכיון
כן, פי על אף שיאמר כדי ידו גברה אם עץ על לתלותו יכול שוב המצוה מעצמו שהלא שמטה מצות לקיים אלא אינו אני משמט דאמר המלוה של זה ודבור החוב לו החזיר ולא כן פי על אף לומר אלא עליו אין שהרי נתן שכבר המעות ליטול יחזור זה ולמה
כן. פי על אף שיאמר עד עץ על לתלותו יכול והלכך המעות ליטול
וכיון כדי עץ על לתלותו למלוה רשות לו אין עיקר כל ו חוב הלוה לו החזיר לא דאם כשהחזיר בזו למימר ליכא כן אם מעצמה בסופה משמטת דהשביעית חובו לו שיחזיר לו יחזיר כשלא נוהגת שמטה תורת שהרי שמטה תורת בטלת כן דאם וכו' החוב לו
החוב.
נ ולפיכך ונשכר… זריז ז״ל כרש״י דהמיקל ראה
אשר ב״ר בחיי רבנו ודעת החזרה, ואחרי לפני היראים בעל שיטת
14 רעח סי'. יראים
זמן שכל מלוה פי על אלא לעכבו לוה רשאי אינו שביעית עליו שעבר וחוב חובו לו שישמיט לדין מלוה יזמין לוה אלא לפרוע חייב מלוה השמיטו שלא
חכמים צוהו כאשר אני משמיט לומר למלוה יחייבו וב״ד היוצר צוה כאשר לחבירו חוב המחזיר ב'] [ל״ז בהשולח לה ומייתינן שביעית בסוף כדתנן וזה שנאמר ממנו יקבל אעפ״כ אמר ואם אני משמיט שיאמר צריך בשביעית כדתניא ב״ד, יכפוהו אני משמיט לומר המלוה רוצה אינו ואם השמיטה. דבר
בע״ח פריעת על א'] [פ״ו בהכותב בכתובות למיעבד בעי לא אי שהיא מצוה שאמרו כגון עשה במצות אבל תעשה לא במצות בד״א תניא א״ל מאי מצוה
נפשו שתצא עד אותו מכין עושה ואינו ולולב סוכה עשה. לו
דקרא דשמטה ונ״ל מחילה אינו ולא יניח פירוש שישמיט הקב״ה צוה אלא
יתבענו הכתוב שמיטה שכל יגוש ולא שמוט דכתיב מעצמו לו שיתן עד
בקרא מחילה ולא הנחה דכתיב תניח. פי' ונטשתה תשמטנה והשביעית
לעולם חובו זה על יעכב שלא הלווה על מוטלת לעולם הלואה לכך הי רשע. לוה ליה הוה כן עשה ואם לאוצרו בתיבתו
דתנן והא אני במתנה אלא לך נותן אני בחובי לו יאמר אל לו נותן כשהוא אני בחובי לומר רשאי אינו שהרי עליו מוטל החוב דאין דמשמע לך נותן
הוא דיבור לשון ותיקון נותן נגישה די י על משמע בחובי אמר דכי נותן- לו. נותן נגישה ידי על שלא ונראה ניכר הדבר שיהא במתנה לומר שתיקנו
אינו, שזה שוב לי ונראה שחייב פלו' על אנו מעידין מכות בתחילת דאמרינן משמטת שמיטה אם שנים עשר עד אמר והוא מיד ליתנה זוז מאתים לחבירו
בעי דכולהו שנים עשר הלואת לשלומי, שמוט אלא מידי. לא ותו הוא מחילה
15. ג, מכות א-ב
שהוא פלוני באיש אנו מעידין מתני'. לו ליתנן מנת על זוז אלף לחבירו חייב
מכאן אומר והוא יום שלשים ועד, מכאן
שנים- עשר ועד אדם כמה אומדים נותנן בין זוז, אלף בידו ויהיו ליתן רוצה ועד מכאן נותנן בין יום, ל' ועד מכאן
שנים. עשר
.'גמ: שמואל אמר יהודה רב אמר
שנים- לעשר בירו ח את המלוה שביעית
, משמטתו קרינן לא דהשתא גב על ואף
יגוש לא לידי אתי ס. וף יגוש, לא ביה
רוצה אדם כמה אומדים: כהנא רב מתיב מכאן ליתן בין בידו, זוז אלף ויהיו ליתן
עשר ועד מכאן ליתן ובין ום י ל' ועד
; שנים
נמי כולהו משמטתו, שביעית אמרת ואי
ליה! שלומי בעי
הב״ע- רבא: אמר המשכון על, במלוה המלוה דתנן: לב״ד, שטרותיו ובמוסר
לב״ד- שטרותיו והמוסר ון, המשכ על משמיטין. אין
16 ב פסוק טו פרק ראה פרשת דברים בחיי. רבינו
שמטה עליהם שעברה מעותיו לכשיביא אני, משמט ללוה המלוה לו אומר ח) י, (שביעית רז״ל: אמרו, . השמטה דבר וזה הלוה לו אמר: אם - ממנו המלוה יקבל לפרעך, רוצה אני ברבית שעשה כמו חובו את יפרע שלא ללוה הכתוב הזכיר שלא
, ללוה אזהרה שהיא לאחיך", תשיך "לא כ) כג, (דברים שכתוב: , כענין לשניהם שמנע למלוה אלא הזהיר לא בשמטה אבל
פרעונו… על להכריחו בעצמו אדנות ינהוג ולא לפרעו הלוה את יגוש שלא
מדעתו- הלוה לו הביא אם אבל שעברה חוב למלוה שהמחזיר ט) י, (שביעית רז״ל: ואמרו מידו, לקבל למלוה לו מותר
שתאכל תראה לו ולומר לביישו המלוה אפשר מחזיר אינו ואם הימנו נוחה חכמים רוח שביעית. עליו חנם. מעותי
עציב דהוה רבה של ממעשהו ראיה
17 ב עמוד לז דף. גיטין
רבה ביה מסיק הוה מניומי בר אבא דהוא מרתא בר אבא אני משמט ליה: אמר בשביעית, ניהליה אייתינהו, זוזי,
אשכחיה אביי אתא ואזל. שקלינהו עציב, דהוה אמר
מעשה הוה הכי ליה: אמר מר? אמאי. עציב ליה:
ליה אמר למר? זוזי ליה אמטת ליה: אמר לגביה, : אזל אני משמט ליה: אמר לך? אמר ומאי ליה: אמר. אין. אמר לא. ליה: אמר כן? פי על אף ליה ואמרת ליה: אמר מינך שקלינהו הוה כן פי על אף ליה אמרת ואי, ליה:
כן פי על אף ליה ואימא אמטינהו. ניהליה מיהת השתא
שקלינהו כן, פי על אף ליה ואמר ניהליה אמטינהו אזל מרבנן צורבא בהאי דעתא ביה הוה לא אמר: מיניה,
. מעיקרא
18 טו ענין (למאירי) אבות מגן. ספר
רבא ביה דאסיק מניומי מר באבא ב) ל״ז (גיטין שאמרו מה
זוזי…
בכך, עציב היה לא נוהג היה חיוב מדין אם וודאי הרי שא״כ ט״ו (דברים וגו' דבר יהיה פן לך השמר בעצמו מקיים היה
השמטת מצד אותו יודעים ו הי שבעריסה קטנים …שאף )'ט ההלואות.
ולמדת מעשה, ואנשי חסידים אלא בו נוהגים היו שלא אלא
חיו. ב מתורת לא כן נוהגים היו בעלמא ולזכר חסידות ואף אלא ארוך, לזמן מקום לו היה לא זו וחסידות סופרים מדברי למקומות בסמוך ישיבות ישראל חכמים שקבעו זמן שכל האמור כענין א״י סביבות שהיו במקומות ואף א״י של
ומעשרות… בתרומה
היראים כשיטת נוספים מקורות
19 ח משנה י פרק שביעית מסכת. ר״ש
בשמינית, א״נ שביעית, של אחרון ביום בשביעית- חוב המחזיר טו (דברים דכתי' משמטת שביעית של אחרונה )דשעה
– לפרוע רוצה אני אעפ״כ הלוה לו אמר אם אני, משמט המלוה לו."ואמר שנים שבע "מקץ יקבל. דתלי בהשולח ואמר
לקבל. פשוטה והימין רפה בשפה אני משמט לו דאומר (שם) בירושלמי הכי. דאמר עד ליה
20 ח משנה י פרק שביעית מסכת טוב יום. תוספות
הר״ש. כ״כ לך. לפרוע רוצה אני כו' א״ל הר״ב פי' כו- אעפ״כ לו 'אמר
משמט, אינו א״כ - בפרעון יקבל דאם הוא תימה ודבר " אני שאמר״משמט מהני ומאי. כן עושה ואינו - ברייתא ובגמרא
לו יאמר אל לו נותן כשהוא [שם] בחובי במתנה כן לו יאמר אלא לך נותן אני סוף בח״מ עיין הפוסקים ופסקוה ך ל נותן אני
ס״ז. ]סימן
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה