בן איש חי שנה ראשונה כי תבוא כו
והנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול מלוה לחבירו סך מה, עשרה גרוש או פחות או יותר, ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול כיון שהלוהו אחר זמן הפרוזבול, ואז אחר ר״ה כשיביא לו חבירו המעות לפרעו יאמר לו "משמט אני" ולא יקבלם ממנו, ויאכל הלוה ולחדי במעות אלו, והמלוה לחדי במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל.
ותהילות לאל ית' הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדא״ד יע״א [יכוננה עליון אמן / יגן עליה אלוהים], הדפסתי שטרות של פרוזבול וחלקתי אותם לכמה בני אדם ועשאום, וגם למדתי אותם שיעשו כן להלוות אחר זמן הפרוזבול סך מה ולקיים המצוה בפועל כאמור לעיל, אשריהם ישראל אוהבי מצות ה' ועושים אותם בשמחה:
וגם אם לוה אדם מחבירו ככרות לחם אפילו ככר אחד נוהג בזה דין שמיטה, על כן טוב שתלוה האשה יום ערב ר״ה ככר או שתים או שלש לחברתה, ואחר ר״ה כשתפרע לה תאמר לה משמטת אני, והרי זו מקיימת מצות שמיטה, . . , וכן עשו קצת נשים פה עירנו יע״א כי דרשתי דבר זה בעזה״י ברבים אשריהם ישראל:
***פוסקי אשכנז חלקו האם ליישם את עצתו של הבא״ח***
שו״ת שבט הלוי י ר [הרב שמואל הלוי ווזנר (אוסטריה 1914 - בני ברק 2015), רב שכונת 'זכרון מאיר' בב״ב וראש ישיבת 'חכמי לובלין']
ואם להשאיר הלואה אחת בלי פרוזבול לקיים משמט אני משנת חסידים היא ואין לדרוש כן ברבים מטעם ידוע.
תשובות והנהגות ו רפ [הרב משה שטרנבוך (לונדון 1926), העדה החרדית ירושלים]
שולחן שלמה שביעית [הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך]
דיני שביעית (אלול התשס״ז) אות מו
נשאל רבנו הגרש״ז האם יש ענין להלוות וענה בכתב יד "מהיכי תיתי"
***פוסקי המזרח חלקו אם זו עצה מדוקדקת או הידור חביב**
מאמר מרדכי - שביעית מאמרים סימן כה
ויש לשאול: מדוע תיקן הבן איש חי לעשות פרוזבול על ידי הלואה של סך כל כך פעוט, וכי אם ירצה מאן דהו להלוות בעין יפה ולהשמיטו אחרי כן לא הוי "ליחדי וליחדי"? ! אלא שרצה מרן זיע״א להרויח שעל ידי השמטה זו לא יפסיד הלוה את "דעת חכמים", שהרי את החוב לא מחזיר, ולכך תיקן שההלואה תהיה בסך מינימאלי באופן שחכמים לא יקפידו אם לא יחזיר הלוה. והכל עשה רבנו בעל הבן איש חי במתכונת מחושבת ומדוייקת שמקיפה את כל פרטי הדין וההלכה בענין זה…
בנוסח הפרוזבול שהדפסנו כתבנו (באות כ'): "תיקן הרי״ח הטו״ב זיע״א, שמצוה על אדם להלוות לחברו סכום מסוים לפני ר״ה ע״מ שיחזיר לו לפני השקיעה בער״ה, או אפי' אם הלוה לו סתם, אנן סהדי שלכך התכוין. ואחרי ר״ה כשיחזיר לו את החוב, יאמר: משמט אני. וכן תעשה אשה שתלוה לחברתה סוכר, לחם, וכדו'".
שו״ת יביע אומר ט חושן משפט ג
וע' בספר בן איש חי (פר' כי תבא אות כו) שכתב, שהנהיג בבגדאד, שאחר זמן שיעשו הפרוזבול, ישתדלו להלוות סך מעות. . ונראה דס״ל כהב״ח וסיעתו, שאילו לרוב האחרונים. . שכיון שסתם הלואה שלשים יום, ולא ניתן לתובעו, והשתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש, הוי כדין המלוה לעשר שנים שאין שביעית משמטתו, וא״כ אין כאן שום מצוה על המלוה לומר משמט אני, דהא קי״ל שאינו משמט. [אלא אם כן יקבע לו זמן בפירוש, שעליו להחזיר לו ההלואה בערב ר״ה קודם חצות. . ].
וקורא אני על הרב, אוהב מצות לא ישבע מצות. [ראה נוב״י יו״ד קכד]
עצת הבא״ח שנויה במחלוקת מכמה סוגיות, ביניהן:
***הלוואה בתוך ל' יום***
מכות ג ב
תנא, המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות משלושים יום
ירושלמי י כט
עאל רב יהודה ואמר טעמא: 'קרבה שנת השבע שנת השמיטה'. לא היא שנת השבע לא היא שנת השמיטה. מה ת״ל: 'קרבה שנת השבע שנת השמיטה'? שלא תאמר כל ל' יום אינו רשאי לתובעו, לאחר ל' יום בהשמט כספים הוא ולא יגבנו, לפום כן צריך מימר: 'קרבה שנת השבע שנת השמיטה'.
אור זרוע ע״ז קכג
ולפי מה דפרישית לעיל דיום אחרון של שביעית - משמט, יש לי ללמוד, דהמלוה את חבירו בחצי חודש האחרון של שביעית, דאין נשלמים לו ל' יום עד שמינית - דאינו משמט, דאע״ג דאתי לידי 'לא יגוש' בשמינית, השתא מיהא ביום אחרון של שביעית ליכא 'לא יגוש' ואינו משמט…
ב״ח סז [וכן קצות החושן (סז ד) ותומים (סז טז)]
ומ״מ בסתם הלואה שהיא לשלושים יום - שביעית משמטת בסופה, ואפילו לא הגיעו עדיין שלושים יום דקרינן ביה 'לא יגוש', דדוקא במלוה לזמן קבוע לא קרינן ביה 'לא יגוש'…
***הלוואה במאכל***
שו״ת חיים שאל ב לח
המלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה הוי דומיא דהלואת כסף ושביעית משמטת. לא מיבעיא אם זקפו עליו במלוה במעות שאמר לו דמי כך מדות חיטים או מדות שמן או דמי כל כך ביצים או אגוזים אתה חייב לי דהוי ממש זקפן עליו במלוה ושביעית משמטתו. אלא אף שא״ל הרי הלויתי כך וכך מדות חיטים או כל כך שמן ויין או כ״כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה. ולא זו בלבד אלא אפי' ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן ויין שהלוהו השביעית משמטת. דלא דמי לשוחט הפרה והנך דמתני' דבעי זקפן עליו במלוה, משום דהנך לא באו בידו מעיקרא בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו ודאי שהשביעי' משמטתן.
***הרחבת התקנה למיזמים של צדקה - האמנם? ***
תשובות והנהגות ו רפ [הרב משה שטרנבוך (לונדון 1926), העדה החרדית ירושלים]
קטיף שביעית כה ל
במיזם 'נדיבי ארץ' מלווים סכום כסף לקרן על מנת שהלוואה זו תישמט בסוף השמיטה. כנגד כל סכום שאדם שומט ישנם בנקים שמוסיפים סכום דומה, וכך מסייעים למשפחות שרובצים עליהן חובות כבדים לצאת ממעגל החובות.
***הדרכה סמלית מטעמים קבליים***
שו״ת רב פעלים א - סוד ישרים יא
ילמדנו מה טעם יש לשמיטת כספים בשביעית בחוצה לארץ, והלא שם אינה נוהגת השביעית בעבודת הארץ, ועוד ילמדנו למה אינה משמטת אלא רק בסופה. ושכמ״ה.
תשובה. שאלות אלו גם אנכי נתעוררתי בהם, ובדברי רבינו האר״י זלה״ה לא מצאתי להם טעם, ואני איני כדאי ואין בי כח לחדש טעם לזה, ושאלתי מאת ידידינו הרב החסיד מהר״א מני נר״ו, אם מצא איזה טעם לזה והשיב וז״ל, לפקד״ן דשמיטת כספים הם מטלטלים מענף המתפשט מן המלכות, שלאחר שנתקן עולה לשרשו ויש עילוי, לכן יש לו דין שמיטה שדוקא במקומו בחו״ל אין לו עילוי.
ומה שכתבת למה אינה משמטת אלא בסופה בודאי הגמור שכל דבר אין מעלתו אלא דוקא בהיותו שלם, ולכן אחר תשלום השנה שנגמר תיקונה משמטת עכ״ל, ולא הבנתי דבריו בזה.
ובספר אשל אברהם על המצות, כתב טעם למה אינה משמטת אלא בסופה, אבל לא כתב טעם למה שמיטת כספים בלבד נוהגת בחו״ל, שכתב וז״ל וע״פ הסוד צא״ל כמו שששת ימי החול אף על פי שיש בהם בחי' מוחין דאחור ופנים דאחור, ובחינת מוחין דאחור ופנים דפנים, כולם נקראים בחינת אחור לגבי יום שבת קודש, שכל בחינותיו בחינת פנים, ועם היות שכלול מהכל כן שנת השמיטה לגבי ששה שנים, שכל הששה שנים נקראים בחינת אחור, ואף על פי שכלולים מאחור ופנים כנז', נקראים בחינת פנים לגבי כל הששה, ושכל יום מהשנה השביעית בחינת פנים לששה ימים שכנגדה שבששת השנים, וכל יום משבעה שנים אינו נגמר תיקונו עד בא יום שכנגדם שבשנה השביעית, וכבר ידעת שהו״ק בכל מקום שהוא הם נקראים מטלטלין, וכמבואר בדרוש ששה שנים ויום אחד שמקחו של קטן מקח וממכרו ממכר, ואח״כ אין פרצוף הנוקבה נבנה כי אם ע״י ירידת החסדים בכל גופא דז״א, ונמתקין הגבורות שביסוד ועולין החסדים אח״כ עד המוחין בו, ואז נשלם בנין המלכות כמבואר במקומו, ובפרט בדרוש אטב״ח. ועל כן בהשתלם הששה שנים, והגיעה שנת השמיטה, צריך לכל אחד להשמט כספיו למלכות, כי הגיעה תכלית תיקונה, ודי למבין עכ״ל,
ודברים אלו עדיין צריכין הבנה אצלינו, והשי״ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי״ר.
שו״ת תורה לשמה תנט
שאלה אם קיים אדם מצות עשה אשר עתה אין לה חיוב מן התורה רק מדרבנן אם נשלם בזה המצוה שעשה או אם עדיין חסר ממנה הואיל ולא קיימה בחיוב מן התורה. יורנו המורה ושכמ״ה.
תשובה כתב מורנו זלה״ה בשער הגלגולים וז״ל ודע כי האדם צריך שיקיים כל התרי״ג מצוות ואם חסר אחת מהם עדיין נפשו חסרה כפי שיעור המצוות שחסרו ממנו ואמנם הרמ״ח מ״ע נחלקים לחמשה חלוקות:
הא' הם המצוות אשר האדם נמנע מלקיימם כגון מצות שהם תלויות בזמן שביהמ״ק היה קיים כמו הקרבנות וכיוצא בהם - ואלו אין האדם חוזר בגלגול עליהם לקיימם כי מה תועלת יש בגלגול אמנם כשיבנה ביהמ״ק יקיימם.
הב' הם המצוות שיכול האדם לקיימם כמו ציצית ותפלין וכיוצא בהם - ואלו אם לא קיימם צריך בהכרח שיחזור להתגלגל פעמים רבות עד שישלים את כולם באופן כי מי שכבר נתגלגל וקיים קצת מצות די לו בגלגולו זה כשקיים המצוות החסרות ממנו שלא קיימם מעולם כלל, ודע כי כשיתגלגל על כך אפשר שיחטא ויבואו על ידו עבירות רבות,
הג' הם המצוות שאין חובה לקיימם אא״כ באה לידו כגון תרומות ומעשרות ושלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריהם - ואלו ג״כ מוכרח שיתגלגל לקיימם אמנם כיון שלא הוצרך להתגלגל אלא לסיבה זו מובטח הוא שלא יחטא בזה הגלגול הב'.
הד' הם המצוות שאין יכולת בידו לקיימם אא״כ כאשר האלקים אנה לידו כמו פדיון הבן ויבום וחליצה או גט שאינו מחוייב וכיוצא בזה, יש בהם חלוק: כי אם לא נזדמנו לידו אינו חוזר להתגלגל אבל יבא בסוד העיבור לפי שעה בלבד עד אשר יקיים אותם ותכף מסתלק מן העולם והולך לו, אבל אם באו לידו ולא קיימם אז מוכרח הוא להתגלגל. .
ודבר ידוע כי תרומות ומעשרות בזה״ז הם מדרבנן ואפי' בזמן בית ב' בימי עזרא הם דרבנן דבעינן ביאת כולכם. . ועכ״ז נראה מדברי רבינו ז״ל שמועיל קיומה בזה״ז ולא הניח זה בכלל חלוקה הראשונה של הקרבנות,
מיהו נראה שאם לא קיים מ״ע של ציצית מימיו בצמר רחלים שהוא חיובו מן התורה ורק קיים בצמר גפן וכיוצא שחיובם מדרבנן, הנה מאחר דהוה אפשר לו לקיים מדאורייתא ולא קיים כי אם מדרבנן צריך שיבוא בסוד העבור לקיים זה מן התורה אבל אינו צריך להתגלגל.
***
אורות התחיה ה
לכן מלאי חיים הם לנו הזכרונות האצורים בזכר שאנו עושים, ע״פ המסורת וע״פ תקון סופרים, ע״פ קבלת אבות מקדם או ע״פ שריד מעיקר חיוב דין תורה, . . מצומקים נראים לנו עתה הדברים, צורה דלה יש להם מבחוץ, אבל חיים וענין רב הם מלאים בפנים.
אנו מערימים על שמירת השמיטה במכירה לנכרי את הקרקעות, מקיימים את נתינת המעשרות לכהן וללוי ע״י תקון שאין בו הפסד גדול לנותן, ולא ריוח גדול למקבל, מברכים ומפרישים, ופודין את המעשר השני הראוי להאכל בקדושה בעיר המרכזית הקדושה והחיה, המקום אשר בחר ד', לב האומה לכל זרמי חייה, "משלמים פרים שפתינו", שפך שיח תחת סדרים חיים, במשטר חי וקים, המלא הוד ויפעה, שירה וזמרה עז וחדוה.
אבל אלה הגרגרים הזעירים כח צמיחה גדול גנוז בהם, אל כל מה שהם עורגים, מכל מה שהם צומחים בעבר, ואת כל מה שהם עתידים להצמיח להבא. כל זה כלול בהם באופן טפוסי, וכן הם פועלים בחשאי על הנשמה המקימת, פועלים להלהיב בהתמדה אש קודש לאהבת הארץ באלה המניות של קדושה, ביתרון האלהי הדתי הלאומי והמוסרי הכלול בכל המעשים הללו, ומחנכים את העם בימי שפלותו לרוח גדלו.
זאת השכילה כנסת ישראל ובניה בוניה ולא חדלה להגשים את זכרונות חייה אלה בפועל, כמה שאפשר לה בארצות נודה, ובצורה יותר נכרת ומתפשטת בשובה באיזו צורה שהיא אל מקומה, אל חבל נחלתה. . לזאת אנחנו שואפים לחדש עלינו ימים קדמונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. הנה ישננו שנת תרדמה לאומית משך גלות ארוכה וקשה מאד, כוחותינו הלאומיים נשארו אז בלועים בקרבנו פנימה, מבחוץ הכול נעשה מקומט ומזוקן, אבל מבפנים טל החיים הולך וזורם.
וכל אשר נוסיף להתבונן במהותן של המצות התלויות בארץ כולן ונראה כמה רחוקות הן מאתנו, כמה חיינו צריכים להיות בתנאים יותר בריאים וחזקים עד שיהיו אלו המצות מתקיימות בהם, כן יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקיימו בתור זכר לדבר, זכר קודש, זיכרון לחיים שלמים שיבואו לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים, ואשר בקיימנו אותן עכשיו הננו מעשירים את נשמת אומתנו באותה אש הקדש אשר תהיה לשלהבת הקדש מלאת החיים לעת חיה.
כשאנו מקימים עתה מצות תרומה ומעשר, גם בשעה שאין לנו כל היסודות הממשיים שמצות אלו בנויות עליהן, "לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו", הנה החזיון מתיצב לפנינו והננו מתמלאים רוח שירה רוממה בתעופת נשרים, לעומת האורה של הימים המאושרים המחכים לאומתנו על אדמתנו הברוכה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה