באב בתשעה ואבלות אנינות טבדי בנימין הרב הגר״א▪ בשיטת
כאונן התנהגות הקרקע- על מפסקת סעודה
1 א ל, תענית.
של מנהגו היה כך רב: אמר יהודה רב אמר באב תשעה ערב אילעאי: ברבי יהודה רבי תנור בין ויושב במלח, חרבה פת לו מביאין של קיתון עליה ושותה ואוכל, לכיריים,
לפניו מוטל שמתו כמי, מים. ודומה
2. ט הלכה ה פרק תעניות הלכות רמב״ם
חסידים אבל מדאי, יתר לסבול יכולין שאינן העם כל מדת היא זו לבדו לאדם לו מביאין היו באב תשעה ערב מדתן, היתה כך הראשונים ושותה ואוכלה וכירים תנור בין ויושב במים ושורה במלח חרבה פת
לפניו מוטל שמתו כמי ובכיה ובשממון, דאגה ב מים של קיתון עליה ערב אכלנו לא ומימינו מזה, קרוב או לעשות לחכמים ראוי וכזה
בשבת היה כן אם אלא עדשים של תבשיל אפילו תבשיל באב. תשעה
3 צ אות ה פרק תעניות הלכות מיימוניות הגהות.
מכאן נהגו המפסקת בסעודה קרקע ע״ג: לישב
4 א ל, תענית תוספות.
וצר מקומו לשנות יך רגיל שהוא של מנהגו שהיה כמו בו לאכול ואכל שישב אילעאי בר' יהודה רבי מקום לכיריים תנור בין ט״ב ערב
מנוול. שהיה
5 סק״ו תקנ״ב יהודה מטה.
ר של מנהגו כמו בו לאכול רגיל שהוא מקומו 'לשנות דצריך כתבו והתוספות ע״כ מנו. ול מקום לכירים תנור בן שישב אלעאי בר יאודה
ר״ל כ״כ מחמיר יהודה דר' דכיון הדין. מן מיהא מקום שינוי לן בעי אנן ולפ״ז
קרקע, ע״ג לישב א״צ מקומו משנה אם ושפלה ענייה סעודה שהוא מינכר. דבהכי
6. קנא סימן הדשן תרומת
לאו או מנעליו לחלוץ צריך המפסקת בסעודה? שאלה:
דא״צ יראה. תשובה:
הוא נהג וכן דצריך, כתב גדולים ה מן דאחד גב על ואף לא קרקע ישיבת דבעי דכיון לדבר טעם ונתן, בעצמו סנדל חליצת בלא קרקע ישיבת. אשכחן גדולים שאר מ״מ
הכי. נהגו לא
סעודה דבעי דהא נראה הענין דלפי משום דבריהם ונראין
עייל לא אכתי דהא, אבילות מטעם לא קרקע ישיבת זו
ומש״ה ושפלה, ענייה דה סעו דבעי אלא באב, תשעה ישיבת נמי בעי ולכך ויין, ובשר תבשילין שני אסרינן
דוכתין בכמה כדאמר חשובה שאין נמי נימא דבהא קרקע.
ואוכל מיסב הסעודה. לחשיבת
הסעודה שפלות אין בהסיבה לעולם נהגינן דלא ולדידן
שייכי לא מנעל חליצת אבל. קרקע ע״ג ביישוב אלא ניכר
לגרועי או לסעודה. לאחשובי מידי
נראה ועוד דמקמיה אנינות לסעודת דמיא סעודה דהאי בר יודא כרבי הספר לשון משמע והכי היא. אבילות כאלו לו ודומה לכירים תנור בין יושב והיה דקאמר אילעאי
אנינות והיינו לפניו, מוטל. מתו
ואינו בשר אוכל ואינו ואוכל מיסב אינו תנינא אנינות וגבי
לדידן המפסקת סעודה כמו ממש והיינו י…ין, שותה
7. ז סעיף תקנב חיים אורח ערוך שולחן
נהגו מנעליו לחלוץ צריך המפסקת)(ואין בסעודה קרקע גבי על לישב פ״ה ורמב״ם מיימוני.)(הגהות
8. ז סעיף תקנב סימן חיים אורח הגר״א ביאור
שפל מקום כו' אלעאי בר ר״י כמו כו'. : נהגו
תה״ד וכ' ט״ב. דיני עדיין לנהוג צריך דאין כו'. ך צרי ואין מוטל שמתו כמי ודומה כמש״ש אנינות במקום זו דסעודה
.'כו אבילות במקום. ות״ב
שותה ולא בשר אוכל ואינו ואוכל מיסב אינו אמרינן ואונן אלא ניכר הסעודה שפלות אין בהסיבה רגילין שאין ואנו יין
לפניו מוטל שמתו "ז כ אבל שמחות וכמ: סכת קרקע ע״ג ופי כפויה מטה ע״ג ולא זקופה מטה ע״ג לא ישן 'אינו
ס״ה. שמ״א סי' בי״ד וע' קרקע ע״ג ישן אלא בתה״א
גב. על אף ד״ה שם ועתוס' אונן גם מנעלים חליצת אבל
דכתובות פ״א בתוס' וע' חייב. אינו
הגר״א לשיטת באב בט' הארץ על הישיבה מנהג
9 ב עמוד כו דף ית תענ מסכת בבלי תלמוד.
בתוכה- להיות באב תשעה שחל שבת בשמחה. ממעטין אב משנכנס מותרין ובחמישי ומלכבס. מלספר אסור
באב- תשעה ערב השבת. כבוד מפני בן שמעון רבן יין. ישתה ולא בשר יאכל לא תבשילין, שני אדם יאכל לא
חכמים לו הוד. ו ולא המטה, בכפיית מחייב יהודה רבי ישנה. אומר: גמליאל
11. ב עמוד ל דף תענית מסכת בבלי תלמוד
חכמים לו הודו ולא המטה בכפיית מחייב יהודה. רבי
תהא מה ומניקות עוברות לדבריך, יהודה: לרבי לו אמרו תניא:
ביכול אלא אמרתי לא אני אף להם: אמר. עליהן?
ומודים יכול, בשאינו לחכמים יהודה רבי מודה הכי: נמי תניא
ביכול יהודה חכמים. לרבי
בינייהו-? מאי כשאמרו כדתניא: מטות. שאר בינייהו איכא
המטה- לכפות כולן המטות כל אלא כופה הוא בלבד מטתו לא
כופה. הוא
עיקר כל חכמים לו הודו ולא דידן, כתנא הלכתא רבא: . אמר
11. רש״י שם
ומניקות- עוברות על לישן יכולות שאינן
קרקע. גבי
לו שאפש. ר ביכול-
בינייהו- מאי ביכול לו מודה דזה, כיון
יכול בשאינו לו מודה. וזה
מטות- שאר בהן שוכב שאינו, שבבית, בכפיית במתניתין דמחייב יהודה ר'
המטה- מטות בשאר ביכול נמי, קמחייב מטות שאר ולא כופה מטתו סברי: , ורבנן
אבל גבי. וכדתניא
12 תענית מסכת (וילנא) ירושלמי תלמוד. ד פרק
מיטה גבי על ישן ולא מיטתו את כופה לא אינו לפניו, מוטל שמתו כמי עשו דרבנן. טעמון מה יהודה רבי אמר יאות
. כפויה
13 יא הלכה ה פרק תעניות הלכות שמח אור.
אחר פירוש דסובר נראה הירושלמי שיטת והנה …
א״ר יאות ה״ו), פ״ד (תענית הירושלמי דז״ל במשנתינו.
מ״ט יודא, לא אינו לפניו, מוטל שמתו כמי עשו דרבנן,
כפויה מטה ע״ג ישן ולא מטתו את. כופה
מיניה דלעיל הא על דקאי דמפרש כוונתו ואמתת
יאכל לא תבשילין, שני אדם יאכל לא ט״ב ערב במשנתינו
ולא המטה, בכפיית מחייב ר״י כו', יין ישתה ולא בשר
ערב על אי ק הירושלמי דלשיטת וברור חכמים, לו הודו
פוטרים וחכמים המטה לכפות מחייב יהודא שר', ט״ב,
ולא נקבר לא שעדיין לפניו, מוטל כמתו הוי ט״ב דערב
הרמב״ם כמו״ש וסיכה, רחיצה לענין אבלות עליו חלה
כאונן הוי ולכן כו', דוד רחץ שלכן אבל, מהלכות פ״א
יין שותה ואינו בשר אוכל ואינו המטה, מכפיית, שפטור
א ל, (תענית בר״י רי״ש כדברי ברחיצה ומות.)ר
ובסיכה ברחיצה אסור אבל כמו הוי ט״ב משהגיע אבל
המטה בכפיית. וחייב
קנ״א (סימן הדשן תרומת בשם מביאין זו סברה )ומצאתי
ברור בירושלמי הפירוש אולם. ונהניתי,
מובן צריך הירושלמי דברי ברי״ף שהובא מה, ולפ״ז
ע״ב (שם דתניא כלל, נוהג דאינו משמע דילן )דבגמרא
ודו״ק עליהן תהא מה ומניקות. עוברות
תקנ״ט סימן הגר״א בביאורי זה מצאתי. שוב
14 או״ח שו״ע. ג סעיף תקנט
שיצאו אחר מיד ספסליהם על לישב נהגו (ועכשיו מנחה תפלת עד לארץ הכנסת בבית יושבים ויומו, באב תשעה ליל
חצות קודם מעט עד הקינות עם ומאריכין שחרית, .)מבה״כ לאורו לומר אחד נר אם כי בלילה, נרות מדליקין אין
ואיכה. קינות
15. ג סעיף תקנט סימן חיים אורח הגר״א ביאור
רבא ר ואמ לו, הודו ולא המטה בכפיי' מחיי' ר״י כמ״ש א״צ מדינא …אבל כו 'ליל דידן. כתנא הלכתא
כמש״ל במנחה מקילין. ולכך
אר״י, יאות שם דגרסינן כן. לנהוג צריך דמדינא מ' שם ובירושלמי דרבנן מ״ט ע״ג ישן ולא מיטתו את כופה לא אינו ברי״ף. וכ״ה לפניו. מוטל שמתו כמי עשו
במ כמ״ש כפויה. מטה ע״ג לא ישן אינו לפניו מוטל שמתו כ״ז אבל שמחות סכת
קרקע, ע״ג ישן אלא בתה״א ופי' כפוייה, מטה ע״ג ולא זקופה מטה וכדאמרינן
מיסב. אינו ס״ה שמ״א סי'. ועי״ד
איתא ואם כו' ומניקות עוברות לדידך דאמרינן כן משמע לא דידן דבגמ' אלא
קשיא. נמי לדידהו
וזה כו' כמי עשאוה דאמר המפסקת בסעוד' אלא דל״פ משמע דבירושלמי ועוד
דוקא ס״ז. תקנ״ב סי' וכמש״ל אלעא בר דר״י בעובדא כמ״ש המפסקת. בסעודה
באבל הנוהגים הדברים כל נוהג אמאי דא״כ כן, לומר א״א בת״ב אבל נעילת (כגון
בועל. סד״ה א' ד' דכתובות פ״א ועבתוס' א״צ, אונן והא )הסנדל,
מ דידן לגמ' 'אבל את״ב דקאי כו ומניקות עוברות 'דאמר לא לישב א פורת הך ואי
פריך.
לדברי מיהו סנדל, חליצת רק אסור, שאבל כ״ד באונן שנוהג שכ' הר״פ צריך כי
את״ב, וקאי שפיר, אתי - המת צרכי אחר לחזור שנוהג במ״ע חייב אינו נמי ולכך
אסור. מדינא וא״כ בהן, חייב אינו האונן שגם האבל
לפניו מוטל שמתו כאדם ומספידין שם במ״ס וכן כאונ אלמא היום: כל חשיב ן
16 שם אליעזר דמשק.
ליה מדאמרי מגמ' הדיוק דקם רק משמע כו' עוברות לדבריך לר״י גבי על לישב כלל א״צ דלרבנן
קרקע, לדידינו, גם תקשי דאל״כ למעלה. רבינו כמ״ש
על פליג דידן דגמ' וש״מ הירושלמי.
ד י״ל אמנם אמ לא זה רק בגמ' ו ר ר״י מודה שם דאיתא הברייתא לפי
ומודים יכול בשאינו כמים לח דטעמא הרי כו' ביכול לר״י חכמים
יכול. משום
כתנא הלכתא דאמר לרבא אבל
- כו 'דידן חלוק אין דלמתניתין י״ל יכול בין לחכמים בין לר״י בין כלל
יכול. אינו או על רבנן דפליגי והא
משום הוא טה המ בכפיית ר״י כמ״ש ן כאונ דומה דת״ב דס״ל
ב ירושלמי.
וקם ג דעכ״פ דינא לר ם ע״ג ישן בנן
מדינא. קרקע
הרי״ף שיטת יישוב
71. תענית רי״ף א י,
מחייב יהודה ר' ישנה אומר רשב״ג יין ישתה ולא בשר יאכל ולא תבשילין שני אדם יאכל לא באב תשעה ערב מתני'
חכמים לו הודו ולא המטה: בכפיית
בכפיית חייב ואינו אבלות נוהג דאינו לפניו מוטל שמתו כמי אוהו עש חכמים לו הודו לא שמואל אמר יהודה רב אמר 'גמ. . המטה
18 ו הלכה ד פרק תענית מסכת קרבן שיירי.
לפניו מוטל שמתו כמי עשאוהו חכמים לו הודו לא שמואל אמר אר״י בפרקין הרי״ף כתב לפניו. מוטל שמתו כמי עשו
המטה. בכפיית חייב ואינו אבילות נוהג דאינו
כתב שפ הר״ן ירא: הוא. מבואר וטעות פוסק בשום ולא בגמרא לא אינן הללו דברים כפיית עד שמואל אמר שמן ונ״ל
ע״כ וכו.'… שמואל שמו המגי״ה ואותו הגה״ה, המטה
תמוהים… ודבריו דה״ק, מבוררים הרי״ף ודברי כאן, מפורש והדבר לפניו מוטל כמת שעשאו לפי חכמים לו הודו לא לכך
'וכו.
הגר״א מסקנת ע״פ גאון- יהודאי רב ודברי הגמרא שון ל יישוב
19 ב עמוד ל דף תענית מסכת בבלי תלמוד.
באב- בתשעה ושותה האוכל כל אומר: גמליאל בן שמעון רבן אידך: תניא ושותה אוכל כאילו
הכיפורים. ביום
אב- ב בתשעה מלאכה העושה כל אומר: עקיבא רבי לעולם ברכה סימן רואה. אינו
וחכמים ירושלים- על מתאבל ואינו באב בתשעה מלאכה העושה כל אומרים: רואה אינו המתאבלים כל משוש אתה שישו אהביה כל בה וגילו ירושלים את שמחו שנאמר בשמחתה,
מתאבל ושאינו בשמחתה, ורואה זוכה ירושלים על המתאבל כל אמרו: מכאן עליה. ירושלים על
- בשמחתה רואה. אינו
באב- בתשעה יין ושותה בשר האוכל כל: הכי נמי תניא על עונותם ותהי אומר הכתוב עליו
. עצמתם
21. רש״י שם
בשר האוכל כל בתשעה יין ושותה הכתוב עליו באב עונותם ותהי אומר
עצמותם על- באב, בתשעה בסעודה כלומר בה. המפסיק
21 ר״ח. תענית ב ל,
בט ושותה האוכל 'כל אומר ר' ביוה״כ ושותה אוכל כאלו. באב מלאכה העושה אומר עקיבא ר' ברכה סימן רואה אינו באב בט' מלאכה העושה והכ״א לעולם. בשמחת רואה אינו באב בט' וגו את שמחו שנאמר 'ירושלים המתאבלים כל משוש אתה שישו על מתאבל שאינו כל עליה.
. בשמחתה רואה אינו ירושלים
וכל הכתוב עליו באב בט' האוכל עצמותם על עונותם ותהי. אומר
עצמותיו. על חקוקים עונותיו
22. רי״ף ב י, תענית
בתשעה מלאכה העושה כל אומר ר״ג ר״ע לעולם ברכה סימן רואה אינו באב באב בתשעה ושותה האוכל כל אומר הכפורים ביום ושותה אוכל כאילו אינו בט״ב ושותה האוכל כל וחכ״א
רואה וכל ירושלים של בשמחתה ורואה זוכה ירושלים על המתאבל ירושלים את שמחו שנא' בשמחתה האוכל וכל וגו' אוהביה כל בה וגילו
יין ושותה בשר ט״ב בערב עונותיו ותהי שנא' עצמותיו על לו חקוקין
עצמותם על: עונותם
23. יהודאי לרב פסוקות הלכות
באב ט' הלכות גאון
אומ עקיבה 'ר' ושותה כל האו כל ביום ושותה אוכל כאילו בת״ב
הכפורים העושה כל אומרים וחכמים בשמחתה רואה אינו בת״ב ומלאכה את שמחו שנאמר ירושלם של
אוהביה כל בה וגילו. ירושלים
יין בו ושותה בשר האוכל וכל עוונם ותהיא שנאמר חקוקין עוונותיו
על המתאבל וכל. עצמותם על בשמ ורואה זוכה חתה ירושלים וגו. ירושלים את שמחו 'שנאמר
מהר״ל ע״פ ויישוב סולוביצ׳יק הגרי״ד קושיית
24 קמה סי' ח״ב קדם הררי סולוביצ׳יק, גרי״ד.
בכפיית חייב אינו ט״ב וז״ל תקנ״ה סי' באו״ח כתב הטור והא באבילות. נוהגות שהן הראש בעטיפת ולא המיטה
בט״ב- נוהגות באבל הנוהגות מצות כל דתניא לענין ההוא
הנוהגות תעשה לא מצות
כפיית כגון שבאבל עשה מצות לענין אבל תניא, באבל
הראש- ועטיפת המטה. לא
והרא״ש בתוה״א הרמב״ן. י מדבר ומקורו
רק וחייב דאבילות ממצוות פטור למה ביאור צריך והנה
דאבילות. בל״ת
לו שיש הרי״ף שיטת דמביא תקנ״ט בבהגר״א דעיין ונראה
המטה בכפיית מחייב יהודה ר' בגמ' גי' לא הודו ולא חכמים לו הודו לא שמואל אמר יהודה רב אמר חכמים
ואינו אבילות נוהג דאינו ו, לפני מוטל שמתו כמי שעשוהו
ע״כ המטה. בכפיית. חייב
הרמב״ן שי מובן. ולפי״ז
ומי דאונן תוה״א] [בס' דוכתי בכמה לרמב״ן ס״ל דהנה פטור והוא אבילות. באיסורי מחוייב לפניו מחטל שמתו
אבלות דיני (לגבי שת״ב כיון כן ואם אבילות. )ממצוות
אבילות איורי רק ע״כ לפניו, מוטל שמתו כמי עשאוהו כפית חיוב בו אין וא״כ אבילות. מצוות ולא בו נוהגים דמתו והרי״ף הרמב״ן דלפי ונמצא הראש. ועטיפת המיטה
ת״ב של היום בכל נוהג ואנינות לפניו. מוטל
' בבי עיין … כמי הוא שת״ב במסקנתו תקנ״ט סי הגר״א כל הספסל על בישיבה ואסור היום, כל לפניו מוטל שמתו
היום כל לפניו מוטל כמתו דהוי הגר״א ל…פי היום
שמתו במי שבאבל מהמ״ע הקולא דכל דצ״ע אלא המת קבורת חיוב מוטל האונן דעל משום היינו מוטללפניו ואוסרו ממצוות פוטרו בו להתעסק והחיוב לפניו, שמוטל דין אין המת לקבור שא״י ויו״ט בשבת ולכן ויין. בבשר
נוהג. האנינות
עליו מוטל עסק חיוב דאיזה לט״ב. הדמיון מהו וא״כ שמתו מי של הדין בט״ב שיחול אפשר איך וא״כ בט״ב.
וצ״ע לפניו. . מוטל
25. ישראל- נצח ספר כג פרק
העולם חסרון הוא המקדש בית חורבן כי לך התבאר על האדם הנהגת שיהיה צריך ולכך ולעליונים, לתחתונים
על באבילות נוהג ויהיה העולם, ענין שהוא כפי זה ענין יש כי נראה ובזה ירושלים, על אבילות יש וכאשר זה. דבר וזה הסדר. אל חוזר הוא ולכך בעולם, וחסרון הפסד המתאבלים כל משוש אתה "שישו י) סו, (ישעיה שכתוב החסרון בשביל עליה המתאבלים כי לומר רוצה עליה", התבאר וכבר מתאבל. הוא זה ועל הזה, לעולם שהגיע
לכך הסדר, אל חוזר הוא זה, כמו שנוי, בו שיש דבר ל שכ אינם אם אבל המתאבלים". כל משוש אתה "שישו
כאן אין כאשר ו חסרון, כאן היה לא וכאילו מתאבלים,
חזרה… כאן אין חסרון
ותפארתינו קדשנו בית חורבן מצד לאדם שראוי מה, אבל כמו האדם נוהג להיות שראוי כמו לעשות באנו אם
שאמרנו כדאמרינן. לגמרי חיים לו נשאר היה לא הרי, באחרונה הבית כשחרב ע״ב) ס (ב״ב הבתים חזקת, בפרק יין לשתות ושלא בשר לאכול שלא בישראל פרושים. רבו אתם אין מה מפני בני, להן, אמר יהושע, רבי להם נטפל שממנו בשר נאכל לו, אמרו יין. שותים ואין בשר אוכלים
המזבח על, מקריבין שממנו יין ונשתה בטל. ועכשיו לא כן אם להם אמר בטל. ועכשיו מזבח, גבי על מנסכין להם אמר שתקו. עד וכו', מנחות בטלו שכבר לחם, נאכל
עיקר- כל להתאבל שלא לכם; ואומר בואו בני, אפשר, אי
מדאי- יותר להתאבל גזירה. נגזרה שכבר שאין אפשר, אי
יכולין הצבור רוב כן ם א אלא הצבור על גזירה גוזרין
… בה לעמוד בנחמת ורואה זוכה ירושלים על המתאבל וכל
כל משוש אתה "שישו י) סו, (ישעיה שנאמר ציון,
כאן עד עליה", המ: תאבלים
בשר לאכול שלא ראוי כי אומרים היו הפרושים כי לך הרי
וזה המזבח גבי על קרבין שהיו מפני יין, לשתות. ושלא ולא יתברך, השם בשביל הוא הכל כי להודיע בשביל
המזבח על קרב שיהיה נברא הבשר כי, . האדם בשביל היין, סכין מנ שאין עתה ולכך המזבח. על אותו לנסך והיין האדם שיתבטל הוא ראוי המזבח, על הבשר מקריבין ואין על הקרבתו שבטל אחר יין, ומשתיית בשר מאכילת רוב אם רק הצבור על גזירה גוזרין שאין רק המזבח.
בו… לעמוד יכולים הצבור
ורואה זוכה ירושלים על המתאבל כל ע״ב) ס (ב״ב וקאמר
ומקבל שמתהוה א הו שהחסר לך אמרנו כבר בנחמתה. הוא שר כא הויה, לקבל עומד אין שלם שהוא והדבר הויה,
יתהוה ואיך זה, קודם. שלם
הזה בחבור כן גם ונתבאר מאוד, ברור ענין זה. ודבר ירושלים בשביל חסר הוא והרי ירושלים, על, והמתאבל
הוא החסר כי בנחמתה לראות זוכה שמתאבל. ובשביל
זה ודבר ההויה, סבת הוא עדר הה כי ההויה, קבלת אל ראוי כאילו הוא והנה ירושלים, על מתאבל שאינו מי אבל ידוע. רואה אין ולכך יתהוה, לא השלם כי אמרנו וכבר שלם, הוא
והרי. זה דבר שמבין למי מאד ברור זה ודבר ציון. בנחמות שנחסר היה ראוי והיושר האמת מדת לפי כי לך התבאר
קדשינו חורבן בשביל עצמינו הגזירה אין כי רק ותפארתנו,
(שם לעמוד יכול הצבור שאין דבר על:)חלה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה