המשנה באוהלות פ''א מ''ו אומרת שאם הותז ראשו הוא נחשב כמת, ומשמע שסיבת המוות היא היעדר מח.
וכן משמע ביומא פ''ה ע''א:
"תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד חוטמו, ויש אומרים עד לבו. בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים. מעשה היה, ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים. נימא הני תנאי כי הני תנאי, דתניא מהיכן הולד נוצר מראשו, שנאמר ממעי אמי אתה גוזי ואומר גזי נזרך והשליכי. אבא שאול אומר מטיבורו, ומשלח שרשיו אילך ואילך. אפילו תימא אבא שאול, עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם אלא לענין יצירה, דכל מידי ממציעתיה מיתצר. אבל לענין פקוח נפש אפילו אבא שאול מודי דעקר חיותא באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו".
וכך פסק הרמב״ם בהלכות שבת פ״ב הי''ח:
"מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה. בדקו עד חטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין אותו שם שכבר מת".
מבואר ש׳עיקר חיותא באפיה הוא'.
ראיה יפה נוספת אמר לי הרב צבי אריה סטפנסקי מהגמרא בחולין כ''א:
"אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל וא״ת אותו מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הואי זקנה שאני, דכתיב ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש וכבד".
מבואר שאף כשלא נפגע המח עצמו אלא רק המפרקת שמחברת את המח לשאר הגוף כבר האדם נחשב כמת ומטמא באוהל.
וכל שכן כאשר המח עצמו נפגע.
וכך דעת חכמי הרפואה שמוות מוחי הוא המוות, ולשיטתם ברור כשמש שהמוח הוא המפעיל המרכזי של חיי האדם והאחראי הבלעדי לתפקוד שלהם.
בעבר לא הייתה לכך נפקא מינה, כי כאשר המוח פוסק מלפעול והאדם לא נושם אין לשאר הגוף חמצן ותוך דקות ספורות הם מתים גם כן. אך כיום אפשר על ידי מכשירי הנשמה להנשים את האדם גם לאחר שמוחו פסק מלפעול וכך ניתן לאפשר ללב לפעול זמן רב למרות שהמוח שלו פסק מלפעול.
בצורה שכזו, ניתן לקחת את איבריו ולתרום אותם לאדם אחר ובכך להציל חיים, ולפיכך התעוררה השאלה האם זה מותר לפי ההלכה.
הגמרא בערכין ז' אומרת שעובר שמתה תמיד עוברה מת לפניה, וכיוון שלפי הידוע היום ניתן ליילד אישה שעברה מוות מוחי הוכיח הגרש''ז אוירבך שמוות מוחי בהכרח אינו מוות לפי ההלכה.
אך הרב אברהם שטיינברג שליט״א השיב לו שהגמרא דיברה ללא מכשירי הנשמה ועם מכשירי הנשמה ייתכן שהעובר ממשיך לחיות ואין זה סותר כלל לדברי הגמרא.
כדי ללבן זאת, ביקש הרב אוירבך מהרב שטיינברג ומהרב יגאל שפרן שליט''א לערוך ניסוי רפואי מסודר.
וכך תיאר את הניסוי המרתק הרב שטיינברג בכתב העת אסיא כרך י''ד:
"הניסוי נערך במרכז רפואי-אוניברסיטאי גדול בישראל, על ידי רופאים ווטרינרים בכירים ומנוסים. הניסוי הראשון התקיים ביום ה', ד' בשבט תשנ״ב (9. 1. 92). בנוסף לצוות הרפואי-המנתח השתתפו בניסוי יוזמיו ומתכנניו - ד״ר אברהם שטינברג והרב יגאל שפרן, וכן ד״ר משה הרש, מהיחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים. כמו כן נכחו בניסוי פרופ' אברהם ס. אברהם, והרב ד״ר מרדכי הלפרין. תיאור הניסוי: כבשה מעוברת הורדמה בהרדמה כללית, כדי למנוע צער בעלי חיים. הוחדר צינור תוך-קני (INTUBATION), והכבשה חוברה למכונת הנשמה. הוכנס עירוי תוך וורידי להזלפת נוזלים ותרופות, וכן חוברה הכבשה למכשירי ניטור (MONITORING) של דופק ולחץ דם, וכן ניטור הדופק של העובר. לאחר מכן בוצעה דיסקציה של הרקמות הרכות בצוואר, גילוי עורקי הצוואר הגדולים, קשירתם וחיתוכם, על מנת למנוע דמם מסיבי וקמלני. במהלך הניסוי נלקחו בדיקות דם לבירור מצב הגזים (ASTRUP), הספירה האדומה והאלקטרוליטים. הגולגולת נוסרה, והמוח נשאב החוצה (SUCTION) בשלמותו. הכבשה נשארה במצב זה ללא מוח, כשהיא מחוברת למכשיר הנשמה, במשך שלוש שעות, וכל אותו זמן הייתה פעילות תקינה לחלוטין של לב הכבשה-האם; הדופק ולחץ הדם שלה נשמרו כתיקנם, כמעט ללא צורך בהתערבות תרופתית; ודופק העובר היה תקין לחלוטין. למרות שתנאי הניסוי כפי שהוגדרו על ידי הגרש״ז אויערבאך שליט״א התקיימו - הוחלט לבצע שלב נוסף בניסוי, והוא כריתה שלימה של ראש הכבשה. הדבר נעשה על ידי ביצוע חיתוך נמוך בקנה (TRACHEOSTOMY), והעברת הצינור התוך-קני לאזור זה. לאחר מכן בוצע חיתוך עמוד השדרה בגובה 2-1, והתזת הראש. בצורה זו ללא ראש המשיכה הכבשה-האם לשמור על פעילות לבבית תקינה, וגם דופק העובר היה תקין למשך 20 דקות. בשלב זה חלה ירידה קיצונית בדופק העובר, בוצע ניתוח קיסרי דחוף, והוצא עובר מת. ניסיונות ההחייאה לא הועילו. לאחר הניסוי הזה התקיים דיון בביתו של הגרש״ז אויערבאך שליט״א, בהשתתפות הרב שפרן, פרופ' אברהם ואנכי. הוסכם בתחילה שיש לראות בו הוכחה שבזמנינו אכן השתנו הנסיבות, וייתכן מצב שבו מעוברת מתה, ובכל זאת עוברה חי. הניסוי השני - בוצע ביום ד' י״ז בשבט תשנ״ב (22. 1. 92), באותו מקום, על ידי אותו צוות רפואי, ובנוכחות אותם אנשים, כמו בניסוי הראשון. שלבי הניסוי היו דומים, פרט לעובדה שלא בוצעה שאיבת המוח. הכבשה המעוברת נותרה ללא ראש במשך 25 דקות, כאשר הלב פועל כתיקנו, הדופק ולחץ הדם שמורים, וכן היה דופק העובר תקין. לאחר 25 דקות בוצע ניתוח קיסרי, והוצא טלה חי, אשר נותר בחיים, וממשיך עד היום לגדול בעדרו במצב תקין".
הניסוי הוכיח בצורה ברורה שמכשירי ההנשמה מועילים וגם כשהאמא בוודאות מתה, בכל זאת ניתן ליילד עובר חי כאשר האמא ממשיכה להיות מחוברת למכשירי ההנשמה.
ומעתה טענת הרב אוירבך מהגמרא בערכין אינה קשה.
ממשיך ומספר הרב שטיינברג שבשנת תשמ''ה פנה מנכ''ל משרד הבריאות לרבנות הראשית לישראל שתחווה דעה בשאלה זו:
"הרבנות הראשית לישראל מינתה ועדת השתלות משותפת לרבנים ולרופאים, אשר הייתה מורכבת משני הרבנים הראשיים לישראל - הגר״א שפירא שליט״א והגר״מ אליהו שליט״א וכן הרבנים הגר״ש ישראלי שליט״א, הגרי״מ לאו שליט״א, הגד״ח שלוש שליט״א, הגרז״נ גולדברג (שליט״א), והרופאים ד״ר אברהם שטינברג, והרב ד״ר מרדכי הלפרין…הוועדה קיימה מספר דיונים פנימיים מקיפים ומעמיקים, ולמדה בעיון את ההיבטים הרפואיים וההלכתיים הנוגעים לנושא. כמו כן נעזרה הועדה בייעוץ רפואי מקצועי של מומחים בתחומי הנוירולוגיה, ההרדמה, הכירורגיה, הקרדיולוגיה וההשתלות. מסקנות הועדה הוצגו בפני מליאת מועצת הרבנות הראשית ביום ב, א' במרחשוון תשמ״ז ומועצת הרבנות הראשית אישרה פה אחד את המלצות ההחלטה לפיהם נקבע מותו של אדם על פי ההלכה לאחר שהוכח בצורה קלינית ומעבדתית, שהנשימה העצמונית פסקה לחלוטין, ובאופן בלתי הפיך. זאת ניתן לקבוע על ידי הוכחה שהמוח כולו, כולל גזע המוח, חדל לפעול בצורה בלתי-הפיכה, שכן גזע המוח הוא-הוא המפעיל את הנשימה''.
וכן בחודש סיוון תש״ן פרסמה הסתדרות הרבנים של ארה״ב נוסח 'צוואה מחיים', הכוללת בין השאר קביעה חד-משמעית שהמוות המוחי הוא המוות על פי ההלכה.
בדעת רבנו האגרות משה דנו רבים שיש סתירה בדבריו, אך הרב שטיינברג כותב:
"בגיליון זה של אסיא מתפרסם לראשונה מכתב-תשובה של הגר״מ פיינשטיין זצ״ל, שבו הוא מבהיר בצורה ברורה ומפורשת את דברי תשובתו בחיו״ד ח״ג לאמור: 'והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מ״מ כל זמן שאין להחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת, וכדביארתי בתשובתי בא״מ יו״ד ח״ג סי' קלב'. תשובה זו נכתבה לד״ר ש. ש. בנדי בניו-יורק, אשר אישר את אמיתות המכתב. כמו כן הבהיר בנו של הגר״מ זצ׳ל, הרה״ג דוד פיינשטיין שליט״א, בשיחה עם ד״ר ר. צ. שולמן מניו-יורק, ודיר י. פליישמן מלוס-אנג׳לס, שאמנם דעת אביו הגאון זצ״ל הייתה ברורה וחד-משמעית, שהיעדר הנשימה הוא הסימן הבלעדי הקובע את מות האדם, ועל כן מתאימה תשובתו במכתב המתפרסם כאן לעמדתו של הגאון זצ״ל. יתר על כן, הגאון מוהר״ר דוד פיינשטיין שליט״א פרסם בכתב [הובא בספר אסיא ז עמוד 147] את העמדה הזו".
וכך דעת הרב עובדיה שהסכים לחוק תרומת איברים.
למרות זאת, חשש הרב אוירבך להסכים לתרומת איברים מחשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים מספיק ואז ייקחו איבריו של אדם לפני שגזע המוח פסק לחלוטין לפעול.
נראה שטענה זו פתירה באופן עקרוני אם יהיו רופאים יראי שמיים שישתמשו בכלי מדידה מדויקים שיהיו מוכחים מבחינה מדעית, ואם כן לפי שיטת הגרש''ז ניתן עקרונית לתרום איברים.
ובפרט לאחר שברוך ה' הוקמה וועדה משולבת של רבנים ורופאים שמוודאת שהמוות המוחי הוא מוחלט.
אבל הרב אלישיב טען שכל עוד שהלב עדיין פועם גם אם זה רק בגלל ההנשמה המלאכותית מכל מקום החיות של הלב גורמת לכך שהוא עדיין חי ולכן אסור לטיול את איבריו.
וצריך להבין, הרי בדברי חז''ל מצינו התייחסות רק לנשימה, ולא לב, וכך היא דעת כל מדע הרופאה כיום שמה שקובע את המוות זה המח, ומדוע לא נוכל לסמוך על חכמי הרפואה בדבר שכה ברור ומוסכם אצלם, ובפרט שכך משמע גם מדברי חז''ל.
ואם היה מדובר בחשש בעלמא שניתן בנקל להחמיר בו מובן הדבר שיש לחוש שאולי עצם חיות הלב היא גם מוגדרת כחיות, אבל כיוון שמדובר כאן במקום הצלת נפשות גמורה כי על ידי האיברים הללו ניתן להציל חיים קשה להחמיר ללא הכרח.
ככל בידינו שאף באיסורי תורה סומכים על הרופאים. אפילו ברופא נקודתי. כל שכן כאשר כל הרופאים עומדים ואומרים שללא כל ספק ברור להם שהמוח הוא הקובע את המוות, וכדבריהם משמע בכל המקומות שמצינו לכך התייחסות בחז''ל.
המקום היחיד ממנו היה אפשר ללמוד הפוך הוא מהגמרא בערכין, ואותה יישבו בצורה מוחלטת הרב שפרן והרב שטיינברג בניסוי שערכו לבקשת הרב אוירבך.
ואם כן כיוון שמדובר כאן בהצלת חיים של אחרים, קשה להחמיר במקום הצלת נפשות. וזו דעת רוב פוסקי דורנו שהכריעו בצורה ברורה שהמוות המוחי הוא הקובע.
אך יש להוסיף נימוק נוסף.
כל המחלוקת הזו יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם מוות מוחי הוא לא מוות, אז בוודאי איסור לתרום איברים.
אך הרב מיכאל אברהם בתחומין שנת תשס''ט ערער על הנחה זו.
לטענתו הנפלאה, אף אם המוות המוחי אינו מוות, מכל מקום האדם שלפנינו הוא בגדר חיי שעה שנדחה מפני חיי עולם, ולכן הוא התיר לתרום איברים.
הרב אברהם הביא כמה דוגמאות שמותר להציל חיים בעלי ערך רב במחיר חיים בעלי ערך נמוך יותר, ובפרט שלאחר מיתת גזע המח הוא במצב של פחות מחיי שעה, ובפרט שיש דעות שהוא כבר נחשב מת ולכן אם מסכים לכך אין מניעה לקחת את איבריו להצלת חיים.
בעקבותיו נצעד אף אנו.
מצינו בכמה מקומות התחשבות לא רק בחיי עולם, אלא גם בחיי שעה. התוספתא בשמחות אומרת שאסור להעצים עיניו של גוסס, הבה''ל בסימן שכ''ט פוסק שמחללין שבת גם כדי להציל אדם מרוצץ שלא יוכל לחיות. ועוד כיו''ב.
ויש לעיין, האם חיי שעה הם ממש כמו חיי עולם כי אין לנו יכולת לחלק ולהבדיל בחיי אדם. הערך העצום של חיי אדם הם כה גדולים שאין כל הבדל בכמותם ובאיכותם. מעשה רצח הוא מעשה מתועב שלא הותר בשום מצב ובשום זמן.
או שמא, שחיי שעה הם לא כמו חיי עולם אלא שגם על חיי שעה יש להקפיד כי אם לא יקפידו על חיי שעה יבואו לא לחלק ומתוך כך יבואו גם שלא להקפיד בחיי עולם. כחלק מההקפדה על פיקוח נפש אפילו בספיקי ספיקות, חוששים גם למצב רחוק. וכמו שמצינו שאסור לחלל שבת על ידי גוי שמא בעתיד יחשבו שחייבים גוי, וכן מצינו בדברי הרדב''ז שכתב בביאור לשון הרמב''ם ששבת לגבי חולה 'היא כחולה לכל דבר', שהיינו שלא יחשוב כלל על שבת ולא ינסה לצמצם באיסורים שמא מתוך כך יבוא החולה לידי סכנה.
ויש להעיר בזה מכמה מקומות.
הגמרא בסנהדרין ע''ח ע''א אומרת: 'אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור'. מבואר שיש הבדל בין חיי שעה לחיי עולם ואין הם שווים.
הגמרא בעבודה זרה כ״ז ע״ב: 'אמר רבא א״ר יוחנן, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן, ודאי מת מתרפאין מהן. מת, האיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן. ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, והאיכא חיי שעה אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן'. וביאר הרמב''ן בתורת האדם בשער הסכנה 'פירוש לספיקא דחיי שעה מקמי אפשר דחיי טובא לא חיישינן'. ומבואר שחיי שעה שונים מחיי עולם.
הגמרא בנדרים כ''ב אומרת: "עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה, אמר ליה לעולא יאות עבדי אמר ליה אין, ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דר' יוחנן, א״ל דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה א״ל נפשך הצלת". ויש לעיין, אמנם הוא היה מת בכל מקרה, וכלשון השטמ''ק 'דנהי נמי שלא היה יכול להחיות מחמת מכה ראשונה מכל מקום עכשיו על פיו קרב מיתתו', וגם עשה כן כדי להציל עצמו וכלשון הגמרא 'נפשך הצלת' וכתב הר''ן 'שאלמלא כן היה הורגך', אבל איך יכול אדם לגרום מוות למישהו אחר כדי להציל את עצמו?
ואמנם לא הרגו בידיו אבל בדיבורו הרי הרגו ולא גרע ממוסר ממון חברו, שהרי אפילו להראות לגוי הוי כמעשה בידיים כמבואר בב''ק קי''ז 'תניא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור, ואם נטל ונתן ביד חייב. אמר רבה אם הראה מעצמו, כנשא ונתן ביד דמי'. ואם נאמר שחיי עולם שלו עדיפים על חיי חברו ניחא טפי.
הגמרא בב''מ ס''ב מביאה מחלוקת תנאים: 'תניא שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך'.
וכמובן דעתו של בן פטורא צריכה ביאור מה ההיגיון שימותו שניהם?
המנחת חינוך במצווה רצ''ו כתב שאסור לו לשתות כשחברו גם צריך את המים, וזה קשה הרי לא עושה פעולה של רצח בידיים ומדוע אסור לו לשתות אם בכל מקרה שניהם ימותו.
הנצי''ב בהעמק שאלה קכ''ט כתב שאולי יינצלו על ידי שישתו שניהם, אך זה קשה כי לשונו של בן פטורא 'מוטב שישתו שניהם וימותו' לא משמע כלל שזו הסיבה
האגרות משה יו''ד ח''א סימן קמ''ה שלפי בן פטורא 'אף שהמים הם של אחד מהן כיון שמדין צדקה מחוייב ליתן גם לחברו הוו המים כעומדין גם לחברו להנצל בהם ממיתת הצמאון וכששותה בעצמו ואינו מניח לחברו הרי הוא כמסלק במעשה שלא יוכל להינצל שהדין הוא שימות ולא יעבור', אך ר''ע לימד 'שאין עליו חיוב צדקה כשצריך הוא עצמו להדבר כאותו צורך שצריך העני'. ואכתי צ''ב, מדוע דין צדקה עומד בפני פיקוח נפש?
וכתב החזון איש ביו''ד סימן ס''ט סק''ב שבן פטורא סובר שכיון שיש חיי שעה לשניהם לכן החיי שעה של שניהם עדיפים. אך ר''ע סובר שכיון שזה בא על חייו שלו לכן הוא פטור מהצלת חיי שעה של חברו.
ונראה שבן פטורא ור''ע נחלקו בחקירה שלנו – בן פטורא סובר שבחיים לא עושים חשבונות. חיי שעה הם כמו חיי עולם לכל דבר. אין מדרגות בחיי אדם. לכן מוטב ישתו שניהם וימותו. אבל ר''ע סובר שאמנם חיי שעה הם גם חשובים אך זה רק מצד שהם גורמים לפגיעה בחיי עולם ולא שמצד עצמם הם חשובים כמו חיי עולם ולכן כשיש התנגשות בין חיי שעה לחיי עולם אז לפי ר''ע חיי עולם עדיפים.
הגמרא בסנהדרין ע''ד אומרת שהסיבה שאסור לאדם להציל עצמו במחיר חייו של חברו היא משום ש׳מאי חזית דדמא דידך סומק טפי', ולפי זה יש לומר שאם הוא בא להציל את חיי עולם שלו ולחברו יש רק חיי שעה, בכמות ובאיכות, לא שייכת הסברא של מאי חזית וממילא מותר להציל אדם במחיר חיי חברו. וכעין זה מצינו במאירי בסנהדרין ע''ב שבטריפה אין אומרים סברת מאי חזית, ומבואר שהדין משתנה כשהסברא לא שייכת. ואמנם הכס''מ כתב שמאי חזית אינו עיקר הטעם אך מדברי המאירי נראה לא כך, ובדעת המאירי בהכרח כדברי הרב ישראלי שהתוספתא בתרומות שאומרת ייהרגו כולם ואל תימסר נפש מישראל היא רק כשגויים באים שזו הלכה בקידוש השם.
הנודע ביהודה בסימן קס''א כתב שאסור לפגוע בטריפה כדי להציל אדם בריא, אך התפארת צבי בסימן י''ד ועוד פוסקים חלקו עליו. ונראה שמחלוקתם תלויה בחקירה זו – לפי הנוב''י חיי שעה הם ממש כמו חיי עולם, אך לפי התפארת צבי חיי שעה חשובים פחות מחיי עולם.
הציץ אליעזר בחי''ז סימן ע''ב נשאל על בתי חולים שהחליטו שלא משתמשים במכונת החייאה עבור חולים שאין להם סיכוי לחיות, כי זה בא על חשבון חולים שאפשר להחיות אותם והם מעדיפים חיי עולם על פני חיי שעה, והאריך הצי''א לבאר שהמדיניות של בית החולים נכונה לפי ההלכה.
ספר חסידים סימן תרצ״ח: 'שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חברי כר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא כי רבים היו צריכים לר' עקיבא'. והרב קוק במשפט כהן סימן קמ''ד דן שאולי גם יכול בעל המים לוותר לחברו.
ארבעת הראיות הראשונות, וכן דברי הצי''א (סעיף ז'), אינן ראיות להתיר פגיעה בחיי שעה בידיים. הם רק מוכיחות שחיי שעה פחותים מחיי עולם ואינם שווים להם. אך אין ראיה שמותר לפגוע בחיי שעה בידיים.
הורג טריפה בגמרא בסנהדרין פטור כי לא נטל חיים גמורים כמו שמצינו קולות שונות בדיני מיתות ב''ד; בגמרא בע''ז כ''ז מדובר על חיי עולם של עצמו שאין כאן מעשה רציחה וגם לא עשה מעשה בידיים; בגמרא בנדרים לא מדובר שעשה מעשה בידיים אלא רק שעודד אותו לכך; ובגמרא בב''מ גם כן לא עושה מעשה בידיים.
נותרו בידינו שני מסלולים.
או לפעול על פי סברת מאי חזית ולומר שבחיי שעה מול חיי עולם אין סברת מאי חזית (סעיף ה'), או לומר שכיוון שאדם יכול להציל חיי מי שהרבים צריכים לו במחיר חייו כדברי הספר חסידים (סעיף ח'), הרי שניתנה רשות לאדם לוותר על נפשו במקום צורך של אחרים, ומסתבר שוויתור על חיי שעה קצרצרים שאיכותם פחותה משל גוסס, איננה פחותה מוויתור על חיי עולם שלו עבור חיי עולם של חברו. מלבד לסמוך על שיטת התפארת צבי (סעיף ו').
המסלול הראשון מסתבר, ומסתייע גם מדברי המאירי שלא הבין כמו הכס''מ, אך קשה לסמוך עליו כאשר משאר הפוסקים נראה שדברי התוספתא אינם רק הלכה בקידוש השם, ובדעתם מוכרחים לומר כמו הכס''מ.
ולכן נראה, שעיקר הטעם הוא שאף שאין כופין אדם לסכן עצמו עבור חברו ואף אין כופין אותו לאבד איבר עבור הצלת חברו, מכל מקום ברצונו יכול אדם לוותר על חיי שעה שלו עבור הצלת חיי חברו, ובפרט שכל עיקר שאלת רגע המוות נתונה במחלוקת והפשטות מדברי חז''ל ועל פי כל הידע הרפואי מובילה למסקנה שמוות מוחי מוגדר כמוות, ובצירוף שיטת המאירי בדין מאי חזית, וכן הראיות לכך שחיי שעה פחותים מחיי עולם.
ולפי כל זה מסתבר שניתן לוותר עליהם עבור חיי עולם.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה