הגמרא בסנהדרין ק״י ע״א אומרת:
״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך. אמר רבי יוסי כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש. כתיב הכא ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת, וכתיב התם עם חמת זחלי עפר. אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בהצתם על ה׳. אמר רבי חמא ברבי חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳. אמר רבי חנינא בר פפא כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר לא עלינו תלנתיכם כי על ה׳. אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה״.
וצ״ב, הרי משה רבנו פעל בכל כוחו להעניש את קרח על מעשיו, ואיך ניתן ללמוד מזה איסור להחזיק במחלוקת?
ועוד צ״ב, איך למדו זאת מהפסוק ולא יהיה כקרח שהוא מדבר על יצירת המחלוקת?
ועוד צ״ב, אם יש איסור עצמי במחלוקת אז למה האיסור הוא לא יהיה כקרח ולא איסור כללי לא להיות מעורב במחלוקת?
ועוד צ״ב, המשך הגמרא שמביאה דוגמאות שאינם מחלוקת בין שני צדדים שווים אלא אדם החולק על רבו או על המלכות.
ונראה מזה, שעצם המעורבות במחלוקת אינה אסורה.
מחלוקת בין שני צדדים שווים אינה אסורה. אין איסור לרב גדול להיאבק ולתקוף רב קטן ממנו. משה רבנו לא היה צריך לוותר על האמת שלו בשל המחלוקת עם קרח.
כל האיסור הוא על מחלוקת של קטן כלפי גדול!
אבל גדול שתוקף קטן או יוצא כנגדו אין בזה גדר של מחלוקת כלל.
אלא שבכל זאת, אם הגדול יכול לנסות לעמעם את המחלוקת אסור לו לוותר על הניסיון הזה בגלל כבודו, וזה מה שלמדנו ממשה שלמרות שהוא לא עבר כמובן באיסור מחלוקת הוא מחל על כבודו והלך לפייס את קרח, וכלשון היד רמ״ה: ״ויקם משה וילך אל דתן שלא רצה לנהוג שררה לעצמו אלא הלך אצל מי שקטנים ממנו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת״.
והטעם שצריך הגדול למחול על כבודו שלא מן הדין, הוא כי עצם המחלוקת היא דבר נורא שגורר הרס וחורבן בעם. אבל אין איסור מחלוקת אלא בקטן שחולק על רבו או על המלכות או על הכהונה.
וכך משמע מדברי המאירי שכתב:
״אף על פי שהמחלקת בכללו דבר שנוא ומשוקץ ודרך הערה אמרו עליו שהוא בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח מ״מ כשהוא חולק עם רבו או עם מי שהוא בראוי לקבל מרות מהם הוא שנוא ביותר והוא שאמרו כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש וכל החולק על רבו כאלו חלק על השכינה״.
מבואר שכל מחלוקת היא לא טובה ולכן הגדול מצווה למחול על כבודו ולנסות לפייס את הקטן, אך אין בה איסור, ומה שאמרו עובר בלאו זה ״דרך הערה״, והפגם העיקרי הוא בחולק על ״מי שהוא בראוי לקבל מרות מהם״.
ונראה שכן גם דעת הרמב״ם שכתב בספר המצוות מל״ת מ״ה:
״שהזהירנו מעשות שרט בבשרנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה…והנה אמרו (יבמות יג ב) שבכלל לאו זה גם כן האזהרה מחילוק בתי דיני העיר במנהגיהם וחילוף הקבוצים ואמרו לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שבארו ואמרו לא תעשו חבורה על מת וזה הוא כמו דרש. וכן אמרם (סנה׳ קי א) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר [קרח יז] ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא גם כן על צד הדרש. אמנם גופיה דקרא הוא בא להפחיד. ולפי מה שביארו החכמים (הוב׳ שרש ח עמ׳ קמד - ו) הנה הוא שלילה לא אזהרה כי הם ביארו שענין זה המאמר הוא שהאל יתעלה מגיד כי מי שיחלוק על הכהנים ויעורר על הכהונה במה שיבא מן הזמן לא ייענש במה שנענש קרח ולא יהיה ענשו שיבלע בארץ״.
מבואר מדברי הרמב״ם שאין איסור בעצם החזקה במחלוקת וזה רק ״על צד הדרש״.
ואף הרמב״ן שחלק על הרמב״ם, בהשגותיו לשורש השמיני של הרמב״ם, מודה שהאיסור הוא רק בחולק על הגדול ממנו:
״ואמת כי מה שאמרו בגמ׳ סנהדרין כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח על דרך תוכחת הוא אבל עיקר הכתוב במחזיק במחלוקת הכהונה בלבד והם ז״ל סמכו לו שאר המחלוקות להזהיר מהם״.
אמנם נראה שהבנה זו שאין איסור עצמי במחלוקת, רק חובה לצמצם אותה גם במחיר וויתור על הכבוד האישי או איסור על קטן לחלוק על גדול ממנו, תלויה בטעמי האיסור.
מדברי הרמב״ם בספר המצוות נראה שזה חלק מהאיסור של אגודות אגודות שהרמב״ם בהלכות עבודה זרה מקשר אותו לאיסור עבודה זרה, שלא תהא התורה כשתי תורות.
כלומר, אם יש מחלוקת נראה שיש שתי תורות, ולכן מאותו טעם שאסור לעשות אגודות אגודות כך אסור לעשות מחלוקת. וממילא ברור שאם קם קטן לחלוק על גדול אז אדרבה, לא לצאת נגדו ולמנוע משאר העם ללכת בעקבותיו יוצר יותר פילוג ומביא למצב שהתורה נראית כשתי תורות.
אבל השאלתות בפרשת קרח שאלתא קל״א כתב איסור כללי על מחלוקת וכתב טעם מצד שזה גורם שנאה:
״שאילתא דאסיר להו׳ לדבית ישראל למיעבד פלוגתא דכיון דקיימי בפלוגתא אתו למיסנא הדדי ואמר רחמנ׳ לא תשנא את אחיך בלבבך ולא מיבעיא דזוטר בעי למיכף לרבה אלא אפי׳ רבה מיבעי ליה למיכף לזוטא דלא תהוי פלוגת׳ דכת׳ ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וגו׳ ואמר ריש לקיש מיכן שאין מחזיקין במחלוקת ואמ׳ רב יהודה אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו דכתי׳ ולא יהיה כקרח וכעדתו רב אסי אמ׳ מיצטרע כתי׳ הכא לו וכתיב׳ התם ויאמר יי׳ לו עוד הבא נא ידך וגו׳ א״ר חמא בר חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה דכתי׳ המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל עם יי׳ וכי עם השכינה עשו מריבה והלא עם משה עשו מריבה שנ׳ וירב העם עם משה אלא למדנו כל העושה מריבה עם רבו כאילו עושה מריבה עם השכינה אמר רבי חנינא בר פפא כל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה שנ׳ לא עלינו תלונותיכם כי על יי׳ אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה שנ׳ וידבר העם באלהים ובמשה ואמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנ׳ בהצותם על יי׳״.
לשיטתו נראה שאכן יש איסור בעצם המחלוקת ללא אבחנה, וזה מובן לפי הבנתו שהטעם הוא יצירת שנאה בין העם.
וכן נראה דעת רבנו יונה בשערי תשובה שלא חילק, וכדבריו נקט החפץ חיים להלכה וכתב שכן דעת הסמ״ג.
ונראה שלשיטתם טעם המחלוקת הוא מצד ריבוי שנאה ולכן זה קיים בכל מחלוקת.
ונפקא מינה נוספת נראה, שלפי שיטת הרמב״ן אין איסור במחלוקת שלא קשורה לענייני תורה והלכה — סתם ויכוח בין שני צדדים.
אך לפי שיטת השאלתות, גם בזה יש איסור כי זה יוצר שנאה ופילוג בעם ישראל.
נמצא שנחלקו הראשונים, מערכה לקראת מערכה, בגדר איסור מחלוקת.
לדעת הרמב״ם והרמב״ן והמאירי טעם איסור מחלוקת הוא מצד הפיכת התורה לשתי תורות, ולכן האיסור הוא לחלוק על הסמכות — על רבו, על המלכות, על הכהונה. אין איסור בסתם מחלוקת, ולכן מחלוקת שלא קשורה לתורה לא נאסרה.
אך לפי שיטת השאלתות והסמ״ג
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה