לא תחמוד
1. שמות פרק כ
(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ
2. דברים פרק ה
(יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: ס
3. רמב״ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכות ט-יב
ט. כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו בְּרֵעִים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תחמוד" (שמות כ, טז). ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" (דברים ז, כה) - חימוד שיש בו מעשה.
י. כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו, כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר - עבר בלא תעשה, שנאמר: "לא תתאוה" (דברים ה, יז). ואין תאוה אלא בלב בלבד.
יא. התאוה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל; שאם לא רצו הבעלים למכור אע״פ שהִרבה להם בדמים והפציר ברעים, יבוא לידי גזל, שנאמר: "וחמדו בתים וגזלו" (ע״פ מיכה ב, ב), ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות [מלכים א, כא].
יב. הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהִתְאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין. לכך נאמר: "לא תחמוד" ו״לא תתאוה". ואם גזל, עבר בשלשה לאוין.
4. ספר החינוך מצוה לח - שלא לחמוד
שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו. שנאמר [שמות כ', י״ד] לא תחמוד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו זכרונם לברכה מפסוק אחר, דכתיב [דברים ז', כ״ה] לא תחמוד וגו' ולקחת לך, שאיסור לאו דלא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו, כן הוא הפירוש האמיתי לרבותינו זכרונם לברכה.
משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו, וגורמת לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה, לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חבירו למכרו יאנוס אותו ממנו, ואם יעמוד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב.
… ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה, אינו חייב מלקות, לפי שהוא דבר שניתן להשבון, שהרי אפילו אנסו ממנו, להשבון ניתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות מלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה ליטול נקמתו ממנו.
5. ספר החינוך מצוה תטז - שלא להתאוות מה שביד אחינו בני ישראל
שנמנענו לקבוע מחשבותינו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו ואף על פי שאין רצונו למוכרו, או על ידי מקח או חליפין, או בחזקה אם לא נוכל בענין אחר, ועל זה נאמר [דברים ה', י״ח], ולא תתאוה בית רעך וגו'. וכתב הרמב״ם ז״ל [בספר המצוות], שאין שני הלאוין, שהן לא תחמוד שבסדר וישמע יתרו [שמות כ', י״ד] ולא תתאוה שבסדר זה לאוין כפולין בענין אחד, אבל הם שני ענינים. שלאו דלא תחמוד ימנענו מלקחת בשום צד בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנה זולתנו, אם איננו חפץ למכור אותו דבר, ולאו זה דלא תתאוה ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למוכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חברו, שנים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החילוק שביניהם.
ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו. שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו. ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו, וה' אשר לפניו נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות [פ״ב מ״ט].
והראיה שאלו שני הלאוין שזכרנו חלוקים בענינם ונחשבין לשנים, מה שאמרו במכילתא [דרשב״י]. לא תחמוד בית רעך, ולהלן הוא אומר ולא תתאוה, לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו, ושם נאמר, מנין שאם נתאוה סופו לחמוד, תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד, מנין שאם חמד אדם סופו לגזול, תלמוד לומר [מיכה ב', ב'], וחמדו שדות וגזלו.
שורש מצוה זו ידוע הוא, כי הרחקת הגזל מבין בני אדם תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר, ואין בה אריכות דינין שכל ענינה מבואר בכתוב.
[ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. גם כל בני העולם מחוייבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצוות שנצטוו עליהם כל בני העולם. [ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצוות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד [סנהדרין נ״ו ע״ב], כי באמת שאותן שבע הן כעין כללות, אבל יש בהן פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת, ויש בה פרטים כגון איסור אם ואיסור אחות מן האם ואיסור אשת איש ואשת אב וזכר בהמה [שם נ״ח ע״ב]. וכן ענין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת, ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחייבין בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה [שם נ״ו ע״ב]. וכמו כן נאמר, אחר שהוזהרו בענין הגזל, שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו. ואין כוונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרין על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבעה, כאילו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם והאחות וכל השאר, וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאילו נאמר להם אל תגזלו אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה שלא לחמוד. אבל בישראל אין הענין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להן מצוות יותר מהן, וגם באותן שנצטוינו אנחנו [והם, זכינו אנחנו] להיות ציוויינו עליהן במצוות עשה ולאוין נפרדים. וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. ]
ועובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו, עובר על לאו זה. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאד כי הוא סבה לכמה תקלות כמו שידוע במעשה אחאב ונבות [מלכים א', כ״א].
6. הרב יעקב ישעיהו בלויא, פתחי חושן - הלכות גניבה, פרק א סעיף יא והערה כו
הכופה את חברו למכור לו את שלו ונותן לו דמיו, הרי זה חמסן ואסור, אבל אין לו דין גזלן, ומכל מקום עובר משום לא תחמוד אף אם אינו כופהו אלא משדלו ומפציר בו עד שימכור לו החפץ. ראיתי מי שכתב שהוא הדין הכופה את חברו לקנות ממנו, יש בזה משום איסור חמס, ונראין דבריו. ויש להיזהר בזה, שלפעמים מביאים את האדם במצב שאינו יכול לסרב, ולכאורה גם זה מעין כפיה.
7. אבן עזרא שמות פרק כ
(יג) לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ״י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע״כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.
8. שמות פרק לד
(כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(כד) כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:
9. אבן עזרא דברים פרק ה
ומלת 'חמד' בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים: האחד - גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס. וכך ולא יחמוד איש את ארצך (שמות לד, כד). כי אם אין פירושו כן, הנה תהיה הארץ רעה, ולא בא הכתוב אלא לשבח. והטעם השני - לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל.
10. הרב שמשון רפאל הירש, שמות כ, יד (עמ' רב)
איסור "לא תחמוד" ו״לא תתאוה" הוא חותמו של הקב״ה המוטבע על חלק המצוות שבין אדם לחברו שבעשרת הדיברות. גם מחוקק בשר ודם יכול לצוות: "לא תרצח" וגו'. אולם רק ה' יש בידו לאסור "לא תחמוד". ה' הבוחן כליות ולב, שלא רק המעשה גלוי לפניו אלא גם רחשי הלב והמחשבה. בשר ודם יכול לאסור רק את הפשע, ומשבוצע הפשע ייתבע הפושע לדין, בדוחק. אולם אל עיקר מוצאו ומוקדו של הפשע לא יגיעו עיני בשר ודם, ומשהבשיל הפשע בלב אדם, שוב לא יירתע מלבצעו מפני הזרוע הנטויה של עונשי בית דין של מטה.
3 שיטות בראשונים:
תוספות סנהדרין כה: בתירוץ ראשון (וכן משמע מתוס' ב״מ ה: ד״ה "בלא דמי" ע״פ פי' המהרש״א והמהר״ם שי״ף שם) – לא תחמוד עוברים רק אם לוקחים ללא מעות
רוב הראשונים: רמב״ם (חינוך, תוס' בתירוצו השני שם וכן תוס' ב״ק סב: החמסן, וכן בטושו״ע שנט, ט-יא) – לא תחמוד עוברים גם כשנותנים מעות ואף אם אומר רוצה אני
ראב״ד – השיטה השניה הנ״ל מתחלקת לשניים: יש הסוברים שעובר על לא תחמוד גם אם אמר רוצה אני (רמב״ם) ויש הסוברים שלא תחמוד עוברים גם עם נתינת מעות אך רק אם לא אמר רוצה אני אלא שנתן לו מעות ולקח בכח (ראב״ד וכן משמע בתוס' בסנהדרין הנ״ל בתירוצו השני, ובתוס' רא״ש ב״מ ה:
רמב״ם הלכות גזלה ואבדה פרק א
/השגת הראב״ד/ כל החומד עבדו או אמתו וכו' אע״פ שנתן לו דמים יקרים. א״א ולא אמר רוצה אני.
/השגת הראב״ד/ ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. א״א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו. +
בית יוסף או״ח ס' נג
זה לשון שבלי הלקט: בפסיקתא רבתי ד״עשר תעשר" כתיב: "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט), קרי ביה מחינך, שאם היה קולך ערב והיית עומד בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה' בקולך. נבות היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו. פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ואבד מן העולם. מי גרם לו? שלא עלה לירושלים לכבד את ה' במה שחננו. ולמה? שכבר אמרה תורה (שמות לד, כד): "ולא יחמוד איש את ארצך" וגו', ואילו עלה, לא איבד נפשו בעד חמדת כרמו, עכ״ל.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שנט
סעיף ט
הכופה את חבירו למכור את שלו, ונותן לו דמיו, אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא, אלא מדרבנן, כמו שנתבאר.
סעיף י
כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאיפשר שיקנהו ממנו, והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, הרי זה עובר בלא תחמוד (שמות כ, יד). כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בזה, כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר, עבר בלא תעשה של לא תתאוה (דברים ה, יח), ואין תאוה אלא בלב בלבד.
סעיף יא
התאוה מביא לידי חימוד, והחמוד מביא לידי גזל; שאם לא רצו הבעלים למכור אע״פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים, יבא לידי גזל, שנאמר: וחמדו בתים וגזלו (מיכה ב, ב). ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.
סעיף יב
הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים עובר בשני לאוין, לכך נאמר: לא תחמוד (שמות כ, יד) ולא תתאוה (דברים ה, יח) ואם גזל, עובר בשלשה לאוין.
מסכת סנהדרין דף כה:
תנא: הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין. - גזלן דאורייתא הוא - לא נצרכא אלא למציאת חרש שוטה וקטן. מעיקרא סבור: מציאת חרש שוטה וקטן לא שכיחא, אי נמי - מפני דרכי שלום בעלמא. כיון דחזו דסוף סוף ממונא הוא דקא שקלי - פסלינהו רבנן. החמסנין, מעיקרא סבור: דמי קא יהיב, אקראי בעלמא הוא. כיון דחזו דקא חטפי - גזרו בהו רבנן.
תוספות מסכת סנהדרין דף כה:
מעיקרא סבור דמי קיהיב - וא״ת וליפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד
וי״ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל
וא״ת והא אמרינן בפ״ק דבבא מציעא (דף ה:) לא תחמוד בלא דמי משמע להו משמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי' בדיהיב דמי
וי״ל דמשמע להו דקאמר ר״ל נמי דכן הוא האמת
ועי״ל דהכא הכי קאמר דמי קא יהבי והיו מפייסים אותם עד שיאמרו רוצה אני אם כן לא עברי אלאו דלא תחמוד כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו ולא היו חוששין אם יתפייסו פסלינהו.
3 שיטות בראשונים:
תוספות סנהדרין כה: בתירוץ ראשון (וכן משמע מתוס' ב״מ ה: ד״ה "בלא דמי" ע״פ פי' המהרש״א והמהר״ם שי״ף שם) – לא תחמוד עוברים רק אם לוקחים ללא מעות
רוב הראשונים: רמב״ם (חינוך, תוס' בתירוצו השני שם וכן תוס' ב״ק סב: החמסן, וכן בטושו״ע שנט, ט-יא) – לא תחמוד עוברים גם כשנותנים מעות ואף אם אומר רוצה אני
ראב״ד – השיטה השניה הנ״ל מתחלקת לשניים: יש הסוברים שעובר על לא תחמוד גם אם אמר רוצה אני (רמב״ם) ויש הסוברים שלא תחמוד עוברים גם עם נתינת מעות אך רק אם לא אמר רוצה אני אלא שנתן לו מעות ולקח בכח (ראב״ד וכן משמע בתוס' בסנהדרין הנ״ל בתירוצו השני, ובתוס' רא״ש ב״מ ה:
ערוך השולחן חושן משפט הלכות גזילה סימן שנט
סעיף ח
כתיב [דברים ה, יח] לא תחמוד ולא תתאוה ואין הכוונה על תאות הלב בלבד בלא מעשה וילפינן מדכתיב בפ' עקב [שם ז, כה] לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך דאיסורא דלא תחמוד הוא דוקא כשיעשה מעשה [מכילתא] ואע״פ שממדת חסידות שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש לחבירו מ״מ בלאו דלא תחמוד אינו עובר רק בעושה מעשה ולאו דלא תתאוה אע״ג דתאוה היא בלב מ״מ אינו עובר בתאות לבו בלבד אא״כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו וכיון שגומר דבר זה בלבו עובר על לא תתאוה וראיה דתאוה אינה בלב בלבד שהרי במתאוננים כשהתאוו בשר קראם התורה העם המתאוים והם הרי השתדלו להמציא תאותם וכן הוא הלאו דלא תתאוה:
…
סעיף י
וזה שכתב כל דבר שאפשר שיקנהו ממנו נ״ל שכיוון למה שדרשו במכילתא לא תחמוד כלל בית שדה ועבד ואמה ושור וחמור פרט וכל אשר לרעך חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל מה הפרט דבר שהוא קונה ומקנה אף הכלל דבר שהוא קונה ומקנה עכ״ל וביאור הדבר נראה שאם ראובן למד איזה חכמה ואיזה מלאכה ושמעון חמד בלבו חכמה זו או מלאכה זו והשתדל והרבה רעים על ראובן עד שלמדו והייתי אומר שגם זה הוא בכללא דלא תחמוד לזה מיעטה התורה דוקא דבר שהוא בקנין שכשהיא אצל ראובן איננו אצל שמעון לאפוקי חכמה ומלאכה אינם בקנינים [עי' סמ״ע סקי״ח וגם בטור הגירסא כן]:
סעיף יא
עוד דרשו במכילתא שם מה הפרט מפורש בדבר שאינו בא ברשותך אלא ברצון הבעלים אף כל דבר שא״א לבא ברשותך אלא ברצון הבעלים יצא שאתה חומד בתו לבנך או בנו לבתך [כצ״ל] וביאור זה נראה דזהו ודאי כשאדם מתאוה לישא אשה פנויה בחופה וקדושין דמותר שהרי אינה אשת רעך אבל להסית אבי הבת שיקדש בתו לבנו או להסיתו שיצוה את בנו לקדש את בתו הייתי אומר שזהו בכלל וכל אשר לרעך דהבנים והבנות הם של אביהם וגם ישנן בקנינים דהאשה היא קנין בעלה לזה מיעטה התורה מפני שזה א״צ דעת בעלים שהרי אם בנו יהיה רצונו לקדשה ברצונה א״צ דעת האב וכן אם בתו תתרצה לקבל קדושין א״צ דעת אביה ואף בבתו קטנה שהיא ברשות האב מ״מ כשתתגדל אינה עוד ברשותו ואינו דומה לקרקעות ומטלטלין שלעולם הם ברשות הבעלים [עי' ערכין כ״ח א]:
ספר המצוות לרמב״ם מצות לא תעשה
והמצוה הרס״ה היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו וזה הוא אמרו (יתרו) לא תחמוד בית רעך וכו'. ולשון מכילתא לא תחמוד יכול אפילו חומד בדבר תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן נמי עד שיעשה מעשה. הנה התבאר לך כי זה הלאו יזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שהיינו חומדים אותו מממון אחינו ואפילו לקנותו ולתת בו דמים רבים הנה זה כלו מי שיעשהו עובר על לא תחמוד:
והמצוה הרס״ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך. ואין השני לאוין אלו בענין אחד אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. ולשון מכלאתא (דרשב״י) לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו. ושם אמרו מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד אדם סופו לגזול תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו [מיכה ב]. ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על אמרו ית' לא תתאוה. ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא תגזול גם כן. והבין זה הענין בספור אחאב ונבות (מ״א כא). הנה התבאר לך ההפרש שבין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא תחמוד:
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות מג
לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח). הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד. ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס. והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו.
ספר חסידים (מרגליות) סימן צט
לא תחמד אשת (שמות כ' י״ז) כתיב בלא וא״ו לא תחמד אזהרה שלא ליפות עצמו כדי שישר בעיני אשת רעהו ויכניס אהבתו ויפיו בלבה לא תהי' חומד לאשת רעך. ועוד קרי לא תחמד שלא ישבח אשה יפה בפני חבירו שמא יגרור אחריה והי' בך חטא כלומר לא תחמד אשת רעך לאחרים ולא תהנה מזיו פנויה כ״ש מאשת איש כדי שתהנה מזיו שכינה.
ויקרא רבה (וילנא) פרשת קדושים פרשה כד סימן ה
ה תני ר' חייא פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה אנכי ה' אלהיך וכתיב הכא אני ה' אלהיכם לא יהיה לך וכתיב הכא ואלהי מסכה לא תעשו לכם לא תשא וכתיב הכא ולא תשבעו בשמי זכור את יום השבת וכתיב הכא את שבתתי תשמורו כבד את אביך ואת אמך וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו לא תרצח וכתיב הכא לא תעמוד על דם רעך לא תנאף וכתיב הכא מות יומת הנואף והנואפת לא תגנוב וכתיב הכא לא תגנובו לא תענה וכתיב הכא לא תלך רכיל לא תחמוד וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך ר' יודן בשם ר״ש בן יוחאי אמר ג' פרשיות הכתיב לנו משה רבינו בתורה וכל אחת ואחת מהן יש בה מששים ששים מצות ואלו הן פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים ר' לוי בשם ר' שילא דכפר תמרתא אמר משבעים שבעים א״ר תנחומא ולא פליגי מאן דעבד פ' פסחים ע' כלל עמה פרשת תפילין מאן דעביד פרשת נזיקין ע' כלל עמה פרשת שמטה ומאן דעבד פרשת קדושים ע' כלל עמה פרשת עריות.
לפי מדרש זה התיקון ללא תחמוד הוא ואהבת לרעך כמוך ואם אדם חומד סימן שיש לו בעיה באהבת הרע. אם הוא באמת היה אוהב את חבירו הוא לא היה מגיע כלל ללא תחמוד!
שאלות מעשיות עיין שיעור עולמות
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה