ויוסף ישית ידו על עיניך

ויוסף ישית ידו על עיניך- וקריאת שמע הראשונה של יעקב אבינו

הקריאה " שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד" היא לב ליבו של הקיום היהודי, הן במעשה היום יומי של קבלת עול מלכות שמיים והן ברגעים הירואיים כמו מותו של רבי עקיבא ועוד רבים, הן בתוך החיים והן בשעת מיתה.

מתי נולדה קריאה זו לראשונה?

לכאורה על פי חז״ל לידתה של קריאת שמע בפרשת ויגש, בשעת המפגש בין יעקב ליוסף:

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע: { רש״י על בראשית פרק מו פסוק כט}

דברי רש״י אלו מקורם בדברי אגדה קדומים שמקורם לא ודאי, אך המסורת שלהם מבוססת היטב.

לאחר מכן חוזר עניין קריאת שמע בפרשת ויחי בכינוס יעקב עם בניו לפני מותו כשמסתלקת מנו שכינה והוא חושד שמא יש פסול בבניו.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נו/א

דאמר רבי שמעון בן לקיש ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו

אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד- כך אין בלבנו אלא אחד

באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

מדוע לפי אותו מדרש אגדה בוחר יעקב אבינו לומר דווקא קריאת שמע, לראשונה, בשעת פגישתו עם בנו יוסף?

רבו דעות המפרשים בהסבר העניין זה בכה וזה בכה. ידועים בפרט דברי המהר״ל בגור אריה:

ספר גור אריה על בראשית פרק מו פסוק כט

. אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע, לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב״ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב״ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה). וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב״ה אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין:

בשיפולי גלימתם של המפרשים ועל פי הפשט, נראה לומר שני דברים:

א-קריאת שמע עיקרה ההכרזה על האמונה המוחלטת באחדות ה, שהטוב והרע באים ממקור אחד, ועל כן גם הרע הוא כיסא לטוב וסופו להתהפך לטוב באחריתו. הכרזה זו גם כוללת את האמונה בהשגחת ה על עמו ישראל.

יעקב אבינו נוכח בכך באופן ממשי בשעת פגישתו עם יוסף, שדבר היעלמו שנחשב אצלו לשנים לדבר רע עליו התאבל, הפך לדבר טוב שבזכותו מתגשמת ההבטחה האלוקית לאברהם על ירידת בניו לגלות, ויעקב יורד לגלות בכבוד ולא בשלשלאות של ברזל. לכן בשעה זו שבה נוכח יעקב בעוצמה בהשגחה האלוקית על ישראל שמכחה גם הנראה רע הופך לטוב, אומר הוא קריאת שמע.

ב-לשון המדרש היא: " שהיה קורא את שמע"

אחד הפירושים במשמעות המילה " שמע" הוא מלשון " וישמע שאול את העם" כלומר לשון אסיפה כינוס וחיבור של בני ישראל. אנו מגיעים לקריאה " ה אלוקינו" מתוך חיבור לכלל ישראל והבנה שכל אחד מאיתנו הוא רק חלק מהכלל הזה, שרק עליו בשלמותו שורה השכינה. זו כוונה יקרה וחשובה בפשט קריאת שמע היומיומית.

יעקב אבינו חשש כל ימיו מהפירוד בין בניו, עוד מחלומו בעת שהניח ראשו על האבן:

מדרש רבה בראשית - פרשה סח פסקה יא

(יא) ויקח מאבני המקום ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן ר' יהודה אמר שנים עשרה אבנים נטל כך גזר הקב״ה שהוא מעמיד שנים עשר שבטים אמר אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן אני אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י״ב שבטים כיון שנתאחו י״ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י״ב שבטים רבי נחמיה אמר נטל ג' אבנים אמר אברהם יחד הקב״ה שמו עליו יצחק יחד הקב״ה שמו עליו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שהקב״ה מיחד שמו עלי וכיון שנתאחו ידע שהקב״ה מיחד שמו עליו רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק יצא עשו וכל אלופיו ואני אם מתאחות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת

לכן, כל ימי היעדרות יוסף היה בספק ובצער שמא יצאה פסולת מבניו וה לא מייחד שמו עליו. בשעה זו של ירידתו למצריים והמפגש עם יוסף-נתכנסו מחדש כל בניו יחד, לכן " היה קורא את שמע" מלשון כינוס ואיסוף מחדש של כל בני ישראל.

ומעניין הדבר, שעוד מוקדם יותר בפרשה יש רמז מובהק למנהג הקשור בקריאת שמע. בשעה שיורד יעקב לבאר שבע לזבוח לפני ירידתו למצריים, אומר לו האל " אל תירא מרדה מצרימה, אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך"

גם כאן רבו דעות המפרשים מה הכוונה ישית ידו על עיניך, {ובפרט שזוהי ההבטחה שנאמרה בסוף, משמע היא שיא העניין}-האם בשעת מיתה

כשאמר לו הקב״ה ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך שמח ובטח על דבריו של מקום ובשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם ובא יוסף ונתן שתי ידיו על עיניו ונשקו ובכה לו מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא״י משען ומבטח לצדיקים { אוצר המדרשים - אגדת תפלת שמונה עשרה עמוד 584}

או שהכוונה שידאג לענייניו ולצרכיו עוד בחייו:

ישית ידו על עיניך - על ענייניך וצרכיך ישתדל לעשותם כדכתיב ישית ידו על שנינו: { רשב״ם על בראשית פרק מו פסוק ד}

אך מפליא הדבר, שמנהג ישראל הוא לקיים את המעשה הזה כפשוטו, ולהשית את היד על העיניים בשעת קריאת שמע, שאותה חידש כאמור לראשונה יעקב אבינו:

שו״ע אורח חיים סימן סא

(ה) נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג/ב

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים

ואם כן, נראה להציע פשט מחודש בהבנת " ויוסף ישית ידו על עיניך", והוא שכוונת הכתוב היא- בדרך דרש- שהמפגש עם יוסף יסייע ליעקב אבינו לקרוא קריאת שמע בשלמות, שכוללת את המנהג להשית את היד על העיניים, שמשלים את המטרה והכוונה של קריאת שמע.

מנהג זה יש לפרשו, שכוונת השתת היד על העיניים, ולא עצימתם בלבד, בנוסף לסיועה בריכוז הכוונה כדברי השו״ע, כוונתה להראות את העלאת עולם העשיה והריבוי המאופיין ביד הפועלת, אל עולם הראש והמחשבה שם שוכנת האחדות. המסתכל על העולם בעיניים פתוחות, רואה עולם מגוון ומרובה. האחדות העומדת מאחרי כל הריבוי הגלוי, איננה גלויה ונראית לעין. היא נסתרת ומתעלמת, ויש להעמיק בכוונה ובמחשבה כדי להגביר את מחשבת האחדות על ראיית הריבוי, ולהשליט אותה על דעתו ונפשו של האדם.

סיבה נוספת המוזכרת במפרשים היא ששעה זו של קריאת שמע וקבלת מלכות שמיים היא שעת גילוי שכינה, ועל כן יש להסתיר את העיניים כדי לא לראותה, כפי שעשה משה במעמד הסנה " ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים" גם בפירוש זה יש ביוטי חזק לנוכחות השכינה, רשות היחיד- יחידו של עולם, גם בעולם הזה, עולם העשיה והריבוי, רשות הרבים.

ולפי פירוש מחודש זה, יעקב אבינו קרא את שמע ברגע המפגש על פי רמז והנחיה מהאל עצמו באמירה " ויוסף ישית ידו על עיניך" הרומזת להשתת היד על העיניים בזמן קריאת שמע, כדי להתחיל את הגלות הראשונה גלות מצריים, יציאתם של ישראל מארץ האחדות ארץ ישראל " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ- בארץ הם גוי אחד", אל הגלות במדבר העמים בו שולטים עמים רבים ושונים כל אחד בתקופתו, -בגילוי הראשון וייסוד ההכרזה של קריאת "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד" המלמדת על אחדות האל, קריאה שתיטע בלב בניו של יעקב את האמונה העמוקה באל המנהיג את עמו בכל תהלוכותיו, בטוב וברע, ותוביל אותם בסוף אל הגאולה.

ספר נצח ישראל - פרק א

וכל זה תבין כי לשון 'גלה' ו׳גאל' אותיות שניהם שוות, רק שבלשון 'גאל' נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל״ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל 'גלה' הוא בה״א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע.

ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות 'גלה' הם אותיות 'גאל', רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל״ף של 'גאל'. ובמה שיש ה״א במלת 'גלה', אשר הה״א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות