של דמותו רבנו משה יעקב ו׳אביר הרמב״ם במשנת
המורה נבוכים א ה
הנכבד העצום הענין לזה יהרס שלא לאדם צריך, כי מתחלת המחשבה הנבוכים מורה מדותיו ויזקק ובדעות בחכמות עצמו שירגיל בלתי.
וכאשר יבין הקדמות אמיתיות, וידעם וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות, זקוק רב. אז יקדים לחקירה בזה הענין, ולא יגזור בתחלת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו אופני השמירה מהטעאות השכל, ויבוש וימנע ויעמד עד שיעלה ראשון ראשון.
ועל זה נאמר ״וַיַסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו״ תחלה אבל מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו לה סתכל באור הנראה, שלא ישיגוהו העינים השם לו שחייב, ולא תמונת ה׳ בו שנאמר, יתעלה מכל חסרון עילוי רב. והשפיע עליו יתעלה האל מטובו מה שחייב לו, ושובח לו ע״ה הדבר הזה. וזכרו החכמים ז״ל כי זה גמול להסתירו פניו תחלה מהביט האלהים, יביט.
והכוונה כולה היא כוננוה, שכל ראיה או חזייה או הבטה שבאה בזה הענין, היא השגה שכלית לא ראות עין, שאיננו. ואם ירצה אחד מן המקצרים להגיע לזאת המדרגה אשר נשתדל עמו לעלותה, וישים אלו נמצא יתברך שישיגוהו העינים. כל המלות אשר באו בזה הענין מורות על השגות חושיות לאורים ברואים אם מלאכים או זולתם, אין בזה היזק.
הלבן — שוף מח נח פרשת
הגדה של פסח בגדי השרד — מורה נבוכים א נד
נודע על אומרו ״הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ״ (שמות לג, יג) מורה על היותו יתעלה, ואומרו ״לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ״ מורה על תאריו, כי כשידע הדרכים ידעהו.
הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שיצום ויתפלל לבד, אבל כל מי שידעהו — הוא הנרצה המקורב, ומי שסכלו הוא הנקצף המרוחק. וכפי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקצף והקרוב והרחוק.
תשובה רמב״ם ב ז — גנזי המלך כב — תיקון התשובה
לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא בשעתו, שמא ימות ונמצא עומד בחטאו ונוטה למות. כאילו יראה עצמו אדם לעולם שמא ימות שיזקין, טרם ימות. הוא שאמר שלמה בחכמתו ״בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים״ (קהלת ט, ח).
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה