דיני אכילה ושתיה לחולה שאב

בהיתר לאוכלים הבדלה במוצ״ש שחל באב בתשעה

לחושאב״ס הותרה או דחויה היא התענית האם

קנז סימן חיים) (אורח א חלק סופר חתם שו״ת

והרב״י מהרי״ק הרב אמרו לא כאן עד אומר אני ועדיין ומאי תענית יום אצלו אין מתענה שאינו שמי וה' בב' אלא בי אית בט״ב משא״כ חובתן, ידי רבים מוציא אינו התענית בדבר מחוייב שאינו וכל לדידיה, ויחל דקריאת 'שייטי'

כדי אלא לו הותר לא והלא בו, מתענה ואינו התענית בדבר מחוייב אינו החולה וכי חדא למעליותא, תרתי

יותר ולא פעמים, ב' יאכל לא אחת פעם באכילה לו די ואם יאכל, לא בשתיה לו די ואם ותו וחי צרכו שהוא נמצא מאלה, א' לעשות לו אסור ולסוך ולרחוץ לנעול צריך אינו אם עינוים שארי וגם שצריך, ממה

בדבר… ומהמחוייבים המתענים מן

ח אורח שיק מהר״ם שו״ת רפט סימן יים

לחולה- באב תשעה והנהגות דיני ליצלן רחמנא חולירע מגיפת ובעת

לפ״ק תרל״ג אב ג' א' יום חוסט. שיל״ת

… ואיך שם, שהחולי במקום באב תשעה תענית בענין דעתי לחוות ממני ביקש ואשר רובה או תשובה חצי חכם ושאלת באב, בתשעה ענינים ושאר אבילות בענין, יתנהגו

מבאר הנני רצונו. ולעשות

הובאה ודעתם מהראשונים והרבה ישנה] אבלות שער האדם [תורת הרמב״ן הנה

לאכול- וצריך סכנה בו שאין דחולה ו' סעיף תקנ״ד סימן ערוך בשולחן מאכילין

אותו… גזרו. . לא חולי דבמקום נמי הכי דרבנן דכולו באב תשעה כן. ואם

צריך דאין כתב הנ״ל דהרמב״ן דנהי דצריך מידי רק מותר אינו בוודאי, מיהו קיום כדי רק דהותר כתב צומות בג' בעוברות גם הרי מקום מכל אומד,

. הוולד

סגי דאי קנ״ז סימן חיים אורח בחלק סופר חתם בעל הגאון מרן בדברי מבואר ן וכ סגי דאי שם ועיין יותר, לאכול לו אסור מועטת בשתיה או בטעימה ליה כדי בנתיים ולשהות כזית מאכילת ובפחות רביעית משתיית בפחות ליה

יותר לאכול לו אסור פרס. אכילת

מותר ליה, סגי אי ליה דמספקא היכא היינו ערוך והשולחן הרמב״ן ודברי לא צרכו מכדי יותר אבל אומד, צריך ואין ולשתות. לאכול

מרן בלשון כמבואר כדבריהם ולעשות ברופאים לשאול יש אלו בדברים והעיקר

כ״ג בסימן ו' חלק סופר בחתם. זצ״ל

יצה רח ענינים שאר בוודאי אבילות, לענין השניה שאלה אבל התענית, לענין זה וכל

באב. . כתשעה דינו אבלות ודיני מלאכה איסור וכל הסנדל ונעילת. וסיכה

רצ סימן שם

לחולה- באב תשעה בדיני עוד רחמנא החולירע מגיפת ובעת

ליצלן

תרל״ג אב ד' יום חוסט שיל״ת

. לפ״ק

… אחר למקום כתבתי כבר הנה הרופאים דאם הקודמת) (בתשובה

להת סכנה חשש דיש אומרים ענות

דבריהם… לשמוע צריכין בוודאי

ולשתות לאכול מותר אינו מיהו ולשתות לאכול דצריך מה אלא אמירת לפי הסכנה חשש להעביר

דכתב גב על דאף, הרופאים סעיף תקנ״ד סימן ערוך בשלחן אומד צריך אין דחולה ו' גזרו, לא חולי דבמקום פחות לאכול צריך אין וממילא

יותר אבל מכשיעור, פחות חשש לסלק שצריך ממה אסור… הסכנה

תקמ סימן חיים אורח חלק נזר אבני שו״ת

להתענות שלא הזהירך הד״ר אשר החמישי צום דבר

שלא ברור הדבר חצות עד להתענות לך התיר. ובקושי

והכי. רבנן גזרו לא חולי דבמקום כלל. להתענות שלשים תוך ביולדת ו'] סעי' תקנ״ד [סי' בש״ע לן קיימא אני צריכה אמרה אפי' הכיפורים דביום אף תתענה. לא

כחולה חשיב מקום מכל להתענות וחייבת מהני. לא בזה שכן וכל מלהתענות. ופטורה סכנה בו שאין

ממש. דחולה

תם דרבינו מהא פקפק [סק״ד] שהט״ז ואף ליולדת התיר גב על אף ללידתה. ז' לאחר גדלי' בצום להתענות שלא אין דרצו משום דמי. כד״ת וד״ק קבלה מדברי דצ״ג דלאו באב תשעה ממילא כן על הוא. רשות כן אם מתענין.

סכנה בו שאין ולה ח ואף דמי כד״ת ד״ק שוב תליא. ברצו

להתענות. מחויב

ע״ב [יח ]ה השנ דראש פ״ק וריטב״א רשב״א בחי' הנה וחכמים מילתא תליא ברצו באב תשעה גם ד״ק דמעיקר אם להתענות. שלא רצו אפי' להתענות באב בתשעה גזרו

ביולדת ומותר דרבנן. הוי שוב כן במקום שכן וכל ל' תוך

ממש. חולי

שנדפס בדפוס הרשב״א החי' הי' לא הט״ז ובזמן ר״ה ריטב״א וחי' למלך המשנה בזמן ראשונה פעם

נדפס בזמנינו. ראשונה

בבוקר מיד ותאכל כלל להתענות שלא ברור. לכן

בב״א ולשמחה לששון הצומות להיות יזכינו: וה'

אברהם הק' ורפואתך וש״ת דו״ש חותנך: דברי

טבדי■ בנימין הרב ועריכה: כתיבה "טרומפלדור "לשמה רבנים להכשרת מדרש בית ע״י יו״ל 2 © רעננה שמורות■ הזכויות כל קשר0537-544056 ליצירת

אהובך– מישרים קנייבסקי– הגר״ח עם שו״ת שח עמ'

שבת במוצאי שחל באב בתשעה רביעית מסעודה חולה לפטור שכתב מי ראיתי שאלה: כב אות פ״ד ח״ג אומר מעין.)(שו״ת

ביפור ביום ומשלימות שמתענות בדרך באב בט' מתענות ומניקות עוברות ה סעיף תקנד סימן השו״ע מדבתב ראיה והביא ואע״פ מלהתענות פטורים אחרים צומות בג' אבל כ במא להתענג תאכלנה שלא ראוי ן אלא ובמשתה ל כ כ הולד. קיום די "ע. כ

ית שלא וחומר וקל מהצורך, יותר לאכול שלא להקפיד שצריך דהיינו ע״ש. נוספת, סעודה קנו דעתי לעניות נראה אולם

מוכרחת, אינה דראייתו שלא וכלשונו רשות של ומשתה במאכל דוקא הוא ובמשתה במאכל להתענג שלא השו״ע שכתב דמה

תאכלנה" '"להתענג שרי, שפיר מצוה של אכילה וכן מותר. לצורך אכילה שהיא דכל משמע - ומניקות דהעוברות הכא וכגון

חשיב למקומה. לדידהו רביעית דסעודה חיובא הדר וממילא כהותרה, לדידהו באב ט' הוא אכילתן דהיתר נימא כן אם אלא

ש. בסימן כהשו״ע המצוה לשם בלבד כזית לאכול לחייבן יש שמא בזה דגם אלא באכילה. למעט יש להן ואף דחויה בגדר מה

להקל. מקום יש תשובה: שליט״א? מרן דעת

הבדלה חובת בתענית האוכל לחולה

'סי הגדולה נסת כ שו״ת עא בבנישתי חיים ][לרבי

הותר היאך ברית בעל שהוא מי או בט״ב שאוכל חולה רבינו ילמדנו שאלה הבדלה בלא לאכול להם: ושכמ״ה מבדילין שיאכלו שקודם פשיטא ודאי הא שאלה זו מה תשובה היין ברכת הכוס על

המבדיל. וברכת לטועמו, יכול ואינו הכוס על לברך שצריך משום הוא בט״ב מבדילין דאין דהא אומרים אנו האש מאורי ברכת וגם כוס צריכה שאינה בתפלה מבדילין אנו שהרי

ט״ב. בליל אותה וקודם להבדיל יכולין האכילה הותרה דלדידהו כיון לאכול שמותר וכל חולה אבל

ביום… אפי' יבדיל לאכול שיבא בט לאכול לו שהתירו חולה בין חילוק יש 'מיהו

דחוי. כשהט״ב שאוכלין והמוהל ברית ובעל הבן לאבי באב בין שירצה שעה כל לאכול ויכול חלייו מפני בט״ב האכילה לו שהותר כיון דהחולה

בלילה בין ביום להבדיל כמנהג ערבית תפלת אחר מיד בלילה יבדיל בשאר

שבתות, מוצאי אחר אלא לאכול להם הותר ולא דחוי בט״ב לאכול להם שהותר ברית בעלי אבל

המילה - אחר עד כלום לטעום יכול דאינו כיון מבלילה הבדלה יאמרו שלא פשיטא מכל ביארו שלא הפוסקים על לתמוה יש וקצת פשוט וזה וכמ״ש יבדיל ואז המילה

כלום… זה

כה״ח או״ח תקנו "סק ח

באב בתשעה שאוכל חולה שבת במוצאי תכף. יבדיל בתשובה הגדולה כנסת סימן ב' חלק חיים אורח

ע״א. . . שמבדיל החולה וזה

צריך אם היינו שבת במוצאי אבל שבת, במוצאי לאכול ההיא בעת נצרך אינו אם שנצרך עד יבדיל לא על יבדיל לא וגם לאכול, רק לו נצרך אינו אם היין

יתן או ן משקי שאר על

רצ״ו סימן לעיל ועיין. לתינוק ו סעיף רצ״ט וסימן ב' 'סעיף סימן ולקמן לשם ובדברינו

ודוק ע' אות: תקנ״ט

לא סימן י חלק יצחק מנחת שו״ת

אינו אם אבל במוצ״ש לאכול צריך אם דהיינו סק״ט) תקנ״ו (סי' החיים בכף מש״כ וצ״ע עד יבדיל לא ההיא בעת נצרך

… לאכול שיצטרך כנה״ג מדברי כן משמע. ולא

ג- חלק לציון אור שו״ת כט פרק ח הערה

שאוכל שחולה שכתב, ע״א סימן חאו״ח חיי בעי בשו״ת

באב" בתשעה ברכת הכוס על יבדיל לאכול שיבוא קודם מפני בט״ב האכילה לו שהותר וכיון המבדיל. וברכת היין בלילה ובין ביום בין שירצה שעה כל לאכול ויכול, חוליו בשאר להבדיל כמנהג ערבית תפילת אחר מיד בלילה יבדיל

שבתות" מוצאי. כיון חולה שלעולם מדבריו מוכח

לא חולי שבמקום ום ומש מהתענית, לגמרי שפטור ומותר ו', סעיף תקנ״ד בסימן בשו״ע וכמ״ש רבנן, גזרו

שבת. במוצאי מיד הוא מבדיל ג״כ כן על מיד, לאכול

בני מנהג כן ו היין. על מבדיל שהחולה שם, בכנה״ג ומבואר להבדיל וצריך ושתיה באכילה שמותר שכיון, ספרד,

השנה כבכל. יבדיל אלא ג אות שם בברכ״י גם.'וראה דהיינו מדינה, חמר על לקדש יכול יין, לשתות לו קשה שאם משקה על לא אבל וארק, קוניאק או שחורה או לבנה בירה בספר מדינה חמר בגדר שנתבאר מה (וראה וקפה. תה או קל

כ״ב ופרק י״ט תשובה כ' פרק ח״ב תשובות לציון אור אין שלעולם אשכנז, מבני רבים ומנהג ע״ש). ב', תשובה

על ולא מדינה חמר על אלא באב בתשעה מבדיל חולה ה עוד וראה ב'. סעיף תקנ״ו בסימן השולחן בערוך וראה היין,

שם. בכה״ח

מלוא לפחות לשתות שיכול בחולה אלא אינו זה וכל בלא יאכל זה, בלא אבל עליו, שמבדיל מהיין לוגמיו

הבדלה…

שצריך ן שכיו לחינוך, שהגיע בקטן זה בכל הדין דהוא ונראה שבת במוצאי שחל באב בתשעה א״כ חינוך, מדין להבדיל

לפני לאכול מותר שקטן ואף שיאכל לפני. יבדיל רס״ט בסימן המג״א מדברי שנתבאר וכמו הבדלה, לחנכו צריך מקום מכל ג', סעיף שם והגר״ז א' ס״ק

ת״ב… לאחר עד ימתין ושלא בזמנו להבדיל

לו סימן ב חלק נתן להורות שו״ת

… דגמרא מדינא בט״ב אסור היין ששתיית מכיון, ומעתה ולשתותו בט״ב היין על הבדלה לעשות לחולה להתיר מנלן

לתנוק ליתן דצריך ודאי תנוק יש שאם מבעיא ולא בעצמו,

חזון… בשבת וכמו חמר שהם אחרים משקין לו שיש היכי וכן

עליהן שיבדיל ודאי. מדינה

מדינה חמר לפניו ואין תנוק לפניו שאין היכי ברם

מתרי הכוס על הבדלה בלא כל שיא נראה יין, אלא

. טעמא

ביום להיות שחל שבט״ב ראשונים הרבה דעת דהרי חדא, ברמב״ן וכמבואר, כלל דהבדלה חיובא ליכא ראשון תקנ״ו (סי' וב״י ובטור שם ברא״ש והובא תענית),)(שלהי (לג דברכות כהא והו״ל הבדלה, חיוב ליכא כוס דאין דכיון חזרו הכוס על קבעוה העשירו בתפלה קבעוהו בתחלה א)

כל במוצ״ש להיות שחל וט״ב בתפלה קבעוה, והענו ס הכו על התקינו לא ובכה״ג מרודים עניים ישראל

שם. עיין כלל

מ״מ לרפואתו, יין לשתות שצריך חולה יתרמי אם אף וא״כ

שהרי הכוס על במוצ״ש להיות שחל בט״ב יבדיל, לא כלל הכוס על הבדלה חכמים התקינו לא זו, בשבת דאינו דודאי שהענו בשעה יין לו שיש כמי והו״ל

כיון הכוס על מבדיל חכמים בטלו שהענו דבשעה הכוס על המבדיל וא״כ הכוס, על להבדיל לתקנתייהו

צריכה שאינה ברכה מברך שעה. באותה וכשיטת

והרדב״ז והריטב״א להרשב״א גם ס״ל הרמב״ן

כף בס' עיין ר״י, בשם והב״ח תרמ״ב), סי' (ח״ב בשערי הביא וכן עליהם, שציין תקנ״ו) (סי' החיים

הבדיל שאם קמ״ד) (סי' מלך ה גן בשם שם תשובה שם עיין על. הכוס כלל מבדיל אינו בתפלה

להבדיל שלא מנהג היה שכך מבואר שם וברדב״ז להבדיל שלא הסכימו האחרונים שרוב וכתב כלל, שב בברכות מחלוקת שיש מקום וכל הכוס, על שמים שם הוצאת ספק דאיכא עדיף תעשה ואל

ע״ש. לבטלה

בשו״ע כהמחבר נהגינן דאנן ואף תקנ״ו )(סי'

על הבדלה עושין במוצ״ש ט״ב דבחל הכוס

שם עיין ט״ב, במוצאי

שהביא מהברכ״י הביא שם תשובה ובשערי

תיכף יבדיל בט״ב שאוכל דחולה כנה״ג מתשו'

שם עיין, במוצ״ש

בעצמו וישתה היין על שיבדיל שם נזכר לא. ברם אסור שהוא דבר בט״ב יין לשתות לו נתיר ואיך

מדינא רבים ראשונים שלדעת הבדלה משום דגמרא, הנ״ל הפוסקים במקומות נהגו וכן כלל, בה חייב אינו דנהגינן ואנן במוצ״ש. שחל בט״ב כלל הבדילו שלא דחיישינן היינו בהבדלה, דחייב והרא״ש כהבה״ג נימא זה בשביל לא אבל בהבדלה, דחייבים לדעתם

בט."ב יין שתיית ע״י איסור בדרך הבדלה שיעשה

… לאכול לו הותר דעכ״פ דכיון לומר אפשר דעדיין אלא

הבדלה- בלא לאכול יכול אינו והוא חליו, מחמת לדעת

בכה״ג- גם הבדלה חיוב דיש כן הסוברים דמשום נימא א״כ

משקין וליכא תנוק כשאין ן יי לשתות לו הותר הבדלה חובת

. אחרים

דעה לחד ס״ג) רצ״ו (סי' בשו״ע מבואר דהרי אינו, זה ברם לאכול לו שמותר להבדיל אחרים משקין או יין לו אין, שאם אין ואם מחר, עד יאכל לא מחר לו שיהיה מצפה שאם וי״א בהמ״ז ויברך הבדלה בלא שיאכל מוטב אחד כוס אלא לו דהא (סקי״ט) ובמ״ב שם הרב שו״ע ועיין שם. עיין הכוס על

היינו לאכול אסור מחר לו שיהיה מצפה דאם בבוקר מחר

שבת תורת ס' ין ועי הלילה. עד לצפות א״צ אבל חצות, עד או

. שם

כמי הו״ל בט״ב, יין לשתות שאסור כיון בנ״ד וא״כ

יין לו שאין …

מ בשיעורים לאכול הורו הפוסקים שבו מיוחד קרה

ו תקנד, או״ח

וכן יום, שלשים כל חיה לאכול צריך שהוא, חולה אלא אומד צריך אין מיד, אותו מאכילין גזרו לא חולי דבמקום

. רבנן

הלכה ביאור שם

וכו- חולי 'דבמקום חזקה חלערי״א של המחלה שאין דבמקום עולם פתחי בספר עיין

סימן בשו״ע השיעורי' כמ״ש בשתיה וכן פרס אכילת בכדי בת מככות פחות יאכל ח״ו בעי ליבא ורחמנא לגמרי התענית נעקר לא שבזה בט״ב לשואל להורות יש (כך )תרי״ח ילך שלא ולהזהירו ליועצו יש ח״ו בזעם המחלה שאין במקום להתענות שירצה ומי

ומעט קאמפע״ר ה חתיכ ופיו לחוטמו סביב ישא כשיצא ולהכריחו היום כל ביתו מפתח

עכ״ל מיאט״ע: עשב

במברגר הלוי שמחה לג״ר שמחה, זכר שו״ת

נו סימן ד חלק הלוי שבט שו״ת

וכן פרס אכילת בכדי מככותבת פחות פחות יאכל חלערא מחלת דבמקום עולם פתחי מס' שם הלכה בביאור דהביא מה

בשתיה הי שכידוע הנ״ל מחלה במקום אלא כן כ' לא העניה דעתי לפי תרי״ח, סי' יוה״כ בה' הנזכרים השיעורים 'ע״פ היכר לעשות כדי לזה חמורה תענית עקירת יש וא״כ ט״ב, ביום לאכול הקהל לכל שהתירו ע״י לגמרי התענית כל נעקר

והעצה כלל, חולים אינם דעדיין ועוד פרס, כילת א מכדי ביותר רק לאכל יעץ לגמרי ט״ב תורת תשתכח שלא לתענית נחלה בשכבר כן לא כנ״ל, להחמיר מסתבר ודאי בזה עליו המחלה להמשיך יכול האכילה שמניעת מפני רק לאכול

רבנן גזרו לא חולה שבמקום סכנה בו אין אפי'. במחלה

ה יג, תעניות שלמה הליכות

ל הזקוק בריא פחות פחות שיאכל נכון יחלה, שלא כדי התענית ביום אכול. מכשיעור

שם הלכה דבר

השלחן ומטעמי עולם פתחי ספר בשם הביה״ל וכמוש״כ לא ואם החולירע, מגיפת בה שיש בעיר באב תשעה לעניין

המחלה בו שתדבק חשש יש וישתה, יאכל יאכל חזקה ה המגפ אין אם המחלה, בו שתדבק חשש יש וישתה יאכל לא ואם בו שאין בחולה בכל החמירו דלא והוא בעי. ליבא ורחמנא לגמרי, התענית נעקר לא שבזה מכשיעור, פחות פחות וישתה

הפסיד דלא קיי״ל דהרי אע״ג בלבד ביוה״כ רק (רק מכשיעור בפחות לאכול לחייבו )סכנה, ת ו ב עני ת סי' מ״ב עיין כך

ת ל חכמים רצו שלא הת, ם, שאני סק״ה קס״ח היו כל חייבו ם עליו גזרו לא מעיקרא ולכן זה בטורח ד תענית, ין אבל

בנ שג מסתברא ד״ד ה בכל ם ת עניו ג מכשיעור פחות פחות לאכול נכון ת כ של בהפסק ם ד פרס אכילת י בר מס ת גם.

ש כ רק שאוכל בכה״ג ד י שלא י חל א ה ם שנדחו בתעניות אף ואילך ולשתות. מכאן לאכול לו אסור הסיבה בטלה

הבדלה לפני מים שתית היתר

א עמוד קה דף פסחים

יומא מקדיש אי חזי זיל ליה: אמרו סבא. המנונא רב עלייהו וקאי בסעודתא, יתבי הוו דרב ותלמידי שלמיא בר חנניא רב למעשר- קובעת שהשבת כשם רב: דאמר נפשה. קבעה שבתא צריכיתו, לא להו: אמר לשבתא. וניקבעיה נפסיק, שבת כך

לקידוש- רב: אמר י הכ עמרם: רב להו אמר להבדלה. קבעה כך לקידוש- דקבעה היכי כי מינה: סבור לקידוש. קובעת, קובעת

מילי- והני קובעת. להבדלה ולא אתחולי- אבל סקינן. מפ דלא מיפסק, לענין מתחלינן. לא אלא אמרן לא נמי ומיפסק,

בשתיה- אבל באכילה, מיא- אבל ושיכרא בחמרא אלא אמרן לא נמי ושתיה, לא. דרב הונא. דרב ופליגא. בה לן לית

כל עקיבא: דרבי משמיה דתנא מאסכרה? מר מיסתפי לא ליה: אמר הבדלה, קודם מיא שתה ד גברא לההוא חזייה הונא

שיבדיל- קודם כלום הטועם אמיא קפדי לא אשי רב דבי רבנן באסכרה. . מיתתו

על מלוניל יהונתן רבינו

הרי״ף שם

פוסק, בשתייה אבל דאסור וכל יין לשתות להבדיל הראוי משקה ושכרא חמרא כגון עליו, [ק״ז לקמן כדאמרינן מדינה חמר. ע״א]

מלוניל ר״י על אש שביבי הערות

הראויין משקין אותן אלא הבדלה קודם לשתות איסור דאין לכאורה נראה רבינו מדברי

זה ולפי ודו״ק מותרין מדינה חמר שאינן משקין שאר אבל בלבד להבדלה דאין נראה הוא הטעם עיקר אלא קידוש גבי וכדאמרן הבדלה קודם שתיה איסור משום הטעם ועיין הפסח בערב מצה אכילת איסור לענין שאמרו מה וכעין בעלמא היכרא משום יין משתיית פוסק אכילתו באמצע דאפילו מפרשים יש שהביא כאן המאורות בספר

הוא להפסיק שצריך דהטעם כאן רבעו טת בשי אזלי נמי דאינהו נראה ולכאורה עיי״ש להפסיק צריך בהיתר בהתחיל אפילו ולכן הבדלה חובת משום בא שהוא ניכר שיהא כדי

ודו״ק. עליהן להבדיל הראויין משקין לשתות

א סעיף רצט חיים אורח ערוך שולחן

לשת אפילו או דבר, שום לאכול אסור מש ממים, חוץ משקין שאר או יין ות ואוכל יושב היה אם אבל שיבדיל. עד תחשך

(ב״י משתייה) להפסיק.)(אפילו א״צ לו, וחשכה יום מבעוד דה״מ וי״א להפסיק. צריך לו, וחשכה ושותה יושב היה ואם

סעודתו וגומר ומבדיל מפה פורס ואוכל יושב היה אפילו חשיכה בודאי אבל חשיכה, . בספק כסברא פשוט והמנהג גה: ה

. הראשונה

זצ״ל- אויירבעך הגרש״ז ב הערה רצט שלמה שלחן

כמים. ל״ח סוכר עם אבל סוכר בלי תה לשתות גם דשרי דה״ה זללה״ה מרן ואמר

זוננפלד (הגרי״ח ופסקים )הנהגות

הבדלה הלכות

מים או תה ותה שש במי למחות אין ב.

מתוקי הבדלה לפני ם [ חיים שלמת ע״א ק״ה פסחים עי' רנ״ט. סי' או״ח ושתיה הבדלה, קודם שתיה איסור גבי ושיכרא בחמרא אלא אמרן לא נמי לרבינו וס״ל וכו', בה לן לית מיא אבל דוקא היינו ושיכרא, חמרא דנקטו

רבינו חשוב, משקה במש״כ ועי' הוא דהאיסור שם ובנמוק״י יהונתן

עליו להבדיל שראוי משקה לשתות

שיבדיל]. קודם

לציון אור שו״ת כב ב, - ז אות שבת למוצאי השייכים דינים

הבדלה קודם קפה או מים לשתות מותר האם. שאלה.

לשתות אין משקין שאר אבל הבדלה, קודם מים לשתות מותר. תשובה. מותר וכן סוכר, בלא קפה או תה לשתות להתיר אפשר לחולה או ולזקן

קודם מים לשתות מותר כיפור יום במוצאי ואף בכוס. סכרין שים ל להם הבדלה [ משקין שום לשתות שאסור כתב א' סעיף רצ״ט בסימן בשו״ע דחשיבי וקפה, לתה שה״ה לומר שיש ונראה המים. מן חוץ הבדלה, קודם

סוכר בהם מעורב אם, אבל חולה או לזקן להתיר ויש בעלמא, . כמים

אעפ״י טבעי, פירות מיץ וכן הבדלה. קודם ואסור מזין, הוא הרי ואסור הוא מזין סוכר בו. שאין שאינו משום לשים, מותר וסכרין ז לתשובה בבאורים ז' בפרק לעיל בזה שנתבאר מה עוד וראה,'מזין.

ע״ש].

ההבדלה מיין השתייה חובת

א עמוד קז דף פסחים

יין- מטעימת בר יוסי רבי שהוא, כל הונא רב אמר לוגמא. מלא אומר: יהודה נרש דמן גידל רב תני וכן רב, : אמר

לוגמא- מלא וטעם המקדש ואם יצא,

לאו- יצא. לא

רשב״ם שם

שיטעום צריך המברך שאמרו טעימה אותה שהוא. כל יין מטעמת

שהוא בכל די טעימה: אותה

שלא והוא הילכתא. והכי יצא. לא לאו ואם יצא לוגמא מלא וטעם ואף חובתן ידי כולן יצאו מהם אחד טעם אבל המסובין מכל אחד טעם

טעמו שלא פי: על

א עמוד קז דף פסחים מסכת הר״ן חידושי

דק״ל דאמאי משמע לישנא האי מדאמרי' בכ״ש, יין וטעימת על שמברכין שמה לומר דהיינו קיימי', שיטעום צריך המברך אלא בלבד בידו הכוס שיטול ביה סגי לא ובה״מ בקדוש הכוס

סגי בכ״ש יין טעימת דבההיא, אמר וק ממנו שיטעום צריך הלכך כותי', וק״ל לוגמיו מלא ואמר פליג יהודה בר' ור״י שיטעום צריך קדוש או הבדלה או הכוס על בה״מ כשמברכין בפ כדאמרי' סגי מינייהו בחד ומיהו לוגמיו, מלא מהם 'א' שישתה דבעי' לינוקא ליטעמיה ב] מ [עירובין מערבין בכל

ממנו אדם שתה שלא כל אבל מיו לוג מלא ממנו אדם כלל. כוס כאן היה לא כאלו הוא הרי

רעא סימן חיים אורח טור

משתעי דליטעם ומקמי דמקדש מאן בה״ג כתב

ולקדש… לחזור וא״צ בפ״ה מברך הדר

יוסף בית שם

אינו שיטעום קודם הכוס נשפך שאם לי ונראה

ד ולקדש לחזור צריך דאמרינן מאי לא אם ידי יצא דלא לומר היינו יצא לא טעם

כתקנה, מצוה רבינו שכתב ממה לזה סעד ויש בארחות כתוב וכן בה״ג, בשם זה סימן בסוף

בהדי. א כא) אות היום קדוש (הל' חיים

כא היום קידוש הל' חיים אורחות

כתב טעי ולא אשתלי ואי ז״ל הר״ש אשתפוך או אחריתי ליה ושתי מקדוש ם - ומברך אחרינא כסא ליה מייתי

קידושא. לאהדורי צריך ולא ליה ושתי הגפן פרי בורא עליה ואם יצא לוגמיו מלא טעם אם המקדש מר דאמר

אחרי ליה ושתו דקדש כגון וה״מ יצא. לא לאו נ ודיו. אחד כוס על דמברכין בהדי סגי במקומו יושב ועדיין י לא אם אבל

ולקדושי. למהדר צריך דכסא מההוא קם או קדש סעודה במקום שלא או אחריני ליה טעי'

טו רעא, או״ח שו״ע

שיטעום וקודם קידש, חוזר בדיבור, הפסיק

בפה״ג ומברך ואין ולקדש לחזור. צריך הכוס נשפך אם וה״ה ממנו שיטעום, קודם אחר כוס יביא בפה״ג עליו, ומברך

ולקדש לחזור. וא״צ

אברהם מגן לב ס״ק

הלבוש: כתב אחר. כוס יביא כדאי מעכבא לא דשתיה קי״ל הא אחר כוס ל״ל 'ק'

עכ״ל. מערבין בכל בפ'

שכתב: לתמוה יש הרב״י על …וגם בזה ושגג דמאי ולקדש לחזור א״צ הכוס נשפך ואם בא״ח וכ״כ כתקנה מצוה ידי יצא דלא לומר היינו יצא לא טעם לא אם דאמרי'

א״ח: בשם כ' ואח״כ עכ״ל. בהדי' וקדושי למיהדר צריך אחריני ליה טעמי לא אי

עכ״ל.

היין על שקידש דכיון ממנו ויטעום אחר כוס שיביאו וכתב בש״ע פה דחזר נ״ל …לכן וטעם לשתות א״צ המסובין לפני אחרים כוסות כשיש דהא יצא הכוס מאותו טעם שלא פי על אף

אחר… בכוס יצא נמי בעצמו הוא א״כ המקדש מכוס

עג סי' מים מעט שו״ת

מ סימן ג חלק דעת יחוה שו״ת

ידי ביתו בני את להוציא יכול הכוס על המבדיל שהחולה ונראה עד אוכלים ואינם מתענים, שהם פי על אף זו, בהבדלה חובתם סק״ג תקנ״ו (סימן יוסף בברכי החיד״א מרן שכתב וכמו.)הערב. בשדי ועיין הנ״ל. קנ״ט) (סימן ב' חלק חיים לב בשו״ת כתב וכן

שהבדיל שאחר ונראה ה'). ות א ב' סימן המצרים בין (מערכת חמד ממנו שישתה כדי לחינוך שהגיע לתינוק הכוס יתן הכוס על החולה שכתב וכמו למיסרך, אתי דילמא לומר חיישינן ולא לוגמיו, מלא (מ עירובין בתוספות [ועיין ע״ש. ג') אות תקנ״ו (סימן יוסף 'בברכי

' ב חלק האשכול ובספר ס״ג), (סימן הדור פאר ובשו״ת ע״ב), י״ב (עמוד ב' חלק חיים ובארחות קכ״ט), עמוד מילה,)(הלכות (סימן דעה יורה יוסף ובבית ס״ה), (סימן ג' חלק התשב״ץ ובשו״ת ובשו״ת כ״ג), סימן חיים אורח (חלק עזרה שערי ובשו״ת רס״ה),

שם אין ואם ואכמ״ל ע״ה) סימן חיים אורח (חלק משה. ]ויען

כמלא מהכוס בעצמו ישתה תינוק, אפשר אי ואם לוגמיו. בכך עצמו לדחוק צריך אינו לוגמיו, מלא לשתות, לחולה מעט בשו״ת שהעלה וכמו שהיא, כל בטעימה לו די אלא

ע״ג (סימן.)מים

צרפת אב״ד טובול יחיה ו[הג]"ר סי' ישרים מראות שו״ת

ד נראה ואולם עיקר במאי יוסף הבית דברי כוונת מייתי ד

ה מדברי סעד ב כך, היא ה״ג

קי שבכל חזינן דהנה ד דברים, שלשה חז״ל תיקנו וש

דברי עצם אמירת בהדי הגפן פרי בורא לברך שצריך א דח הקידוש, גורר ממילא זה יין כוס על לברך שתיקנו דמה והיינו

בפה״ג. ברכת הקידוש בהדי לברך שצריך

תיקנו ועוד הקידוש. דברי אמירת עצם לוגמיו מלוא לשתות דהקידוש חשיבותא משום תיקנו ועוד

ברכה של מכוס - דאעפ״י יוסף הבית למימר בעי ובזה גופא מהכוס לוגמיו מלוא לשתות שיש חז״ל שתיקנו אבל לכתחילה רק זהו מ״מ הקידוש אמרו שעליו שישתה בידו עלה ולא הכוס נשפך אם בדיעבד

שעליו מהכוס אלא לשתות יכול ואינו הקידוש אמר צריך ואינו בזה חובתו ידי יוצא שפיר אחר מכוס

אחר. מכוס ושותה חוזר כשהוא ולקדש לחזור

מדברי דחזינן היכי דכי הוא לזה יוסף הבית שהביא והסעד

שלענין ה״ג בה תיקנוה שלכתחילה אעפ״י בפה״ג רכת ב בהדי לאומרה חכמים ב מ״מ הקידוש ד משתעי ד היכא יעבד שבירך בפה״ג ברכת לה בטלה דממילא דליטעם מקמי

הכי מקמי - אותה ולברך לחזור יכול ושפיר כלום בכך אין

שאינ אף לבד ב חובתו ידי ויוצא הקידוש בהדי ה ואינו ה ז

ולקדש. לחזור צריך אעפ״י ברכה של מכוס לוגמיו מלוא השתיית לענין נמי הכי

מ״מ הקידוש אמר ו שעלי גופא מהכוס לשתות יש שלכתחילה שנשפך באופן וכגון אחר מכוס אף ששותה היכא בדיעבד שישתה רק הוא שהעיקר כלום בכך אין ברכה של הכוס

שתה. והרי הקידוש בתר לוגמיו מלוא

ללמוד דהיינו מזה זה ללמוד הכרח אין שבאמת ואעפ״י

בפה״ג- מברכת לוגמיו מלא שתית איכא מיהא סעד מ״מ

מצינן נמי הכי לעיכובא הדין שאין ינן חז שבזה היכי דכי לעיכובא. הדין אין ג״כ שבזה למימר

היא לוגמיו דמלוא השתיה שכל דכיון לזה נוטה נמי והסברא

חשיבות משום רק גם זו לחשיבות ישנה שפיר הרי לקידוש דלעצם הקידוש אמירת בתר אחר מכוס שותה כשהוא

מכוס השתיה בין הבדל שום אין הקידוש לחשיבות השתיה

אחר. מכוס או ברכה של סעד יי שיש אלא קאמר לא יוסף הבית שגם חזינן ועכ״פ

ראיה שיש ולא הבה״ג מדברי. לזה

דמלוא דהשתיה היא יוסף הבית שיטת דלעולם יוצא זה כל ומ ט״ו בסעיף בשו״ע ג״כ שהכריע וכמו מעכבת היא לוגמיו

אחר. כוס להביא צריך שיטעום קודם הכוס נשפך שאם מסיים קא יוסף הבית שהרי מוכרע הוא ממקומו ובאמת

בהדיא, חיים באורחות כתב שכך דבריו בסוף ונקיט אות היום קידוש בהלכות חיים דהאורחות לשונו זו הרי וא״כ

…עכ״ל. כ״א האורחות שפתי הרי מי אשתפוך דאי מיללו ברור חיים ליה י ת

שכתב רי אח תיכף חיים לאורחות ציין והב״י אחרינא, כסא ולקדש לחזור צריך שאין הכוס נשפך דאם –

לחזור צריך שאין היא שכוונתו מוכרח כרחך על וממילא

אחר, מכוס ושותה כשחוזר ולקדש להביא שצריך ודאי דזה הב״י לי' דמייתי חיים באורחות בהדיא וכדאיתא אחר כוס

הב״י דשיטת ונימא אנן ניקום והיאך לדבריו לסיועיה

השת שאין היא מעכבת. יה

ב אות הבדלה הלכות א חלק חיים אורחות

הכי למעבד שפיר ולא ולשכחה לחכמה דמעולה פסוקי' ומוסיפין לשתיה הבדלה בין החל אבותינו ואלקי אלקינו וי״א

לשתיה ברכ' בין לאפסוקי הבדלה ידי נפיק ולא לבטלה שמים שם ומוציא פושע ונקרא ולברך לחזור צריך והמפסיק

הבדלה של כוס שישת' אחר או הבדל' קודם אומר: אלא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות