משנה לפני, למעלה מעשרות אורחי עוברים היו עדים לתאונת שיט קשה בה נפגעה אלופת ישראל בחתירה בירקון, אך אף אחד מהם לא נקף אצבע כדי לעזור בשל החשש מזיהום, אמנם חלקם הזעיקו את כוחות הביטחון.
רק אורח עובר אחד שהזדמן למקום קפץ למים בהמשך, והצילה. האירוע עורר דיון ציבורי חריף בנוגע למחויבותם של אורחי העוברים להושיט יד למען הצלתו של אזרח אחר הנמצא בירקון, גם במחיר של סיכון עצמי.
לאחר יום על התאונה המחרידה בירקון, הביעה משפחתה בכלי התקשורת השונים ביקורת חריפה על כך שהנפגעת הייתה בסכנת חיים ברורה. "אנשים אלה שלא נחלצו לעזרתה — אני לא יודעת מאיפה הם הגיעו, האורחי עוברים שהיו על שפת הנחל" — אמרה בת המשפחה בכעס.
לאחר ימים בחר נשיא המדינה להעניק את אות המופת לאדם שהציל. בטקס עצמו אמר הנשיא: "האמנם עשית מעשה אציל? סיכנת את חייך להציל אחר. אין ספק שהצלת!"
השאלה היא: האם מותר חיים הוא ערך עליון לפי התורה — המציל אדם מישראל כאילו הציל עולם מלא — וכל זה גם במחיר של סיכון עצמי? בנושא זה יעסוק שיעורינו הפעם.
כל ספרות ההלכה הנוגעת לשאלה זו מתרכזת בעיקר סביב ארבעה מקורות בגמרא, כדלהלן:
דעו את המקורות, קראו אותם, ולאחר קריאת המקורות — חוו דעתכם:
- אמנם בהליכה במדבר עם מימיית מים אחת, היינו נוהגים כרבי עקיבא, ומניחים לחברנו למות בצמא? - שמא מעשהו של ר׳ שמעון בן לקיש היה ראוי, או האמנם יאושו של ר׳ יונתן היה במקום? - האם צדק ר׳ טרפון שסירב ליטול סיכון, שמא היה עליו להסתיר את האנשים? - האמנם כוונת התלמוד (במקור 4) שאדם מחוייב להכניס עצמו לסכנה על מנת להציל חיי חברו?
דילמות אלו מופיעות גם בספרות ההלכה העוסקת בענייני רפואה, כדלהלן. מה הייתם עונים לשאלות אלו?
---
**1. תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף סב, א [רש״י]**
שניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים — אם שניהם שותים, שניהם מתים [שאין מספיק מים לשניהם], ואם אחד מהם שותה, מגיע מהם אחד ליישוב [וימצא מים].
דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ולא ילמד אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" — חייך קודמים לחיי חברך.
---
**2. תלמוד ירושלמי, תרומות, פרק ח, הלכה ד [פני משה — מתורגם]**
אמר ר׳ יונתן: אימי רב ניצוד במקום סכנה בידי גזלנים, ואין לו ממנו [כלומר, שנתייאש ממנו] — ייכרך [= המת] בסדינו [אלא שיכין לעצמו תכריכי המת].
אמר ר׳ שמעון בן לקיש: אני אלך ואציל אותו בכוח, אני אהרוג או אני נהרג. והלך ופייס לאותן גזלנים, והניחוהו ונתנו אותו לידו.
---
**3. תלמוד בבלי, נידה, דף סא, א**
מעשה באותם בני הגליל שיצא עליהם קול שהרגו נפש. באו לפני רבי טרפון ואמרו לו: יסתירנו מר. אמר להם: מה אעשה? אם לא אסתירכם, יגלה אתכם המלכות. ואם אסתירכם, הרי אמרו חכמים: אסור לשון הרע [= כלומר, צריך לחשוש לקבל לדבר על השמועה שיצאה עליכם, שמא ״הרגתם״ נכונה, ואסור להציל אתכם]. לכו והסתירו אתם את עצמכם.
---
**4. תלמוד בבלי, סנהדרין, דף עג, א**
מניין לרואה את חברו שטובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו, שחייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך…!"
---
**מה הייתם עושים…? מה אתם עושים…? **
---
**5. הרב אליעזר ולדנברג (1915–2006) / שו״ת ציץ אליעזר, ט, כ״ח**
חולה שהרופאים אומרים שנשקפת לו סכנה ספק, והחולה הזה השיג בקושי לחייו תרופה לזה, והחולה מסתפק שרק ספק סכנה לו — האם יש לו לתת התרופה שהשיג לחולה שני, שנתון בסכנת חיים ודאית?
---
**6. הרב עובדיה יוסף (נולד 1920) / שו״ת יחווה דעת, ג, ד**
האם רשאי חולה כליות באופן רציני, שנשקפת לחייו סכנה, לתרום לו כליה אחת מכליותיו לחבר או קרוב משפחה כדי להציל חיי חברו, כיוון שיש בזה קצת סכנה לתורם, שמא אין לו להכניס עצמו בספק סכנה על מנת להציל את חברו מסכנה ודאית?
---
**דף לימוד בחברותא — מיכאל סטבון**
אחת התשובות ההלכתיות היסודיות בנושא היא תשובה שכתב רבי דוד בן זמרא — הרדב״ז (1479–1573). במשך 40 שנה היה זה הרב המנהיג הרוחני של יהדות מצרים, ובעשרים השנים האחרונות לחייו עלה לארץ וחי בצפת (נקרא שמו על כרם בן זמרא, צפונית לצפת). כתב הרדב״ז למעלה מ-10, 000 תשובות, אולם רובן אבדו. בסך הכל קיימות מעל 2, 000 תשובות המכונסות בשלושה ספרי שאלות ותשובות (שו״תים).
הרדב״ז נשאל את השאלה הבאה: האם מותר לי לאפשר לרודן לקצץ איבר מגופי של יהודי אחר, כאשר הוא ביקש כן, שאם לא כן יהרוג אחר? כאמור בתשובתו, הוא בא להגדיר כללים הלכתיים בנושא.
קראו בעיון את תשובתו, ולאחר מכן נסו להשיב שנית על שתי השאלות הרפואיות שעלו במקורות 5–6. האם תשובותיכן כעת שונות?
לסיום, קראו את לשון החוק: "לא תעמד על דם רעך". בשנת 1998, חוקקה כנסת ישראל את החוק. האם חוק זה תואם את לשון ההלכה, ואם כן — מהו השינוי שמא יש?
---
**8. חוק "לא תעמד על דם רעך" / התשנ״ח — נתקבל בכנסת ביום כ״ח בסיון, ביוני 1998**
חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו או לשלמות גופו, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה. המודיע לרשויות (משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות) או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת — יראוהו כמי שהושיט עזרה לענין חוק זה.
---
**מתוך הצעת חוק "לא תעמד על דם רעך", התשנ״ג 1992 — של חבר הכנסת חנן פורת — דברי הסבר להצעת חוק**
הצעת חוק זו מקורה בצו התורה הקובע הלכה מוסרית גדולה. "לא תעמד על דם רעך" — ובגמרא במסכת סנהדרין פורשה הלכה זו בצורה מוחשית: "מניין לרואה את חברו טובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו, חייב להצילו? תלמוד לומר: לא תעמד על דם רעך." על כן למדים שם בתלמוד מפסוק זה שעל האדם להציל את חברו, גם אם הדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות כספיות מצידו, כי יש לניצול ממון… ובטור וכך נפסק להלכה ברמב״ם… הוא חייב לשלם למציל.
הצעת חוק זה באה איפוא לעגן הלכה יהודית זו בחוק המדינה, ואף לשתף את המדינה באחריות — בקביעה כי אם אין לניצול אפשרות לשלם למציל, תשא על המדינה עקרונות מוסריים אלו ויישומם, הן בתחום הממוני — בהוצאות ההצלה, והן בתחום הענישה — בקביעה כי מי שיימנע ביודעין מלהגיש עזרה לנפגע הנמצא בסמוך לו צפוי לעונש של עד שנת מאסר.
אמנם אין בדרך כלל מקובל להעניש על עבירה המתבצעת באופן פסיבי, ב״שב ואל תעשה״. אך דומה כי ה״עמידה על הדם״ באפס מעשה אינה רק עמידה פסיבית, אלא יש בה ביטוי בוטה וחמור להתנכרות וזלזול בחיי אדם, והיא ראויה לענישה ולמות במידת הצורך.
---
**7. רדב״ז / שו״ת, חלק ג, תרכז — רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (1479–1573)**
שאלת ממני, אודיעך דעתי על מה שכתבת: אם אמר השליט לישראל — לקצץ אבר ממנו שאינו מת ממנו, או אמית ישראל חברך. הנח לי לחתוך את ידו או לסמא את עינו או לחתוך את רגלו, כדי שלא ימיתו את חברו.
תשובה: איך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חברו. הלכך איני רואה לזה טעם אלא מידת חסידות, זה הרי חסידות. ואשרי מי שיכול לעמוד בזה, ואם יש ספק סכנת נפשות — ח
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה