להסיבה סיבה — שבת הגדול תשע״ח
**הגדה של פסח לרב אליהו זצ״ל**
**משנה, מסכת פסחים פרק י**
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן — אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות:
1. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. 2. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. 3. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר שלוק ומבושל וצלי, הלילה הזה כולו צלי. 4. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים — ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.
**סדר ההגדה — סדר רב עמרם גאון**
שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים בין מסובים, הלילה הזה כולנו מסובים.
**רמב״ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכות ו-ח**
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עתה יצא משעבוד מצרים… לפיכך כשסועד אדם בעצמו צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות בלילה הזה… ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אשה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה… וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה, ואימתי צריכין הסיבה — בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות…
**שו״ת ציץ אליעזר חלק יח סימן כז**
ומהך לישנא של ״לפיכך״ שכותב רמב״ם משמע דס״ל דענין חיוב ההיסבה הוא פועל יוצא ממה שחייבה תורה להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו עתה יצא משעבוד מצרים, וחכמים קבעו את הדפוס לזה באיזה צורה שיבצענו, וכן עוד כל שלא קיים בכזאת עדנה לו חסר החיוב דאורייתא.
**ראבי״ה מסכת פסחים סימן תקכה חלק ב**
ובזמן הזה שאין רגילות, וחוזר לביתו. ובהסיבה יושב כדרכו. ישב הסב לחורין בני רגילות שאין להסב בארצינו.
**מהרי״ל (ספר מנהגים, סדר ההגדה)**
דוקא בימיהם שהיו רגילין בהסיבה בשאר ימות השנה, אז מחוייבין בה בפסח, אבל לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסיבה, אין לנו לעשותה בלילי פסח, דמה חירות שייך בזה. אדרבה דומה לחולה, וכ״כ אבי העזרי.
**תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק י**
אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין. להודיע שיצאו מעבדות לחירות.
**מהר״ל, גבורות ה׳ פרק מח**
ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. פי׳ שמסיב במטה ושלח כדרך בני חורין זכר לחירות. ופי׳ הסבה מלשון ישיבה, כמו ״וישבו לאכול״ שתרגם ״ואסתחרו״, ומפרש בגמרא שהוא מלשון סבוב. וכ״פ רב האי גאון.
ומצה וארבע כוסות צריכים הסיבה, ואם אכל כזית מצה לא בהסיבה לא יצא וצריך לחזור ולאכול, וכן אפיקומן גם כן צריך הסיבה. אבל מרור אין צריך הסיבה שאינו זכר לחירות. ולפיכך יש לו לאכול כל אכילת מצה שהוא דרך חירות.
ואבי העזרי פסק דבזמן הזה בארצות אלו שאין דרך להסב כל השנה אף בליל פסח אינו צריך אלא מסב או יושב כדרכו. ודברי תמיה הן, דמה בכך שאינו מסב כל השנה, בלילה הזה מחויב להראות עצמו כאלו בן חורין, ולפיכך צריך להסב אף על גב שאינו מסב כל השנה, שבלילה הזה חייב מראה חירות ואינו מראה חירות בעצמו.
**הרב קוק, ״חירותינו״ מאמר**
ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה. זה משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפוך בן חורין שרוחו הוא רוח עבד.
החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שוים את ערכם.
מה שאין כן בעל העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, אם כי במה שהוא יפה וטוב אצל האחר, איזה שליטה עליו השולט, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית — במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה וטוב.
**פרשת בשלח פרשה כ סימן יח, שמות רבה**
ד״א ויסב א-להים… שהקיפן הקדוש ברוך הוא. מהו ויסב? מכאן אמרו רבותינו אפי׳ עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא שנאמר ויסב א-להים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה