יום ירושלים אתדבקותא דרוחא ברוחא
זהר במדבר - שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה
ובספר הזוהר [במדבר קי״ח א'] - "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" (ישעיה סו' י') משום ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה. ששם מתחברת אישה בבעלה דהיינו ז״א ומלכות. ואז הוא שמחת הכל שמחה למעלה ולמטה ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה. זה שכתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה". וגילו בה דווקא.
רבי אבא ראה אדם אחד שהיה שמח בבית טרוניא שבבבל בעט בו>. אמר שמחו את ירושלם כתיב. אמר רבי אבא בזמן שירושלים בשמחה צריך האדם לשמוח ולהראות שמחה. זה שכתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה". "וגילו בה" הוא בדיוק רבי אליעזר הולך לטעמו שאמר "שמחו את ירושלים" היינו שכתוב "עבדו את יי' בשמחה" (דהיינו שירושלים היא השכינה וצריכים לעבוד ולשמח אותה. כתוב אחד אומר "עבדו את יי' בשמחה" (תהלים ק' ב') וכתוב אחד אומר "עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב' יב')>. מה בין האי להאי. אלא כאן בזמן שישראל שרויים בארץ הקדושה שאז עובדים לפני יי' בשמחה וכאן בזמן שישראל שורים בארץ אחרת אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה…
מסכת תענית ה ע״א וְאָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב, (הושע יא) "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְעִיר". מִשּׁוּם דְּ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" "לֹא אָבוֹא בְעִיר"? אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא אָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁאָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. וּמִי אִכָּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַעְלָה? אִין, דִּכְתִיב, (תהלים קכב) "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָה יַחְדָּו":
בניהו בן יהוידע על מגילה דף כו/א
… הטעם שלא נתחלקה ירושלם לשבטים, מפני שהיא מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ומחוברת אליה וכמו ירושלם של מעלה יד כל ישראל שווים בה כן ירושלם של מטה. ובזה יובן הפסוק [תהלים קכ״ב ג'] ירושלם הבנויה היא ירושלם של מטה, היא כעיר ירושלם של מעלה אשר חברה לה יחדיו, ששם יד כל ישראל שוה ומחוברים יחד.
מדרש תנחומא פקודי פרק א
וכן אתה מוצא שירושלים מכוונת למעלה כמו ירושלים של מטה מרוב אהבתה של מטה עשה אחרת למעלה שנאמר (ישעיה מט) הן על כפים חקותיך חומתיך נגדי תמיד
אמרי אמת - אתערותא דלתתא
… הס כל בשר מפני ה' למה כי נעור ממעון קדשו, היינו שההתעוררות צריכה להיות מקודם בפנימיות הלב, אתערותא דלתתא …ועל ידי זה באה אחר כך אתערותא דלעילא, מקדש של מעלה, וכן הוא בכל נפש מישראל שקבועה בו נקודה קדושה כדכ' בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ואי' לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה וזו הנקודה מתעוררת באדם ע״י מסירות נפש…
פרדס רמונים - שער ח פרק כא – הנהגת הקב״ה
… ועוד הוסיפו בביאור הנשיקה הזאת בפ' משפטים (דף קכ״ד ע״ב) וז״ל ישקני מנשיקות פיהו. מ״ט ישקני יאהבני מיבעי ליה אמאי ישקני. אלא הכי תנינן מאי נשיקות אדבקותא דרוחא ברוחא דבג״כ נשיקה בפה דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא הוא ועל דא נשיקין בפומא בחביבותא ודבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשן דא מן דא. ועל דא מאן דנפיק נשמתיה בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא ברוחא דלא מתפרש מיניה והיינו אקרי נשיקה. ועל דא אמרה כנסת ישראל ישקני מנשיקות פיהו לאדבקא רוחא ברוחא דלא יתפרש דא מן דא עכ״ל. והנה מתוכו נראה היות הנשיקה דבר נעלם ונחמד יותר מהאהבה שאהבה היא ענין החבוק שאמרנו בו מקודם וענין הנשיקה הוא אחר האהבה ואמר שעל ידו הוא דבקותא רוחא ברוחא. וכן ביאר הרשב״י ע״ה במדרש (בז״ח שה״ש) שיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא, ישקני מנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא וכו' עכ״ל.
אורות התחיה פרק י״ז/ אמונה ואהבה עמ' ס״ט
האמונה והאהבה הן תמיד מחוברות זו עם זו כששתיהן זורחות בנשמה בשלמותן, וכשאור אחת מהן שלם לגמרי מתעוררת השניה בכחה, ויוצאת ממעמקי הנפש להאיר בכל מלואה. אין האדם מוכשר לשום כח רוחני שבעולם בשלמות גדולה כזאת שהוא מוכשר לאמונה ולאהבה, וזהו אות, שבכחות אלו מונחים כל יסודות הויות מהותיותו. כל מה שהיחיד והכלל עושה, בכל גלגולי הסבות וכל הכחות המתגלים בחיי התרבות, הכל הולך הוא להשלים במעלה העליונה את האמונה ואת האהבה. מתוך האמונה והאהבה מתאצלים כל האורות הרוחניים שבעולם, המאירים את כל דרכי החיים וההויה. האמונה והאהבה הן עצם החיים בעולם הזה ובעולם הבא: שום דבר איננו נשאר בחיים, כשעושקים מהם את שני המאורות הללו…
התורה היא האהבה, והמצות - האמונה, והן הנן ג״כ הצנורות, שעל ידם שפע האמונה והאהבה שופע והולך תמיד, וכל התרבות הרוחנית והחמרית של ישראל, בהתעוררות חייו הלאומיים, צריך שתתרכז כולה סביב המרכז הכפול המאוחד הזה, שתים שהן ארבע: התורה והמצוה, האמונה והאהבה. שכלול האמונה והאהבה ואומץ קיומן מתחזק ביסוד דבקות נפשית בחהכמים ותלמידיהם, או כפי המבטא של החסידות: התקשרות עם הצדיקים…
יום העצמאות בחינת אדבקות נפש בנפש גילוי האמונה
יום ירושלים בחינת אדבקות רוחא ברוחא גילו האהבה
נתיבות שלום / על יום ירושלים
עלץ ליבי בה', רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך אין קדוש כה' כי אין בלתך. ה' ממית ומחיה מוריד שאוֹל ויעל אנו מחויבים להכיר בניסים שעשה לנו הקב״ה בימים האלו. ניסים גלויים והארת פנים מלפניו יתברך שמו לעמו ישראל, מה שלא זכו לראות הרבה עשרות דורות, ואסור לנו להיות כופר בטובתו של מקום. כי עשה עמנו עכשיו נס כפול.
האחד- אותו רשע המן של זמננו יימח שמו, רצה להשמיד את כל היהודים. ועשה הקב״ה ניסים ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והשמידו את כל סוס רכב פרעה ופרשיו בשעות ספורות ונפל פחד היהודים עליהם. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויאמינו בה'. שגם אלו הרחוקים מאמונה, וכל מי שיש לו מוח בקדקודו מודים שלא היה שום עניין טבעי בהנצחון שעשה הקב״ה באופן מופלא ביותר. שום צבא עוד לא השיג הישגים כאלו, שכוחות כבירים התמוטטו לפניו בשעות ספורות
. הנס השני- בגילוי אהבתו יתברך לעמו ישראל, אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי, שהוחזר לנו לרשותנו שריד בית מקדשינו הכותל המערבי. שאמרו חז״ל כי מעולם לא זזה שכינה משם, שנאמר- הנה עומד אחר כתלינו. אחרי י״ט שנה שכבר נתרחקנו ממקום הקודש הזה, והוחזרו לנו מקומות הקדושים. מערת המכפלה, ישני חברון וקבר רחל. מקומות שלא דרכו שם רגל יהודי זה י״ט שנה, ואוי לבנים וגלו מעל קברי אבות ואמהות. ומעתה הם נמצאים תחת רשותנו, ואנו עומדים נדהמים ומזועזעים מהגילויים הגדולים שהראה לנו ה' יתברך, ומה אשיב לה'
"ואני אמרתי נגרשתי מנגד עינך, אך אוסיף להביט אל היכל קדשך". הפסוק הזה עמד לנגד עיני לפני י״ט שנה, עת נפלה העיר העתיקה בידי הערבים, ושוב לא יכול יהודי לגשת אל מקום מקדשינו. והתאספנו כאלפיים איש בהיכל ישיבת מאה שערים, וישבנו על הארץ ובכינו. וחשבתי אז שהגענו לשיא ההסתר, כי אחרי שהושמדו מאיתנו בחירי האומה וכשישה מיליונים יהודים, וגדע בחרי אף את כל קרן ישראל, כל זמן שהכותל המערבי היה בידינו והיה לנו מקום הקודש הזה, שיהודי היה יכול לשפוך שיחו בפני אביו שבשמיים- עוד היה כח להחזיק מעמד. אבל מה נוראה הסתרת פנים זו שה' יתברך הרחיק אותנו מעל פניו וכאילו אינו חפץ שוב בנו, ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
וכאותו בן המלך אשר מסוגל לסבול גם כשאביו מייסר אותו בכל מיני ייסורים קשים ורעים, אבל בשעה שאביו המלך מגרשו מהיכל המלך, על זה אינו יכול להתנחם ולהתחזק. והרגשנו באותה שעה, כי אנו מתמוטטים מצער ויגון שנגרשנו מנגד עינך.
אשרינו מה טוב חלקינו בשעה הגדולה הזאת, ששוב האיר לנו הקב״ה בהארת פנים וגילויים שלא זכה שום דור, והוחזר לנו מקום מקדשינו, מקום שלא זזה שכינה משם. האושר והתענוג הכי גדול שיהודי מרגיש בעולמו הוא בשעה שמרגיש בקרבת אלוקותו יתברך, וכמו דאיתא "ואני קרבת אלקים לי טוב". והמקום המסוגל ביותר לזה הוא בכותל המערבי, שיהודי מרגיש כי הוא עומד שם נוכח פני ה' ושופך ליבו כמים ניכחו, וכשאומר ש ם "ברוך אתה וכו'", מרגיש משמעות מיוחדת בנוכחותו יתברך. שאם כי מלוא כל הארץ כבודו, אך שם המקום היחידי בעולם שלא זזה שכינה משם. ואילו פינו מלא שירה כים, אין אנו מספיקים כו', מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.
ממאורעות הימים הגדולים האלו, אנו צריכים לשמוע את קול ה' היוצא מהם הקורא לנו. וכמו שאמר מרן אדמו״ר זי״ע על פסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו". מה דכתיב "ויקרא" בלשון נסתר, ולא כתיב מי הקורא. שמכל המאורעות העוברים על האדם בוקעת קריאה מהקב״ה, פעם הוא ממאורעות של שמחה המרימים אותו, ועל ידי זה שומע את דבר ה' הקורא אליו, ופעם הוא זה מיגון וצער המשברים את רוחו, אשר מהם צריך לשמוע דבר ה' הקורא אליו. כל חיי האדם ומאורעותיו הם קריאה גדולה מאביו שבשמיים.
ואם בחיי הפרט הוא כן, כל שכן המאורע הכביר הזה, הנסים והנפלאות שעשה הקב״ה אתנו, שהם קריאה גדולה מאבינו שבשמיים. הגילוי הגדול מהארת פניו יתברך, הוא כי פקד ה' את עמו, ועלינו לעורר רחמים מרובים. כי אתה ה' החילות להראות לעבדיך את גדלך ואת היד החזקה אשר מי א-ל בשמים וארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. אעברה נא ואראה את ההר הטוב הזה והלבנון. היינו שיבנה לנו את בית המקדש במהרה בימינו. כי עדיין שכינתא בגלותא, ועוד לא זכינו אפילו לאתחלתא דגאולה. כי מה הוא עניין גאולה? שהבריאה כולה השקועה בחומרנות, תזכה לגאולה ומלאה הארץ דעה את ה', ונראהו עין בעין בשובו אל נווהו, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו'. אמנם, יחד עם זה עלינו להביט נכוחה במאורעות הכבירים שעברו עלינו זה עתה, וכל מה שעבר עלינו בדור האחרון, החל מההשמדה הנוראה, וכל המאורעות הבלתי רגילים שעברו עלינו בכל התקופה האחרונה, שהכל מחייב התבוננות ומחשבה, כי אנו הולכים ומתקדמים לקראת הגאולה. ועל דרך שפירשו רבותינו הקדושים לשון שאמרו חז״ל "יצפה לרגלי משיח", שלכאורה לשון "רגלי משיח" אין להם ביאור. אלא מרומז שכמו דידוע כי בלידה רגילה מתחיל ללכת עם הראש, אבל כשקורה שמתחיל לצאת עם הרגלים זהו לידה מסוכנת, אבל יתכן שיצא גם מזה לידה. אותו הדבר בביאת המשיח, כשלא זוכים- הכל הולך להיפך עם בחינת רגלים, אבל יתכן שכל זה הוא רגלי משיח שאנו צריכים לצפות לזה. ועלינו להרעיש עולמות "אבינו מלכינו גלה כבוד מלכותך עלינו, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי". מאורעות הימים ותפקידנו בשעה זו יש לראות מרומז בפסוק "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי". זכינו לראות הנס הראשון אשר עשה ה' למצרים לעינינו, וזכינו לראות הגילוי והארת פנים שקירב אותנו, שאנו יכולים לבוא למקום השכינה בבחינת "ואביא אתכם אלי", וכל זה מחייב אותנו הרבה. כל זה קריאה גדולה מהקב״ה "והייתם לי סגולה", שנתקרב אליו בכל ליבנו ובכל נפשנו.
והנה ידוע המאמר מה דכתיב אחרי קבלת התורה "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". היינו כי בשעה שנפתחו כל השבעה רקיעים במעמד הנשגב, וראו כי אין עוד מלבדו, ושמעו את קול ה' מדבר מתוך האש, האנשים הפשוטים, "כל העם", לא התבוננו אל העיקר, רק שמו לב אל הקולות ואל הלפידים וגו'. ועל ידי זה "וינועו העם" ונשארו אחר כך שוב עומדים "מרחוק". על כן זהו עיקר העבודה בימים אלו, להרגיש את העיקר ולהתבונן מה ה' אלוקינו דורש מעימך. בשעה הגדולה הזאת, להתרומם ולהתעלה בתורתו ועבודתו יתברך, ויחד עם זה להתאמץ בתפילה לבקש שיגאלנו גאולה שלימה בבניין בית המקדש. ואור פניך עלינו אדון נשא, וכמו שאמר הרה״ק המגיד ממעזריץ' זי״ע על דרך משל, כי בשעה שאדם מגיע להיכל המלך ומבקש רשות כניסה, אז השרים הנמצאים שם אומרים לו שכל מה שהוא רוצה גם הם יכולים למלא מבוקשו, ואין צריך להיכנס פנימה. אבל אם הוא טוען "איני רוצה שום דבר, רק לראות את פני המלך", אזי מוכרחים לתת לו רשות כניסה. אסור לנו להתפתות ולהשלים עם כל מה שב״ה השגנו. רק תפילתנו כי "רצוננו לראות את מלכנו" ולבקש מלך רחמן רחם עלינו וכו', בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו, ושם נעלה ונראה וכו', וכה יעזור ה' במהרה בימינו אמן.
מנחם מנדל מוילנא - מתוך "שער האריות" של מוטה גור
ר' מענדל מווילנה היה יהודי פשוט. לא סיפרו עליו אגדות וניסים, אבל הכול ידעו כי כשמזכירים בנוכחותו את עיר-הקודש – מזנק הוא ממקומו כנשוך-נחש וכל-כולו מתלהט ביקוד-אש: "ירושלים! ירושלים!"…
"יום אחד אעזוב הכול ואסע לירושלים!", היה תמיד אומר. בימי חג ומועד היה הבא לביתו של ר' מענדל מוצאו מסב עם בני-נוער. בשעת ערב מאוחרת היה מספר למאזיניו מסיפורי ירושלים.
ר' מענדל לא נלאה מלספר – והסיפורים יפים כל-כך: ירושלים של דוד ושלמה, ירושלים של מלכים ומורדים, ירושלים המתגוננת נואשות נגד גייסות הרומאים. ובין סיפורי המלחמות היה שוזר ממעשיהם של יהודים כרבי יהודה הלוי, הרמב״ן ורבי יהודה החסיד, שבאו לירושלים. סיפור רודף סיפור ואגדה רודפת אגדה. בסיימו את סיפוריו היה ר' מענדל פורש ידיו כלפי מעלה ופוצח בניגון חסידי על המילים "לשנה הבאה בירושלים".
שנת תש״ד; מחנה המוות טרבלינקה. כאן שולט בגלוי מלאך המוות. כאן אין חג ומועד. והנה הגיע ראש-השנה. ליד הגדר המחושמלת עומדים ר' מענדל ושני צעירים שנותרו מן החבורה. "מה נבקש?", שואל אחד הצעירים, יצחק שמו.
"נבקש – לשנה הבאה בירושלים!", משיבו ר' מענדל בקול תקיף. עיניו של ר' מענדל נשואות הרחק-הרחק, אל מעבר לגדרות ולעשן המשרפות. לרגע נדמה לו כי הוא רואה את עיר דוד באופק. הוא מאמץ את עיניו וכל שריר שבפניו נמתח, והעיר נמוגה בעשן העולה מן הכבשנים. בוא, ר' מענדל, שומע הוא קולות נעלמים, צא מן המחנה הזה, התרומם ושוט מזרחה.
ערב ירד על טרבלינקה. ליל ראש-השנה. יושב ר' מענדל עם שני הצעירים, וכל אותו הלילה מספר מסיפורי ירושלים, כמו אז בביתו שבווילנה. דמעות חונקות את גרונותיהם בהקשיבם לסיפוריו. כאן נשמע בכיו של הכותל המערבי על בניו הנשחטים, ושומעות הלבנים האדומות בכבשנים את סיפורי ההוד של אבני ירושלים.
מספר ר' מענדל על אנוסי ספרד ועל מרתפי האינקוויזיציה, על פרעות חמלניצקי ועל גזרות הצאר הרוסי. על רבבות יהודים נרדפים, שהמילה 'ירושלים' אימצה את רוחם בכל התלאות.
פיו של ר' מענדל מוסיף למלמל ולספר, קולו כבר לא נשמע, הרעב והחולי התישו את הגוף, אך הנפש מוסיפה להקרין כוח ואור. זרם עובר בליבות שני הצעירים. לפתע – כמו על-פי פקודה – הם קמים לרקוד את הריקוד הנושן. שלושה שלדים חיים, מזי-רעב, נעים בריקוד חסידי. ריקוד שכזה לא ראתה עוד טרבלינקה: העיניים עצומות, הרגליים נעות בכוחות אחרונים, והגרון מאמץ את מיתריו לשיר – "לשנה הבאה בירושלים".
מבין השלושה, רק יצחק נותר בחיים. הוא זכה ושרד ושם את פעמיו לארץ-ישראל. השתקע בשכונת בית-הכרם שבירושלים, שיקם את חייו, וניסה לשכוח את העבר. רק ביום חג ומועד נפרד מאשתו ומילדיו ועלה להתבודד בלילה על הר ציון ולהשקיף על ירושלים העתיקה. כאן התייחד עם זכרו של ר' מענדל ועם סיפוריו המופלאים.
ליל כ״ח באייר התשכ״ז. חטיבת הצנחנים התמקמה בשכונת בית-הכרם. תדריך אחרון. בעוד כמה שעות יוצאים לקרב על שחרור העיר.
חיילים מנמנמים, אחרים כותבים מכתבים. אימהות ירושלמיות טובות מזמינות אותם לקפה ועוגה. אדם מבוגר ניגש אל אחד הצנחנים. "שלום", הוא אומר לו, "בבקשה ממך, בוא אל מקלטי". במקלט התוודעו זה לזה. "נעים מאוד, שמי יצחק", אומר הוא לחייל המציג את עצמו.
אחרי שיחת חולין רגילה השתתק האיש לרגע, הביט לתוך עיני הצעיר ואמר: "בעוד זמן קצר אתה הולך לשחרר את ירושלים. הסכת ואספר לך סיפור". יצחק, ששרד ממחנה טרבלינקה, החל לספר את סיפורו, שהיה למעשה סיפורו של ר' מענדל מווילנה. כאשר סיים, ידע הצנחן מה משמעות הקרב שהוא יוצא אליו. באוזניו הדהדו דבריו האחרונים של יצחק: "זכות גדולה נפלה בחלקך, בני. הלילה, בצאתכם לשחרר את העיר, לא לבדכם אתם הולכים למערכה. רבבות הקדושים, אשר שם העיר הזאת חי על שפתיהם, ילוו אתכם בדרכם. יברכך ה' וישמרך, בני".
השעה הייתה שתיים ושלושים לפנות בוקר. הגדוד פורץ לירושלים. החיילים מסתערים. הצנחן הצעיר נשכב לרגע מאחורי אבן ושוב קם ומסתער. בראשו הולמים דברי היהודי מבית-הכרם, היהודי מטרבלינקה, ודמותו של ר' מענדל מווילנה אינה מרפה ממנו. הוא מופיע מולו מבעד לפגזים, הוא עומד מאחוריו ומצווה: "קדימה, הכה בהם! ; קדימה, סלק אותם מהעיר!". ר' מענדל מסוכך עליו בידיו ואינו מניח לכדורי המוות לפגוע בו. לפתע מופיעים המוני 'מענדלים', עוטי כותנות פסים, ורבבות אחרים מכל קצווי תבל. מסיביר ומבוכרה, מתימן וממרוקו, מפולין ומגרמניה, מאושוויץ וממיידאנק; מן המאה התשע-עשרה ומדור החורבן. כולם נקבצו ובאו להשתתף בכניסה החגיגית לעיר-הקודש.
בקול חנוק ובלתי-נשמע פונה הצנחן אל ר' מענדל ולוחש לו: "בזכותך, ר' מענדל! בזכות סיפוריך אנו כאן היום. בזכות ירושלים שנשאת אתה וכל היהודים במשך כל הדורות בליבותיכם ועל שפתותיכם. תודה לך, ר' מענדל, תודה!".
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה