יום ראשון, 24 ביולי 2016

בית המקדש וירושלים מרכז

בעזהש״י בחורבן? איבדנו מה

1 …" ] אחר אש הגדול החורבן י, נחרבנו ר י ינּו ו א מ בית נשרף אשר י אחר ית ב מ כבוד ונּוטל

חי עּו ואת גודלם את לצייר גם לנו ינו…אי-אפשר, טהרתם ואת פארם, את זם החיים תפקידי של

, קודש בגבורת, הנאזרים והקדושים, הטהורים האדירים והמ הקודש עבודת של. קדש זאת- ובכל

ה כל מ הזורם האור ידי על וקיימים מיוסדים הם שלנו הנשמה מדת ע וכל רוחנו ון גי, אז ני י ימ מ

ומ עולם, מרירות אי ומל חדוה אי, מל שיברון אי ומל גאון אי מל עומדים קדמוניות…והננו שנים הגדול… החזון לקראת ותקוה נחמה אי ומל יגון אי מל חי לוקחים אנו שממנו, עבודה י חי, תפילה י

באלק ונפש לב עליצות י וחי עבר של לתו, מגדּו ישענו י נ הנהדר" העתיד מקור, שהוא הגדול ו

, עול קוק (הראי״ה קיז-ח) א; ראיה, ת

2 " ] א- ה ז י ל וְאַנְוֵהּו " נְהּו מ רֹמ א ו י ב א י א-ֹלה, ב) טו (שמות

" א- ה ז י ל " וְאַנְוֵהּו א- ין "ד - ל י נ אְב ו להְי שם) אונקלוס "תרגום מקדשא( יּה

" ו נ ' ה ו נ לשון תרגם אונקלוס וְאַנְוֵהּו-. סה) (שם צאן' 'לנוה לג) (ישעיה שאנן' ה אחר– דבר ' 'ואנוהו

) שם "…רש״י נוי( לשון …" ' ולשון׳אנוהו "… והוא אני – ע״ב) קלג לשבת (רש״י

"… זה לעומת, וזה זה אחר, זה זה בצד זה החלקים של, ההתאמה "הנוי קנב), א; ראיה (עולת

ק הוא היופי "שמשפט י וס אחת מערכה תוך אל נפרדים חוקים בוץ י " מקביל דור

עמ' הראיה, מאמרי קוק (הראי״ה 212 )

3 " ]: מסביר. רש״י בתוכם' ושכנתי מקדש לי 'ועשו ב ' קדּו ית. שה' ן ני ב ב תתגלה שהשכינה צורך ְיש

,' ד מעשה היא. קרקע הקרקע על שנבנה ב עומד יה ב ג ועל י נ, אדם ידי מעשה ן על שורה והשכינה

. האדם מעשה צו מ קיימת שמ נפגשים שבו בית-מקדש לבנות ה י וארץ" ים

' עמ שמות הרצי״ה, שיחות קוק הכהן יהודה צבי (הרב 393 )

שותפּו כאן, יש כן …"אם והתחברּו ת א-להית… קרקע ם ע אדם מעשה של ת מֹועד' 'אוהל … והמובן

"… התוועדּות הוא של׳מועד' ' עמ (שם 319-321 )

4, לאבר אבר בין הבחנה יש האדם בגוף ]גם …" מרכזיות בו שיש אבר יש האדם שבגוף וכשם

כמו לנו ת, שייכֹו, למשל וג׳נין. שכם בארץ מקומות לשאר ביחס ירושלים היא, כך, הלב מיוחדת, ירושלים היא ששלנו מאבר אבר ת למרכזיּו ששייך מה. אך מהם אחד על לוותר לנו, ואסור ינו

, מיוחדת ה הע של הפנימיים הכוחות כל ריכוז יש בירושלים נה, המלוכה מקום היתה: היא ם ערש

, הנבואה המ ם מ ְקֹו שע. עיר הסנהדרין מושב גם היה שלו הגזית, שבלשכת קדש ו, מדינית צמה

, רוחנית יחדיו" בה ב חְרּו ומשפטית מוסרית (ה רצי" ה ', עמ ישראל ארץ הרצי״ה, שיחות קוק 124 )

5 ) ](ג " לּה ה חֻבְר ש יר כְע ה בְנּוי ה ם ל יְרּוש " ו חְד י

- ם" ל "יְרּוש " - ו" חְד י לּה ה חֻבְר ש יר כְע ה בְנּוי היא״ה הפרט האברים יתחברו ובעבורה יה ל שא ים י

" אחד גוף להיות ו", חְד הכולל״י הגוף של

) (ד לְה ל א שְר לְי דּות ע י-ּה י בְט ש ים ט שְב לּו ע ם ש ש דֹוֹו ד': ם לְש ת

- ם" ש "ש לשם" כי ע כולם והתחברו - י-ּה" י בְט ש ים ט שְב לּו ע יד ל הזאת, העיר י שהיא" עד דּות ע

בשל שם מתקבצים שכולם במה מתאחדים אחד, גוי שהם - ל" א שְר לְי לתכלית השנה מועדי ש ו

לְה "ֹו אחד: הזה, שהתכלית עד - " ד' ם לְש דֹות לשם להודות ד', יברים הא הקושר הפנימי הכח הוא

הפרט, י ים י ו הג חיי ְוהוא שב הלב כמו היא יתקבצו ששם, והעיר הכללית ה וֹ החיים רוח תחול

ר ק ומ יְה הגו את ה י ח ְהמ העצמֹו ב עצמו. אל עצם המפוזרות ת

ד: ו ד ית לְב סְאֹות כ ט שְפ לְמ סְאֹות כ שְבּו י ה מ ש י )כ (ה " ש י כ ג והיא - ה" מ כן ם, הי ו בְג אשר ר ב ד המ הנפש ְכמו - ט" שְפ לְמ סְאֹות כ שְבּו י ה מ ש י "כ שהם

ודין, ודת תורה תצא, ומשם ישראל ושופטי הסנהדרין - ד" ו ד ית לְב סְאֹות ישבו״כ מה וש שמשם

ת האומה פרטי לכל הכללית ההנהגה צא ומלבי״ם) ג-ה קכב (תהלים

6 ] רוממּו את כוללים וקדשיו …"המקדש, , הבשר הדם טהרת תחתית, ואת ההשכלה אצילות ת

והר הדמיון גש. ". . ) לה התחיה; , אורות, אורות קוק (הראי״ה

, קדּו כהונה בגדי, הדר המקדש שבבית עולם של נויו של והתפארת …"ההוד וטהרתו… הגוף שת כל

שי הגדול הערך מצד עפות הסת אלה והחזק… הבריא הדמיון לכח ש להאורה מתוקן לבוש בתור

, העליונה הא-להית והש הנשמתית האורה על ֹהמופיעה, ר) ג הקודש, אורות קוק "…הראי״ה כלית(

" של ם ע הש ֹתו מּו יהי לא האדם, של כלית ת לא אם שלם ה של לה וה ל י מּו המ כְחו ת ו, דמה שיהיו

וכ ציוריו ו, היושר עומק על מיוסדים הדמיוניים חותיו מ ֹהבא הש ֹרת שּו המקדש. בית והחכמה כל

עולם' של נקרא׳נויו האמ …הנוי ל הש הוא יְֹתי ציור מת הש השורה כפי ֹהמדמה ת, שמזה כלית שך מ י

שמכֹו זמן כל בעולם…אמנם, נעלה מוסרית הדרכה הכולל-לכל- השיווי של הכללי המרכז ן האדם

הש ֹשל קי י הי ה ציור-המדמה עם כל נ ל ְכֹו יחיד לכל גם קל הי, ה בעולם ם ע ציוריו דרכי את ן פי ל

הש ֹיסודות ע, ובהתרומם כל הי המדמה כח זה פי ל נכון ה בחי וטובות גדולות להשפיע. המעשה י

שח מיום ל אב בית- רב המ ח קישור של הכללי המרכז, ובטל קדש ו שבכ האנושית הנפש קי חו ו

הש אור אל ֹהמדמה כ את לבדו לרומם מאד לו יקשה ודאי יחיד כל…כל י מ מרֹו אל ו-המדמה חו

ֹהש, כל הש מדרך יטעה המדמה בהתגברות ֹולפעמים, וע כל משורת צא י ת התרגשּו ידי ל

בע לנו, שחסר כללי מנהל כח לזה היושר…שצריך ונ ו חיינו' מבית כבוד ש׳נוטל מיום ינו. ' בית

יס שעליו הציר שהוא המדמה, הכח מצד הוא החיים', ונטיותיהם בתשוקותיהם האדם חיי ובו

האמ והכבוד הש גילוי הוא ֹתי י ו)" '(אבות תורה אלא כבוד,'אין הטהור הא-להי כל

'כג) עמ ראיה, עולת הקדמת,'פרקי תפילה,'ענייני קוק (הראי״ה

7 ] " הת ובטל המקדש בית חרב בעוונותינו, 'ועתה, ' מיד, משפטו על המקדש (כש)בית - וסדרי

ואין מה של ת באחדּו עולה הנצח…הכל אל הזמן, את ההויה ואת העולמים את מקשרים עבודותיו

ע שְפ ב הְֹפסק, האורה ת ' המקדש בית חרב בעוונותינו, אבל׳עתה, … של ההשפלה כאן נעוצה

הארעיּו, של ההפסקה ין א ב התמידית ההמשכה של אפְשרותה, ואי בעולם הקדּושה הזרחת של ת

ה ' התמיד, ובטל פסק' " קסא) א; ראיה, , עולת קוק (הראי״ה

יר "דְב. ם מ ש ינּו א-ֹלה ית ב? ל ע נ ה מ נּו ב לְב ל ה יל. ג ת ב ש ה ו נ יל /ג יח צְל לְה נּו א מ ינּו כ דְר דֹון /א … ת י ב

ל מ ב ח כְאֹור. ֹון נֹוח? מ א מְצ נ יפֹה א " יום-הכיפורים) של מוסף בתפילת העבודה סדר (מפיוטי

" מתחזקים כולם הכוחות כל ואיחוד הרעיון אחדּות באדם ה ומתרב הולכת הקודש ת י שנְט מה כל

, בו שבאוצ מחשבה לכל עצום קישור יש האחדּות ידי ועל, כולן המחשבות כלל אל רוחו ר ואין

, והכוחות הרעיונות מתפזרים הקדּושה משאיפת. ובריחוק בו שולטת כחה הֹש מחשבה כל ילא וממ

. מתגברת כחה, והֹש אותה ודוחה רתה חב את אחת מְטשטשת מן כחה הֹש כח יתבטל עמלק ת י ובמח

. העולם ' עמלק זכר את חֹה׳תמחה מ -. תשכח' אז׳לא ב כי, שלם סא והכ שלם השם הְיֹות הוא הכל

"… בְתכלית מקושרת אחדּות; תשיח), א קבצים, שמונה קוק (הראי״ה

" העב עיקר הח, שְכ ה מחמת באים רֹוֹת במגילה1. כדאיתא בל, ב שהוא ח בֹמ זוכר שאפילו מקום מכל

בל, ב זוכר אינו צ יתברך שהשם הלב בהרגשת זוכר באמת היה אילו כי כן'- תעשה זה׳לא על ה ו י אי

עושה, שהיה כלל אפשר מעל צר שהי רק ימֹו ן' ני ע ְכ ֹובל, מ ל '(דברים וגו ית' ב ע נְת מ ש טו)2…" ב,

, נה) הצדיק, צדקת מלובלין הכהן צדוק רבי (אדמו״ר

לשל להוציאו צריך מיוחד כח איזה בו ש שי מי ל …"כ מּו, לו האפשר כפי תו לאו- ואם הר די לא י

שא דרכ בכל גדולים פסדים וה סדרים בלבול פועל הוא אלא תועלת ממנו מוציא ינו הנהגתו… י

כ איזה בעצמו לחפש האדם חייב לפיכך ו ל בו…ומכ מוטבעים מיוחדים חות יעלים- שלא שכ ן עין

חֹוֹוכמ ולהרסם לבטלם אותם מוצא בלא-עיון שכבר ת מ להם ת ת י ל מְב. וסדורה הגונה ועבודה קום

הכ כי ו לה יתנו ולא מאד, חזקים והם 'המה, ד מעשה חות, ולא- גבולם סיג כשי יהיה טוב או וב

לפע ו "… קברניטה בלא כספינה מנהיג, בלא ל; ד), ד אביך, מוסר קוק (הראי״ה

1 " בל? ב ל י כֹו ז'. כֹו ר …' אומר' כשהוא שְכ ת לֹא א ב הל ת כח ש י ר ה ח' מּו. ר ז'? כֹו ר מקיים' אני מה הא

ע״א) יח (מגילה הפ…" ב

2 " … אח דבר ' ר: של אלו, טו) לב (דברים ית' ש כ ית ב ע נְת מ ש ו המשיח. ימות שלפני דורות שה אמ: ר שנ

, ז-ח) ב (ישעיהו ים' יל ל א רְצֹו א א ל מ ת 'ו וגו ף ס כ רְצֹו א א ל מ ת 'ו. ' –, שם) (דברים הּו' ש ע א-לֹוּה יּטש ו

' ח שְכ ת ו, יג)…" נא (ישעיהו ץ' ר א ד וְיֹס ם י מ ש ה נֹוט עֹשָך ד', תתקמה) לב, דברים שמעוני (ילקוט

" ח שְכ ת ו ץ- ר א ד וְיֹס ם י מ ש ה נֹוט עֹשָך ד' ן כֹונ ר ש א כ יק צ מ ה ת מ ח י פְנ מ יֹום ה ל כ יד מ ת ד ח תְפ ו

שְח לְה ית…, יג) נא (ישעיהו "

" 'אף' מור, ורוגז כעס ה טפ, ל נ לדבר יבה הת הוראת עם מתאים שא םא י כ לעצמו עומד ינו הוא

פ וט מצטרף וע גדולים אחרים, לדברים ל י קרי[י] ם הֹו הרוגז. מקרה ממנו יותר ע ה ידי ל מה

, ר בֹאש קופצים הנטפלים ים נ ני שהע ל ְונכנסים חּו הע ג את מכריעים שהם, או ר יּו ת ק י העיקר

ע נעשים, והם תחתיהם י הע הדברים, ואת קרים ' הל, פ לְט עושים קרים י בֹּה ג וְה גְבּה ה ה ל פ ש ה

, לא) כא '(יחזקאל יל שְפ ה "…, אף), שורשים מילין, ראש קוק (הראי״ה

…" השמ מקדשנו בית על לבבנו מכאוב כל ם וע, לעינינו ם ר וש מלכים בני ֹועל, קודש י י אלק ם ע

, עולמים והדרת הוד, המלאה הכרמל, ארץ הטובה האדמה על כעבדים3, ההולכים אברהם על

ע גאון מקום מלכותנ תפארת וצניף ז נּו ּו מנ מהתעלם ם ןכ ג נוכל לא, אבל ו וברק אורה י צוצ י, זוהר י

נ ה ו ה נ ה זר נ י כאבנ המתנוצצים, הגדול הקודש…הקהל אדמת על ה וגד ההולך ב ל השם רוך

נ מְפּו צֹו, הארץ כנפות מארבע, הבאים יהודה ת לה ולה אחז י נ, יה ישראל גבול על נטע ם ןכ ג ם אים מל

ונ תקוה י "… חומים עא), אגרת הראיה, אגרות קוק (הראי״ה

" של מּו ל יפ. ע בחיים ופעולותיו רצונותיו לכל כוללת מטרה לו שתהיה במה תלויה האדם ת תעודה

ּהר ב ירּו ב זו ְנכבדת רגש כל ילכו כלי ֹהש ל מעשיו כל ויסדר ושאיפותיו לבבו י ת. כליתם זה- לעומת

אב י ֹכאשר הכ המטרה מדעתו, ותתבטל דרך ד הנפשיֹו ההרגשות, אז וללת, ת פועלות היותן תחת

בת הן, עולות תכליתן לטוב ו הח ההתעוררות לפי רק ופועלות הו ו תכליתית, תעודה, בלא מרית כי

נעימּו אם, מטורפת כאניה להיות תבחל האדם נפש. וכאשר והשעה החוש ת כ שום בלא י וּו, מטרה ן

ְימ ל אותו, המביאה כוזבת מטרה בדמיונו לו צא, אבדון של לתכלית לא פונה שהיא מּו תֹו ורוממותו

מ דתו ור להשפלתו אם כי רּו, ערכו ם כ את שעזב אחרי י וּו ממנו. והתרחק העליון תכליתו ן ". .

; רנב), א ראיה, עולת קוק (הראי״ה

8 ], ם עֹול ל רְדּו י י יֹפ ין ב ק ה ר ש …"ע ו ם י ל יְרּוש ה טְל נ ה שְע ְת כֻלֹו. ם עֹול ה ל כ ד ח א ". .

ע״ב) מט (קידושין

רְך, ד י עֹבְר ל כ ם י פ כ יְך ל ע פְקּו "ס םי. ל יְרּוש ת ב ל ע ם רֹאש עּו נ י ו רְקּו ש ת יל כְל יֹאמְרּו ש יר ע ה זֹאת ה

ץ? ! ר א ה ל לְכ שֹוש מ י יֹפ ", טו) ב (איכה

ממנה, כל-יחיד של הרוחניים החיים ומקור האומה של הכוחות מרכז, בתור המקדש "בית צד מ

בי עין המרהיב המורגש החזיון בע הרעיון את שא נ ומ וְפיו זּו איומו ז בכל ברוח להיבנות הוא צריך

כ יּו בתֹו חייה במלוא נפשו את להשאיב, כדי מישראל יחיד כל אצל יום. השלם במצבה האומה ת אז

ישו, הרעננים הנפשיים כוחותיו היחיד אל בו בהם פורחים ואורו רגש הה וחום האמונה י שחי

, מתעוררת והתמימה הנישאה א-להים למאֹד…אהבת נחמדים צבעים שלל של חמד בפרחי

ק זכרונות ידי, על האומה בנשמת גדול בעוז, חיה מתייצבת וֹ דשּה ימ מ א- נר, בהיות קדם י להים

, והא עימה תמים ז של ת ידיאליּו וכל נחמד רעיון כל ממעמקים ה דול זה נשגב כר כבירה נפש משאת

וקדֹו והדר, הוד שממלא הגדול הא-להי ערכה את בכלל האומה לעיני ומצגת שה לב חדרי כל את

יה" נ ב י יחיד כל של קמד), א; קבצים, שמונה קוק (הראי״ה

ה ים ר וְש ים סּוס ל ע ים ד ב ע י ית א "ר 3 וֹ, ז) י "קהלת ץ( ר א ה ל ע ים ד ב ע כ ים לְכ

"היופ, מתרדמתה אותה, מעירה הנשמה את אליה היא, מושכת הא-להית, התפארת העליון י

ל ְומקיצה כ כל את חיים ו חותיה. יה על היא מאירה ח י מח צ על שמש כאור, מד בכל אותה ומפתחת

. ורעננות, נועם, פאר כח המלאים ענפיה ֹש י חּו ל ְהתשוקה, המקדש בית י לב, ההרים 'בראש ד ית

בעבו לכהנים ק, וכל במעמדם וישראל בשירם לויים דתם אל כולה האומה שבנשמת הנפש י שור י

ז ְבּו ק ל וֹ בל עולם של נויו יום בכל, מעירה דשּה י, ישראל של בן כל של בנשמתו עליון מקדש ומקימה

"… יחיד תרו), א; קבצים, שמונה קוק (הראי״ה

9 ] הו ש "וז ע" המלך דוד אמר ה׳ירושלי, יחדיו' לה שחוברה כעיר הבנויה ם פ: ירּו ש התחברות לפי

. ירושלים נבנה ויראה באהבה והתעוררותם ישראל בני פ ירּו שבטים' עלו 'ששם ת ס מֹוְרֹו כי ש

הקו עיר ירושלים עד נקשרים הם בלב, ירושלים ונעשה בלב, הנקשרים ויראה אהבה דש4. ואלו

ז, ועל ו׳שרביט' לשון׳שבט' נקראים ת ס רֹו המֹו ה כל עמדו ה ס, רֹו ת המֹו את ולנתק לכלותנו אומות

כ ו ש כמ על יחד וסדו 'נ תוב, ב-ג)" ב (תהלים מוסרותימו' את ננתקה משיחו 'ועל ד

, דברים) ישראל, עבודת מקוז׳ניץ ישראל רבי (אדמו״ר

" 'כל בי נחרב כאילו מיו בי נבנה ינו שא דור להבין, . קשה א) יומא (ירושלמי, מיו' דורות הרבה שהיו

שנ צדיקיֹעליון שהי אמר. בימיהם נחרב להיות ראוי ה מצטרפין הדורות ימי כל כי לפרש ונראה

ראו להיות ישראל בני עבודת של ההארות כל ומתכנסין י, לגאולה ין שדור הדעת על עלה הי כי

יהי הגאולה ראוי ל ךכ כ ו י לגאולה? ! בלבד בזכותם ן שז ְרק ן ני ב מעט ומביא עוזר ודור דור כל ת כּו

ב המ ית. קדש ני והב הגלות, ימי כל נמשך ן ירושל כמאמר׳בונה. וז םי' שאמרו הו שאינו דור שכל

הו ש. וז ני נו לב יע מסי ' אמרו שא ' בימיו נבנה ינו - הב בכלל ימיו שאין ם ג בפרט אדם. וכל כנ״ל ןי, נ

כן ל צריך שכ ידע ית י ב ן לבנ סיוע הם מעשיו ל המק ל ע ע שמקבלין מה. וכפי דש עול צמם מלכות

שמי - ים לב יעין ְמסי י" נו נ, תרל״ד), דברים אמת, שפת מגור לייב יהודה רבי (אדמו״ר

4 העֹו בהם שקושרין רצועות הם - ס רֹו ת …"מֹו, כ) ב לירמיה "רש״י ל(


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 16 ביולי 2016

כלי יקר פנחס

בנות צלפחד מול המרד המסתורי וגם: מרגלות ולא מרגלים. .

כלי יקר פרשת פנחס

במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני

רש״י במדבר פרק כו סד

ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

דברים פרק י

(ד) וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי׃ (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וָאָשִׂם אֶת־הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה׃ (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃ (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם׃ (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת־שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (ט) עַל־כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ׃ (י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא־אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ׃

רש״י דברים פרק י פסוק ו

(ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה - מה ענין זה לכאן. ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג, לא) ויסעו ממוסרות וגו'. ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד:

ספרי זוטא פרק כז פסוק א

וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל למשה נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) אמר להן משה והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ.

כלי יקר במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש. אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כ״א על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה. והנני נותן שני טעמים בדבר:

לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים, ויש לך ארץ מגדלת נואפים, וארז״ל (במד״ר כ. כב) ששטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא״י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה כמ״ש בפרשת עריות (ויקרא יח. כה-כז) כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות וע״כ שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב ע״כ היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה שנאמר (יואל ד. יח) ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא לומר לך אבל נשים היו לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים מדהקדים ה״א ליו״ד כמבואר למעלה.

טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א״י לשאר ארצות כי בא״י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות. והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א״י שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע״פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מ״מ יש גם להקב״ה חלק בשדה מצד שהוא ית' נותן מטר בעתו, ע״כ דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משלחן גבוה הם זוכים.

ומפורש דבר זה באר היטב, בפר' עקב (יא. י-יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה וגו'. ומסיק בילקוט פר' עקב (תתס.) דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות כו'. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן, ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר, ולמה נכתב מיעוט זה כאן. אלא ודאי שרצה ליתן טעם למה א״י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק ע״כ פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, וא״כ חצי העמל שלך וחצי של גבוה ע״כ דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר יא. ה) ודרשו בספרי חנם מן המצות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בח״ל אפילו מדרבנן ובא״י חייבים מדרבנן לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא״י לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, ש״מ שגן הירק פשוט בכ״מ שצריך השקאה ע״כ גם בא״י הם פטורין מן התורה ורבנן חייבום מאחר שיש שם ריבוי מים אבל לא בח״ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות ש״מ שהיתה עינם צרה בכהני ה' ע״כ שנאו את הארץ מקום החיוב.

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות ע״כ היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה ע״כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה״ש רז״ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן ארז״ל (ב״ב קיט:) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו מה שפירש רש״י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן.

וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו היו ביוסף: האחת שהיה גדור מעריות ותשב באיתן קשתו (בראשית מט. כד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה״ש שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה. יב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.

כלי יקר במדבר כו ב

ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם. ע״כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה״א ליו״ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה״א נתונה לאשה והיו״ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש״מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק״ר לב. ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע״כ הקדים ה״א של יה ליו״ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם.

כלי יקר במדבר יג ב

ד״א לכך פרט אנשים, לפי שארז״ל (ילקו״ש פנחס תשעג. כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז. ד) וע״כ אמר הקב״ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כלי יקר פנחס

בנות צלפחד מול המרד המסתורי וגם: מרגלות ולא מרגלים. .

כלי יקר פרשת פנחס

במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני

רש״י במדבר פרק כו סד

ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

דברים פרק י

(ד) וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי׃ (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וָאָשִׂם אֶת־הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה׃ (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃ (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם׃ (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת־שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (ט) עַל־כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ׃ (י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא־אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ׃

רש״י דברים פרק י פסוק ו

(ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה - מה ענין זה לכאן. ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג, לא) ויסעו ממוסרות וגו'. ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד:

ספרי זוטא פרק כז פסוק א

וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל למשה נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) אמר להן משה והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ.

כלי יקר במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש. אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כ״א על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה. והנני נותן שני טעמים בדבר:

לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים, ויש לך ארץ מגדלת נואפים, וארז״ל (במד״ר כ. כב) ששטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא״י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה כמ״ש בפרשת עריות (ויקרא יח. כה-כז) כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות וע״כ שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב ע״כ היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה שנאמר (יואל ד. יח) ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא לומר לך אבל נשים היו לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים מדהקדים ה״א ליו״ד כמבואר למעלה.

טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א״י לשאר ארצות כי בא״י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות. והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א״י שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע״פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מ״מ יש גם להקב״ה חלק בשדה מצד שהוא ית' נותן מטר בעתו, ע״כ דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משלחן גבוה הם זוכים.

ומפורש דבר זה באר היטב, בפר' עקב (יא. י-יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה וגו'. ומסיק בילקוט פר' עקב (תתס.) דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות כו'. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן, ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר, ולמה נכתב מיעוט זה כאן. אלא ודאי שרצה ליתן טעם למה א״י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק ע״כ פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, וא״כ חצי העמל שלך וחצי של גבוה ע״כ דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר יא. ה) ודרשו בספרי חנם מן המצות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בח״ל אפילו מדרבנן ובא״י חייבים מדרבנן לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא״י לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, ש״מ שגן הירק פשוט בכ״מ שצריך השקאה ע״כ גם בא״י הם פטורין מן התורה ורבנן חייבום מאחר שיש שם ריבוי מים אבל לא בח״ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות ש״מ שהיתה עינם צרה בכהני ה' ע״כ שנאו את הארץ מקום החיוב.

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות ע״כ היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה ע״כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה״ש רז״ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן ארז״ל (ב״ב קיט:) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו מה שפירש רש״י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן.

וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו היו ביוסף: האחת שהיה גדור מעריות ותשב באיתן קשתו (בראשית מט. כד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה״ש שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה. יב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.

כלי יקר במדבר כו ב

ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם. ע״כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה״א ליו״ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה״א נתונה לאשה והיו״ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש״מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק״ר לב. ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע״כ הקדים ה״א של יה ליו״ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם.

כלי יקר במדבר יג ב

ד״א לכך פרט אנשים, לפי שארז״ל (ילקו״ש פנחס תשעג. כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז. ד) וע״כ אמר הקב״ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

בנות צלפחד והמרד המסתורי

מניינם של ישראל בפרשתנו מסיים את ארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר. בסיום המניין התורה מציינת [במדבר כו סד] - "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן. .", רוצה לומר כל אנשי ישראל שנמנו ביציאה ממצרים מצאו את מותם בעקבות חטא המרגלים וממילא לא נמנו במניין הכניסה לארץ. רש״י מדייק בלשון הפסוק 'איש' - "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן". נבקש להבין את סוף לשונו של רש״י שבחר לצטט דו-שיח תמוה מעט שבו טענת הגברים מובאת מפרשת המרגלים ואילו תשובת הנשים היא ציטוט מדברי בנות צלפחד. זאת ועוד, מה משמעותה של סמיכות בנות צלפחד למותם של יוצאי מצרים.

'דברי תורה עשירים במקום אחר' ובספר דברים [י ו-ז] אנו מוצאים תיאור של פרשייה עלומה מיד לאחר ירידת משה מהר סיני עם הלוחות השניים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן. . מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה. .". על פסוק זה שואל רש״י כמה שאלות: "מה ענין זה לכאן? ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן? ועוד, שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת!". ביישוב שאלות אלו מספר רש״י על מרד מסתורי - "כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם".

כלומר, לאחר מלחמת ערד המתוארת בתורה במספר פסוקים מועט [במדבר כא א-ג] בני ישראל מקבלים פאניקה. כך, לאחר ארבעים שנה (!) של נדודים וטראומת המרגלים, עם ישראל מבקש שוב לחזור למצרים. את החשש ממלחמה כבר מצאנו ביציאה ממצרים כאשר הקב״ה משנה את נתיבם של עם ישראל, גם את הרצון לחזור למצרים ראינו בשעה שעמדו ישראל על שפת הים. אבל כאן החשש מתממש בפועל והתלונות הופכים למעשים - עם ישראל חוזר אחורה ומספיק לשוב על עקבותיו מרחק של שמונה מסעות. המרד מסתיים בתוצאה טרגית, שבט לוי נלחם עם שאר העם המבקש לחזור למצרים. מלחמה המזכירה את שאירע לאחר חטא העגל אולם כאן התוצאה חמורה יותר - ישנם הרוגים משני צדדי מלחמת האחים.

המרד מסתיים בתוצאות קשות ובאווירת נכאים אבל כאן מתחולל אירוע מפתיע - בנות צלפחד מבקשות נחלה. הבקשה שלהן, שגם אם נתפשה עד עתה כאהבת הארץ הרי שכעת היא מקבלת חשיבות עצומה. אמירתן לא באה על חלל ריק, היא מגיעה לאחר אירוע יוצא דופן ששילב בתוכו את כל האסונות שעם ישראל חווה במשך ארבעים שנות נדודים. "באיזה שעה עמדו לפני משה? בשעה שאמרו ישראל למשה: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', אמר להן משה: 'והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ? !' אמרו: 'יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ'" [ספרי זוטא כז א]. בנות צלפחד מבקשות להביע אמירה שאינה רק מחדשת הלכה בהלכות נחלות אלא קוראת תיגר על מעשיו של העם כולו. עם שרצה לשוב על עקבותיו ולוותר על נחלתו שומע כעת ממי שלא קיבלו נחלה מעיקר שהן מבקשות לא לוותר.

את זה מבקש רש״י לגלות לנו ברמיזתו על הדו-שיח שבין הגברים והנשים, אין כאן ציטוט דמיוני של שיחה סימבולית אלא מעשה שהיה ובו נשמעו שוב טענותיהם של המרגלים למול אמירתן המחודשת של בנות צלפחד. לא פלא שנשים אלו שאהבו את ארצן מוזכרות מיד לאחר אמירתה של התורה שרק הגברים מתו בחטא המרגלים. על פתחה של הארץ, ממשיכות בנות צלפחד את מעשיהן של נשות דור המרגלים שלא הצטרפו להוצאת הדיבה כי "היו מחבבות את הארץ".


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 30 ביוני 2016

מחלוקת

בס״ד

גדר איסור "ולא יהיה כקרח וכעדתו"

1. במדבר פרק יז, א-ח

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ יְקֹוָ֖ק וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ: (ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְקֹוָֽק: (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְקֹוָֽק: (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פ

2. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד א

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר: ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך. אמר רבי יוסי: כל החולק על מלכות בית דוד - ראוי להכישו נחש. כתיב הכא ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת, וכתיב התם עם חמת זחלי עפר. אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בהצתם על ה'. אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל +(על)+ [את] ה'. אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר לא עלינו תלנתיכם כי (אם) על ה'. אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה.

3. רש״י מסכת סנהדרין דף קי עמוד א

חולק על רבו - חולק על ישיבתו. (עיין באר שבע כאן אריכות גדולה על מחלוקות על רבו)

4. ספר המצוות לרמב״ם מצות לא תעשה מה

והמצוה המ״ה היא שהזהירנו מעשות שרט בבשרנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה והוא אמרו יתעלה (ראה יד) לא תתגודדו. …

והנה אמרו (יבמות יג ב) שבכלל לאו זה גם כן האזהרה מחילוק בתי דיני העיר במנהגיהם וחילוף הקבוצים ואמרו לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שבארו ואמרו לא תעשו חבורה על מת וזה הוא כמו דרש.

וכן אמרם (סנה' קי א) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר [קרח יז] ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא גם כן על צד הדרש. אמנם גופיה דקרא הוא בא להפחיד. ולפי מה שביארו החכמים (הוב' שרש ח עמ' קמד - ו) הנה הוא שלילה לא אזהרה כי הם ביארו שענין זה המאמר הוא שהאל יתעלה מגיד כי מי שיחלוק על הכהנים ויעורר על הכהונה במה שיבא מן הזמן לא ייענש במה שנענש קרח ולא יהיה ענשו שיבלע בארץ ואמנם יהיה ענשו כאשר דבר י״י ביד משה לו (שם) רוצה לומר הצרעת באמרו למשה (שמות ד) הבא נא ידך בחיקך, וכמו שהתבאר (דה״ב כו) בעוזיהו המלך.

ואשוב אל כונת המצוה ואומר כי הנה התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות (כ - כא א). והעובר על לאו זה לוקה:

5. השגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם שורש ח

אבל הכתוב האחר שתפס עליו הרב בו ולא יהיה כקרח וכעדתו ואמר [קמד] שבארו החכמים שהיא שלילה…

אבל פשט הכתוב ועיקרו שצוה ברקועי פחים צפוי למזבח זכרון לבני ישראל בשני דברים, (א) שלא יקרב איש זר להקטיר ולהקריב קרבן (ב) ושלא יחלוק גם כן שום אדם על כהונת אהרן לאמר כי לא היתה מאת י״י.

ושני אלה עם היותם אמורים בדרך הזכרון הם מניעות, כדרך (וישלח ל) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, וכדרך (ס״פ שופטי') אשר לא יעבד בו ולא יזרע. ולא ימנה לא יקרב איש זר בעבור היות בו לאו אחר מפורש בכל עבודות שבמקדש שנאמר וזר לא יקרב אליכם וימנה ולא יהיה כקרח וכעדתו כמו שבארנו.

6. ספר מצוות גדול לאוין סימן קנו-קנז

כתוב בפרשת קדושים (ויקרא יט, יג) לא תעשוק את רעך ולא תגזול. …

אף על פי שפשוטו כך הוא מכל מקום אמר רבא בפרק המקבל (ב״מ קיא, א וע״ש תד״ה ולמה) זהו עשק זהו גזל להכי אפקיה רחמנא בתרי לישני לעבור עליו בשני לאוין,

לפי עניין זה לאו אחד הוא, ונמנה תחתיו הא דגרסינן בפרק חלק (סנהדרין קי, א) אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (במדבר יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו':

7. בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף קי עמוד א

אף על פי שהמחלקת בכללו דבר שנוא ומשוקץ ודרך הערה אמרו עליו שהוא בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח מ״מ כשהוא חולק עם רבו או עם מי שהוא בראוי לקבל מרות מהם הוא שנוא ביותר והוא שאמרו כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש וכל החולק על רבו כאלו חלק על השכינה שנאמר בהצותם על י״י וכל המהרהר אחריו כאלו מהרהר אחר שכינה שנאמר באלהים ובמשה:

8. ספר יראים סימן שנז [דפוס ישן - שמה]

לא יהיה כקרח. צוה הב״ה שלא יערער אדם על הכהונה שלא יאמר אדם למה יעבוד כהן ואני לא אעבוד וכן לא יערער על כל אדם ואדם שנתן לו כבוד במצות היוצר דכתיב בפ' ויקח קרח ולא יהיה כקרח וכעדתו שערער על משה ואהרן כדכתיב ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

9. ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק ד

(מב) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנא' ולא יהיה כקרח וכעדתו, ממנין תרי״ג, לגאון ולר' שלמה ן' גבירו״ל ורבינו יונה ורשב״ץ:

(מג) מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם ועובר בלאו שנאמר ולא תשא עליו חטא, ע״מ:

10. באר שבע מסכת סנהדרין דף קי עמוד א

כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו כו'. רוב מוני המצות לא מנו לאו זה במנין הלאוין, כי סבירא ליה שאסמכתא בעלמא היא [א. ה. עי' סמ״ג ל״ת קנז]:

11. רבינו יהונתן על הרי״ף מסכת סנהדרין (לפי דפי הרי״ף) גמרא דף כ עמוד א

[סנהדרין קי/ א] כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, כלומר כל המחזיק אף על פי שהדין עמו עובר בלאו דהא כתיב [במדבר ט״ז] ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, ולא רצה להחזיק במחלוקת והלך לקראתם כדי שיחזרו בהם שאם לא הלך שם היה עובר שהיה מחזיק במחלוקת כמו שהיו קרח ודתן ואבירם, ומשום הכי הזהיר הכתוב [שם י״ז] ולא יהיה כקרח וכעדתו.

12. פסקי ריא״ז מסכת סנהדרין פרק יא - חלק

לב. ראוי לאדם שיעביר על מדותיו ולא יחזיק במחלוקת, שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, שלא להחזיק במחלוקת, וכל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנ' ולא יהיה כקרח וכעדתו.

13. רמב״ם הלכות כלי המקדש פרק ד הלכה כ

כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהמלכות ירושה והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו.

14. רש״י במדבר פרשת קורח פרק יז פסוק ה

כאשר דבר ה' ביד משה לו - כמו עליו, על אהרן דבר אל משה, שיהיה הוא ובניו כהנים, לפיכך לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו', וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור פתרונם כמו על. ומדרשו על קרח. ומהו ביד משה ולא כתב אל משה, רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת, כמו שלקה משה בידו שנאמר (שמות ד, ו) ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, ועל כן לקה עוזיה בצרעת:

15. שו״ת מים עמוקים חלק ב סימן נט

תחלת דברי וראשית אמרי אומר אני שהתקנה הקדומה ודאי דיש בה משום מגדר מלתא. שאם הותרה הרצועה. וכל הרוצה ליטול שררה לעצמו יבא ויטול. יתרבו המחלוקות ויתלקח אש המריבות והקטטות. ואמרי פ' חלק אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו. שנאמר לא יהיה כקרח וכעדתו. ובפרק אלו הן הנחנקין גרסי' דזקן ממרא היו הורגין אותו אפילו הוא אומר מפי השמועה. והם אומרים כך הוא בעינינו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. ואמרי' נמי פ״ק דסנהדרין אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצנורא דבדקא דמיא כיון דרווח רווח. ומה אאריך להביא ראיות על גנות המחלוקות די לנו מה שהאריכו רז״ל לספר בשבח השלום שהוא הפכו כי ידיעת ההפכים אח' כי מכלל הן אתה שומע לאו. ואין לך מגדר מלתא גדול מזה למנוע סיבות המחלוקות והקטטו' מקהל עדת ישראל. …

סיכום:

ישנו ציווי לא להיות כקורח בפרשה – מה מעמדו של ציווי זה?

האם נמנה כאיסור?

ברמב״ם, מאירי: לא. זוהי דרך הערה – מעין הדרכה מוסרית.

רמב״ן (לכאורה), סמ״ג, יראים, חרדים: איסור תורה. (נראה רוב לפי החרדים, אך באר שבע לא כן כתב)

והרי זו גמרא מפורשת!

ר' יהונתן על הרי״ף: הכוונה לגמור מחלוקות.

אמנם הרמב״ם לא הביאו גם כן.

אך מדיוק לשון ריא״ז נראה כי זו הנהגה מוסרית יותר מאשר ציווי מעשי.

מה גידרו?

הרי ישנו דין של שררה בירושה, האם זה נאמר על כל השררות (אמנם ישנו דיון מה נחשב שררה).

ברש״י נראה שמדובר על הכהונה, למרות שבגמרא נאמרה לשון כללית.

השלמות לעניין מינויים ומחלוקות:

צי״א ח״ג סכ״ט אות ה' – האריך בזה: שו״ת ציץ אליעזר חלק ג סימן כט פרק ה

(ה) ולענין אם השררה עוברת לבנים. הנה בספרי דברים (פ' שופטים) איתא: למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, שאם מת בנו עומד תחתיו, ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל זמן שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו, ע״כ. למדנו מדברי הספרי שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם לשררה כל זמן שהם בקרב ישראל, ומובן אם היא שררה שצריכים עליה לימוד מיוחד אזי עומדים תחתיהם רק כל זמן שהם למדו עליה וראוים לה, וזה נכלל במה שאומר הספרי כל זמן שהם בקרב ישראל, והיינו כל זמן שאין מצידם עיכוב לקבלת והנהלת וכך פוסק הרמב״ם (בפ״א מה' מלכים ה״ז): כשמעמידין מלך מושחין אותו בשמן המשחה וכו' ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם וכו' הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל וכו' ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינוים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכן מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל וכו' ע״כ. הרי מבואר ביתר ביאור בדברי הרמב״ם שכל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, אם רק ראוי לה וממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, ואפילו שאינו ממלא בחכמה אם רק ממלא ביראה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכך פוסק גם בה' כלי המקדש (פרק ד' ה״כ) ומסיים בלשון: שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל מלמד שהמלכות ירושה והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה זוכה לעצמו ולזרעו. וכך פוסק בפשיטות הריב״ש (בסימן רע״א) והמבי״ט ח״ג (סימן ר') והרמ״א ביו״ד שם (סימן רמ״ה סעי' כ״ב). ועיין עוד בשו״ת חתם סופר חאו״ח (סימנים י״ב י״ג) ועוד, והדברים ארוכים.

החת״ס חילק בין סוגי מינויים:

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יב

והנלע״ד בענין זה על פי מה שצל״ע בש״ס יומא ע״ב ע״ב מצריך קרא לכהן גדול שבנו קם תחתיו, וקשה הא למה לי קרא הא בספרי דרשינן מדכתיב במלך בקרב כל ישראל לרבות כל המינויים בישראל וכמ״ש רמב״ם פ״א ממלכים וא״כ למה לי קרא מיוחד לכה״ג, ותו דאמרינן דמשיח מלחמה אין בנו קם תחתיו מדכתיב אשר יבוא אל אהל מועד וכן פסק רמב״ם בהלכות כלי מקדש פ״ד [הל' כ״א] ע״ש, וקשה מי גרע משארי מינויי ישראל, אע״כ מוכח מזה דלא נאמר דבר זה אלא במלך וכדומה לו ככל אותן המנויין דפרט הירושלמי דמייתי תוס' דסוטה מ״א ע״ב ד״ה אותו וכו' שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינין ומכין ברצועות, אבל כל מינויי קדושה אינן בכלל זה, ומשו״ה בעי כהן גדול קרא יתירה לרבות וחוזר וממעט משוח מלחמה ומכ״ש כל שארי מינויי קדושה, וע״כ כ' הרשב״א דמינוי חזן הכנסת תלוי במנהגא שיש מקומות הנהיגו חזן של מקדש מעט ככהן הגדול בבהמ״ק וכמו שאנו נוהגים סלסול בבהכ״נ מדרבנן בכל דברים הנוהגים במקדש מן התורה כמבואר בהגה' ש״ע א״ח סי' קנ״ג ובמג״א שם סס״ק מ״ו יע״ש ה״נ דכוותיה, והיינו דכתב רשב״א אפילו כה״ג שהוא מינוי של קודש טפי אפילו הכי ממנים בנו תחתיו מכ״ש חזן שנראה קצת כשליח קהל לענין שארי [דברים] ג״כ:

(ועיין גם בסימן יג)

ויסוד הדברים ברשב״א סימן ט.

ראה מג״א סנ״ג בסוף.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ראשון, 12 ביוני 2016

לקוטים ליום ירושלים

יום ירושלים אתדבקותא דרוחא ברוחא

זהר במדבר - שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה

ובספר הזוהר [במדבר קי״ח א'] - "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" (ישעיה סו' י') משום ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה. ששם מתחברת אישה בבעלה דהיינו ז״א ומלכות. ואז הוא שמחת הכל שמחה למעלה ולמטה ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה. זה שכתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה". וגילו בה דווקא.

רבי אבא ראה אדם אחד שהיה שמח בבית טרוניא שבבבל בעט בו>. אמר שמחו את ירושלם כתיב. אמר רבי אבא בזמן שירושלים בשמחה צריך האדם לשמוח ולהראות שמחה. זה שכתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה". "וגילו בה" הוא בדיוק רבי אליעזר הולך לטעמו שאמר "שמחו את ירושלים" היינו שכתוב "עבדו את יי' בשמחה" (דהיינו שירושלים היא השכינה וצריכים לעבוד ולשמח אותה. כתוב אחד אומר "עבדו את יי' בשמחה" (תהלים ק' ב') וכתוב אחד אומר "עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב' יב')>. מה בין האי להאי. אלא כאן בזמן שישראל שרויים בארץ הקדושה שאז עובדים לפני יי' בשמחה וכאן בזמן שישראל שורים בארץ אחרת אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה…

מסכת תענית ה ע״א              וְאָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב, (הושע יא) "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְעִיר". מִשּׁוּם דְּ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" "לֹא אָבוֹא בְעִיר"? אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא אָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁאָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. וּמִי אִכָּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַעְלָה? אִין, דִּכְתִיב, (תהלים קכב) "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָה יַחְדָּו":

בניהו בן יהוידע על מגילה דף כו/א

… הטעם שלא נתחלקה ירושלם לשבטים, מפני שהיא מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ומחוברת אליה וכמו ירושלם של מעלה יד כל ישראל שווים בה כן ירושלם של מטה. ובזה יובן הפסוק [תהלים קכ״ב ג'] ירושלם הבנויה היא ירושלם של מטה, היא כעיר ירושלם של מעלה אשר חברה לה יחדיו, ששם יד כל ישראל שוה ומחוברים יחד.

מדרש תנחומא פקודי פרק א

וכן אתה מוצא שירושלים מכוונת למעלה כמו ירושלים של מטה מרוב אהבתה של מטה עשה אחרת למעלה שנאמר (ישעיה מט) הן על כפים חקותיך חומתיך נגדי תמיד

אמרי אמת - אתערותא דלתתא

… הס כל בשר מפני ה' למה כי נעור ממעון קדשו, היינו שההתעוררות צריכה להיות מקודם בפנימיות הלב, אתערותא דלתתא …ועל ידי זה באה אחר כך אתערותא דלעילא, מקדש של מעלה, וכן הוא בכל נפש מישראל שקבועה בו נקודה קדושה כדכ' בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ואי' לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה וזו הנקודה מתעוררת באדם ע״י מסירות נפש…

פרדס רמונים - שער ח פרק כא – הנהגת הקב״ה

… ועוד הוסיפו בביאור הנשיקה הזאת בפ' משפטים (דף קכ״ד ע״ב) וז״ל ישקני מנשיקות פיהו. מ״ט ישקני יאהבני מיבעי ליה אמאי ישקני. אלא הכי תנינן מאי נשיקות אדבקותא דרוחא ברוחא דבג״כ נשיקה בפה דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא הוא ועל דא נשיקין בפומא בחביבותא ודבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשן דא מן דא. ועל דא מאן דנפיק נשמתיה בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא ברוחא דלא מתפרש מיניה והיינו אקרי נשיקה. ועל דא אמרה כנסת ישראל ישקני מנשיקות פיהו לאדבקא רוחא ברוחא דלא יתפרש דא מן דא עכ״ל. והנה מתוכו נראה היות הנשיקה דבר נעלם ונחמד יותר מהאהבה שאהבה היא ענין החבוק שאמרנו בו מקודם וענין הנשיקה הוא אחר האהבה ואמר שעל ידו הוא דבקותא רוחא ברוחא. וכן ביאר הרשב״י ע״ה במדרש (בז״ח שה״ש) שיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא, ישקני מנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא וכו' עכ״ל.

אורות התחיה  פרק י״ז/ אמונה ואהבה עמ' ס״ט

האמונה והאהבה הן תמיד מחוברות זו עם זו כששתיהן זורחות בנשמה בשלמותן, וכשאור אחת מהן שלם לגמרי מתעוררת השניה בכחה, ויוצאת ממעמקי הנפש להאיר בכל מלואה. אין האדם מוכשר לשום כח רוחני שבעולם בשלמות גדולה כזאת שהוא מוכשר לאמונה ולאהבה, וזהו אות, שבכחות אלו מונחים כל יסודות הויות מהותיותו. כל מה שהיחיד והכלל עושה, בכל גלגולי הסבות וכל הכחות המתגלים בחיי התרבות, הכל הולך הוא להשלים במעלה העליונה את האמונה ואת האהבה. מתוך האמונה והאהבה מתאצלים כל האורות הרוחניים שבעולם, המאירים את כל דרכי החיים וההויה. האמונה והאהבה הן עצם החיים בעולם הזה ובעולם הבא: שום דבר איננו נשאר בחיים, כשעושקים מהם את שני המאורות הללו…

התורה היא האהבה, והמצות - האמונה, והן הנן ג״כ הצנורות, שעל ידם שפע האמונה והאהבה שופע והולך תמיד, וכל התרבות הרוחנית והחמרית של ישראל, בהתעוררות חייו הלאומיים, צריך שתתרכז כולה סביב המרכז הכפול המאוחד הזה, שתים שהן ארבע: התורה והמצוה, האמונה והאהבה. שכלול האמונה והאהבה ואומץ קיומן מתחזק ביסוד דבקות נפשית בחהכמים ותלמידיהם, או כפי המבטא של החסידות: התקשרות עם הצדיקים…

יום העצמאות בחינת אדבקות נפש בנפש גילוי האמונה

יום ירושלים בחינת אדבקות רוחא ברוחא  גילו האהבה

נתיבות שלום / על יום ירושלים

עלץ ליבי בה', רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך אין קדוש כה' כי אין בלתך. ה' ממית ומחיה מוריד שאוֹל ויעל אנו מחויבים להכיר בניסים שעשה לנו הקב״ה בימים האלו. ניסים גלויים והארת פנים מלפניו יתברך שמו לעמו ישראל, מה שלא זכו לראות הרבה עשרות דורות, ואסור לנו להיות כופר בטובתו של מקום. כי עשה עמנו עכשיו נס כפול.

האחד- אותו רשע המן של זמננו יימח שמו, רצה להשמיד את כל היהודים. ועשה הקב״ה ניסים ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והשמידו את כל סוס רכב פרעה ופרשיו בשעות ספורות ונפל פחד היהודים עליהם. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויאמינו בה'. שגם אלו הרחוקים מאמונה, וכל מי שיש לו מוח בקדקודו מודים שלא היה שום עניין טבעי בהנצחון שעשה הקב״ה באופן מופלא ביותר. שום צבא עוד לא השיג הישגים כאלו, שכוחות כבירים התמוטטו לפניו בשעות ספורות

. הנס השני- בגילוי אהבתו יתברך לעמו ישראל, אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי, שהוחזר לנו לרשותנו שריד בית מקדשינו הכותל המערבי. שאמרו חז״ל כי מעולם לא זזה שכינה משם, שנאמר- הנה עומד אחר כתלינו. אחרי י״ט שנה שכבר נתרחקנו ממקום הקודש הזה, והוחזרו לנו מקומות הקדושים. מערת המכפלה, ישני חברון וקבר רחל. מקומות שלא דרכו שם רגל יהודי זה י״ט שנה, ואוי לבנים וגלו מעל קברי אבות ואמהות. ומעתה הם נמצאים תחת רשותנו, ואנו עומדים נדהמים ומזועזעים מהגילויים הגדולים שהראה לנו ה' יתברך, ומה אשיב לה'

"ואני אמרתי נגרשתי מנגד עינך, אך אוסיף להביט אל היכל קדשך". הפסוק הזה עמד לנגד עיני לפני י״ט שנה, עת נפלה העיר העתיקה בידי הערבים, ושוב לא יכול יהודי לגשת אל מקום מקדשינו. והתאספנו כאלפיים איש בהיכל ישיבת מאה שערים, וישבנו על הארץ ובכינו. וחשבתי אז שהגענו לשיא ההסתר, כי אחרי שהושמדו מאיתנו בחירי האומה וכשישה מיליונים יהודים, וגדע בחרי אף את כל קרן ישראל, כל זמן שהכותל המערבי היה בידינו והיה לנו מקום הקודש הזה, שיהודי היה יכול לשפוך שיחו בפני אביו שבשמיים- עוד היה כח להחזיק מעמד. אבל מה נוראה הסתרת פנים זו שה' יתברך הרחיק אותנו מעל פניו וכאילו אינו חפץ שוב בנו, ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

וכאותו בן המלך אשר מסוגל לסבול גם כשאביו מייסר אותו בכל מיני ייסורים קשים ורעים, אבל בשעה שאביו המלך מגרשו מהיכל המלך, על זה אינו יכול להתנחם ולהתחזק. והרגשנו באותה שעה, כי אנו מתמוטטים מצער ויגון שנגרשנו מנגד עינך.

אשרינו מה טוב חלקינו בשעה הגדולה הזאת, ששוב האיר לנו הקב״ה בהארת פנים וגילויים שלא זכה שום דור, והוחזר לנו מקום מקדשינו, מקום שלא זזה שכינה משם. האושר והתענוג הכי גדול שיהודי מרגיש בעולמו הוא בשעה שמרגיש בקרבת אלוקותו יתברך, וכמו דאיתא "ואני קרבת אלקים לי טוב". והמקום המסוגל ביותר לזה הוא בכותל המערבי, שיהודי מרגיש כי הוא עומד שם נוכח פני ה' ושופך ליבו כמים ניכחו, וכשאומר ש ם "ברוך אתה וכו'", מרגיש משמעות מיוחדת בנוכחותו יתברך. שאם כי מלוא כל הארץ כבודו, אך שם המקום היחידי בעולם שלא זזה שכינה משם. ואילו פינו מלא שירה כים, אין אנו מספיקים כו', מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.

ממאורעות הימים הגדולים האלו, אנו צריכים לשמוע את קול ה' היוצא מהם הקורא לנו. וכמו שאמר מרן אדמו״ר זי״ע על פסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו". מה דכתיב "ויקרא" בלשון נסתר, ולא כתיב מי הקורא. שמכל המאורעות העוברים על האדם בוקעת קריאה מהקב״ה, פעם הוא ממאורעות של שמחה המרימים אותו, ועל ידי זה שומע את דבר ה' הקורא אליו, ופעם הוא זה מיגון וצער המשברים את רוחו, אשר מהם צריך לשמוע דבר ה' הקורא אליו. כל חיי האדם ומאורעותיו הם קריאה גדולה מאביו שבשמיים.

ואם בחיי הפרט הוא כן, כל שכן המאורע הכביר הזה, הנסים והנפלאות שעשה הקב״ה אתנו, שהם קריאה גדולה מאבינו שבשמיים. הגילוי הגדול מהארת פניו יתברך, הוא כי פקד ה' את עמו, ועלינו לעורר רחמים מרובים. כי אתה ה' החילות להראות לעבדיך את גדלך ואת היד החזקה אשר מי א-ל בשמים וארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. אעברה נא ואראה את ההר הטוב הזה והלבנון. היינו שיבנה לנו את בית המקדש במהרה בימינו. כי עדיין שכינתא בגלותא, ועוד לא זכינו אפילו לאתחלתא דגאולה. כי מה הוא עניין גאולה? שהבריאה כולה השקועה בחומרנות, תזכה לגאולה ומלאה הארץ דעה את ה', ונראהו עין בעין בשובו אל נווהו, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו'. אמנם, יחד עם זה עלינו להביט נכוחה במאורעות הכבירים שעברו עלינו זה עתה, וכל מה שעבר עלינו בדור האחרון, החל מההשמדה הנוראה, וכל המאורעות הבלתי רגילים שעברו עלינו בכל התקופה האחרונה, שהכל מחייב התבוננות ומחשבה, כי אנו הולכים ומתקדמים לקראת הגאולה. ועל דרך שפירשו רבותינו הקדושים לשון שאמרו חז״ל "יצפה לרגלי משיח", שלכאורה לשון "רגלי משיח" אין להם ביאור. אלא מרומז שכמו דידוע כי בלידה רגילה מתחיל ללכת עם הראש, אבל כשקורה שמתחיל לצאת עם הרגלים זהו לידה מסוכנת, אבל יתכן שיצא גם מזה לידה. אותו הדבר בביאת המשיח, כשלא זוכים- הכל הולך להיפך עם בחינת רגלים, אבל יתכן שכל זה הוא רגלי משיח שאנו צריכים לצפות לזה. ועלינו להרעיש עולמות "אבינו מלכינו גלה כבוד מלכותך עלינו, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי".  מאורעות הימים ותפקידנו בשעה זו יש לראות מרומז בפסוק "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי". זכינו לראות הנס הראשון אשר עשה ה' למצרים לעינינו, וזכינו לראות הגילוי והארת פנים שקירב אותנו, שאנו יכולים לבוא למקום השכינה בבחינת "ואביא אתכם אלי", וכל זה מחייב אותנו הרבה. כל זה קריאה גדולה מהקב״ה "והייתם לי סגולה", שנתקרב אליו בכל ליבנו ובכל נפשנו.

והנה ידוע המאמר מה דכתיב אחרי קבלת התורה "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". היינו כי בשעה שנפתחו כל השבעה רקיעים במעמד הנשגב, וראו כי אין עוד מלבדו, ושמעו את קול ה' מדבר מתוך האש, האנשים הפשוטים, "כל העם", לא התבוננו אל העיקר, רק שמו לב אל הקולות ואל הלפידים וגו'. ועל ידי זה "וינועו העם" ונשארו אחר כך שוב עומדים "מרחוק". על כן זהו עיקר העבודה בימים אלו, להרגיש את העיקר ולהתבונן מה ה' אלוקינו דורש מעימך. בשעה הגדולה הזאת, להתרומם ולהתעלה בתורתו ועבודתו יתברך, ויחד עם זה להתאמץ בתפילה לבקש שיגאלנו גאולה שלימה בבניין בית המקדש. ואור פניך עלינו אדון נשא, וכמו שאמר הרה״ק המגיד ממעזריץ' זי״ע על דרך משל, כי בשעה שאדם מגיע להיכל המלך ומבקש רשות כניסה, אז השרים הנמצאים שם אומרים לו שכל מה שהוא רוצה גם הם יכולים למלא מבוקשו, ואין צריך להיכנס פנימה. אבל אם הוא טוען "איני רוצה שום דבר, רק לראות את פני המלך", אזי מוכרחים לתת לו רשות כניסה. אסור לנו להתפתות ולהשלים עם כל מה שב״ה השגנו.  רק תפילתנו כי "רצוננו לראות את מלכנו" ולבקש מלך רחמן רחם עלינו וכו', בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו, ושם נעלה ונראה וכו', וכה יעזור ה' במהרה בימינו אמן.

מנחם מנדל מוילנא - מתוך "שער האריות" של מוטה גור

ר' מענדל מווילנה היה יהודי פשוט. לא סיפרו עליו אגדות וניסים, אבל הכול ידעו כי כשמזכירים בנוכחותו את עיר-הקודש – מזנק הוא ממקומו כנשוך-נחש וכל-כולו מתלהט ביקוד-אש: "ירושלים! ירושלים!"…

"יום אחד אעזוב הכול ואסע לירושלים!", היה תמיד אומר. בימי חג ומועד היה הבא לביתו של ר' מענדל מוצאו מסב עם בני-נוער. בשעת ערב מאוחרת היה מספר למאזיניו מסיפורי ירושלים.

ר' מענדל לא נלאה מלספר – והסיפורים יפים כל-כך: ירושלים של דוד ושלמה, ירושלים של מלכים ומורדים, ירושלים המתגוננת נואשות נגד גייסות הרומאים. ובין סיפורי המלחמות היה שוזר ממעשיהם של יהודים כרבי יהודה הלוי, הרמב״ן ורבי יהודה החסיד, שבאו לירושלים. סיפור רודף סיפור ואגדה רודפת אגדה. בסיימו את סיפוריו היה ר' מענדל פורש ידיו כלפי מעלה ופוצח בניגון חסידי על המילים "לשנה הבאה בירושלים".

שנת תש״ד; מחנה המוות טרבלינקה. כאן שולט בגלוי מלאך המוות. כאן אין חג ומועד. והנה הגיע ראש-השנה. ליד הגדר המחושמלת עומדים ר' מענדל ושני צעירים שנותרו מן החבורה. "מה נבקש?", שואל אחד הצעירים, יצחק שמו.

"נבקש – לשנה הבאה בירושלים!", משיבו ר' מענדל בקול תקיף. עיניו של ר' מענדל נשואות הרחק-הרחק, אל מעבר לגדרות ולעשן המשרפות. לרגע נדמה לו כי הוא רואה את עיר דוד באופק. הוא מאמץ את עיניו וכל שריר שבפניו נמתח, והעיר נמוגה בעשן העולה מן הכבשנים. בוא, ר' מענדל, שומע הוא קולות נעלמים, צא מן המחנה הזה, התרומם ושוט מזרחה.

ערב ירד על טרבלינקה. ליל ראש-השנה. יושב ר' מענדל עם שני הצעירים, וכל אותו הלילה מספר מסיפורי ירושלים, כמו אז בביתו שבווילנה. דמעות חונקות את גרונותיהם בהקשיבם לסיפוריו. כאן נשמע בכיו של הכותל המערבי על בניו הנשחטים, ושומעות הלבנים האדומות בכבשנים את סיפורי ההוד של אבני ירושלים.

מספר ר' מענדל על אנוסי ספרד ועל מרתפי האינקוויזיציה, על פרעות חמלניצקי ועל גזרות הצאר הרוסי. על רבבות יהודים נרדפים, שהמילה 'ירושלים' אימצה את רוחם בכל התלאות.

פיו של ר' מענדל מוסיף למלמל ולספר, קולו כבר לא נשמע, הרעב והחולי התישו את הגוף, אך הנפש מוסיפה להקרין כוח ואור. זרם עובר בליבות שני הצעירים. לפתע – כמו על-פי פקודה – הם קמים לרקוד את הריקוד הנושן. שלושה שלדים חיים, מזי-רעב, נעים בריקוד חסידי. ריקוד שכזה לא ראתה עוד טרבלינקה: העיניים עצומות, הרגליים נעות בכוחות אחרונים, והגרון מאמץ את מיתריו לשיר – "לשנה הבאה בירושלים".

מבין השלושה, רק יצחק נותר בחיים. הוא זכה ושרד ושם את פעמיו לארץ-ישראל. השתקע בשכונת בית-הכרם שבירושלים, שיקם את חייו, וניסה לשכוח את העבר. רק ביום חג ומועד נפרד מאשתו ומילדיו ועלה להתבודד בלילה על הר ציון ולהשקיף על ירושלים העתיקה. כאן התייחד עם זכרו של ר' מענדל ועם סיפוריו המופלאים.

ליל כ״ח באייר התשכ״ז. חטיבת הצנחנים התמקמה בשכונת בית-הכרם. תדריך אחרון. בעוד כמה שעות יוצאים לקרב על שחרור העיר.

חיילים מנמנמים, אחרים כותבים מכתבים. אימהות ירושלמיות טובות מזמינות אותם לקפה ועוגה. אדם מבוגר ניגש אל אחד הצנחנים. "שלום", הוא אומר לו, "בבקשה ממך, בוא אל מקלטי". במקלט התוודעו זה לזה. "נעים מאוד, שמי יצחק", אומר הוא לחייל המציג את עצמו.

אחרי שיחת חולין רגילה השתתק האיש לרגע, הביט לתוך עיני הצעיר ואמר: "בעוד זמן קצר אתה הולך לשחרר את ירושלים. הסכת ואספר לך סיפור". יצחק, ששרד ממחנה טרבלינקה, החל לספר את סיפורו, שהיה למעשה סיפורו של ר' מענדל מווילנה. כאשר סיים, ידע הצנחן מה משמעות הקרב שהוא יוצא אליו. באוזניו הדהדו דבריו האחרונים של יצחק: "זכות גדולה נפלה בחלקך, בני. הלילה, בצאתכם לשחרר את העיר, לא לבדכם אתם הולכים למערכה. רבבות הקדושים, אשר שם העיר הזאת חי על שפתיהם, ילוו אתכם בדרכם. יברכך ה' וישמרך, בני".

השעה הייתה שתיים ושלושים לפנות בוקר. הגדוד פורץ לירושלים. החיילים מסתערים. הצנחן הצעיר נשכב לרגע מאחורי אבן ושוב קם ומסתער. בראשו הולמים דברי היהודי מבית-הכרם, היהודי מטרבלינקה, ודמותו של ר' מענדל מווילנה אינה מרפה ממנו. הוא מופיע מולו מבעד לפגזים, הוא עומד מאחוריו ומצווה: "קדימה, הכה בהם! ; קדימה, סלק אותם מהעיר!". ר' מענדל מסוכך עליו בידיו ואינו מניח לכדורי המוות לפגוע בו. לפתע מופיעים המוני 'מענדלים', עוטי כותנות פסים, ורבבות אחרים מכל קצווי תבל. מסיביר ומבוכרה, מתימן וממרוקו, מפולין ומגרמניה, מאושוויץ וממיידאנק; מן המאה התשע-עשרה ומדור החורבן. כולם נקבצו ובאו להשתתף בכניסה החגיגית לעיר-הקודש.

בקול חנוק ובלתי-נשמע פונה הצנחן אל ר' מענדל ולוחש לו: "בזכותך, ר' מענדל! בזכות סיפוריך אנו כאן היום. בזכות ירושלים שנשאת אתה וכל היהודים במשך כל הדורות בליבותיכם ועל שפתותיכם. תודה לך, ר' מענדל, תודה!".


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 8 ביוני 2016

מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות

מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?

דוד המלך נולד בחג שבועות ונפטר בגיל 70 בחג שבועות, וכדי לדעת את שורשיו שרות היתה סבא רבא שלו.

הסיפור מתרחש באיזור חג השבועות, רות ונעומי שבות משדה מואב ״בימי קציר שעורים״ שזה חג פסח, ובימים שלאחר מכן בועז נושא את רות לאשה. רות פרק ב, כג: ״וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ״.

המחויבות לתורה, והקשר בין עמ״י, א״י ותורת ישראל, שמהם יוצאת ההנהגה.

**התורה ראשיתה חסד וסופה חסד**

סוטה דף יד עמוד א:

דרש ר׳ שמלאי: תורה — תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא.

המגילה פותחת בעזיבתו של אלימלך את א״י בעקבות הרעב. חז״ל מסבירים שאלימלך היה אדם חשוב ומיוחס אלא שהוא לא רצה לעשות ״חסד״ עם אחרים.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א:

וכן היה ר״ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: +רות א׳+ ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. מאי הזאת נעמי? א״ר יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו״ל מה עלתה לה? וא״ר יצחק: אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל, מתה אשתו של בעז. והיינו דאמרי אינשי: עד דלא שכיב שיכבא — קיימא מנו בייתיה.

ובכך הוא איבד את נשמתו, עוזב את החסד, את הארץ ואת עמ״י.

**המקור של רות המואביה**

**אדמוניות**

לתרח היו שלושה בנים: אברהם, הרן, ונחור. הרן הוליד את לוט, והוא היה אב של מילכה ויסכה.

הרד״ק מסביר שיתכן ושרי היתה מאשה אחרת.

רד״ק בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כט:

אלא שיש לתמוה למה אמר בת הרן ולא אמר בנות הרן? אולי היתה שרי בת בתו של תרח, ואף על פי שלא זכר לתרח בנות אולי היה לו.

ורש״י מסביר שבכלל הרן היה מאשה אחרת ולא מאמו של אברהם.

רש״י בראשית פרק כ:

אך לא בת אמי — הרן מאם אחרת היה.

וא״כ יתכן שמשם הגיע ג׳ינגי׳ לעשו דרך מלכה בת הרן, ואח״כ בהמשך לדוד דרך רות ודרך לוט בן הרן. שאף שהדבר מסמל שפיכות דמים ובגלל זה לא רצה שמואל להמליך את דוד, אלא שהוא אדמוני עם יפה עינים.

**חסד**

מגילת רות מלאה במעשי חסד, רות עושה עם נעומי ועם כל בית אלימלך:

רות פרק א, ח: ״וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ יְקֹוָק עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי״.

רות פרק ב, כ: ״וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא״.

רות פרק ג, י: ״וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיקֹוָק בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר״.

והחסד המרכזי הוא להקים שם והמשכיות לבית אלימלך.

**חסד ויחסי אישות**

רואים כאשר אדם נושא את בת אחותו, אדם עושה עימה חסד.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב:

האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר: +ישעיהו נ״ח+ אז תקרא וה׳ יענה תשוע ויאמר הנני.

מלבי״ם בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כט:

(כט) ויקח. ובאשר נשארו שתי בנות מהרן לקחום אברהם ונחור לנשים, לגמול חסד עם אחיהם המת.

וכך משפחת לוט וצאצאיו — שתי בנותיו רוצות לעשות חסד עם העולם עם כל סדום שלא נשאר להם זרע, ולכן הן שוכבות עם אביהן. וכפי שכותבים חז״ל, בנות לוט לשם שמים עשו, ולכן זכו להיכנס לעמ״י.

**ארץ ישראל**

אלשיך על רות פרק א פסוק ה:

אמנם ראשונה לימדנו דעת, אשר בחטאו ימות ולא ישוב ממנו, כי מפשיטין מעליו לבושי מכלול כבודו אשר היו לו עד אשר לא חטא על הנפש. והוא כי הנה עד אשר לא חטאו, הלבישם הכתוב בגדר פאר התייחסם אחר הארץ, כאומרו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה, אך בהעוותם הורד עדיים מעליהם, ומה גם כי בכלל אשמותם היתה מאסם בארץ חמדה כמדובר, כי וישבו שם כעשר שנים.

**עם ישראל**

רות עושה חסד ומקימה שם למשפחת אלימלך, לוקחת לה בעל זקן ולא בחור צעיר לשם מטרה זו, ובכך ממשיכה השושלת.

לסיכום: רואים שמחלון וכליון חטאו בשלושת עינינים אלו — שהם עוזבים דרך התורה, שנושאים נשים נוכריות ובכך גם עוזבים את עמ״י, וכן ממשיכים לשבת בארץ מואב במקום לשוב לארץ ישראל. ובאה רות ומתקנת את כל המעשים הללו.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד ב:

כתיב: +רות א׳+ מחלון וכליון, וכתיב: +דברי הימים א׳ ד׳+ יואש ושרף! רב ושמואל, חד אמר: מחלון וכליון שמן, ולמה נקרא שמן (שרף ויואש) +מסורת הש״ס: [יואש ושרף]+? יואש — שנתיאשו מן הגאולה, שרף — שנתחייבו שריפה למקום; וחד אמר: יואש ושרף שמן, ולמה נקרא שמן מחלון וכליון? מחלון — שעשו גופן חולין, וכליון — שנתחייבו כליה למקום. תניא כמאן דאמר: מחלון וכליון שמן; דתניא, מאי דכתיב: +דברי הימים א׳ ד׳+ ויוקים ואנשי כוזיבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים? ויוקים — זה יהושע שהקים שבועה לאנשי גבעון; ואנשי כוזיבא — אלו אנשי גבעון שכזבו ביהושע; ויואש ושרף — אלו מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן יואש ושרף? יואש — שנתיאשו מן הגאולה, שרף — שנתחייבו שריפה למקום; אשר בעלו למואב — שנשאו נשים מואביות; וישבי לחם — זו רות המואביה ששבה ונדבקה בבית לחם יהודה; והדברים עתיקים — דברים הללו עתיק יומיא אמרן, [דכתיב: +תהלים פ״ט+ מצאתי דוד עבדי, וכתיב: +בראשית י״ט+ שתי בנותיך הנמצאות]. +דברי הימים א׳ ד׳+ המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם, המה היוצרים — אלו בני יונדב בן רכב שנצרו שבועת אביהם; יושבי נטעים — זה שלמה שדומה לנטיעה במלכותו; וגדרה — זו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל; עם המלך במלאכתו ישבו שם — זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר: +מלכים א׳ ב׳+ וישם כסא לאם המלך, וא״ר אלעזר: לאמה של מלכות.

ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שמג:

דבר אחר ויאמר ה׳ מסיני בא, כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות, תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם +שמות כ יג+ לא תרצח אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא שנאמר +בראשית כז כב+ והידים ידי עשו +שם /בראש


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שני, 6 ביוני 2016

שירה מול הלל

שביעי של פסח עמיחי שוקרון. מפותח – חנן שוקרון

אנחנו רגילים לומר שבשביעי של פסח אנחנו חוגגים את קריעת ים סוף. מה קרה שם בנס הזה? המדרש מלמד אותנו שבשביעי של פסח — אחרי קריעת ים סוף, הקב״ה עלה מדרגה כביכול:

אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה… אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב״אז" נתיישבה מלכותך וכסאך נכון — הוי "נכון כסאך מאז" ב״אז ישיר".

המדרש מנוגד לפשט! "מאז" — הכוונה מעולם, מתמיד. אבל לא. המדרש אומר שהמציאות של ה' מתחלקת לשתיים: לפני השירה ואחריה.

מה מיוחד בנס קריעת ים סוף, שהוא זה שמושיב את מלך מלכי המלכים על כסאו? האם בריאת העולם לא גדולה ממנו? האם ניסי עשרת המכות לא גדולים דיו? אלא שההמלכה של ה' לא הייתה הנס — יש הרבה ניסים. כי אם אמירת בני ישראל שירה, ואף סופה יוכיח: "י-הוה ימלוך לעולם ועד".

מהי שירה? חכמים אומרים לנו שחזקיהו נדחה מלהיות משיח כיוון שלא אמר שירה, אך במקום אחר נאמר שחזקיהו אמר הלל. מה בין הלל לשירה?

השירה היא ספונטנית, מתפרצת ויוצאת מהלב, ולא בנוסח או במסגרת קבועה. רש״י מביא על הפסוק "אז ישיר משה" — אז, כשראה הנס עלה בליבו שישיר שירה. והמהר״ל כתב: "הגיע בליבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שִׂכלם". "אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב". השירה היא השתוקקות הנברא לבוראו: "אפילו עוברין שבמעי אימן אמרו שירה על הים".

השירה על הנס איננה דבר חיוב, לעומת אמירת ההלל שנתקנה על ידי הנביאים. השירה באה בשעה שהיא עולה על הלב, ברצון ובהתנדבות. כך היה מצופה מחזקיה שיאמר שירה. משלא התפרצה השירה ממנו, אי אפשר היה לעשותו משיח. הוא עושה מה שהוא חייב והוא צדיק, אבל משיח צריך להיות עם לב בוער לה' כשנעשית לו טובה.

זה מביא אותנו לדבר על הקשר של כל אחד מאיתנו לבורא עולם. יש הלכות, וזה טוב. אבל זה לא מספיק, זו חצי הדרך. צריך לקדש בשבת — אבל איך יראה שולחן השבת? נשיר? נאמר דברי תורה? צריך להתפלל שמונה עשרה — כמה זמן? 3 דקות? רבע שעה?

הדבר דומה לאיש שנופל מספינה, אף אחד לא בא להציל אותו. עד שאחד קופץ ומציל אותו. ישר הנופל אומר לו: תשמע, אני מצטער אבל לא אוכל לשלם לך על החולצה שנרטבה. ברור שהקשר שלו עם הזולת לוקה בחסר — זה לא רק טכני.

נחזור למדרש. החיים של ה' מתחלקים לשתיים. לפני ים סוף — היו הלכות, מצוות, פסח, דם, אבל — כסאו לא נכון בצורה זו. השירה, זו היוצאת בלי נוסח, בלי מסגרת קבועה, היא המשלימה את הקשר. החוקים נועדו לשמור על המסגרת — הם לא החיים עצמם.

כמו הקשר עם ה', כך גם בין בני זוג או משפחה. יש כללים והלכות, אבל אבוי לזוג שמסתפק בכך. בוודאי שאנחנו מחויבים לבסיס ההלכתי, אך הוא המסגרת. בתוכה יש מקום ללב לפרוץ ולהביע — פרחים, שוקולדים וכדומה. כך גם מול הקב״ה. אין אנחנו מחפשים להגיד הלל כי אנחנו חייבים בלבד, אלא פורצים מתוכנו רגשי שמחה והודיה על כל טובה שעושה עימנו.

החידוש הגדול בקריעת ים סוף הוא ההודאה והשירה שפורצת מלב העם, באופן ספונטני וביחד כולם. הם לא תכננו את זה מראש, הם לא למדו בעל פה את המילים. הלב שלהם פשוט געש בלבת רותחת של אהבת ה'. זה לא כתוב בהלכה — "מי שהקב״ה קורע לו את הים, חייב לומר שירת הים". הם לא עשו את זה כי הם חייבים, הם עשו את זה כי הם רצו בכך.

אנחנו מסיימים את חג הפסח, חג האהבה בין כנסת ישראל ובין קב״ה, בהחזרת האהבה שלנו לקב״ה בצורת הודיה ושבח על "כי הרבת טובות אליי".


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ועל ידי זה // מזמור לתודה // מקהלות עם // ניגון ויז'ניץ - להקת מזמור שיר

צפייה ביוטיוב ערוץ: להקת מזמור שיר נשלח על ידי: לירן ושרית טל מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות