שביעי של פסח עמיחי שוקרון. מפותח – חנן שוקרון
אנחנו רגילים לומר שבשביעי של פסח אנחנו חוגגים את קריעת ים סוף. מה קרה שם בנס הזה? המדרש מלמד אותנו שבשביעי של פסח — אחרי קריעת ים סוף, הקב״ה עלה מדרגה כביכול:
אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה… אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב״אז" נתיישבה מלכותך וכסאך נכון — הוי "נכון כסאך מאז" ב״אז ישיר".
המדרש מנוגד לפשט! "מאז" — הכוונה מעולם, מתמיד. אבל לא. המדרש אומר שהמציאות של ה' מתחלקת לשתיים: לפני השירה ואחריה.
מה מיוחד בנס קריעת ים סוף, שהוא זה שמושיב את מלך מלכי המלכים על כסאו? האם בריאת העולם לא גדולה ממנו? האם ניסי עשרת המכות לא גדולים דיו? אלא שההמלכה של ה' לא הייתה הנס — יש הרבה ניסים. כי אם אמירת בני ישראל שירה, ואף סופה יוכיח: "י-הוה ימלוך לעולם ועד".
מהי שירה? חכמים אומרים לנו שחזקיהו נדחה מלהיות משיח כיוון שלא אמר שירה, אך במקום אחר נאמר שחזקיהו אמר הלל. מה בין הלל לשירה?
השירה היא ספונטנית, מתפרצת ויוצאת מהלב, ולא בנוסח או במסגרת קבועה. רש״י מביא על הפסוק "אז ישיר משה" — אז, כשראה הנס עלה בליבו שישיר שירה. והמהר״ל כתב: "הגיע בליבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שִׂכלם". "אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב". השירה היא השתוקקות הנברא לבוראו: "אפילו עוברין שבמעי אימן אמרו שירה על הים".
השירה על הנס איננה דבר חיוב, לעומת אמירת ההלל שנתקנה על ידי הנביאים. השירה באה בשעה שהיא עולה על הלב, ברצון ובהתנדבות. כך היה מצופה מחזקיה שיאמר שירה. משלא התפרצה השירה ממנו, אי אפשר היה לעשותו משיח. הוא עושה מה שהוא חייב והוא צדיק, אבל משיח צריך להיות עם לב בוער לה' כשנעשית לו טובה.
זה מביא אותנו לדבר על הקשר של כל אחד מאיתנו לבורא עולם. יש הלכות, וזה טוב. אבל זה לא מספיק, זו חצי הדרך. צריך לקדש בשבת — אבל איך יראה שולחן השבת? נשיר? נאמר דברי תורה? צריך להתפלל שמונה עשרה — כמה זמן? 3 דקות? רבע שעה?
הדבר דומה לאיש שנופל מספינה, אף אחד לא בא להציל אותו. עד שאחד קופץ ומציל אותו. ישר הנופל אומר לו: תשמע, אני מצטער אבל לא אוכל לשלם לך על החולצה שנרטבה. ברור שהקשר שלו עם הזולת לוקה בחסר — זה לא רק טכני.
נחזור למדרש. החיים של ה' מתחלקים לשתיים. לפני ים סוף — היו הלכות, מצוות, פסח, דם, אבל — כסאו לא נכון בצורה זו. השירה, זו היוצאת בלי נוסח, בלי מסגרת קבועה, היא המשלימה את הקשר. החוקים נועדו לשמור על המסגרת — הם לא החיים עצמם.
כמו הקשר עם ה', כך גם בין בני זוג או משפחה. יש כללים והלכות, אבל אבוי לזוג שמסתפק בכך. בוודאי שאנחנו מחויבים לבסיס ההלכתי, אך הוא המסגרת. בתוכה יש מקום ללב לפרוץ ולהביע — פרחים, שוקולדים וכדומה. כך גם מול הקב״ה. אין אנחנו מחפשים להגיד הלל כי אנחנו חייבים בלבד, אלא פורצים מתוכנו רגשי שמחה והודיה על כל טובה שעושה עימנו.
החידוש הגדול בקריעת ים סוף הוא ההודאה והשירה שפורצת מלב העם, באופן ספונטני וביחד כולם. הם לא תכננו את זה מראש, הם לא למדו בעל פה את המילים. הלב שלהם פשוט געש בלבת רותחת של אהבת ה'. זה לא כתוב בהלכה — "מי שהקב״ה קורע לו את הים, חייב לומר שירת הים". הם לא עשו את זה כי הם חייבים, הם עשו את זה כי הם רצו בכך.
אנחנו מסיימים את חג הפסח, חג האהבה בין כנסת ישראל ובין קב״ה, בהחזרת האהבה שלנו לקב״ה בצורת הודיה ושבח על "כי הרבת טובות אליי".
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה