שבע מצוות ותהלוכת הניצחון

ניצחון ה תהלוכת ו מצוות שבע

1. ל פרשה רבה ויקרא ב: סימן

בע ו "ש ש אלא כן, קורא תהי אל מחות" חגיגה וסוכה, שבלולב 'מינין ד הן: ואלו שבחג, ו ות מצ שבע אלו שמחות, ש בע ושמחה.

שמחה? למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה אם

לשני משל אבין: א״ר באיין1 דנסב מאן אלא נוצח, הוא מאן ידעין אנן ולית, הדיין אצל שנכנסו םי הדין )סק =(פ דהוא ידעין אנן בידיה

בר הוא ברוך הקדוש לפני ומקטרגים באין העולם, ואומות ישראל כך נצוחייא. שישראל במה אלא נצח, מאן ידעין אנן ולית השנה, אש

הוא ברוך הקדוש מלפני יוצאין ולולביהן לישראל מזהיר משה לפיכך נצוחייא. אינון דישראל יודעין אנו - בידן ואתרוגיהן ואומר

. הראשון" ביום לכם "ולקחתם להם: . א בשבע״שמחות" שפתח להבין צריך לשבע״מצוות" ועבר אחת שמחה? מצוות רק שבתוכם

ב. בשר? לתוספת שניהם נצרכים שמחה ושלמי יגה חג קרבן שהרי השאלה, ברורה לא גם יוצאים שמחה שלמי ואילו משלו רק מגיעה שחגיגה שונה ודינם

ונדב נדרים באכילת כה ו ומעשר, ות בבשר וחגיגה? רק אחרים ודברים ביין גם יוצאים ששמחה ועוד. וכיו״ב ואשמות בחטאות נים

ג. בשאלה פתח שהמדרש להבין צריך עוד והחגיגה השמחה במצוות: הכפילות חגיגה למה שמחה "אם! ? ואתרוג לולב צוות במ בתשובה וסיים " 'וכו

ד. ש לדקדק יש עוד היינו לפניו" עוברין עולם באי ש״כל מבאר המדרש אולם. והעולם המדינות וכן עצמו על נידון אדם שכל הוא ברה״ש שהדין חשבנו אנו

אל– וישר אוה״ע של דין בשנה מי על יגבר מי. זו יודעים מעלה של וב״ד שהקב״ה העיקר ניצח? מי להודיע צורך יש מדוע להבין שיש? ! אלא

ה. ול שלנו עניין זה שניצחו- להודיע הרי ישראל. את "מזהיר" שמשה אומר המדרש מדוע להבין יש עוד בלבד, כבודנו בזה "להזהיר" שייך? ומה

הרעיון ש מעי המינים ארבעת זוהר בתיקוני גם מובא או: ה״ע מול במלחמה ניצחון על דים

2. : א עמוד כט דף תליסר תקונא זוהר תיקוני

ואמר: אלעזר רבי קם ביומא אתמר אמאי אבא! אבא הדר" עץ פרי הראשון ביום לכם "ולקחתם דס: ו כות קדמאה, ברי ליה: אמר?

רשימין ישראל אינון - קרבא מאני ובאלין לון, נטלין בימינא קרבא מאני )(=מסומנים מתל דינא. דנצחין דינא ליה דהוה למלכא, )(=משל

דינא. נצח מאן ידעין הוו ולא אומין, בשבעין וקרבא תסתכלון אמר: דינא? נצח מאן ליה: ושאלין באלין דרשימין =( )רים מעו, ט מסומנים

קרבא במאני ותנדעון בידייהו. דינא נצח מאן קרבא ב״מנא "היציאה שמא או מילתא? גילוי פירסום? של עניין רק זה האם עצמו הניצחון ז? הו

העמים במלחמה לפעמים ניצח[ שבאמת למרות. , הפסד ולשני ניצחון להם יוצרת שהתוצאה באופן המלחמה מטרת את מגדירים אם יוה״כ במלחמת למשל

הגדרת רוח– חלישות ול הרוגים להרבה ולהביא שלנו הביטחון את לערער אלא ישראל את לכבוש היתה לא המלחמה מטרת ערכו הם ואכן ניצחו. שהמצרים הרי

] וחורבן אבלות בתחושת עסוקים היינו ואנחנו שנה בכל ניצחון. תהלוכות

בדי גם ן השנה– בראש לא אם עולם, בורא לפני בדין אים זכ יצאנו אם משנה התודעה במלחמת מרגישים ואנחנו שניצחו שהם רעש לעשות מצליחים אוה״ע

פסדנו– שה להם נכנע שאנו התוצאה! תהיה

3. : יז מזמור תהלים מדרש

"( טעם: מה נצח"? בימינך )נעימות שמחות שובע במי רצין הנדייסין שבעולם בנוהג ובאין. ונוצח בימין לולב נוטל שהוא באיפרכוס

הנלחמים =(גלדיאטורים נוטל, מי ) ההמון את לשעשע בזירה הנצחון עלה )(את באי כל באין השנה בראש כך. נוצח שהוא מי ובא? ועוברין עולם

אומרים: העולם אומות ושרי, עולם באי כל עם לפניו עוברין ישראל, ואף מרון כבני לפניו אנו נצחנו וזכינו בדין! יודע אדם ואין מי

צח: ינ אם נוצחים ישראל באים ישראל וכל השנה ראש עבר העולם. אומות או, ולובשים בו ומתענים הכפורים ביום בגדים לבנים

הכפורים יום, עבר ונאים אם נוצח מי יודע אדם ואין אם ישראל, חג של הראשון טוב יום שהגיע כיון העולם. אומות ישראל וכל

שישראל יודעין הכל, מיד בשמאלם, ואתרוגיהם בימינם לולביהם נוטלין וקטנים גדולים בדין. נוצחין

ניכר כאן במדרש בתודעה– שמנצח ומי, הניצחון של התודעה על הוא שהמאבק הוא ב גם נצח י מ! ציאות

החגיגה ומצוות השמחה מצוות ואת רבה בויקרא המד: רש את הנצי״ב מסביר עפ״ז

4. פסוק טז פרק דברים דבר העמק טו:

יָך… -ֱֹלה ל׳ה תָחֹג יָמִׁים שִׁבְעַת אְך יִית וְה " ַשָמֵח כל מ מ, אבל להשלמה אלא אינו שזה "ל חז קבלת - מידי יוצא מקרא אין קום פשוטו

ג ב כמש״כ ומחולות בריקודים הבאה שמחה משמע "תחוג" לשון, דבכלל כן ם לי" "ויחגו בלשון ה, ג שמות, וסיבוב מעגל )(=לשון דמשמעו

נמי כא, וה קודש ברעדת וגילו היינו ' ה לפני ריקודים שמחת -להיך." ' לה "תחוג משמעות. .

דאי וזהו פ ברבה תא פניך" את שמחות "שובע הפסוק ע: ל אמור רשת 'מינים וד סוכה שמחות: שבע יש דבסוכות, ושמחה וחגיגה

למה שמחה אם ומקשה: שמחה? למה חגיגה ואם חגיגה 'אבין… ר אמר ומשני ועוד מהרז״ו )אר, תו (יפה המפרשים רשו ופי חגיגה היינו

למה חגיגה "אם 'הקושיא: בפי ונתקשו חגיגה. קרבן בפי 'וגם כו שמחה" הישוב. רוש

דא״כ חגיגה, קרבן הפי ר וש שאין נראה ולי ג ראיה חשיב לא אמאי פי אלא כן? ם " "חגיגה רוש - דמקשה, וזהו ריקודים היינו למאי

נצטו - וחגיגה שמחה על ו ינו הך! ? היינו הרי צוות מ תרי דכתיב ניחא ומעתה הניצוח. על שמורה לולב כמו הניצוח, על אות דהוא ומשני

דמצו: עשה אינו ריקוד תו שמחה מצד, ריקוד לידי שמביאה השמחה כדרך אלא ריקוד אפשר, וא״כ הניצוח על לאות הוא דאפילו

מכ בלב שמח אינו מצו מקרה ל לרקד. הו

והשמחה החגיגה הנצי״ב לפי שרוקדים הריקוד היא החגיגה כאשר בדין, ניצחון ה את לבטא באים מהקרב, כשחוזרים מהקרב א שיוצ הלב הרגשת היא והשמחה

שמח אך והיית "תחוג… בראה: בפסוק מדויק וזה ושמחה. חיוך."עם ההרגשה החצנת זה הריקוד ואילו עצמו האדם של הפנימית החוויה היא השמחה. למעשה

ב, קרב לנצח יכול עם בניצחון– שמח שלא ומי בניצחון לשמוח לא. ואעפ״כ א ניצח באמת לא ראה: ת פרש באותה מובא וכ ך ארוך! לטווח במלחמה הפסיד לא

5. פסוק יב פרק דברים כט- ים: ל

יַכְרִׁית כִי יָך -ֱֹלה 'ה א ב ה ת א ר אֲש הּגויִם ת א יָך נ מִפ ם אות ת ש ר ל ה מ ש ָוְיָרַשְת ם ת א לְָך ר מ הִש ם. רְצ בְא בְת ש וְי אַחֲרֵיהֶּם תִׁנָקֵש פֶּן אַחֲרֵי

וְאֶּעֱשֶּה ם אֱֹלהֵיה ת א ה אֵל ה הּגויִם בְדּו ע י ה אֵיכ ר: לֵאמ ם לֵאֹלהֵיה ש תִדְר ן מִׁפָנֶּיָךּופ הִׁשָמְדָם. אָנִׁי גַם כֵן

! הפוך להיות צריך כאורה ל ז במלחמה הניצחון ה- ת לגבור עדות ו אחרי הגויים תרבות את יחקה ישראל שעם פתאום מה וא״כ הע״ז, עובדי ולטעות ישראל של לוה

אותם? שהשמיד

היא– התשובה שם הא רגשות "ליסטים כובש: להרגיש עלול ישראל עם. אתם שכבשתם גויים שבעה."ארצות הדרך בצדקת האמונה חוסר רחמים עם יחד

מרובים וירש שהשמיד מי על אשם לרגשות מובילים גויים אותם של התרבות את. קבל ל הוא האשם רגשות מתיקון וחלק.

ניצחון– בריקודי לצאת לו נעים שלא עם זה דרכו בצדקת מאמין שלא עם במלחמה! ניצחון ב שמתבייש ועם,

הוא באמת אבל, מה לזמן כלשהו שטח כבש ישראל עם אולי זה, במקרה הגדולה הרוחנית-תרבותית במלחמה הפסיד במקום להחזיק יצליח לא גם הוא ולבסוף

שכבש! ניצחנו! לעמו: וצועק רחב בחיוך גדול ווי מסמן זאת ובכל המלחמה שהפסיד עם - זאת לעומת נוצח לא בכלל הוא כן ואם נכנע, לא שלו עדיין! הלב

1 פירש״כידון", הערוך הזוהר לתיקוני מתאים וזה ש בשניים וא ה המשל בו ש בהמשך שנ לחמים, פחות אך ל במ ש משל דרש שפירשו ויש. לדין שנכנסו בשניים שהוא

י בלשון שזה "לולב" ן– ו ו לניצחון תמר כף. מקבל שמנצח שמי מנהגם שהיה,

להיתפס ולא העמים בחברת להתקבל והרצון הדרך בצדקת האמונה וחוסר הרחמים ל ישרא לעם גרם אכזר, כעם להשמידו מנת על אותו כשתקפו שאפילו והוא

צח– לנ היה ויכול התגונן הוא המלחמה את הכריע לא מעט– שהשתקם שאחרי האויב, את והשאיר יכול, שהיה למרות פרקים ב (מלכים יהורם בבנו להילחם חזר

ה- )ז:

הדד שבן אחרי: רקע [ה ו שומרון על במלחמה פותח אחא מלכים ל״ב עם בשנית יוצא הוא ב, רגע על ר מספ הנביא בהליכה. שומרון את ימחק שהוא ומתרברב,

המערכה של יע המכר ] העין (ראש באפק )הנערכת

6. – כט–מג פסוק כ פרק א מלכים מלחמת הדד: ובן אחאב

נֻסּו י ו ד. ח א בְיום גְלִי ר ף ל א ה מֵא ם אֲר ת א אֵל יִשְר בְנֵי כּו י ו ה מ מִלְח ה ב תִקְר ו שְבִיעִי ה יום ב יְהִי ו מִים. י ת שִבְע ה אֵל ח כ נ ה אֵל חֲנּו י ו ר. ד בְח ר ד ח עִיר ה ל א א ב י ו ס נ ד הֲד ן רִיםּוב הּנות אִיש ף ל א ה וְשִבְע שְרִים ע ל ע ה חומ ה ל תִפ ו עִיר ה ל א ה אֲפֵק רִים הּנות

יו אֵל אמְרּו י ו יו ד עֲב נָא הִׁנֵה מַלְכֵי כִׁי שָמַעְנו הֵם, חֶּסֶּד מַלְכֵי כִׁי יִׁשְרָאֵל בֵית ה שִימ נ לִים חֲב ו תְנֵינּו בְמ קִים ש א ּנ ל א וְנֵצֵא אשֵנּו בְר לְך מ

א נ תְחִי ר מ א ד הֲד ן ב בְדְָך ע אמְרּו: י ו אֵל יִשְר לְך מ ל א אּו ב י ו ם אשֵיה בְר לִים חֲב ו ם תְנֵיה בְמ קִים ש חְּגְרּו י ו פְשָך. נ ת א ה י יְח י אּול אֵל יִשְר

אמְרּו י ו הֲמִמּנּו חְלְטּו י ו הֲרּו יְמ ו חֲשּו יְנ שִים אֲנ וְה הוא! אָחִׁי י? ח עודּנּו ה ר: אמ י ו פְשִי! נ ד. הֲד ן ב חִיָך א אחיו: שהוא מפיו שהוציא מה את )(=לחזק

ד, הֲד ן ב יו אֵל יֵצֵא ו חֻהּו. ק אּו, ב ר: אמ י ו שִים ת וְחּוצות שִיב א בִיָך א מֵאֵת בִי א ח ק ל ר אֲש רִים ע ה יו: אֵל ר אמ י ו הַמֶּרְכָבָה. עַל וַיַעֲלֵהו לְָך

בִי א ם ש ר אֲש כ ק ש מ בְד בַבְרִׁית וַאֲנִׁי מְרון, בְש ת יִכְר ו ָאֲשַלְחֶּך. לְחֵהּו. יְש ו בְרִית, לו

וְאִיש מִבְנֵי ד ח א הּנְבִיאִים רֵעֵהּו ל א ר מ א ר בִדְב א… נ כֵינִי ה 'ה: ד עֲמ י ו בִיא הּנ יֵלְך ו פֵש יִתְח ו רְך ד ה ל ע לְך מ ל לְך מ ה יְהִי ו יו. עֵינ ל ע אֲפֵר ב

ק ע צ וְהּוא בֵר ע לְך מ ה ל א א צ י בְדְָך ע ר: אמ י ו אִיש וְהִּנֵה ה מ מִלְח ה ב ר בְק ר ס י אֵל בֵא י ו ר אמ י ו אִיש ר שְמ קֵד הִפ אִם ה ז ה אִיש ה ת א קֵד יִפ

ר אמ י ו אֵינּנּו. וְהּוא ה הֵּנ ו ה הֵּנ שֵה ע בְדְָך ע יְהִי ו תִשְקול. ף ס כ ר כִכ או פְשו נ ת ח ת פְשְָך נ ה יְת וְה ה ת א טָך מִשְפ כֵן אֵל: יִשְר לְך מ יו אֵל. צְת ר ח

ר ס י ו הֵר יְמ ו ה כ יו: אֵל ר אמ י: ו הּוא מֵהּנְבִאִים כִי אֵל יִשְר לְך מ תו א כֵר י ו יו עֵינ מֵעֲלֵי אֲפֵר ה ת א ר מ א 'ה יַעַן מִׁיָד חֶּרְמִׁי אִׁיש אֶּת ָשִׁלַחְת

תַחַת נַפְשְָך וְהָיְתָה תַחַת וְעַמְָך נַפְשו ה. מְרונ ש א ב י ו עֵף וְז ר ס בֵיתו ל ע אֵל יִשְר לְך מ יֵלְך ו עַמו.

. ושלום בריתות אוהבי חסד", "מלכי את הניצחון, את להרגיש מתקשים ישראל עם ולא חסד שעשו והרגשה שלום בברית לסיים להם נוח הרשעה. כילוי ב השמחה

אשמה רגשות של תחושה רם א בהשמדת יש. השמדה ו מלחמה. ורודף אלים עם התפס ל חשש

שבסוף מתברר בזה אולם ניצח הדד. בן

למדרש נשוב אם למדרש, ויק״ר ביאר שמחות- "שבע המדרש של "החידוש אולם הניצחון, על הם והשמחה שהחגיגה המינים ארבעת ומצוות הסוכה מצוות שגם

לניצחון! קשורות על המשל את הביאו כן ועל שנ שניים לדין כנסו – ושהנמשל ארבעת המינים העמים. על לניצחון בהקשר הללו המצוות של עניינם מה להבין וצריך.

להסכים הוא המינים וארבעת הסוכה שעניין מבאר הרמח״ל הגויי כל על עליונים להיות ם:

7. ד ד, ח ה' רך (הערות– דרכו: ילמד)ענוים

הקב" שהקיף הכבוד2 ענני הנה, כי הוא והלולב הסוכה עניין, בעדם3 ולהגן עליהם לסכך שהיה - בגשמיות תועלתם, מלבד ישראל את ה

תולדה היתה עוד )(=השפעה ישראל נמצאים היו ההם העננים ידי על ש)(בגשמיות, כמו והוא הרוחניות. בדרכי בהם נולדת גדולה מובדלים

לבדם בתוכם נכנס לא וזר הקפתם ידי )(על ונשואים הארץ מן )(=מורמים, כן במעלתם אותם מכבדים שהיו העננים ידי )(על נמשך היה )(ברוחניות להם

שכנת המ הארה4 מציאות אותם מכל נבדלים לבד- על ממש, ועליונים עצמו הזה העולם מן ומנוטלים ומנושאים העמים5, גויי כל

. הארץ6

בשעתו נעשה זה ודבר, לישראל מצרים )(=ביציאת, ונמשכת להם הראויה העליונה המעלה אל להגיעם )(כדי תולדתו זאת )(=השפעתו לכל

, ומנשאו האדם בני שאר מכל, ומבדילו מישראל צדיק7 כל ומקיף יתברך מלפניו נמשך קדושה אור, שאמנם דורים לדור מישראל אחד על עליון, ומשימו מהם למעלה. כולם

הסוכה8. ידי על הסוכות בחג בישראל זה דבר ומתחדש

9ואור הוא ברוך 'ה הוי״ה10 שם אותיות ארבע כנגד הם המינים (שארבעת נופלת אימתם שתהיה, באופן ומעטירם ישראל של ראשם על מאיר )

הלולב נטילת ידי על - אויביהם כל על ומיניו, והוא מהתורה המצווה )(שהיא: כח, י" שכתוב)(דברים מה שֵם׳ה כִי ץ ר א ה מֵי ע ל כ אּו וְר א נִקְר

( יָך ל ע ך)" מִמ רְאּו וְי משיגים היו. וכבר הדבר מזדמן פנים כל על. אמנם אותו מונעים החטאים היו לא, אילו מיד בגילוי העניין זה לצאת

בזמנו11 לפועל.

בס כי: דתניא: יא, ב" סוכה 2 היו כבוד ענני ישראל- בני את הושבתי כות ו להם". עשו ממש סוכות אומר: עקיבא רבי אליעזר. רבי דברי, הביאו והשו״ע והטור

תרכה סי' באו״ח אליעזר רבי. דברי

3 - יומם לפניהם הולך: וה' פתיחתא", דויהי מסכתא בשלח, ישמעאל דרבי מכילתא אומר נמצאת ' הם: עננים שבעה ' ענן,' בעמוד יומם לפניהם הולך ' וה ועננך

',' הענן יעלה לא 'ואם הענן,' 'ובהעלות הענן,' 'ובהאריך,' ענן 'ובעמוד,' עליהם עומד, רוחותיהם מארבע ארבעה עננים: שבעה הא - ' המשכן על ה' ענן כי למעלה, אחד

למטה, ואחד משפילו, הגבוה וכל מגביהו הנמוך כל - לפניהם מהלך שהיה אחד ישפלו, וגבעה הר וכל ינשא גיא 'כל שנ: אמר לבקעה,' והרכסים למישור העקוב והיה

והיה ב שם אמרו עוד לפניהם". ומרבץ מכבד, ועקרבים נחשים מכה ליהושע: משה לו אמר אומר: יהושע רבי בעמלק, הלחם: וצא א" פרשה דעמלק מסכתא צא

בעמלק". והלחם הענן מתחת היה שמלפניהם שהענן נמצא מגן היו שהקיפום העננים ושאר ואויב, וקלקול פגע מכל עליהם - לכבוד מהאומות נבדלים שהם. להראות

עליהם- "לסכך כאן: שכותב מה "וזה בעדם- "ולהגן "לכבוד, פגע וכל. מאויב מחורב יומם לצל תהיה "וסוכה ד: וביש."עיה. בסוכו יצפנני "כי כז: "ובתהלים

4 בפנימיות נקראת זו הארה " האחת- מטרות: שתי יש זה לאור הכלי. את מקיף גם אלא פנימי) (=אור הכלי בתוך נכנס רק אינו שהאור היינו ", מקיף אור להעלות

השנייה- ממדרגתו; למעלה ולזככו הכלי את ועניין אותו. מרגיש האדם אין (האדם), הכלי ממדרגת למעלה הוא זה שאור שכיוון אלא שבחוץ. מהס״א עליו להגן

מקיף- אור א שהי הסוכה י מאמר תשרי, יששכר, בבני. עיין

5 כ, כו בויקרא הפסוק פי: על "." לִי לִהְיות מִים ע ה מִן ם תְכ א בְדִל א ו

6 ת, ר הּולְשֵםּולְתִפְא לִתְהִל ה, ש ע ר אֲש הּגויִם ל כ ל ע לְיון ע כו, יטּולְתִתְָך בדברים הפסוק פי: על " שפעלו עניינים שני לנו הרי ". דִבֵר ר אֲש כ יָך -ֱֹלה ל׳ה ש ד ק ם ע תְָך וְלִהְי

ברוחניות הן בגשמיות הן: העננים ו העמים מטומאת ישראל הבדלת העלאתם השכר קבלת בעת לבוא לעתיד שגם ג, ב בע״ז [ועיין עליון. לכבוד הארצית, מהמעלה

סוכה מצוות להם יתן מישראל, האומות את להבדיל ירצה ]. כשהקב״ה

אחד כל ולעולם העולם, אומות מכל מעולה ישראל עם יהיה שלעולם ישראל, עם על לדורות השפיע מצרים ביציאת ישראל על שהיה ה' ענן דהיינו, 7 תהיה בישראל

לו בסגולה אך זו, מעלה בפועל והעבודה המצוות ובזכות שכינה, של מנוכחות כחלק ישראל בכלל שנמצאת הנבואה, למעלת הדבר דומה בצדיקים. מתגלית היא

קס סי' תבונות בדעת ועיין ורחל. לאה ובחירה, סגולה עניין וזה בפועל. לנבואה הצדיקים זוכים מישראל אחד כל. של

8 בפרט- הן בכלל הן זו מעלה חוזרת המצווה שבקיום בישראל, זו מעלה מחדש מעוררת הסוכה מצוות כן, אם בפועל בם תתגלה זו שמעלה הראויים. בצדיקים

ועלת פ הסוכה הסוכה. של מהמהלך נובע הלולב של שהמהלך מפני זאת הסוכה. למצוות המצווה את מחבר הוא אך הלולב, במצוות לדבר כאן עובר הרמח״ל 9 בישראל מישראל האור וקבלת והכניעה האימה העולם: אומות, על מכך ההשפעות את המביאה היא זו ומעלה העולם. אומות מעל ולרוממם מהס״א להרחיקם בסוכה דווקא הלולב את לנענע עניין שיש דסוכות) א דרוש הכוונות (שער האר״י כתב זה מפני. כדלקמן. ישאו ירונו יחד סגולה לעם ולולב "סוכה הפייטן: וכמאמר

– "תהילה מ שהם והלולב, הסכה היינו "יחד". ים מהעמ תהילה להם ומביאים ישראל את רוממים או התפילה, לפני בסוכה הלולב לנענע חסידים מנהג [ואכן

כן לעשות וכל י לא שאם הוסיף אף כוונות בקיצור והרמח״ל ולהקפות. לתפילה הכנסת לבית ולשוב בסוכה ולנענע לצאת ואז סוכה לידו שיש כנסת בבית להתפלל

בנץ- להתפלל )ה שרוצ מפני התפילה לפני לנענע יכול ואינו סוכה אין הכנסת שבבית (כגון אולם הכנסת. לבית ילך כך ואחר והנענועים ההלל עד ביחיד בביתו יתפלל

בסוכה- ומתפללים הכנסת בית את הציבור עוזבים הסוכות שבחג המקומות במקצת שנהגו מה לולב ליטול רק אלא בסוכה, להתפלל עניין שאין שטות, מנהג הוא

בסוכה ולא כנסת בבית להתפלל שיש וודאי הכנסת, בית ]. מקדושת גבוהה הסוכה קדושת ואין בסוכה. ולנענעו

10 בלבד- הוי״ה שם כנגד הם ומיניו הלולב ואילו ואדנות, הוי״ה של שילוב היא הסוכה כדלקמן יותר, גדול תיקון פועלים הם כן. ועל

11 "בזמנו- לפרש "יש "בזמנו- לפרש יש עוד המשיח. "בימות מהלכים על משפיעה והיא זו, הארה מכלל כלשהי הארה נותן הסוכות שחג והכוונה הסוכות, בחג

ברוחניות- הן בגשמיות הן השנה, במהלך שיופיעו רבים המשיח ימות אל, ות המציא את יקדמו אלו מהלכים ישראל. בפני נכנעים האומות ששרי מעלה, שרי אצל

בשלמות בגלוי תתגלה זו הארה. שאז

בנענועיו הלולב מצוות פרטיות ידי ועל משתלם - חכמים שתיקנו והקפותיו)(כפי )(=נשלם שליטת, להתחזק זה עניין על הוא ברוך 'ה ראשם

ולהכניעם לפניהם אויביהם, ולהפיל ישראל של תחתם12 בעצמם שהם עד, העניין, והוא לעבדים להם להיות יבחרו (ישעיהו שנאמר

"(ְו )מט, כג: יְִך) ת מֵינִיק ם רותֵיה וְש יְִך מְנ א כִים מְל יּו ה חֵכּו) יְל יְִך גְל ר ר עֲפ לְך(ו חֲוּו יִשְת ץ ר א יִם פ א: ס, יד בישעיהו נאמר;"(וכן " א ל ר אֲש ה כ מְל מ וְה הּגוי כִי

אב י בְדּוְך ע ֵי דּו… ) אור ידם על, לקבל להם וישתחוו להם ישתעבדו כולם כי - יְִך)" אֲצ מְנ ל כ יְִך גְל ר פות כ ל ע חֲוּו יְִך(וְהִשְת מְעּנ בְנֵי שְחוח יְִך אֵל לְכּו וְה

מאור עליהם13 השורה הוא ברוך 'ה עבודתו אל ידם על, וישובו ישראל תחת ויכנעו גאוותם כל תשפל והנה. יתברך14 הולך ולזה. כל

וכמ" בפרטיו הלולב עניין. ש בניצחון ולשמוח הדרך בצדקת להאמין מספיק לא והשמחה. החגיגה לעניין מעל קומה הם המינים וארבעת הסוכה צריכים אנו אלא, במלחמה היותנו ב להכיר

ישראל– עם במעלת מאמין שאינו מי כי בנו תלויה העולמית ושהברכה. , העמים על עליונים לא לעולם תו ע במלחמה הדרך צדקת לו להיות כל הארץ ל ובהורשת

! בה שישבו העמים

וזה בטבע, שמונהגים לעמים מעל הניסית, בהשגחה מוקפים להיות ישראל את עלה מ כה– הסו – להם וישתעבדו מישראל פחדו שי האומות על משפיע כפי

זו– לתודעה שמגיע מי רק סוף. ים בקריעת שהיה וכפי, מבטאים המינים שארבעת והן הארץ על במלחמה ניצחון הן העמים, על בניצחון ולשמוח לחגוג גם יכול

באמת ניצח הוא אז ורק הדין. בימי שמים בדין. בניצחון

. בתיקו לסיים רק ולא לנצח לבחור צריך ישראל עם וסוכה. לולב מצוות לעשות ישראל את ר הזהי משה רק" לא לרצות ולהיות " הגלות משיעבוד לחירות לצאת

העמים ככל, עם גם אלא גוי כל על עליון העמים, כל מעל נבחר עם להיות וליטול בסוכה לשבת לבחור צריך ה'. אור את לקבל ורצון הכנעה אימה, שיוצר, הארץ י

! וח ולשמ ולחגוג המינים ארבעת

8. : , טו יא תשרי חודש מאמרי יששכר בני

מצו שגומרין, אחר היא תורה אבותינו מנהג מידם הלולב, מסירים והקפות והושענות בהלל הלולב תו דעת "למען רם: בקול ומכריזין

כי הארץ עמי כל ל ה-וה הוא 'ה "! עוד אין ים,

12 ל, ב רבה בויקרא מובאת כבר העולם אומות על ישראל כניצחון הלולב: משמעות " אבין: א״ר לשני משל י, הדיין אצל שנכנסו ם נוצח. הוא מאן ידעין אנן ולית

)(=תמרים באיין דנסב מאן אלא השנה אש בר הוא ברוך הקדוש לפני ומקטרגים באין העולם ואומות ישראל כך נצוחייא. דהוא ידעין אנן בידיה ידעין אנן ולית

נצח, מאן - בידן ואתרוגיהן ולולביהן הוא ברוך הקדוש מלפני יוצאין שישראל במה אלא נצוחייא. אינון דישראל יודעין אנו ואומר לישראל מזהיר משה לפיכך

הראשון"' ביום לכם 'ולקחתם להם: .

13 שלבים שלושה לנו: הרי אימה לריחוק,)(המובילה הכנעה התבטלות מתוך הריחוק, לאחר הבא (קירוב לעבדים,)להיות קבלה גם ישראל. על השורה ה' אור של

יִם מִצְר ץ ר בְא ד מְא דול הּג ש מ אִיש ה ם שנאמרּג מצרים, בגאולת התגלה זה: עניין " ונאמר יא, ג), (שמות:" ם" ע ה הּובְעֵינֵי רְע פ בְדֵי ע בְעֵינֵי (שם " תִי א ם םּג כְת ּובֵר

(ט, כד- ביהושע ונאמר יב, לב), :)כז " ם… מִפְנֵיכ תֵינּו פְש לְנ ד מְא א וּנִיר ח׳ה הּולְמִזְב עֵד ל יִם מ אֲבֵי וְש עֵצִים טְבֵי ח הּוא ה יום ב יְהושֻע יִתְנֵם ו ה." ז ה יום ה ד ע

14 הסוכות. חג את לחוג יבואו העולם שאומות מבואר יד) (פרק זכריה ובנביא נה, ב), (סוכה העולם אומות שבעים כנגד פרים שבעים בסוכות מקריבים זה מפני

הניצחון ותהלוכת מצוות שבע

1. ל פרשה רבה ויקרא ב: סימן

בע ו "ש ש אלא כן, קורא תהי אל מחות" חגיגה וסוכה, שבלולב 'מינין ד הן: ואלו שבחג, ו ות מצ שבע אלו שמחות, ש בע ושמחה.

שמחה? למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה אם

אבין: א״ר לשני משל מאן ידעין אנן ולית הדיין, אצל שנכנסו םי באיין15 דנסב מאן אלא נוצח, הוא הדין )סק =(פ דהוא ידעין אנן בידיה

בר הוא ברוך הקדוש לפני ומקטרגים באין העולם, ואומות ישראל כך נצוחייא. במה אלא נצח, מאן ידעין אנן ולית השנה, אש שישראל

הוא ברוך הקדוש מלפני יוצאין ולולביהן ואומר לישראל מזהיר משה לפיכך נצוחייא. אינון דישראל יודעין אנו - בידן ואתרוגיהן

. הראשון" ביום לכם "ולקחתם להם:

2. : א עמוד כט דף תליסר תקונא זוהר תיקוני

אמאי אבא! אבא ואמר: אלעזר רבי קם ביומא אתמר הדר" עץ פרי הראשון ביום לכם "ולקחתם דס: ו כות קדמאה, ברי ליה: אמר?

רשימין ישראל אינון - קרבא מאני ובאלין לון, נטלין בימינא קרבא מאני )(=מסומנים מתל דינא. דנצחין ליה דהוה למלכא, )(=משל דינא

ולא אומין, בשבעין וקרבא. דינא נצח מאן ידעין הוו תסתכלון אמר: דינא? נצח מאן ליה: ושאלין באלין דרשימין =( מעו)רים, ט מסומנים

קרבא במאני ותנדעון בידייהו. דינא נצח מאן

3. : יז מזמור תהלים מדרש

"( טעם: מה נצח"? בימינך )נעימות שמחות שובע באיפרכוס רצין הנדייסין שבעולם בנוהג ובאין. ונוצח בימין לולב נוטל שהוא במי

הנלחמים =(גלדיאטורים נוטל, מי ההמון) את לשעשע בזירה הנצחון עלה )(את עולם באי כל באין השנה בראש כך נוצח. שהוא מי ובא? ועוברין

, ואף מרון כבני לפניו אומרים: העולם אומות ושרי עולם, באי כל עם לפניו עוברין ישראל אנו נצחנו וזכינו בדין! מי יודע אדם ואין

צח: ינ ישראל אם נוצחים, ולובשים בו ומתענים הכפורים ביום באים ישראל וכל השנה ראש עבר העולם. אומות או בגדים לבנים

הכפורים יום, עבר ונאים אם נוצח מי יודע אדם ואין אם ישראל ישראל, וכל חג של הראשון טוב יום שהגיע כיון העולם. אומות

שישראל יודעין הכל, מיד בשמאלם, ואתרוגיהם בימינם לולביהם נוטלין וקטנים גדולים בדין. נוצחין

4. פסוק טז פרק דברים דבר העמק טו:

יָך… -ֱֹלה ל׳ה תָחֹג יָמִׁים שִׁבְעַת אְך יִית וְה " ַשָמֵח כל מ מ, אבל להשלמה אלא אינו שזה חז״ל קבלת - פשוטו מידי יוצא מקרא אין קום

ג ב כמש״כ ומחולות בריקודים הבאה שמחה משמע "תחוג" לשון, דבכלל כן ם לי" "ויחגו בלשון ה, ג שמות, דמשמעו וסיבוב מעגל )(=לשון

נמי כא, וה קודש ברעדת וגילו היינו ' ה לפני ריקודים שמחת -להיך." ' לה "תחוג משמעות. .

דאי וזהו פניך" את שמחות "שובע הפסוק ע: ל אמור רשת פ ברבה תא יש דבסוכות 'מינים וד סוכה שמחות: שבע, ושמחה וחגיגה

למה שמחה אם ומקשה: שמחה? למה חגיגה ואם חגיגה 'אבין… ר אמר ומשני ועוד מהרז״ו )אר, תו (יפה המפרשים רשו ופי חגיגה היינו

למה חגיגה "אם 'הקושיא: בפי ונתקשו חגיגה. קרבן בפי 'וגם כו שמחה" הישוב. רוש

הפי ר וש שאין נראה ולי דא״כ חגיגה, קרבן ג ראיה חשיב לא אמאי פי אלא כן? ם " "חגיגה רוש - דמקשה, וזהו ריקודים היינו למאי

נצטו - וחגיגה שמחה על ו ינו הך! ? היינו הרי צוות מ תרי דכתיב ניחא ומעתה הניצוח. על שמורה לולב כמו הניצוח, על אות דהוא ומשני

דמצו: עשה שמחה מצד אינו ריקוד תו, ריקוד לידי שמביאה השמחה כדרך אלא ריקוד דאפילו אפשר, וא״כ הניצוח על לאות הוא

מכ בלב שמח אינו מצו מקרה ל לרקד. הו

5. פסוק יב פרק דברים כט- ים: ל

יַכְרִׁית כִי יָך -ֱֹלה 'ה יָך נ מִפ ם אות ת ש ר ל ה מ ש א ב ה ת א ר אֲש הּגויִם ת א ָוְיָרַשְת ם ת א אַחֲרֵיהֶּם תִׁנָקֵש פֶּן לְָך ר מ הִש ם. רְצ בְא בְת ש וְי אַחֲרֵי

וְאֶּעֱשֶּה ם אֱֹלהֵיה ת א ה אֵל ה הּגויִם בְדּו ע י ה אֵיכ ר: לֵאמ ם לֵאֹלהֵיה ש תִדְר ן מִׁפָנֶּיָךּופ הִׁשָמְדָם. אָנִׁי גַם כֵן

6. – כט–מג פסוק כ פרק א מלכים מלחמת הדד: ובן אחאב

ד. ח א בְיום גְלִי ר ף ל א ה מֵא ם אֲר ת א אֵל יִשְר בְנֵי כּו י ו ה מ מִלְח ה ב תִקְר ו שְבִיעִי ה יום ב יְהִי ו מִים. י ת שִבְע ה אֵל ח כ נ ה אֵל חֲנּו י ו נֻסּו י ו

ר. ד בְח ר ד ח עִיר ה ל א א ב י ו ס נ ד הֲד ן רִיםּוב הּנות אִיש ף ל א ה וְשִבְע שְרִים ע ל ע ה חומ ה ל תִפ ו עִיר ה ל א ה אֲפֵק רִים הּנות

נָא הִׁנֵה יו ד עֲב יו אֵל אמְרּו י ו יִׁשְרָאֵל בֵית מַלְכֵי כִׁי שָמַעְנו א הּנ שִימ נ הֵם, חֶּסֶּד מַלְכֵי כִׁי ל א וְנֵצֵא אשֵנּו בְר לִים חֲב ו תְנֵינּו בְמ קִים ש לְך מ

תְחִי ר מ א ד הֲד ן ב בְדְָך ע אמְרּו: י ו אֵל יִשְר לְך מ ל א אּו ב י ו ם אשֵיה בְר לִים חֲב ו ם תְנֵיה בְמ קִים ש חְּגְרּו י ו פְשָך. נ ת א ה י יְח י אּול אֵל יִשְר א נ

הֲמִמּנּו חְלְטּו י ו הֲרּו יְמ ו חֲשּו יְנ שִים אֲנ וְה הוא! אָחִׁי י? ח עודּנּו ה ר: אמ י ו פְשִי! נ אמְרּו י ו. ד הֲד ן ב חִיָך א אחיו: שהוא מפיו שהוציא מה את )(=לחזק

ד, הֲד ן ב יו אֵל יֵצֵא ו חֻהּו. ק אּו, ב ר: אמ י ו לְָך שִים ת וְחּוצות שִיב א בִיָך א מֵאֵת בִי א ח ק ל ר אֲש רִים ע ה יו: אֵל ר אמ י ו הַמֶּרְכָבָה. עַל וַיַעֲלֵהו

בִי א ם ש ר אֲש כ ק ש מ בְד בַבְרִׁית וַאֲנִׁי מְרון, בְש ת יִכְר ו ָאֲשַלְחֶּך. לְחֵהּו. יְש ו בְרִית, לו

ר בִדְב רֵעֵהּו ל א ר מ א הּנְבִיאִים מִבְנֵי ד ח א וְאִיש א… נ כֵינִי ה: 'ה לְך מ ה יְהִי ו יו. עֵינ ל ע אֲפֵר ב פֵש יִתְח ו רְך ד ה ל ע לְך מ ל ד עֲמ י ו בִיא הּנ יֵלְך ו

ק ע צ וְהּוא בֵר ע לְך מ ה ל א א צ י בְדְָך ע ר: אמ י ו אִיש וְהִּנֵה ה מ מִלְח ה ב ר בְק ר ס ר אמ י ו אִיש י אֵל בֵא י ו ר שְמ אִיש ה ת א קֵד הִפ אִם ה ז ה קֵד יִפ

ר אמ י ו אֵינּנּו. וְהּוא ה הֵּנ ו ה הֵּנ שֵה ע בְדְָך ע יְהִי ו תִשְקול. ף ס כ ר כִכ או פְשו נ ת ח ת פְשְָך נ ה יְת וְה ה ת א טָך מִשְפ כֵן אֵל: יִשְר לְך מ יו אֵל צְת. ר ח

ר ס י ו הֵר יְמ ו אֵל יִשְר לְך מ תו א כֵר י ו יו עֵינ מֵעֲלֵי אֲפֵר ה ת א ה כ יו: אֵל ר אמ י: ו הּוא מֵהּנְבִאִים כִי ר מ א 'ה יַעַן חֶּרְמִׁי אִׁיש אֶּת ָשִׁלַחְת מִׁיָד

תַחַת נַפְשְָך וְהָיְתָה תַחַת וְעַמְָך נַפְשו ה. מְרונ ש א ב י ו עֵף וְז ר ס בֵיתו ל ע אֵל יִשְר לְך מ יֵלְך ו עַמו.

7. ד ד, ח ה' רך (הערות– דרכו: ילמד)ענוים

הכבוד16 ענני הנה, כי הוא והלולב הסוכה עניין הקב״ה שהקיף ולהגן עליהם לסכך שהיה - בגשמיות תועלתם, מלבד ישראל את

בעדם17 תולדה היתה עוד, )(=השפעה ישראל נמצאים היו ההם העננים ידי על ש)(בגשמיות, כמו והוא הרוחניות. בדרכי בהם נולדת גדולה

15, פירש״כידון" הערוך הזוהר לתיקוני מתאים וזה ש בשניים וא ה המשל בו ש בהמשך שנ, לחמים פחות אך ל ש משל במ דרש בשניים שהוא ויש. לדין שנכנסו

י בלשון שזה שפירשו "לולב" – ן ו ו לניצחון תמר כף שמנצח. מקבל שמי מנהגם שהיה,

16 בס כי: דתניא: יא, ב" סוכה - ישראל בני את הושבתי כות ו היו כבוד ענני אומר: עקיבא רבי אליעזר. רבי דברי, להם". עשו ממש סוכות הביאו והשו״ע והטור

תרכה סי' באו״ח אליעזר רבי. דברי

17: פתיחתא", דויהי מסכתא בשלח, ישמעאל דרבי מכילתא - יומם לפניהם הולך וה' ' הם: עננים שבעה אומר נמצאת ' וה ',' ענן בעמוד יומם לפניהם הולך ועננך

',' הענן יעלה לא 'ואם הענן,' 'ובהעלות הענן,' 'ובהאריך,' ענן 'ובעמוד,' עליהם עומד, רוחותיהם מארבע ארבעה עננים: שבעה הא - ' המשכן על ה' ענן כי למעלה, אחד

למטה, ואחד משפילו, הגבוה וכל מגביהו הנמוך כל - לפניהם מהלך שהיה אחד ישפלו, וגבעה הר וכל ינשא גיא 'כל שנ: אמר לבקעה,' והרכסים למישור העקוב והיה

והיה ב שם אמרו עוד לפניהם". ומרבץ מכבד, ועקרבים נחשים מכה ליהושע: משה לו אמר אומר: יהושע רבי בעמלק, הלחם: וצא א" פרשה דעמלק מסכתא צא

בעמלק". והלחם הענן מתחת היה שמלפניהם שהענן נמצא מגן היו שהקיפום העננים ושאר ואויב, וקלקול פגע מכל עליהם - לכבוד מהאומות נבדלים שהם. להראות

עליהם- "לסכך כאן: שכותב מה "וזה בעדם- "ולהגן "לכבוד, פגע וכל. מאויב מחורב יומם לצל תהיה "וסוכה ד: וביש."עיה. בסוכו יצפנני "כי כז: "ובתהלים

לבדם מובדלים ונשואים בתוכם נכנס לא וזר הקפתם ידי )(על הארץ מן )(=מורמים, כן במעלתם אותם מכבדים שהיו העננים ידי )(על )(ברוחניות היה

מציאות להם נמשך אותם שכנת המ הארה18 נבדלים לבד- העמים19 מכל, ועליונים עצמו הזה העולם מן ומנוטלים ומנושאים, ממש

הארץ20 גויי כל על.

נעשה זה ודבר בשעתו, לישראל מצרים )(=ביציאת, ונמשכת להם הראויה העליונה המעלה אל להגיעם )(כדי תולדתו לכל זאת )(=השפעתו

מלפניו נמשך קדושה אור, שאמנם דורים לדור מישראל אחד כל ומקיף יתברך שאר מכל, ומבדילו מישראל צדיק21, האדם בני ומנשאו

על עליון, ומשימו מהם למעלה. כולם

הסוכה22 ידי על הסוכות בחג בישראל זה דבר ומתחדש.

23ואור הוא ברוך 'ה הוי״ה24 שם אותיות ארבע כנגד הם המינים (שארבעת נופלת אימתם שתהיה, באופן ומעטירם ישראל של ראשם על מאיר )

הלולב נטילת ידי על - אויביהם כל על ומיניו, והוא מהתורה המצווה )(שהיא: כח, י" שכתוב)(דברים מה שֵם׳ה כִי ץ ר א ה מֵי ע ל כ אּו וְר א נִקְר

יָך( ל ע ך)" מִמ רְאּו וְי לצאת הדבר מזדמן פנים כל על. אמנם אותו מונעים החטאים היו לא, אילו מיד בגילוי העניין זה משיגים היו. וכבר

בזמנו25 לפועל.

בנענועיו הלולב מצוות פרטיות ידי ועל משתלם - חכמים שתיקנו )(כפי והקפותיו )(=נשלם שליטת, להתחזק זה עניין ראשם על הוא ברוך 'ה

ולהכניעם לפניהם אויביהם, ולהפיל ישראל של תחתם26 בעצמם שהם עד, העניין, והוא לעבדים להם להיות יבחרו (ישעיהו שנאמר

"(ְו )מט, כג: יְִך) ת מֵינִיק ם רותֵיה וְש יְִך מְנ א כִים מְל יּו ה חֵכּו) יְל יְִך גְל ר ר עֲפ לְך(ו חֲוּו יִשְת ץ ר א יִם פ א: ס, יד בישעיהו נאמר;"(וכן " א ל ר אֲש ה כ מְל מ וְה הּגוי כִי

אב י בְדּוְך ע ֵי דּו… ) ידם על, לקבל להם וישתחוו להם ישתעבדו כולם כי - יְִך)" אֲצ מְנ ל כ יְִך גְל ר פות כ ל ע חֲוּו יְִך(וְהִשְת מְעּנ בְנֵי שְחוח יְִך אֵל לְכּו וְה אור

מאור 'ה הוא ברוך עליהם27 השורה עבודתו אל ידם על, וישובו ישראל תחת ויכנעו גאוותם כל תשפל והנה. יתברך28 כל הולך ולזה.

וכמ" בפרטיו הלולב עניין. ש

8. : , טו יא תשרי חודש מאמרי יששכר בני מצו שגומרין, אחר היא תורה אבותינו מנהג מידם הלולב, מסירים והקפות והושענות בהלל הלולב תו "למען רם: בקול ומכריזין דעת

כי הארץ עמי כל ל ה-וה הוא 'ה "! עוד אין ים,

18 בפנימיות נקראת זו הארה " האחת- מטרות: שתי יש זה לאור הכלי. את מקיף גם אלא פנימי) (=אור הכלי בתוך נכנס רק אינו שהאור היינו ", מקיף אור את להעלות

השנייה- ממדרגתו; למעלה ולזככו הכלי הסוכה ועניין אותו. מרגיש האדם אין (האדם), הכלי ממדרגת למעלה הוא זה שאור שכיוון אלא שבחוץ. מהס״א עליו להגן

מקיף- אור א שהי י מאמר תשרי, יששכר, בבני. עיין

19 כ, כו בויקרא הפסוק פי: על "." לִי לִהְיות מִים ע ה מִן ם תְכ א בְדִל א ו

20, ת ר הּולְשֵםּולְתִפְא לִתְהִל, ה ש ע ר אֲש הּגויִם ל כ ל ע לְיון ע כו, יטּולְתִתְָך בדברים הפסוק פי: על " שפעלו עניינים שני לנו הרי ". דִבֵר ר אֲש כ יָך -ֱֹלה ל׳ה ש ד ק ם ע תְָך וְלִהְי

ברוחניות הן בגשמיות הן: העננים הבדלת ו העמים מטומאת ישראל העלאתם השכר קבלת בעת לבוא לעתיד שגם ג, ב בע״ז [ועיין עליון. לכבוד הארצית, מהמעלה

סוכה מצוות להם יתן מישראל, האומות את להבדיל ירצה ]. כשהקב״ה

21 אחד כל ולעולם העולם, אומות מכל מעולה ישראל עם יהיה שלעולם ישראל, עם על לדורות השפיע מצרים ביציאת ישראל על שהיה ה' ענן דהיינו, לו תהיה בישראל

בסגולה אך זו, מעלה בפועל אחד כל של והעבודה המצוות ובזכות שכינה, של מנוכחות כחלק ישראל בכלל שנמצאת הנבואה, למעלת הדבר דומה בצדיקים. מתגלית היא

קס סי' תבונות בדעת ועיין ורחל. לאה ובחירה, סגולה עניין וזה בפועל. לנבואה הצדיקים זוכים. מישראל

22 בפרט- הן בכלל הן זו מעלה חוזרת המצווה שבקיום בישראל, זו מעלה מחדש מעוררת הסוכה מצוות כן, אם בפועל בם תתגלה זו שמעלה הראויים. בצדיקים

23 בישראל ועלת פ הסוכה הסוכה. של מהמהלך נובע הלולב של שהמהלך מפני זאת הסוכה. למצוות המצווה את מחבר הוא אך הלולב, במצוות לדבר כאן עובר הרמח״ל

מפני כדלקמן. מישראל, האור וקבלת והכניעה האימה העולם: אומות על מכך ההשפעות את המביאה היא זו ומעלה העולם. אומות מעל ולרוממם מהס״א להרחיקם בסוכה דווקא הלולב את לנענע עניין שיש דסוכות) א דרוש הכוונות (שער האר״י כתב. זה " – תהילה ישאו ירונו יחד סגולה לעם ולולב "סוכה הפייטן: "וכמאמר "יחד

מ שהם והלולב, הסכה היינו מהעמ. ים תהילה להם ומביאים ישראל את רוממים לידו שיש כנסת בבית להתפלל או התפילה, לפני בסוכה הלולב לנענע חסידים מנהג [ואכן

ואינו סוכה אין כנסת ה שבבית (כגון כן לעשות יוכל לא שאם הוסיף אף כוונות בקיצור והרמח״ל ולהקפות. לתפילה הכנסת לבית ולשוב בסוכה ולנענע לצאת ואז סוכה

בנץ- להתפלל )ה שרוצ מפני התפילה לפני לנענע יכול הסוכות שבחג המקומות במקצת שנהגו מה אולם הכנסת. לבית ילך כך ואחר והנענועים ההלל עד ביחיד בביתו יתפלל

בסוכה- ומתפללים הכנסת בית את הציבור עוזבים מקדושת גבוהה הסוכה קדושת ואין בסוכה. ולנענעו לולב ליטול רק אלא בסוכה, להתפלל עניין שאין שטות, מנהג הוא

בסוכה ולא כנסת בבית להתפלל שיש וודאי הכנסת, ]. בית

24 בלבד- הוי״ה שם כנגד הם ומיניו הלולב ואילו ואדנות, הוי״ה של שילוב היא הסוכה כדלקמן יותר, גדול תיקון פועלים הם כן. ועל

25 - "בזמנו לפרש "יש "בזמנו- לפרש יש עוד המשיח. "בימות רבים מהלכים על משפיעה והיא זו, הארה מכלל כלשהי הארה נותן הסוכות שחג והכוונה הסוכות, בחג

הארה שאז המשיח, ימות אל ות המציא את יקדמו אלו מהלכים ישראל. בפני נכנעים האומות ששרי מעלה, שרי אצל ברוחניות- הן בגשמיות הן השנה, במהלך שיופיעו

בשלמות בגלוי תתגלה. זו

26 ל, ב רבה בויקרא מובאת כבר העולם אומות על ישראל כניצחון הלולב: משמעות " י לשני משל אבין: א״ר הדיין, אצל שנכנסו ם נוצח. הוא מאן ידעין אנן ולית מאן אלא

)(=תמרים באיין דנסב השנה אש בר הוא ברוך הקדוש לפני ומקטרגים באין העולם ואומות ישראל כך נצוחייא. דהוא ידעין אנן בידיה נצח, מאן ידעין אנן ולית במה אלא

' להם: ואומר לישראל מזהיר משה לפיכך נצוחייא. אינון דישראל יודעין אנו בידן- ואתרוגיהן ולולביהן הוא ברוך הקדוש מלפני יוצאין שישראל ביום לכם ולקחתם

הראשון"'.

27 שלבים שלושה לנו: הרי אימה הכנעה לריחוק,)(המובילה קבלה התבטלות מתוך הריחוק, לאחר הבא (קירוב לעבדים,)להיות עניין גם ישראל. על השורה ה' אור של

יִם מִצְר ץ ר בְא ד מְא דול הּג ש מ אִיש ה ם שנאמרּג מצרים, בגאולת התגלה: זה " ונאמר יא, ג), (שמות:" ם" ע ה הּובְעֵינֵי רְע פ בְדֵי ע בְעֵינֵי ונאמר יב, לב), (שם " תִי א ם םּג כְת ּובֵר

(ט, כד- ביהושע:)כז " ם… מִפְנֵיכ תֵינּו פְש לְנ ד מְא א וּנִיר ח׳ה הּולְמִזְב עֵד ל יִם מ אֲבֵי וְש עֵצִים טְבֵי ח הּוא ה יום ב יְהושֻע יִתְנֵם ו ה." ז ה יום ה ד ע

28 הסוכות. חג את לחוג יבואו העולם שאומות מבואר יד) (פרק זכריה ובנביא נה, ב), (סוכה העולם אומות שבעים כנגד פרים שבעים בסוכות מקריבים זה מפני

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מחיצה בתפילה מחוץ לבית הכנסת

הרבים ברשות בתפילה מחיצה הלכה: בירור

טבדי בנימין הרב

ג שאלה זו בתפילה מחיצה לעשות שצריך כתוב? היכן חד איננה עליה שהתשובה, דולה

בסוגיה סדר לעשות וננסה. משמעית,

א. לח-מא [א, משה האגרות שיטת ש יב], ה, ; רבוביה ע איסור מטעמי היא המחיצה חובת

לנשים גברים בין. לו מחוצה ובין הכנסת בבית בין, מזמינים שאנחנו מקום כל, לדעתו

לנשים- גברים בין הראויות ההלכות את שישמור ע שידו מראש, מוגדר קהל חובת אין אף שמא או מחיצה, ללא אך הפרדה צריך לדעתו אם להסתפק [ויש הדין מן מחיצה יש שכן מחיצה, לעשות חובה יש הרחב לציבור הפתוח ובאירוע צריך]. לא הפרדה

המינים. ן בי הרחקה בנושא ההלכה על מקפידים כולם ולא אנשים, מיני כל בציבור

, אחר ציבורי או פרטי למרחב כנסת בית בין עקרוני הבדל אין הדין שורת מצד לשיטתו, , ה מו קזח מראש הקבועים במוזמנים מדו, בר האם בשאלה תלוי והכל שמקפידים י כמ ים

לא. או צניעות הלכות על לעניין1 הנוגעות משה האגרות מבעל חשובות תוספות שתי מצאנו: אמנם. מקרה- בכל

בתערובת להתפלל אין מוגדר קהל עם, פרטי בבית כגון כנסת, בבית שאינה תפילה גם.

– מראש וידוע לבין הגברים של התפילה מרחב בין ברורה חלוקה שתהיה צורך יש

הרבה שיש האבל בבית ש משה, האגרות מוסיף זאת, [עם עומדות שהנשים המקום

שונים אורחים – מראש מוזמנים כולם שלא, 2 הדין]. מן מחיצה חובת יש ברשות גם.

מראש ומוגדר ידוע שאינו בקהל, הרבים, משה האגרות, מודה ש כל בתפילה מדובר

ארעי" "דרך ל שרוצים אנשים שיש (כגון במסעדה) כגון מסויים, במרחב התפלל ואין

ו התנגדות בגלל מחיצה לשים אפשרות בעל. כך בשל התפילה את למנוע אין כד',

בביטוי הכוונה מה מגדיר לא משה האגרות שמדובר שכוונה ונראה ארעי". רך "ד

ב סיטואצי שנ מתוכננת, לא ה אפשרויו: ת שתי שיש זה, באופן כרחם. בעל אליה קלעו או

כלל– להתפלל לא או מחיצה ללא ולהתפלל לפינה ללכת אין הת. פילה את לבטל

ב. הוא זה בנושא משה האגרות בעל של הבר־פלוגתא מסאטמר, האדמו״ר יואל הג״ר

לטייטלבוים י סימן [או״ח יואל דברי בשו״ת. ]זצ״ל, מספיק תהיה שהמחיצה דרש הוא

כדי ומה ואט גבוהה המטרה הסובר משה האגרות שלדעת, אומרת זאת הסתכלות. למנוע ראש לקלות להביא שיכול מה ונשים, גברים בין ערבוביא למנוע היא המחיצה של

, וכדומה ויצירת ההתערבבות את שימנעו כאלה אטימות וברמת בגובה במחיצה די ולכן

התקשורת רק שלא סובר יואל הדברי זאת לעומת לנשים. הגברים בין נוחה תקשורת ואטומה גבוהה יותר הרבה להיות צריכה המחיצה ולכן ההסתכלות, עצם אלא. אסורה

ג. מלכה משה הג״ר דברי את זה בהקשר לציין יש ז בשו״ת צ״ל, כו יו״ד [ד, המים, ]מקוה

אחד מהותי ובעניין הלכה, בשני. ענייני משה האגרות בעל על החולק

הן1 ההלכתיות: ת הנקודו. לנשים גברים בין המחיצה שחובת הטענה את מלכה הרב

2 מדרבנן בחובה שמדובר הוא. סובר אלא מהתורה, חובה היא מלכה הרב סובר מאידך, .

הסתכלות למנוע היא המחיצה שחובת הנ״ל, יואל הדברי בעל שכתב כמו עליה ולכן

ואטומה גבוהה. להיות

האגרות של ההתדיינות שמאופי לכך, נוגעת מלכה הרב מעיר שעליה המהותית דה הנקו והיינו עדיהן. בה יתנו שהראיות "רגילה" הלכתית בסוגייה ובר שמד משמע משה דאורייתא היא המחיצה שחובת והפוסקים, חז״ל מדברי להוכיח, מנסה משה, שהאגרות

הראיות– את וידחה מישהו יבא אכן שאם ממנו ומשמע על לוותר לו יותר כביכול

עוסקים אנו כאשר עיר ה זו ולא הדרך זו שלא טוען מלכה הרב התפילה. בשעת המחיצה

בשאל: א שכזו" ה הביא, לא ברורה ראיה ושום פלפול, דרך הם שם ראיותיו כל באמת ך לנשים להתיר יש וממילא התורה מן איסור כאן שאין הנחה מתוך לצאת הקורא ועלול

הוא! כן לא ובאמת מחיצה, ללא הכנסת לבית לבוא מן לאסור ראיה שאין שאע״פ

שאי לעריות וגדר סיג ומשום מדרבנן, מאד חמור הוא האיסור התורה- מה, תורה סורם

ושמ בכלל זה והרי למשמרתי." משמרת עשו משמרתי את רתם

ד. בדברי מצאנו נוספת שיטה לה סימן חיים אורח משפט אורח קוק][שו״ת הראי״ה הטוען

קדושה" של ולכל״התקבצות הכנסת ולבית לתפילה מיוחדת המחיצה שחובת והיינו.

לענייני יחד מתקבץ ישראל שעם שבשעה מתנגדים של התעוררות גם יש קדושה,

לגרום שיכול מה בכל יזהר ולה מחיצה להעמיד חובה יש ולכן לבטל, צריכים שאותם

ב קלקול מ קדושה של למטרה שם מתקבצים כשישראל קדוש, "למקום, : הקדושה עלות מזיק ויותר חמור יותר סורו אי נעשה אחר במקום יצה״ר סרך משום שאסור דבר שכל ואת הכונה את ומפסיד קדוש גוי של הקודש מעלות כל את עי״ז ופוגם קדוש, במקום

הטהורה." והעבודה התפילה קדושת של הנפש רוממות קוק הרב מסביר דבריו, בהמשך

בתפילה שהבעייתיות שמים שם מזכיר שאולי הפרטי האדם מצד רק אינה, מחיצה אלל

רא שאינה בצורה אלא ויה, השם חילול מצד וה משה בתורת יד רמת ציבורית: בצורה

" ועדה קהל של פעולה בתור שנעשה מה הוא, האיסור של הענין את שמחמיר ומה

עברת ובכל איסור שבכל מ״א, פ ח״ג נבוכים במורה הרמב״ם ע״ז כתב שכבר וישראל, קודש לזרע וחלילה הנדחת, עיר דין לזה יש מישראל עדה ע״י רמה ביד שנעשה מצוה

כזאת רעה במצודה."שיכנסו

ה. זצ״ל וינברג הגרי״י של מדבריו עולה נוספת, שיטה "ורק עז]: [א, אש שרידי בשו״ת משום להסתכל יוכלו שלא גבוהות, מחיצות לעשות קדומה תקנה יש הכנסת בבית

וקר תפילה בברכות[כ כמבואר ערוה, מטעם אסור ש שמע, יאת א] ד, וכן מגולה שטפח בשעת או לחופה כלה הכנסת בשעת כגון רשות, של באספות אבל ערוה, באשה שער אנשים ישבו שלא מדקדקים ורק מחיצות לעשות מעולם הקפידו לא ודרשות נאומים

זה עם זה יתערבו ולא יחד."ונשים

ה בעל דברי על להעיר ויש שרידי הערות1: מספר של גישתו ת בא מ זו האם לדון. יש באותה אליה שהתייחס יוחדת המ לשאלה בהתאם זאת כתב שמא או אש, השרידי בעל

תשובה ישורון ארגון מפעילות כחלק שבת, שירי יחד לשיר ולבנות לבנים [ההיתר

בתשוב שכן מהת]בוללות, היהודי הנוער את להציל שנועד אחר ה אש שרידי ה בעל של ת

ב שנוקט כתב ח] [א, 2 לראיותיו. ומסכים משה האגרות בעל של עמדתו. ויינברג הרב

שהחלוקה משמע פשוט באופן ו רשות של להתקבצות תפילה של הת, קבצות בין מחלק

נעשית הפעילות האם לשאלה נוגעת אינה 3 הכנסת לבית או. מחוץ כנסת בבית אם גם.

שדעת נאמר קדו תקנה יש הכנסת בבית שדווקא אש השרידי תערובת איסור של ה מ

מחיצה- וחובת מראש המתוכננת לתפילה, מכ, וונת התקבצות שכל מאד, מסתבר

מקורי יהודי אופי ונ, את שו הקדומה התקנה בכלל. היא

ו. מנהג רק המחיצה בעניין הרואה ההלכתית לגישה התייחס קוק שהראי״ה לציין, יש

עניין על מדובר כאשר בפרט ה, מחיצ על להקפיד להיזהר יש זו שיטה לפי שאף וכתב לקדושת הנוגעים בעניינים שאת וביתר קודמים, לדורות דורנו של שייכות שמבטא סמלי מנהג מפני רק אסורים הללו הדברים היו אם "ואפילו שם]: משפט [אורח ישראל היו אז גם הנה מנהג, של דברים רק שהם ואומרים בזה טועים שיש כמו בלבד, אבותינו

ע״ב נ' פסחים בגמ' ע״ז ואמרו תורה, גופי הם הם אבות ומנהגי מאד, חמורים הדברים אמך תורת תטש ואל אביך מוסר בני שמע שנאמר עליהם, אבותיכם קבלו, כבר ושאלו שבאו האבות, של מנהגים עניני על אמרו צ״ד פ' ובב״ר שם פסחים, ובירושלמי

שמזה נפש. נוחי אבותיכם מנהג תשנו אל להם והשיבו אבות של המנהג שזלזול נראה שבע״פ תורה בכלל הוא והכל נפש… נוחי האבות בכבוד מזלזל נחשב איסורים, בעניני ושהם לרבים, המסורים בענינים ובפרט הקדושים, אבות במנהגי להקל מקום שום ואין

ישראל. קדושת יסוד על "מיוסדים

ז. כ שיטה, עוד יש בנים בני בשו״ת [מובאת זצ״ל הנקין הגרי״ה ל ש יחידאית, מעט א- א,

שה שטוענת ב], לה מנת על הדין מצד מחוייבת מחיצה בעשרה די וממילא, רשויות פריד

ב טפחים זזה [שלא קשיחה מחיצה של לבד. ]ברוח בשעת בה שמשתמשים שיטה זוהי

מאחורה והנשים מקדימה הגברים אם ורק גדולה, הדחק של ליך תה ל שמדובר ובתנאי,

והתקדמו תיקון רוחנית לפירצה לגיטימציה מתן ולא ת, הערה11 יד ו, הבזק [במראה. ]

חוץ ש לציין יש ו זו, שיטה על שיש הגדולות מהקושיות ש מה כן למנהג בניגוד היא

בו להסתפק המקובל ו למחיצה ילון קשיחה מחיצה צריך הנקין הגרי״ה לשיטת [ואילו

רשוי להפריד כדי בה שיש גדול בקהל מדובר כאשר מאד קשה טה השי של יישומה - ו]ת

שכן בחג או בשבת כזו מחיצה להזיז בעיה ה תהי זו שלשיטה נציין עוד הרבים. וברשות לסוגרה אפשר אי שוב נפתחה המחיצה שאם אומרת זאת המתרת. מחיצה על מדובר

טוב ויום. בשבת

ח. ש לציין יש שיית ע המחייבות אחרות הלכתיות בעיות שאין באופן הוא הנ״ל הדיון כל

הבע התפילה. בשעת מחיצה האיסור היא ביותר, המובהקת יה איברים מול להתפלל

או מחיצה לעשות יש אלא עיניים בעצימת די לא ההלכה מצד כהלכה מכוסים. שאינם אלא מראות אותן בראיית לא הוא האיסור שכן מראות, מאותם כולו הגוף את להסיט

כנגדן ה' שם. באזכור ללבוש הנוגעות ההלכות על מקפידים לא בו מקום שבכל, מכאן,

הדין עיקר מצד תפילה, במקום מחיצות של הגדולה חשיבות. יש

ט. ל הדב אור ברור דעתי, עניות ם, ל יר מחוייבת הכנסת לבית מחוץ המונית תפילה גון שאר

דווקא המחייב במנהג שמדובר לטעון שיתעקש למי גם השיטות לכל מחיצה, עם. להיות

ולייצג הכנסת בית גבולות את להרחיב היא הללו התפילות מטרת הלא הכנסת, בבית

אותו– גם תפילה כאיזור מסויים איזור הפיכת של מראש, כנון בת מדובר הרבים. ברשות שם מחיצה מהנחת מכוונת והימנעות והתקדשות, ב היא, אפשרות של ה יציר עצם

כשרות. חותמת עם מעורבת לתפילה חתונות אולם או במסעדה תפילה לדמות, אין הציבורי למרחב יהדות הנגשת שעניינה פעילות לבין קהילתי, בטיול או החדר, . בפינת

המנהג– מצד והן ההלכה מצד הן, לפיכך מחיצה שם שתהיה חובה. לפעול

י. עיר- של ברחובה ציבורית תפילה מארגנים כאשר, כמובן להיות צריכה המחיצה אולי או בתפילה, לצפות מסביב אנשים יבואו אם מתפללים. של גדול לקהל מותאמת אבל לא. או לכך המיועד למתחם להיכנס האם האישי עניינם כמובן זה חלק, בה לקחת

שו וברור, פשוט דעתי לעניות מחיצה על ו, יתור את שהופכת קטנטנה מחיצה עשיית או

משמעות– וחסר לטכני העניין הוא. אסור

המחיצה חובת גדרי מה ההלכתית חקירה מה מהותית פחות לא שהיא נוספת, נקודה יא. והיא בתפילה, הפרק על עלתה הזו השאלה שבו הה. קשר מיעוט של ניסיון הוא ההקשר

אג׳נדה בעלי קטן, ו פלגנית אנטי־יהודית הציבורי מהמרחב ה. יהודית הזהות את למחוק,

ל רק בהתנגדות מדובר לא כידוע על אלא התפילה, עת בש מחיצה של שיטתי חילול

והחגים, השבתות מגדרית רב מינית לזהות גן מגיל חינוך החדשה, "המשפחה "וערכי

ועוד היהודית וההיסטוריה מהתנ״ך. ניתוק אהבת של במסווה הזו, ג׳נדה לא ויתור

ישראל מאהבת ההיפך. הגמור א וה ישראל–

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מצווה להקביל פני רבו ברגל

תשפ״ה רבה הושענה ליל │ ברגל רבו פני להקביל רעננהמצווה הישיבות בני קהילת, טבדי בנימין הרב

המאירי ופסק הדין מקור

1 ב עמוד כז דף סוכה.

אליעזר רבי פני להקביל שהלך אלעאי ברבי מעשה רבנן: תנו

שהיה הרגל. משובתי אינך, אלעאי לו: אמר ברגל, בלוד רבו יוצאין שאין העצלנין את אני משבח אומר: אליעזר רבי

וביתך אתה דכתיב. ושמחת ברגל, מבתיהן

רבו פני להקביל אדם שחייב מניין יצחק: רבי והאמר איני?

ברגל- שנאמר - שבת ולא חדש לא היום אליו הלכת את מדוע

אפי לאקבולי איניש מיחייב ושבת דבחדש מכלל! רביה

- הא- קשיא, לא הא- ביומיה, ואתי דאזיל אתי ולא דאזיל

. ביומיה

2. רש״י שם

ברגל- טוב יום מערב אצלו והלך ראשון, טוב. יום

- הרגל משובתי אינך אשתך אצל בביתך עמדת ולא. הואיל

- העצלנין את אני משבח מתעכבים הרגל בשביל שלא פי על, אף

עצלות- מחמת יוצאין אינן השנה ימות כל שהרי כן פי על אף

אני. משבחן

- וגו הולכת את 'מדוע לו כשאמרה לה, אמר שונמית של בעלה

ואשובה. האלהים איש עד וארוצה אלכה

- ביומיה ואתי דאזיל הא אשתו- עם החג שמחת ומשמח חייב

עירוב ידי על או התחום, שבתוך עיר כגון רבו, פני. להקביל

3 ב עמוד כז דף סוכה מסכת למאירי הבחירה בית.

ברגל. רבו פני להקביל אדם חייב ידי על או התחום בתוך שהיה כגון היום באותו לביתו ולחזור לילך לו שאפשר במקום ודוקא

ביומ לביתו לחזור יכול אינו אם הא בעירו. הוא אם שכן וכל עירוב, כן. לעשות לו ראוי אין ו

למחר, פניו להקביל כדי טוב יום מערב שם והלך ברגל, בלוד אליעזר ר' פני את להקביל שהלך אלעאי בר' מעשה אמרו זה ועל ברגל. מבתיהם יוצאין שאין העצלנים את אני משבח אומר אליעזר ר' שהיה הרגל משובתי אינך אלעאי לו אמר פי על ואף

שע הוא העצלה שמצד טובה. ממנה הנמשכת הפעולה מ״מ כן ושים

האחרונים– מחלוקת לרגל ועליה זו מצוות יחס

4. צד סימן חיים אורח תניינא- מהדורא ביהודה נודע שו״ת

הגדול הגאון הרב וחביבי, ידידי אהובי, לכבוד תשובה

ישעיה מוה' כבוד טובים ובמעשים בתורה מאד המושלם

ברעסלא לק״ק. . ברלין

כתב: ב' סימן במכתבו בעיני היא נפלאת בשנים כהרבה לי וזה וסתמא ט״ז) דף (ר״ה יצחק ר' דאמר הא השמיטו וש״ע דטור

אדם חייב יצחק ר' והאמר מיני קמותיב כ״ז דף בסוכה 'דתלמודא

ברגל רבו פני להקביל בזה יורנו וכו'. יצחק דר' לההיא הביא. והרמב״ם

מעלתו ד. ברי עכ״ל ר״ה במס' שם יצחק דר' לישנא ובאמת לתרץ. נלענ״ד וג״כ

שנאמר ברגל רבו פני להקביל אדם חייב דקאמר מאד תמוה איבעי ושבת דבחודש מכלל וגו' שבת ולא חדש לא וגו' מדוע

למיזל לה וכיון ושבת בחודש וסיים ברגל פתח והנה עכ״ל.

להקביל אדם ב חיי למימר לי' הוה מיירי ושבת בחודש דקרא הריטב״א… בזה הרגיש וכבר ושבת. וחודש ברגל רבו פני וכל

דחוקים. דבריהם

דבשבת ילפינן קרא מהאי דודאי זה. הוא בזה והנלענ״ד יש מוסף קרבן בו יש שהרי קדושה תוספת בו שיש וחודש

על להשפיע שפע אז ניתוסף הרב על שגם רבו פני לקבל מקום ברגלים. והה״ד תלמידו

ו ל״ג דף בקידושין שאמרו מטעם אפשר אי חוב להטיל אמנם אלא רבו מפני לעמוד רשאי תלמיד אין ינאי ר' אמר אייבו אמר

ואף, שמים מכבוד מרובה כבודו יהי' שלא וערבית שחרית משום היינו החולק דעת מביא רמ״ב סימן דעה יורה שהטור

מפניו שעומד במה שמים מכבוד גדול כבודו מקרי לא דזה

מי רגע בכל השכינה פני רואה היה אם דאטו שרואהו עת בכל

ובטור… ברא״ש שם יעויין קם היה לא

ור״ח, שבת בכל לחייב אפשר אי רבו פני לקבל גם ומעתה

השכינה, מכבוד גדול רבו כבוד יהיה דא״כ הולך שאינו

וגו, המצות בחג וגו' פעמים שלש רק 'לירושלים אף ובהא

גדול רבו כבוד הוה שפיר דכאן דים מו בעמידה החולקים רגלים בג' רק הולך אינו השכינה שלכבוד שמים מכבוד

בשתא זימני כמה הולך רבו פני. ולקבל

את והשימותי נתקיים שבעו״ה הזה בזמן זה לפי וא״כ לא והשכינה עלי' קדושתה שממה בשעת שאפילו מקדשיכם

שמה ינה השכ פני לקבל הולכים אנחנו ואין מערבי מכותל זזה ועולות חגיגה בקרבן כ״א התורה אותנו חייבה לא כי כלל

הולך שאינו כ כלל רבו פני לקבל חיוב להטיל מקום אין ראי', כבודו כן דאם פניו לקבל רק שילך אלא ממנו ללמוד הכי בלאו

שמים. מכבוד גדול

רבו. פני לקבל שחייב אמר המקדש זמן על יצחק ור'

יצחק דרב מימרא דהקשה והא שאמר כ״ז דף בסוכה ר״א על בזמן ר״א דגם משום היינו הרגל משובתי אינך אילעי לר'

בחגך, ושמחת דריש קרא אליעזר ר' דהרי ועוד הי. 'הבית בזמן אפילו ברגל רבו פני לקבל אפשר איך מקשה ושפיר

ברגל, מביתו לצאת שלא צריך והא המקדש באזיל ומשני

ביומי.'ואתי

ונראה נעלה ושם המקדש כשיבנה שלעתיד לן נפקא וממילא למקומו ברגל רבו פני לקבל זה חיוב. יחזור

הנוהג כל להביא דרכו שכן יצחק דר' הא הרמב״ם הביא ולכן

המקדש. בזמן

במס במקומו יצחק דר' מימרא העתיקו והרא״ש הרי״ף 'וגם בה שיש כיון זו מימרא גם העתיקו הגמרא מעתיקי שהם ר״ה

שנ תועלת עכ״פ חיוב, עתה שאין אף רבו. פני לקבל כון מ״מ

אבל חוב שאין היינו רשאי שאינו רבו מפני מקימה גרע לא

המוסר מצד. ראוי

רק להביא דרכם אין הגמרא מעתיקי שאינם והש״ע הטור אבל שאינו זה דבר השמיטו לכן זה ובזמננו הדין ע״פ שהוא מה

עתה. חיוב

5 ע. שם סוכה לנר רוך

לקבל אדם דחייב דינא הך וש״ע הטור השמיטו למה קושיא הביא צ״ד (סי' חא״ח מ״ב ביהודה )הנודע מחייב ושבת דבחדש מכלל. בגמרא

. בזה״ז לא אבל לרגל בעליי' שכינה פני גם מקבלים שהיו הבית מזמן רק הי' לא זה דחיוב. ותירץ ברגל רבו פני 'ר ד מהך לר״א הכא שמקשה ומה

הי, הבית בזמן ר״א דגם משום היינו 'יצחק קרא דריש דר״א כיון ועוד בחגך ושמחת בזמן אפילו ברגל רבו פני לקבל אפשר איך מקשה שפיר

ע״ש. מביתו לצאת שלא צריך והי' המקדש

תמוהים ודבריו למה הוי הבית בזמן ואי בלוד הי' ר״א שהרי הבית בזמן הי' לא דר״א מעשה הך דע״כ לענ״ד? לרגל עלה לא לא לתלמידו וגם

קרקע. להם הי' שלא לומר? ודוחק לרגל עלה שלא ולא מביתו שיצא רק הוכיח

תמוה מביתו- לצאת אפשר דאי כיון רבו פני שיקבל משכחת לא הבית בזמן דאפילו שכתב מה וגם אשתו עם עולה הי' הבית בזמן שהרי הוא

וביתך אתה ושמחת לקיים שמחה משום לרגל. ע״ש אמי' אייתיתי' בשמחה אמי' דמחייבי' השתא עד א) (ו חגיגה כדאמרינן מעשה הך ע״כ וא״כ

הנו״ב. כתי' לומר א״א ולכן אליעזר, לר' מני' מקשה ואעפ״כ הי' הבית בזמן שלא

6 כג פסוק ד פרק ב מלכים מלבי״ם.

היה כי חודש. לא היום אליו הולכת את מדוע שכמו ושבת, בחדש האלהים איש אל ללכת מנהגם מפי ה' דרכי שם ללמד ברגל העליה על ה' שצוה בבית מהשוכן קדושה שפע עליו ולהמשיך הכהנים וכמו ושבת בחדש גם שיעלו הראוי מן והיה הנבחר, והיה כג) סו, (ישעיה שכתוב לבא לעתיד שיהיה

בשר כל יבא בשבתו שבת ומדי בחדשו חדש מדי היו שא״א דבר שהוא שבזה״ז רק להשתחוות, שוכן ה' שעליו הנביא אצל ושבת בחדש הולכים ה דרכי ילמדו וממנו אל, במקדש שישכון 'כדוגמת עולים היו ובמועד וברכה, קדושה שפע ויקבלו

לבד ושבת חדש תפס וע״כ הגדול, למקדש. לרגל

לקבל אדם שחייב מזה הוציאו ) ב טז (ר״ה וחז״ל קבלת יהיה מקדש שאין הזה בזמן כי ברגל, רבו פני ושבת שבחדש והגם לרגל, עליה במקום רבו פני יש במועד לרגל, עליה חיוב בו שאין כיון חיוב אין ומפסוק לרגל, לעלות שהתחייב כיון בדבר חיוב שכינה פני כמקבל הוא הרב פני שקבלת למדנו הזה

. במקדש

7 י. יב דרוש א חלק דבש ערות

שנאמר ברגל, רבו פני לקבל אדם חייב ב] טז [דף דר״ה בגמרא ואמרו ושבת דבחודש מכלל היום, שבת ולא חודש לא אליו הולכת את מדוע

למיזל. ליה איבעיא

דכר מאן ורגל ושבת, חודש על ראיה ומביא ברגל פתח, בו נתקשו וכבר

בהנ״ל יובן אמנם. שמיה שכינה פני כקבלת חכם, למיד ת פני דקבלת, פני מקבלים היו כי ברגל, רבו פני לקבל חיוב היה לא הבית בזמן וא״כ

עולים- דאינם ושבת חודש אבל ה', בית לראות בעלותם שכינה וכבר ומדי בחדשו חדש מדי והיה תק״ג] רמז ח״ב [יל״ש במדרש מ״ש נודע

אלא שבת, ו חודש כל לרגל לעלות ישראל היו ראוים בשבתו, שבת ושבת בחודש לעלות מהראוי הטורח מאתם להקל המקום עליהם, שחס

עכ״פ- זה לעומת וא״כ קבלת כעין שהוא חכמים תלמידי פני לקבל יש לא הבית, בזמן שהיתה בשונמית לכך הדרך, טורח בו ואין השכינה פני ממידת למיזל לה הוי דשם ושבת, חודש אם כי וחג מועד הזכיר

ולכך חסידות, רבו פני לקבל חייב אמר הזה, בזמן דאיירי יצחק ר' א״כ בעזרה, השם לפני לראות לעלות מהתורה חייב ברגל כי ברגל, הזכיר לא ולכך חכם, תלמיד פני תמורתו לקבל ברגל החיוב עכשיו מידת רק ואינו בתורה, נזכר לא כי החיוב מן אינו זהו כי ושבת, חודש

הזה בזמן ברגל רק ליכא חיוב אבל, לבא לעתיד ויהיה הואיל חסידות ואמתיים ברורים דברים הם כי ודוק, וא״ש בעו״ה,

הרמב״ם פסק לנר הערוך ותירוץ הקושי,

8. תורה תלמוד רמב״ם ז ה,

משיראנו רבו מפני לעמוד וחייב שיתכסה עד עיניו מלא מרחוק ישב ואח״כ קומתו יראה ולא, ממנו

ברגל. רבו פני להקביל אדם וחייב

9. משנה לחם שם

אלעאי א״ל וכו' אלעאי ברבי מעשה ת״ר כ״ו )(דף הישן פ' ברגל. רבו פני להקביל אדם וחייב פני להקביל אדם חייב יצחק ר' והאמר והקשו וכו' ביומיה ואתי דאזיל הא ותירצו וכו' רבו

ע״כ עירוב, ע״י או התחום שבתוך עיר כגון רש״י ופירש ביומיה ואתי אזיל דלא. הא ולא

למה. ידעתי ולא טוב יום בהלכות ולא כאן לא בכך שחילק לרבינו מצאתי

11. משנה כסף שם

הישן): (כ״ז פרק סוכה וכו'. בו ר פני להקביל אדם חייב את אני משבח אומר היה אליעזר שר' התם ואמרינן יצחק דר' מימרא יפה שלא לו ואמר ברגל פניו להקביל בא אחד שהתלמיד ואמרו וביתך. אתה ושמחת דכתיב ברגל מבתיהם יוצאים שאין העצלנים

אזיל דלא הא עירוב ידי על או התחום בתוך שהם כגון ביומיה ואתי דאזיל הא קשיא לא ותירצו יצחק דרבי מהא עליו והקשו עשה חילק. ולא סתם יצחק לדר' כתב ולכך הכי ליה סבירא הוה ר״א דדוקא התם דמשמע משום זה כתב לא ורבינו ביומיה. ואתי

11 שם לנר ערוך.

(י:)ב לעיל ביישובו שכתבתי מה ועיין זה חילוק השמיט הרמב״ם ביומא ואתי דאזיל הא. בגמרא

12 ב עמוד י דף סוכה.

אגנינהו גלותא, ריש לבי איקלעו הונא רב בר ורבה חסדא רב טפחים ארבעה ממנה מופלגין שנוייה בסוכה נחמן, רב רבנן בהו הדור להו: אמר מידי. ולא ליה אמרו ולא אשתיקו

ופטורין אנן מצוה שלוחי אנן ליה: אמרו? משמעתייהו- מן

. הסוכה

13. רש״י שם

נחמן- רב על ועושין גולה, ראש בבית ומצוה ונגיד היה, דין בית אב

. פיו אנן- מצוה שלוחי פני להקביל אדם דחייב גולה, ראש פני להקביל מן פטורין מצוה שלוחי א): (כה, לקמן כדתנן ופטרינן, ברגל, רבו

. הסוכה

14 ע. ב עמוד י דף סוכה מסכת לנר רוך

לי דפשיטא 'הא גולה ראש פני להקביל מצוה. שלוחי. בד״ה וכדומה שבויים פדיון כגון אחרת מצוה ולא היתה זאת דמצוה לרש״י מדע״כ ועוד גלותא, ריש לבי אקלעו דקאמר במה אשמעינן מה דא״כ

אחרת סוכה מבקשים היו אם ה המצו מן מתבטלים שהיו איירי ריש פני להקביל באים היו אם ביותר שייך זה א״כ התוס' כמש״כ

לקבלם כשיחפוץ בביתו שיגורו צריכים היו דבזה. גלותא אמרינן היאך קשה וא״כ הי'… לילה ע״כ אגנינהו דמדקאמר ק״ק אכן היכי ב) (כז לקמן אמרינן הא גלותא ריש פני לקבל היו מצוה דשלוחי

ברגל רבו פני לקבל חיוב ליכא לביתו ביומא אתי? דלא דשלוחי ידע לא וכי קסבר מאי נחמן רב להבין יש דבלא״ה י״ל אבל הלכות הא ברגל רבו פני לקבל דחייב הא או הסוכה מן פטורין מצוה

הן? פסוקות קמ״ל מאי לעיל שדקדקתי מה בד״א עוד יתיישב בזה דאדרבא י״ל אכן

אגנינהו דקאמר בהא חסדא ורב דר״נ די״ל הושיבם סתם קאמר ולא שב דלא דהיכי סובר הי' דר״נ סברא: בהך פליגי הוי גופא ורבר״ה לא לאכול ביום שם יושבים שהיו מה ולכן מצוה ליכא יום באותו לביתו

שסבר הם מצוה ששלוחי שידע משמעתתם שחזרו ראי' לו הי'

לביתם יום באותו. שישובו

קאמר ולכן מצוה כאן דאין סובר הי' הוא ם ש שלנו שראה אחר אכן הי שבלילה להשמיענו.'אגנינהו, (שם כן ס״ל הוא דיחיד ר״א דרק סוברים היו ורבר״ה ר״ח )אכן באותו לביתו שב לא דאפילו ס״ל היו הם אבל העצלנים את דמשבח

אנן מצוה שלוחי קאמרי ולכן הוא מצוה ג״כ. יום

גלותא ריש לקבל הי' שלהם רש״י. שמצוה לפי' ראי' מזה אדרבא וא״כ הרמב״ם דעת ליישב זכינו ובזה להא שכתב ה״ז) ת״ת מהל' (פ״ה או ביומו שב בין חילק ולא סתמא ברגל רבו פני לקבל דחייב יצחק דרבי ר״א דרק סבר, דהוא יישב והכס״מ עליו. תמהו והלח״מ והכס״מ לא.

הכי מנ״ל לכאורה קשה אבל כן. ? סובר כוותייהו ופסק דהכא, ורבר״ה מר״ח כן דהוכיח א״ש דברינו לפי אבל דנויים פלוגתא בעיקר גם כוותייהו דפסק כמו ר״נ לגבי הם דרבים

טעמא מהך ד'. המופלגים

יהושע הפני דברי עם וחיבור הריטב״א שיטת

15 כז דף סוכה הריטב״א ח׳י. ב,

והאמר איני כו' אילעאי ברבי מעשה להקביל אדם שחייב מנין יצחק ר'

פי ברגל. רבו 'פני במתא בדליתיה ויום יום בכל במתא בדאיתיה דאי

חייב. הוא היום אליו הולכת את מדוע שנאמר דבחדש מכלל שבת ולא חדש לא כשהוא פי' למיזל. ליה איבעי ושבת

ברגל לראותו ומינה התחום, בתוך, לתחום מחוץ כשהוא נקט יצחק ור'

טפי. פשיעותא ביה דשכיח מאי ואתי דאזיל דמיירי ואוקימנא מביתו לצאת לו אין לא דאי ביומיה.

ברגל מועד של בחולו נפיק, דמצי הוא התחום בתוך גופיה טוב דביום

ביומיה ואתי אזיל דלא סגיא. ולא

16 ט דף השנה ראש מסכת יהושע פני. ב עמוד ז

למיזל בעי ושבת דבחודש מכלל כו' ברגל רבו פני להקביל אדם חייב ר״י. ואמר

לתמוה יש ולכאורה רבו פני להקביל חייב למימר הו״ל ר״י יליף קרא דמהאי כיון

בר״ח, ת״ת מהל' [פ״ה ז״ל הרמב״ם על קשה וכה״ג למיזל, בעי דבר״ח מכלל כדמסיים

ליישב לי ונראה ברגל דדוו. קא כר״י שפסק ה״ז] דקרא אלישנא קשה דבלא״ה משום דבחדש מינה לדייק ר״י ובעי וגו' הולכת את מדוע לאשתו אמר שונמית של דבעלה

למיזל, בעי ושבת גרמא שהזמן עשה ממצות פטורות נשים דהא כן לומר אפשר האיך

דא מצוה אפילו קבלה? דדברי מחיוב שכן מכל ורייתא

לא דבכה״ג צ״ל כרחך על אלא חייב היה הסברא שמצד גרמא שהזמן עשה מצות מיקרי יהיה לא כי מאפס כדילפינן מלאכה ביטול משום א״א אלא שעה בכל רבו פני להקביל

קודמת, שלו אבידה רבו ואבידת אבידתו אביון בך ע״א כ״ג [לקמן בתוספות ידוע ]ודבר

ובפרקי בירושלמי כדאיתא בר״ח מלאכה לעשות לנשים שאין ובפוסקים אליעזר רבי

לשבת, ר״ח השוו דבנשים שפיר אתי דלפי״ז נמצא תי״ז), (סי' או״ח בטור הובא ומועד

מלאכה. ביטול משום בר״ח פטורים אנשים משא״כ מועד, מקרי נמי דר״ח בתלמוד חייבים אינם דנשים דכיון זה דין כלל שייך לא בנשים אף הדין דמעיקר ונהי

אצלה תדיר והיה נביא שהיה אלישע לגבי שהלכה יב כת בשונמית דקרא כיון מיהו תורה לי. נראה כן פניו, להקביל לילך הצריכה מש״ה קדוש איש שהיה במעשיו והכירה

חננאל רבנו גירסת

17 ב עמוד טז דף השנה ראש.

להקביל אדם חייב יצחק: רבי ואמר רבו פני לא היום אליו הולכת את מדוע שנאמר ברגל,

שבת- ולא חדש לה איבעי ושבת דבחדש מכלל

. למיזל

18. חננאל רבינו שם

הולכת את מדוע אליה ויאמר שנאמר ברגל רבו פני להקביל אדם חייב והא ואקשינן חייב. ושבת דבחדש מכלל וגו' שבת ולא חדש לא היום אליו

בכל פניו להקביל חייב לו קרוב במקום שרוי רבו אם ופרקינן אמרנו. ברגל

ברגל. להקבילו חייב רחוק במקום הוא, ואם ושבת חדש

מצווה לצורך מהבית יציאה לגבי ראיה לעניין מהמחלוקת נגזרת

19 יט סעיף סח כלל א חלק אדם חיי.

המצוה לקיים חייב צריך אין מנכסיו, מחומש יותר אבל חומש. ועד רי״ו) בשם (א״ר נכסיו עישור זה על לפזר צריך אם אפילו כמו שיעבור, קודם ממונו כל אפילו ליתן חייב תעשה, לא על לעבור זהירות אבל עשה. במצות ודוקא עוברת. מצוה אפילו לפזר

תרנ״ו (סימן מאודך ובכל ה'] ו' [דברים.)שכתוב צ ואם עיון. צריך המצוה, לקיים אחרת לעיר לילך מביתו לעקור ריך

21 ג סעיף סח כלל א חלק אדם נשמת.

וראיה ולולב, שופר כתקיעת עוברת והיא דאורייתא מצוה אפילו המצוה לקיים אחר לעיר לילך מביתו לעקור צריך דאין נ״ל

ממקומו לעקור שצריך ס״ד ואי, , כו מברכין תוקעין׳ובאחת באחת עיירות ב' לפניו היה תקצ״ה סי' ובש״ע ל״ד דף דר״ה מהא שתוקעין לעיר לילך ממקומן לעקור צריכין והלא תוקעין, ולא שמברכין עיר יִמָּצֵא האיך, קשה לעקור. צריך דאין אע״כ

לילך, מחויב ביומו ואתי דאזיל דבמקום נ״ל ומיהו וכדאיתא וצ״ע. במ״א קס״ג סי' ריש ועיין ע״ב, כ״ז בסוכה. .

אמנם ו אף בי״ט ברגל רבו פני לקבל דחייב תורה תלמוד מהל' פ״ה ברמב״ם ועיין, התורה מן שהוא משמע ע״ב כ״ה דף בסוכה מצוה שום לבטל דושמחת זה טעם מהני, דלא מוכח וא״כ כוותיה, קיי״ל ולא הש״ס מחלק לר״א דדוקא ביומיה, אתי דלא גב על

צ״ע. הדבר ולכן

21 יח סימן דוד באר שו״ת.

שיקיים כדי ליו״ט אחרת לעיר ולילך מביתו לעקור מחויב אם גדולות בעיירות רק ולולב אתרוג היה שלא זו בשנה הנה פקתי נסת בזה… שמסתפק י״ט סי' ס״ח כלל בח״א מצאתי שוב המצוה. צ״ע" הדבר וסיים״ולכן …

שמחה מצות דמשום משמע ביומי ואתי יל אז לא אפילו ברגל רבו פני להקביל שחייב הרמב״ם מדברי ראי' הח״א שהביא ומה דשאני מוכרח, אינו שמחה מצות משום נידחת אינה מצוה ששום דמשמע שכתב מה הנה מה״ת. שהוא מצוה שום נידחת אינה דודאי וז״ל צ״ד סי' חאו״ח נוב״י בשו״ת עי' וכנכון, כראוי מצות שאר אח״כ לקיים שמסוגל מצות משאר ברגל רבו פני קבלת

קרא מהאי אז ניתוסף הרב על שגם רבו פני לקבל מקום יש מוסף קרבן בו יש שהרי קדושה תוס' בה שיש וחודש דבשבת ילפינן

תלמידו על להשפיע: שפע

מהחיד״א הגדולים בשם ועי' בסי שכתב משלי פי' שכחה עומר בס' שראיתי חדש זה וראה וז״ל רמב״ם] גדולים, [מערכת 'זצ״ל שלא ואמר שנים, ה' כבן והוא ידו ונשק אצלו נכנס ז״ל הריא״ף פטירת בשעת הרמב״ם כמ״ש וז״ל זקנים עטרת פסוק על טוב

לקבלת הטעם האריז״ל בשם הספרים מש״כ ועי', ע״ש מחכמתו עליו והאציל וברכו שנשקו נשיקה באותה אלא שזכה למה זכה שם הבעל רבינו בשם שהביאו מה נח] פ' יוסף פורת [בן בספרים ועי' רבו, פני בהארת קדוש אור אליו להמשיך כדי רבו פני פרים הם צדיק שדברי בלבד, דברים שני אלא מאחיתופל למד שלא ע״ה המלך דוד ומה שבמשנה קו״ח על פי' זי״ע הקדוש

ירושלים החומות כמ״ש הרבה, שבתות שישמור בשביל אחד שבת חלל כמו דהוה ושמחת, של עשה מצות דוחה ע״כ בים. ור בשביל אחת שבת חלל כמו נמי דהוה הרבה, מ״ע לקיים ביכלתו יהא ולא יעני דא״כ מחומש יותר במ״ע לבזבז א״צ דמש״ה

לזה דומה שכתב מילתא פרסומי דאיכא בד״ה התשו' באמ: צע צ״ט סי' חת״ס שו״ת בליקוטי ועי' הרבה, שבתות שישמור

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סוכות תשפה

ב״ה

התשפ״ה

הסוכות לחג ומנהגים דינים

**סוכות חג ערב — יד ד׳ יום ה׳ (16. 10 — ט״ז בתשרי תש״פ)**

הנשים מברכות להדליק נר של יום טוב. יש מהספרדיות שאינן מברכות שהחיינו, וברכת שהחיינו סומכות על שהחיינו שבקידוש.

מצות עשה מן התורה לישב בסוכה כל שבעת ימי החג, ולעשות בה את כל צרכיו: אכילה, שתייה, שינה, ושאר עיסוקי היום.

**סעודת ליל חג הסוכות** — חובה לאכול בסוכה. ובשאר הימים אפשר לא לאכל סעודת קבע כלל, ולהיפטר מזו ממצווה.

המצטער — פטור מן הסוכה (כיון שישיבה בצער אינה מגורים). ולכן אם יורד גשם המפריע לאכילה, או שמזג האוויר קר/חם מאוד וכד׳ — אין לשבת בסוכה כלל.

גברים מברכים בכל פעם שנכנסים אליה לאכול. נשים, הפטורות ממצווה זו, אם הן רוצות לשבת בסוכה: לדעת מרן (השו״ע — מנהג הספרדיות) — אסור להן לברך. ולדעת הרמ״א (מנהג האשכנזיות) — מותר להן לברך.

וכן הוא בכל מצות עשה שהזמן גרמא (שופר, המינים וכדו׳).

מי שנמצא בדרך ורגיל לאכול סעודותיו בדרך ולא בביתו — מותר לו גם בחג הסוכות לאכול סעודת קבע מחוץ לסוכה (באוטובוס או ברכבת או בדרך וכדומה).

מי שמתכנן לצאת לדרך — לכתחילה צריך לתכנן את סעודותיו בסוכה, ולא לסמוך על ההיתר של הולכי דרכים המובא לעיל (כיון שיכול גם לא לצאת לטיול לכתחילה).

---

**יום א׳ הראשון של החג — ה׳ ט״ו (17. 10)**

נוטלים את ארבעת המינים ומברכים עליהם: על נטילת לולב ושהחיינו. ובשאר הימים נוטלים ומברכים על נטילת לולב, ללא שהחיינו.

---

**הלכות חול המועד**

אסור לעשות מלאכה בחול המועד. יש אומרים שהאיסור מדרבנן ויש אומרים שהאיסור מהתורה. כל מלאכה שאם לא יעשנה בחול המועד — תופסד המלאכה, או שיגרם הפסד גדול — הרי זה דבר האבד ומותר.

בכל מקרה חובה להתארגן כך שכל העבודות שניתן לעשות לפני או אחרי החג — תעשנה אז ולא בחול המועד. בכל בעיה הנוגעת לעבודה בחול המועד יש לשאול את הרב, מאחר והגדרת דבר האבד הינה עדינה ומורכבת.

חכמים גזרו לא להסתפר, לא להתגלח ולא ליטול צפרניים בחול המועד (אם לא נטל צפורניו בערב יו״ט וגדלו בחול המועד). יש מתירים להתגלח בחול המועד. למי שמתגלח בקביעות בכל יום — מותר גם בחול המועד.

אין כותבים בחול המועד, פרט למכתב רעים וכדו׳ שנכתב בשינוי (כגון, שורה ראשונה באלכסון). חובה לכבד את חול המועד במאכל, במשתה ובבגדי חג.

---

**ערבה להושענא רבה**

כל דיני הערבה השייכים לארבעת המינים שייכים גם בערבה זו, אך אם נשרו עליה רב ונשאר רק עלה אחד (ערבה הפסולה לארבעת המינים) — כשרה להושענא רבה. אבל מן המובחר מצווה לקחת ערבה טריה ויפה. נהגו (ע״פ הארי ז״ל) לקחת 5 ענפי ערבה.

---

**ליל הושענא רבה — יום ג׳ ה׳ כ׳ בתשרי תש״פ (22. 10)**

בליל שישי של חול המועד (ליל הושענא רבה) נוהגים להיות ערים בלילה וללמוד תורה, או סדר לימוד מיוחד ללילה זה שהוא סיום ימי הדין. סדרי הלימוד מתפרסמים בברכת העם, התורה והארץ.

חג שמח ופתקה טובה,

משה ביגל

הרב המקומי — מיתר כרמית

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סוכה כהלכה

או״ח תרל סעיף ה (רמ״א)

… לעשות עכשיו ונהגו, שלימות מחיצות אין כי הכל המחיצות בדין בקיאין.

משנה ברורה שם סעיף כח - שלמות מחיצות לעשות, ר״ל שלא עצות של לבוד יעשו. וראיתי שכתב גיאות יצחק וצוה״פ ובהלכות של ר׳, דלמצוה מן המובחר בעינן שיהיה ג׳ דפנות הסוכה כ״ג, מקום סתומות מכל רוחותיה ולא יהא מקום פתוח אלא הפתח בלבד…

ערוך שולחן או״ח תרל סעיף י

… כל נכון אין לעשות המחיצות מיריעות של פשתן, אף על פי בלא קנים, זמנין שקשרן בטוב, והוי מחיצה שאינה יכולה אדעתיה ולאו דמינתקי, לעמוד בפני רוח מצויה. והרוצה לעשות בסדינים, טוב שיארוג במחיצות קנים, משלשה בפחות.

שאלות: הפוסקים נחלקו כאן במספר שאלות:

א. מה החשש? יש אומרים שהחשש שהסדין יתרומם מהקרקע ויהיה נע ונד, ועל ידי זה לא נחשב מחיצה. ויש אומרים שעצם הנדנוד מבטל שם מחיצה.

ב. האם מותר לסמוך על כך שהקשר התחתון לא ינתק כאשר מדובר בקשר חזק מאד? לדעת רוב הפוסקים, האגרות משה מחמיר.

במקרה שיש ספק וחשש בדפנות הבד — עושים ״לבוד״.

לדעת המג״א, די לא ב״לבוד״ לכיוון אחד. מחיצה צריכה להיות בגובה י׳ טפחים. המרחק בין הקורות פחות מג׳ טפחים.

לדעת המג״א, לבוד לא מועיל בסוכה אלא לה שיש ד׳ דפנות, ולא בפחות. המשנ״ב חושש לזה לכתחילה.

הפוסקים נחלקו אם אפשר לומר גם ״גוד אסיק״ וגם לבדוק. משנ״ב מקל מעיקר הדין.

ז״ט = 56 ס״מ

פסל היוצא מן הסוכה — ז״ט.

אמות [פחות מעשר 5 מטר] — ארוך, ז״ט, ז״ט.

מסגרת לדופן [באמצע הסוכה יש אויר] — לוח ברוחב ז׳ טפחים והגובה עד למעלה. המוט העליון נחשב [אך כאן צורת הפתח, לכן לא צריך ז״ט כי יש].

פחות מ-10 אמות.

מסגרת לדופן [באמצע הסוכה יש אויר] — המוט העליון נחשב צורת הפתח. לפחות 4 טפחים [בדיעבד יותר מ-3 טפחים]. פחות מ-10 אמות. לוח ברוחב ד׳ טפחים והגובה עד למעלה.

מסגרת לדופן [באמצע הסוכה יש אויר] — יותר מטפח. המוט העליון נחשב צורת הפתח. לפחות 4 טפחים [בדיעבד יותר מ-3 טפחים]. פחות מ-10 אמות. פחות מ-ג׳ טפחים, סה״כ ד׳ טפחים.

מסגרת לדופן [באמצע הסוכה יש אויר] — ז״ט. פחות מ-10 אמות. י״ט.

מסגרת לדופן [באמצע הסוכה יש אויר] — ד״ט, י״ט. צורת הפתח לפחות 4 טפחים [בדיעבד יותר מ-3 טפחים]. פחות מ-10 אמות. ארוך, ז״ט, ז״ט. טפח, טפח, פרוץ ה״ט, פרוץ ה״ט.

כלל הלכתי: שתי הדפנות בצורת Γ ג״מ צריכות להיות עומד מרובה על הפרוץ.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סכך כוכבים וירידת הגשם שיעור הלכתי אמוני סוכות תשפה'

בס״ד

מהלך השיעור

במשנה משמע שסוכה מעובה כמין בית כשרה אע״פ שאין כוכבים נראים בתוכה. עצם ההשוואה לבית מלמדת אותנו את ההו״א לפסול. החסרון שזה מעין קבע.

אפשר להסביר לפי זה שהסיבה שצריך לראות את הכוכבים כשלא רואים את הכוכבים יש כאן חסרון שהתקרה היא באיכות של קבע- היינו הכוכבים זה סימן למהות של חומר הסכך, והדמיון לבית. כך משמע בדברי הלבוש.

אומנם אפשר להסביר אחרת, אפשר להסביר שהסיבה שצריך לראות את הכוכבים משום שראיית הכוכבים היא מטרה בפני עצמה. יש משהו בסוכה שהיא צריכה להיות תחת כיפת השמים, בצורה שרואים את הכוכבים. הסבר זה הכוכבים הם סיבה. כך משמע בדברי הפמ״ג.

ראיה ליסוד שיש משמעות לראות את השמיים, מצאנו בגמ' בברכות שצריך להתפלל במקום שיש חלונות, שיוכל להסתכל לשמיים ואז יהיה לו יראת שמים.

אפשר שהמח' הזאת היא מתקשרת למחלוקת נוספת האם מותר סוכה שאין גשמים יכולים להכנס לתוכה. לפי הסוברים שהכוכבים הם סימן לאיכות, ממילא יש כאן דיון על גדר פסולי הסכך, ממילא אם אפילו גשמים לא נכנסים הדבר פסול לגמרי, כ״כ ר״ת. אומנם הרא״ש סובר אין בעיה שהסכך יהיה בצורה של קבע, על הבעיה שאין קשר לשמיים, זה פסול בפני עצמו, לכן אין בעיה נוספת דווקא שאין גשמים נכנסים. (לכן הטור כתב שהרא״ש לא הביא את ההלכה הזאת, כיון שלשי' הגדר של הלכות גשמים זה חלק מהלכות סוכה המעובה, ולא דין העומד בפני עצמו ודוק)

במקרה בו המציאו סוכה שרואים את הכוכבים את אין גשמים, אפשר שזה תלוי מה הסיבה של גשמים. האם גשמים זאת מהות העומדת בפני עצמה, או הבעיה רק כשזה מולבש בנוסף לקביעות שלא רואים כוכבים. [לגבי החקירה לעיל אפשר להגיד לשני הכיוונים סברות לכאן ולכאן. לסברה שזה סימן לכאורה וודאי שכאן זה יותר בית, שהרי הוא ממש מוגן, מצד שני כיון שרואים כוכבים ממילא זה כבר לא דומה לבית. לסברא שזה סיבה אפשר שכאן שרואים את הכוכבים ממילא את הקשר לשמיים הוא עשה, מצד שני אפשר להגיד שהגשמים זה גם חלק מהצורך, כמו שצריך לראות את הכוכבים ממילא צריך להיות קשור גם לגשמים]

ראוי לציין שהרב אלישיב חקר והחמיר במקרה בו האדם הוסיף עיבוי כשהמטרה היא בשביל להגן מפני הגשם, בזה רצה לפסול. היינו במקרה בו האדם בצורה אקטיבית פעל שלא יוכל לראות את השמיים הדבר פסול.

ומתוך דבריו של הרב אלישיב יש לחקור מה הטעם שבאמת בדיעבד מי שעשה מעובה הדבר כשר, הרי אם המטרה עראיות, או שהמטרה היא שמיים, למה זה רק לכתחילה ולא בדיעבד. ונר' הסיבה כיון שאי אפשר להכריח את האדם להיות פשוט ואי אפשר להכריח את האדם להסתכל לשמיים, זה האדם צריך להגיע לתובנה הזאת מעצמו. לכן רק מי שבפועל אומר אני פועל מתוך מטרה שלא יראו את השמיים, שלא יהיה גשם בזה אולי פוסל. אבל אם בפועלתו נוצרה תוצאה כזאת שהסוכה מעובה הדבר מותר.

מה מטרת העראיות, המטרה היא החומר עצמו, להיות פשוט. או המטרה היא לפתוח את עצמך כלפי מעלה. החומר הוא העיקר, היינו המעשים החיצוניים, או התוצאה בפועל, ההרגשה בפועל, החומרים רק עוזרים להגיע לשמיים.

מי שסובר שהכוכבים הם סימן, העיקר העבודה שהאדם יהיה פשוט, לא התוצאה של השמים, ומי שסובר שהעיקר זה הכוכבים והגשם לשי' העיקר הפשיטות של החומר להגיע לתוצאה של קשר לשמיים.

נסיים בסיפור של ר' נחמן מתי פעם אחרונה הסתכלת לשמיים.

הסכך הכוכבים מה שבניהם.

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כב עמוד א-ב

משנה. סוכה המדובללת, ושצילתה מרובה מחמתה - כשרה. המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה - כשרה. גמ' … מעובה כמין בית. תנו רבנן: המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה - כשרה. אין כוכבי חמה נראין מתוכה, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.

טעם הדבר- חישבו האם ראיית הכוכבים זה סימן או סיבה? חישבו מה הטעם שצריך את הכוכבים?

פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תרלא ס״ק ב

ויראה דלכתחלה שיהא כוכבים נראים מתוכו אפשר די בכל הסוכה במקום אחד סגי, שיזכור מי ברא אלה ולהיות גר בארץ, כמו שכתוב [תהלים ח, ד] ירח וכוכבים אשר כוננת

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות

רש״י מסכת ברכות דף לד עמוד ב

חלונות - שגורמין לו שיכוין לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע.

לבוש אורח חיים סימן תרלא סעיף ג

וצריך לכתחלה שלא יעשה כיסויה עב מאוד, אלא כדי שיהיו הכוכבים הגדולים נראים מתוכה, שכן הוא משמעות לשון סוכה הנאמר בתורה שסתם סכך דרכו להיות כן, אבל בדיעבד אפילו מעובה כמין בית כשרה, דמכל מקום שם סוכה עליו, במה דברים אמורים כשהיא באופן שאין הכוכבים נראין מתוכה אבל המטר יכול לירד לתוכה, שאע״ג שאין הכוכבים נראים כיון שיכול המטר לירד לתוכה שם סוכה מיקרי, אבל אם היא מעובה כמין בית ממש עד שאין המטר יכול לירד לתוכה פסולה, שאין זה שם סוכה עליו אלא כבית מקורה, ויש מכשירין, ויש להחמיר.

ירידת גשמים- חישבו לפי החקירה לעיל, האם אפשר להכשיר סוכה מעובה ירידת גשמים? עי' בחידושו של ר״ת

רא״ש מסכת סוכה פרק א סימן יב

ת״ר סוכת נכרים נשים בהמה כותים סוכה מ״מ כשרה ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה אמר רב חסדא והוא שעשאה לצל להתלונן תחתיה מחורב וממטר. אבל לצניעותא בעלמא אין שם סוכה עליה. ורבינו תם פי' שעשאה לצל ולא מעובה להגן מן המטר …

הגהות מיימוניות הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה ט

ור״ת פירש והוא שעשוי לצל ולא מעובה להגן מן הגשמים שזו פסולה דאי כשרה אמאי התירו לצאת מן הסוכה משתסרח המקפה יכסנה יפה יפה ולא תסרח מקפתו ועוד אמאי אמר פרק הישן ובפ״ק דתענית דגשמים בחג סימן קללה הוא. והא דתנן המעובה כמין בית כשירה צ״ל שאין מצלת מן הגשמים שלבסוף יורדין דרך הגג ומעשה שסיכך ה״ר שמעון גיסו של ר״ת בנסרים שאין בהן ד' טפחים ועשה סוכה יפה מאד כעין כיפה ותקוע במסמרות ופסלה ר״ת משום דמצלת מן הגשמים …

סוכת אטוארפן- חישבו מה הדין בהמצאה בה אין גשם אבל רואים את הכוכבים.

שו״ת שבט הלוי חלק ז סימן ס

יסלח כבודו על איחור מכתבי, וגם הפעם רק בקיצור בדברים שרשים כדרכי, כי שאול אני לרבים, כ״ת בקונטרסו נו״נ באורך בדברי ר״ת הידועים דסוכה המעובה עד שאין גשמים יורדים לתוכה פסולה, והשו״ע סי' תרל״א העתיק רק לשון המשנה סוכה כ״ב דמעובה כמו בית עד שאין כוכבים נראים, ולא העתיק דין דר״ת לא להקל ולא להחמיר, ועיין לשון הטור סי' תרל״א ותרל״ה, ובשני מקומות דבריו נוטים יותר דלא ס״ל כר״ת דיעבד לפסול, וגם סתימת השו״ע סי' תרל״א נראה יותר להקל … דכדאים השו״ע והרמ״א ששתק לו, ודעת הטור שנראה יותר להקל [ודלא כב״ח ופמ״ג] לסמוך עליהם, וכדעת אותם גדולים שהלכה נוטה להקל …

והגם דכבודו נוטה דגם סכך המעובה לר״ת פסול מה״ת כמו שנסרים קבועים פסולים מה״ת ונו״נ בזה כדת של תורה, לא ראיתי הכרח מוכרח בזה בלשונות הפוסקים והראשונים שלפנינו, די״ל דוקא דרך קביעות פוסל ר״ת מה״ת כמו בנסרים עי' תוס' ריש סוכה, ועיין ט״ז סי' תרל״ה ס״ק ב' כ' בפשיטות דפסול גשמים לר״ת רק דרבנן, ועיין בפמ״ג שם הרגיש מתוס' ריש סוכה והניח בצ״ע ולא הכריע, ובמ״ז סוס״י תרכ״ט כ' הפמ״ג בגשמים יש פוסלים ויש מכשירים … סו״ד לא ראיתי סבה לחלוק על הגאון משנה ברורה לברך בשעת הדחק במעובה שאין גשמים יכולים לירד, וע״ע בשו״ת שבט הלוי ח״ד סי' נ״ז. ובעיקר ההמצאה שכ' כ״ת בעניי אני נוטה שלא לעשות כן ופשיטא דעכ״פ לכתחילה עלינו למשוך מזה להתחכם נגד פשטות מציאות המצוה, היות שאני כותב זה בימים שלפני פסח קשה עלי להאריך עוד בזה.

תשובות והנהגות כרך ב סימן שי

שאלה: בענין סוכת עראי שהמציאו שהסכך מנסרים דקים באופן שאין גשמים יורדים

תשובה (במכתב). שמעתי דבריך בענין סוכת עראי שהמציאו באנטוורפן (עשוי כמין מרזבים דקים קטנים זע״ז עם חללים מהצד לראות הכוכבים), רק אין גשמים יורדים בתוכה, ולדבריך כמה גאוני הוראה, מכשירים גם לכתחילה הסוכה, ותמהת שבשמי פורסם שאסור.

והנה לא לדידי ולדכוותי להכריע, רק אבאר שורש הדברים, שיש להסתפק בסברת רבינו תם שפוסל סוכה שאין גשמים יורדים בתוכה, דאם טעמו לפסול משום דהוה כעין בית, א״כ בסוכה זו יש להכשיר. דכי האי גוונא אינו "כעין בית", דמה שאין גשמים יורדים אינו משום שהסכך מעובה "כעין בית", אלא עשוי מנסרים דקים אלא שעומדים באופן שמונע ירידת גשמים, וכן אם טעם הפסול לר״ת דהוי כקבע משום דמעובה כעין בית עושה קבע, א״כ בזה שאינו כעין בית לא חשיב קבע, אבל אי נימא דהגדר שסוכה משמעותה עראי שנאמר מפסולת גורן ויקב דעראי, וכ״מ בשו״ת מהר״ח א״ז (סימן קצ״ג), וקבע רבינו תם שיעור עראי עד שאפילו גשמים יורדים. ובלאו הכי חסר בשיעור עראי שצריך לסוכה, ואם כן כאן לא מספיק עראי, שאין גשמים יורדים וחסר בעראי ופסול, ולדעתי קשה להכריע בספק זה …

אמנם כעת אני שומע מכת״ר דבר חדש, שגשמים יורדים לסוכה באלכסון לעתים, וכה״ג פשיטא דכשר גם לכתחילה, …

כוונת העיבוי- עי' בדיון שמביא הרב אלישיב.

קובץ תשובות הרב אלישיב חלק א סימן סא

והנה בנידון דידן כשמכסה את הסוכה הרי כוונתו לא רק לשם צל אלא גם להגן מן הגשמים, ובשו״ע הרב סי' תרכ״ו כתוב "אין אדם יוצא י״ח אלא בסוכה שאינה עשוי' אלא לצל בלבד, אבל אם היא עשויה גם לדירה לדור בה בקביעות ולא להסתופף בצלה בלבד - או שהיא עשוי' גם למחסה ולמסתור מזרם וממטר כל שאינה עשוי' לצל בלבד אין זו סוכה אלא בית".

אכן ברא״ש פ״ק דסוכה מבואר דאין בזה חסרון גם אם מכוון לשניהם וזל״ש אות י״ב "אר״ח והוא שעשאה לצל להתלונן תחתי' מחורב וממטר אבל לצניעותא בעלמא אין שם סוכה עלי'" וכ״ה ברבינו ירוחם נתיב ח' ח״א "שעשויה לצל שמסוככת יפה בענין שניכר שעשוי' להגן מחורב וממטר" ובהג״מ פ״ה דסוכה דריב״א כתב "סתם סוכת רועים עשוי' להגן מן החמה ומן הגשמים" ובמחצה״ש תר״מ סק״ו "בעת שתיסגור הדלתות יתכוון בסגירה לשם צל" אף דבע״כ כוונתו להצילו מן הגשמים,

וע״כ צ״ל בכוונת שו״ע הרב דאם סיכך הסיכוך עבה עד שהוא מגין מחדירת גשם והוא כיון בשעת הסיכוך לא רק לשם צל אלא גם למניעת גשמים הרי יש חסרון בכוונת הסיכוך שזה הסיכוך לשם דירת קבע, ונ״מ שאפי' אם אח״כ יסיר חלק העליון מעובי הסכך לא יתכשר סוכתו דיש כאן פסול בהנחת הסכך, אבל אם עצם הסיכוך הוא עראי ואינו דומה כלל לבית רשאי לכוון לשני הדברים יחד גם לצל וגם להגן מפני זרם הגשם.

סיפורי ר' נחמן מברסלב.

מסופר על רבי נחמן זצ״ל שנסע יחד עם משמשו רבי חייקל, ורבינו כהרגלו היה בדביקות נפלאה, אך למשמשו נדמה היה שרבינו מתנמנם. בהמשך הנסיעה, שם לב רבי חייקל לביתו של מקורב לרבינו ז״ל, ועל כן הורה לבעל העגלה לנטותה לעבר ביתו של זה המקורב. רבינו, כהרגלו, לא התעקש שלא לעצור ועשה עצמו כאילו איננו יודע מהנעשה. ירד רבינו מן העגלה יחד עם רבי חייקל ונכנס לבית המקורב הנ״ל.

שנכנס רבינו הקדוש לביתו של זה המקורב, נמלא בעל הבית פליאה רבה על ביקורו המפתיע של הרבא הקדוש. מיד נפנה אליו רבי חייקל ושאל אותו: " הַאִם יֵשׁ לְךָ מְעַט יַי״שׁ אוֹ מִינֵי מְתִיקָה לְכִבּוּד?".

בעל הבית שהיה עני מרוד השיב שאין לו, מיד שלחו רבי חייקל שיניח למשכון דבר מה מביתו על מנת לקנות כיבוד. בעל הבית לא היסס ולקח בידיו את מנורת השבת של אשתו וקנה במקומה משקה ומטעמים בעבור האורח החשוב שהגיע זה עתה לביתו.

משחזר, מילא את כוסו של הרבא, ובין כך עברו ילדיו של בעל הבית כשהם לבושי סחבות וגרביים קרועות לרגליהם הדקות. רבי חייקל ניסה לרמוז לרבינו שיברך את בעל הבית בשפע, אך לעומתו עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז״ל: "אֲנִי אֵין לִי שֶׁפַע בִּשְׁבִילוֹ, רַק אִם תִּרְצֶה, אַתָּה תִּתֶּן לוֹ שֶׁפַע"!

עָנָה וְאָמַר: "רַבִּי, מִתְיָרֵא אֲנִי מִכֶּם אוּלַי תִּרְגְּזוּ עָלַי בִּשְׁבִיל זֶה וְתֹאמְרוּ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁחַייקְל יָמוּת, חַס וְשָׁלוֹם"! אך רבינו השיב לו בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים: "אַל תִּירָא!".

ושָׁם בַּבַּיִת היה כְּלִי עִם מַיִם, וְשָׁפַךְ רַבִּי חַייקְל אֶת הַכְּלִי הַנַּ״ל בְּאֶמְצַע הַבַּיִת, וְלָקַח מערוך ועשה עצמו מחלִיק אֶת הַמַּיִם וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "שֶׁפַע לְמִזְרָח! שֶׁפַע לְמַעֲרָב! שֶׁפַע לְדָרוֹם, שֶׁפַע לְצָפוֹן". טיפות של מים התעופפו להן לכל עבר ומשראה זאת רבינו הזדרז וְהִגְבִּיהַּ אֶת הַקַאפְטִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר אֵלָיו: "חַייקְל, לִי לֹא תִּתֵּן שֶׁפַע"!

והנה, הביקור הסתיים ורבינו ומשמשו נפנו חזרה לדרכם. לאחר תקופה מסוימת חבורת ערלים הובילו לעירו של זה העני, משאות שונים ומגוונים. בדרכם עצרו בדרכו של בעל הבית הנ״ל ושאלו אותו אם יש לו י״ש או עוגות למכור להם. ענה ואמר להם, כהרגלו בקודש, שאין לו דבר להציע להם.

הציעה לו החבורה שהם שיַּלְווּ לוֹ סכום כסף על מנת לקנות בעיר את כָּל הַנִּצְרָךְ, וּכְשֶׁיִּסְעוּ בַּחֲזָרָה יִקְנוּ מִמֶּנּוּ; וּמִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה הִתְחִילוּ לַעֲמֹד אֶצְלוֹ וְקָנוּ מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁהָיוּ צְרִיכִים, וְהִתְחִיל לִהְיוֹת בַּעַל שֶׁפַע;

בבוא העת גדלו עסקיו של זה בעל הבית, והחל הוא לנוע ממקום למקום. יום אחד הגיע למקום בו ישב רבינו ז״ל, ובין כך ובין כך פנה לבית רבינו לקבל ממנו שלום.

אך, לא כבראשונה, הפעם הָיָה טָרוּד וּבָהוּל, שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי לִכְנֹס אֶל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה מֵחֲמַת שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִמְכֹּר הַסְּחוֹרָה וְגַם לִקְנוֹת וְלַעֲשֹוֹת חֶשְׁבּוֹנוֹת, וּמִתּוֹךְ-כָּךְ נמָנַע מִלִּכְנֹס אֶל רַבֵּנוּ ז״ל, כִּי נִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יַתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ וִיבַטֵּל זְמַנּוֹ.

פַּעַם-אַחַת כְּשֶׁהָיָה יָרִיד בִּבְּרַסְלֶב, וְרָץ בִּמְהִירוּת אֶל הַשּׁוּק לִקְנוֹת וְלִמְכֹּר, וְחַלּוֹנוֹת רַבֵּנוּ ז״ל הָיוּ פונים לכיוון הַשּׁוּק, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ היה מוכרח לעבור דֶרֶךְ שָׁם, וּבְתוֹךְ-כָּךְ ניסה לרוץ ולַעֲבֹר לַשּׁוּק שֶׁלא יִרְאֵהוּ. רבינו בחוכמתו דפק באצבעו על החלון וקרא אותו שיכנס אליו, ומסתמא אין זה שייך שלא ייכנס אליו אחרי שנקרא אליו.

וּכְשֶׁבָּא אֶל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה:

"הִסְתַּכַּלְתָּ הַיּוֹם אֶל הַשָּׁמַיִם"?

והשיב לרבינו שלֹא. קָרָא אוֹתוֹ רַבֵּנוּ ז״ל לעבר הַחַלּוֹן ואמר לוֹ: "הַבֵּט בַּחַלּוֹן וְתֹאמַר לִי, מָה אַתָּה רוֹאֶה?".

"אֲנִי רוֹאֶה עֲגָלוֹת וְסוּסִים וַאֲנָשִׁים רָצִים הֵנָּה וָהֵנָּה". עָנָה רַבֵּנוּ ז״ל וְאָמַר לוֹ: "אַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה יִהְיֶה יָרִיד אַחֵר לְגַמְרֵי; זֶה הַכֹּל שֶׁאתָּה רוֹאֶה לֹא יִהְיֶה עוֹד, רַק סוּסִים אֲחֵרִים וַעֲגָלוֹת וּסְחוֹרוֹת וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים. וְגַם אֲנִי לֹא אֶהְיֶה וְגַם אַתָּה לֹא תִהְיֶה. וְהַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ: 'מָה אַתָּה כָּל-כָּךְ בָּהוּל וּמֻטְרָד שֶׁאֵין לְךָ אֲפִלּוּ זְמַן לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם?"

גדר הכוכבים- עי' במח' הראשונים מה הגדר של כוכבים שצריך.

ר״ן (על הרי״ף) מסכת סוכה דף י עמוד ב

מיהו בירושלמי משמע דלכתחלה צריך שיהו כוכבי חמה נראין מתוכה דגרסינן התם הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראין מתוכה רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו פירוש מלישנא דמתניתין דייק לה דקתני אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה

רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה כא

דרך הסכוך להיות קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים, היתה מעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה …

כסף משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה כא

ומפרש רבינו כוכבי חמה כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה לפי שמתוך גודלם נראים ביום:

טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלא

וצריך שלא יעשה כסוייה עב מאוד כדי שיהו הכוכבים וניצוצי השמש נראין מתוכה אבל בדיעבד אפילו מעובה כמין בית כשירה

בית יוסף אורח חיים סימן תרלא

אבל רבינו שכתב כדי שיהיו הכוכבים וניצוצי השמש נראין מתוכה נראה שהוא מפרש דהא דתנן אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה דמשמע דצריך שיראו מיירי בכוכבי לילה …

להסתכל בשמים- עי' בגמ' ברכות שצריך להתפלל בבית עם חלונות

ראיית השמיים מנתקת אותנו מהחומריות מהשפע הגשמי בדיוק כמו הסיפור של ר' נחמן

ראיית השמיים מביאה לנו כוחות חדשים, זה בדיוק המציאות של אחרי החגים, צריך לראות דברים חדשים לשנות את המבט, לראות רחוק.

גדר הכוכבים-

חדושי הריטב״א מסכת סוכה דף כב עמוד ב

תנו רבנן אין הכוכבים נראין מתוכה כשרה אין כוכבי חמה דהיינו ניצוצות השמש נראין מתוכה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, וכן הלכה, ובירושלמי אמרו שלכתחילה צריך שיהיו כוכבי חמה נראה מתוכה.

כוכבים שנראים רק במקום אחד- האם כשאין כוכבים זה פסול, או שזה רק הכשר לכלל הסוכה עי' בפמ״ג סק״ב והביכורי יעקב פליג והתיר ועי' במועדים וזמנים ח״ח ליקוטי הערות לסי' צו' שגם כ' להתיר.

סוכה שאין גשמים יורדים- עי' במח' רא״ש ור״ת ועי' הג' מיי'

הערות הגרי״ש אלישיב מסכת סוכה דף כב עמוד ב

סוכה שאין הגשמים יכולים לירד לתוכה

שם. שיטת ר״ת דכל שאין הגשמים יכולים ליכנס פסולה בדיעבד, וכתב הטור (תרל״א) לדייק מדברי אביו הרא״ש מזה שבסוגיין שאיירי לגבי שיעור עובי הסכך לא הביא דעת ר״ת שצריך שיוכלו הגשמים ליכנס, מוכח דלא ס״ל כן לדינא אלא לא איכפ״ל שאין הגשמים נכנסים וכשרה, והקשו הנו״כ שם (עי' ב״ח) הא הרא״ש הביא לר״ת לעיל (ח' ע״ב) לגבי סוכת גנב״ך, דאיתא התם 'ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה' והביא הרא״ש את דעת ר״ת שביאר דכהלכתה היינו שלא תהי' מעובה כ״כ שאין הגשמים נכנסים לתוכה, ובכה״ג אם הי' סוכה שעשאה ישראל א״כ כיון שעשאה לשם צל די לן בזה שיוריד קצת מהסכך עד שיוכלו גשמים ליכנס לתוכה אבל הני כיון דעשאום גנב״ך אי הוה מסוכך כ״כ שאין הגשמים נכנסים לתוכה הרי ראי' שעשאוהו לבית ולא לצל עראי ומשו״ה פסול וצריך לסלק את כל הסכך ולסכך מחדש בשיעור הראוי, הרי מדהביא הרא״ש דבריו משמע דס״ל כן ומה דייק הטור כאן להיפך, ולכאו' נראה לתרץ בפשטות דמזה שהביא הרא״ש את דעת ר״ת שם אין להוכיח דס״ל כוותי' בדינא דסיכך בסכך עבה כ״כ שפסול, אלא הרא״ש רצה בזה רק שבסוכת גנב״ך מזה שזה מסוכך כ״כ עבה שאין הגשמים נכנסים לתוכה ראי' שלא סיככו לשם צל אלא לשם בית וזה פסול לכו״ע, ורק הביא כל דבריו של ר״ת שמזה יוצא שבגנב״ך ודאי סיככו לבית ומשו״ה פסול אבל אנן אי נסכך לשם צל בסכך עבה ודאי שכשר וכמו שהוכיח הטור מכאן.

שם. והנה ר״ת הוכיח משנתו משני מקומות, א. מהא דתנן לקמן (כ״ח ע״ב) ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה, ואי יכול לעשות סוכה שלא יכנסו גשמים לתוכה א״כ מאי האי שיעורא הא יכול לעשות שלא יכנסו גשמים כלל ויעשה שיעור כזה, ולכאו' קשה לדבריו דהרי הלכה היא דסוכה עני' כשרה, והיינו מדולל ממש ואין שום ענין לכתחילה לעשות סכך יותר מעובה, ולדבריו אה״נ שלא צריך לעשות שלא יכנסו גשמים ופסול בכה״ג, מ״מ שיהי' דין שיעשה מה שיותר עבה שמה שפחות יכנסו גשמים ומה שיעור דאמרו עד שתסרח המקפה ומשמע דבכל סוכה זה השיעור והא בסוכה עני' שיסכך יותר שלא יוכלו הגשמים ליכנס בקל אלא ודאי שאין דין כזה ואדרבא מה שיותר עראי עדיף, א״כ מה כתב להוכיח דבאין גשמים נכנסים פסול לעולם נימא דכשר רק אין דין אפילו לכתחילה לסכך בהא ולהיפך מצינו משו״ה כתבו השיעור דעד שתסרח המקפה, ואה״נ הרא״ש יתרץ כן לראיית ר״ת.

ב עוד כתב הר״ת להוכיח דבריו וכבר כ' בזה התוס' ריש מסכתין (ב' ע״א ד״ה כי עביד) דהנה עוד תנן שם מלה״ד לעבד שבא למזוג וכו', והיינו שגשמים בחג סימן קללה הוא, ואי נימא דאפשר לסכך בגוונא דגשמים לא יוכלו ליכנס לתוכה א״כ למה הוה סימן קללה הא אפשר לעשות הסוכה שיוכל לישאר בתוכה, אלא ודאי שפסול בכה״ג, והנה הט״ז (תרל״ה סק״ב) הקשה לדעת ר״ת דהחוטט בגדיש אם יש שם חלל טפח כשרה, והרי בגדיש אין הגשמים יכולים ליכנס שם (עי' בלבושי שרד שם שמסבירו) וחזינן דכשרה, ותירץ דודאי לר״ת הפסול הוה רק מדרבנן ומפני שנראה כבית דמעובה כ״כ וגדיש כיון שאינו נראה כבית אפילו שאין הגשמים יכולים ליכנס שם כשרה, והיינו דאי לר״ת הפסול הי' מה״ת לא הי' שייך לחלק חילוק זה, וכבר הקשה עליו הפמ״ג שם דמתוס' ריש סוכה (שם) מוכח דהפסול מה שאין הגשמים נכנסים הוה משום דלא הוה עראי, והיינו דהתם איירי לגבי סברת רבא דלמעלה מכ' פסולה משום דדירת עראי בעינן וביארה הגמ' דראוי לעראי בעינן ומשו״ה גם בעשה מחיצות ברזל פחות מכ' כשרה דהרי ראוי לעראי, והק' התוס' שם דא״כ גם בקבע הסכך במסמרים שלא יוכלו גשמים ליכנס לתוכה יוכשר דהרי ראוי לעראי, ותי' התוס' דבסכך בעינן עראי ממש וכל הגמ' שראוי מהני היינו לגבי הדפנות, הרי דחזינא מדברי התוס' דמה שאין גשמים יכולים ליכנס דפסול הוה משום דחסר בעראי ולא משום גזירה דנראה כבית, ולפי״ז נראה לתרץ הראי' מהא דהוה סימן קללה, דלעולם אפשר לסכך גם באין גשמים נכנסים לתוכה אבל כיון דבכה״ג הוה יותר קבע מאשר בלא זה א״כ ודאי דלכתחילה עדיף בסיכוך יותר עראי וכיון דלכתחילה צריך לסכך בזה א״כ כבר הוה סימן קללה. (ועי' קובץ תשובות ח״א סימן ס״א).

פסיקת הלכה- עי' בטור ובביאור דבריו על בב״י

להביא דיון נפרד לגבי גשמים ודיון נפרד לגבי הצורך דווקא בראיית כוכבים רגילים או כוכבי חמה.

טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלא

וצריך שלא יעשה כסוייה עב מאוד כדי שיהו ג) הכוכבים וניצוצי השמש נראין מתוכה אבל בדיעבד אפילו מעובה כמין בית כשירה ור״ת פסק שאם עשאה עבה מאוד שאין המטר יכול לירד בה פסולה אף על גב דב״ה מכשירין מעובה כמין בית היינו דווקא שאין כוכבים וחמה נראה מתוכה אבל כשאינו יכול להמטיר בתוכה פסולה אפילו לב״ה וא״א ז״ל לא הביא דבריו בפסקיו היה כסויה דק מאד שיש בה אויר הרבה ד) אלא שאין ג״ט במקום אחד ובין הכל צילתה מרובה מחמתה כשירה:

בית יוסף אורח חיים סימן תרלא

ומ״ש רבינו שהרא״ש לא הביא דבריו בפסקיו. היינו לומר שלא הביאם במקום שהיה לו להביאם דהיינו בפרק הישן אמתניתין דהמעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה:

האם הכוכבים הם סיבה או סימן.

מאור ושמש, יום א' דסוכות:

"ועל ידי שהאדם יושב בסוכה בצילא דמהימנותא - יכול להמשיך על עצמו קדושה ודביקות על כל השנה. ומפני זה צריך שיוכל לראות הכוכבים בעד הסכך )סוכה כב ב(, שכוכבים הם התנוצצות החסדים שמאירים דרך לבושים, וכוכב גימטריא כ״ו כ״ב, מנין הוי״ה וכ״ב אותיות התורה, לרמוז שאף שהשם מסתתר בלבושים וצמצומים - אף על פי כן יוכל אדם למצוא התגלות הוי״ה בכל הכ״ב אותיות התורה. וגם סוכה הוא לשון הבטה ]כמו שהכל סוכין ביפיה )ילקוט נח סב([, שעל ידי הסוכה אדם יכול להביט ולהשיג האור הגדול. ובכל שבעת ימי הסוכות האור מתגלה בכל יום ויום יותר, עד שיוכלו המבקשים את ה' להדבק בשמיני עצרת באור השם יתברך בדביקות נפלא, על ידי שנתקדשו ונטהרו מעט מעט

שפת אמת, פרשת לך לך תרמ״ו: "רק שכן הי' רצונו ית' שע״י העבודה תוך הטבע יזכו הצדיקים לעלות למעלה מן המזל. וכן הוא מדת כל הצדיקים וכללות בנ״י שנאמר עליהם אין מזל לישראל ואעפ״כ צריכין לזכות לזה ע״י הקדמת העבודה בתוך הטבע והמזל. אח״כ ויוציא אותו החוצה. וכן הוא הענין בתחלת השנה בימי הדין והמשפט ובנ״י זוכין אח״כ לעלות למעלה מהטבע וזה חג הסוכות לומר איך שנעשה המשפט עפ״י הטבע והמזל אח״כ ויוציא החוצה שהוא הסוכה רמז לדבר ספור הכוכבים ובסוכה המצוה להיות כוכבים נראין מתוכה ורמז הענין הוא כמשחז״ל שנמשלו לכוכבים שנראים קטנים בעוה״ז ולמעלה כל כוכב גדול מכל העולם. וכמו כן ההארה שיכולין להרגיש בעוה״ז כ״א משורש נשמתו שלמעלה. מעט הוא. אבל למעלה הוא רב מאוד. וכל המשפט שנעשה בר״ה לחדש העולם וכן בכל יום שהקב״ה מחדש בטובו מעשי בראשית הוא כדי לברר בחירת בנ״י וכן הוא סדר הברכות יוצר אור אח״כ אהבה רבה שנתברר בכל יום למעלה חיבת בנ״י. וכמו שבנ״י מעידין בכל יום על הבורא י״ת ומיחדים שמו הקדוש בעוה״ז כי למעלה אין צריך עדות שהכל יודעין שהקב״ה השליט בעולמות כולם רק בזה העלמא דשיקרא צריכין להעיד עליו וע״ז נשתלחו בנ״י לעוה״ז. וכמו כן הקדוש ברוך הוא למעלה מעיד כביכול על בנ״י כי למטה א״צ עדות ומי זוכר להקב״ה בעוה״ז לבד בנ״י שמברכין מאה ברכות בכל יום ומיחדים שמו ערב ובוקר. רק למעלה שכולם עובדי ה' שם מעיד הבורא ית' כי חביב לפניו עבודת בני ישראל בעוה״ז יותר מעבודת צבא מרום ועל זה כתיב שמועה טובה מארץ מרחק"

שיטת חב״ד

הרבי הרחיב על כך בשיחת ליל ד' דחג הסכות תש״נ (תו״מ תש״ן, עמ' 164. בלתי מוגה): "ידוע מנהג כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, ומנהג אביו הרבי נ״ע (שהיה בנו יחידו) – שהיו מרבים בסכך, והדגישו הדבר גם באמירה בדיבור – על דרך שמצינו בעשיית הבשמים לקטורת "כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים" – שהיו אומרים שיוסיפו עוד סכך ועוד סכך, מבלי לדאוג לכך שצריך שיהיו הכוכבים נראים מתוכה.

[ובוודאי מצאו עצה שיוכלו גם לראות הכוכבים, ובפשטות – על ידי זה שלוקחים 'מקל' ותוחבים אותו בעובי הסכך, וככל שירבה הסכך יעשה בו נקב קטן על כל פנים שדרכו יוכל לראות הכוכבים]".

בהמשך השיחה ביאר הרבי את משמעות המנהג בעבודה, להלן תמצית הדברים:

סכך הסוכה מורה על עננים – "ענני הכבוד" שהגנו על בני ישראל במדבר. עננים נוצרים כתוצאה מכך ש״אד יעלה מן הארץ", ואז הענן חוזר ומשפיע מטר על הארץ – "והשקה את כל פני האדמה".

ובעבודת האדם:

"אד יעלה מן הארץ" זוהי עבודת התשובה הנמשכת במהלך חודש אלול ובתחילת חודש תשרי, שתוכנה הוא "יעלה מן הארץ" – עלייה מן החומריות והארציות, בירור חלקו בעולם הזה התחתון.

עבודת התשובה פועלת "והשקה את כל פני האדמה" – גילוי והמשכה בכל סדר השתלשלות. וזהו תוכנו של סכך הסוכה – גילוי והמשכה הנפעל על ידי עבודת התשובה.

לפי זה, ריבוי והוספה בסכך מורה על כך שעבודת התשובה נעשתה כדבעי והגילוי וההמשכה שנפעלו על ידה הינם שלימים בתכלית השלימות.

שפת אמת בראשית פרשת לך לך שנה תרמו

וכן הוא הענין בתחלת השנה בימי הדין והמשפט ובנ״י זוכין אח״כ לעלות למעלה מהטבע וזה חג הסוכות לומר איך שנעשה המשפט עפ״י הטבע והמזל אח״כ ויוציא החוצה שהוא הסוכה רמז לדבר ספור הכוכבים ובסוכה המצוה להיות כוכבים נראין מתוכה ורמז הענין הוא כמשחז״ל שנמשלו לכוכבים שנראים קטנים בעוה״ז ולמעלה כל כוכב גדול מכל העולם. וכמו כן ההארה שיכולין להרגיש בעוה״ז כ״א משורש נשמתו שלמעלה. מעט הוא. אבל למעלה הוא רב מאוד. וכל המשפט שנעשה בר״ה לחדש העולם וכן בכל יום שהקב״ה מחדש בטובו מעשי בראשית הוא כדי לברר בחירת בנ״י וכן הוא סדר הברכות יוצר אור אח״כ אהבה רבה שנתברר בכל יום למעלה חיבת בנ״י.

צ״ב בלשון מחזור ויטרי- משמע מדבריו שיש מציאות של סכך שאין כוכבים נראים ובכ״ז כשר לשי' ב״ש. משמע לשי' כוכבים זאת לא המטרה, זה רק סימן למהות של הסכך.

קובץ שיטות קמאי מסכת סוכה דף כב עמוד ב

סוכה המעובה כמין בית אף על פי שאין [הכוכבים] נראין מתוכה כשירה. פי' המעובה שסכך שלה עב מאד. ת״ר אין הכוכבים נראין מתוכה כשירה. אין כוכבי חמה נראין מתוכה. ב״ש פוסלין. וב״ה מכשירין. פי' כוכבי חמה. כשהחמה זורחת עליה. ואין זהרורי חמה נראין מתוכה אין זו דומה לסוכה. אליב' דב״ש וב״ה מכשירין. אבל אם סיכוכה עבה הרבה שאין הכוכבים נראין מתוכה. כשירה אפילו לב״ש. וי״ל אף על פי שב״ה מכשירין דיעבד. מיהו לכתחילה בעי שיהו כוכבי [חמה] נראין מתוכה. לפיכך יש להחמיר לעשות לכתחילה הסיכוך שיהו כוכבי חמה נראין מתוכה.

[מחזור ויטרי סימן שנ״ט] [ראב״ן].

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שם שמים על החגיגה והסוכה

בס״ד

שם שמים על החגיגה והסוכה

הקדמה

מצוות הסוכה היא ייחודית בין המצוות שאותם אנו מצווים לקיים. כמו במצוות אחרות אנו חייבים לקיים אותה עם חפץ מסוים. עשיית החפץ לכשעצמו אינה מצווה, המצווה היא לעשות מעשה באותו חפץ. אין מצווה לכתוב מזוזה, יש מצווה לקחת מזוזה כתובה כהלכה, ולקבוע אותה בפתחי בתינו, אין מצווה לעשות תפילין, יש מצווה לקחת תפילין שנכתבו ונעשו בצורה מסוימת ולקשור אותם על ידינו ולהניחם בין עינינו, אין מצווה לאפות מצה, יש מצווה לקחת מצה שנאפתה כהלכה ולאכול אותו בליל חמשה עשה בחודש ניסן, כך גם לכאורה במצוות סוכה, אין מצווה לעשות סוכה, יש מצווה לדור בסוכה שבעה ימים, החל מליל חמשה עשר לחודש תשרי.

המשמעות של הבחנה זו היא שאין מברכים על עשיית חפצי המצווה הללו את ברכת המצוות, וכך נאמר בגמרא (סוכה מו, א): "העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו וכו', נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". הגמרא אפוא קובעת במפורש שאין מצווה בעשיית סוכה, ועל כן מובן שאין מברכים את ברכת המצוות על עשייתה. אמנם יש לדון מדוע יברכו על עשייתה ברכת שהחיינו.

הגמרא דנה בזה במקום נוסף (מנחות מב, א – ב) ומסיקה שמצווה שעשייתה היא גמר מצוותה מברכים עליה, אבל מצווה שאין עשייתה גמר מצוותה אין מברכים עליה, ועל כן לא מברכים על עשיית תפילין, משום שהמצווה לא מסתיימת בכך, שהרי צריך גם להניח אותם. כך גם ביחס לעשיית הסוכה, אין מברכים עליה, משום שאין עשייתה גמר מצוותה, שהרי צריך עוד לשבת בה.

אלא שלעומת זאת בירושלמי (ברכות פ״ט ה״ג) נאמר אחרת, שמברכים על עשיית חפצי המצוות, וסוכה היא המקור לדין זה:

העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה. לאחרים לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד. מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו. ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו. העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה. לאחר לעשות מזוזה לשמו. כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו וכו' לאחר וכו'. כשהוא לובש אומר על מצות תפילין. העושה ציצית לעצמו אומר וכו' לאחר וכו' נתעטף וכו'.

וכבר הביאו התוספות (סוכה שם ד״ה העושה) את דברי הירושלמי הללו בקיצור דברים. ועליהם כתב הרי״ד בפסקיו (מנחות שם):

ודברים הללו מופלגין הן מתלמודינו, ואין לסמוך עליהן, ואין מברכין אלא על גמר המצוה כדאמרינן בהילכתין.

וכן כתב המאירי (סוכה שם), וכן פסק הרמב״ם (ברכות יא, ח):

כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה.

יש לדייק בדבריהם שלא אמרו שאין בעשיית חפץ המצווה אלא שאין עשייתה גמר מצוותה, כלומר, גם בעשיית החפץ של המצווה יש מצווה, אלא שזהו החלק הראשון של קיומה, והחלק השני הוא המעשה שנצטווינו לעשות באותו חפץ. הגמרא קובעת שאת הברכה צריך לומר על העשייה הסופית של המצווה. לכאורה יש נפקא מינה מהבנה הזאת לשאלה האם יהיה דין של עוסק במצווה שפטור מהמצווה גם בעשיית החפץ של המצווה, ואם יהיה אדם פטור מלקיים מצווה אחרת בשעה שבונה את הסוכה.

ניתן ללמוד זאת גם מדברי תוספות הרי״ד במסכת קידושין (כט, א ד״ה איהי) המתרץ את הקושיא שהקשו הראשונים מדוע הגמרא נדרשת לפסוק כדי לפטור אשה מחובת מילה, הרי זו מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי אין מלים אלא בלילה. השיב על כך הרי״ד שניתן לדאוג לקיום המצווה בלילה – לתאם עם המוהל ולהכין את הסכין וכד', ומשום כך אין זו מצוות עשה שהזמן גרמא ולכן יש צורך בפסוק כדי לפטור ממנה נשים. זה לשונו:

תשובה היכי אמרינן דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הני מילי מצוה דתליא בגופה והיא אינה מצווה אלא לזמן ידוע ולא בכל זמן, אבל מצוה דלא תליא בגופה, כגון למול את בנה, אף על גב דמילת הבן יש לה זמן, נהי דקבוע הזמן לבן הנימול אבל האב שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן, שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו, והלכך אי לאו 'אותו' הוה מחייבינן גם האשה ואין זמן הקבוע, לכן פוטרה דהוה אמינא היא תתעסק בין ביום בין בלילה עד שתמול את בנה בזמנו. אבל הציצית היא מצוה שתלויה על גופו של אדם, ואי הוה מחייבינן האשה היתה מצותה תלויה בזמן הלכך פטורה.

סוף דבריו מגומגם מעט, שהרי בציצית גם כן ניתן לומר שלמרות שזמן קיומה הוא ביום מכל מקום ניתן לקשור אותה בלילה, ומדוע אמר הרי״ד שמצוותה תלויה בזמן. אמנם נראה שכוונתו היא שיש שני תנאים להגדרת המצווה כמצווה שאין הזמן גרמא, והראשון הוא שהמצווה אינה תלויה בגופה של האיש המקיימה, אלא הוא מקיים אותה באחר, ועל כן במילה שמקיים המל את המצווה באדם אחר – בתינוק – מאחר שהמצווה באמת אינה תלויה בזמן שהרי אפשר ואף צריך להכינה קודם לכן, אין זה נחשב כמצוות עשה שהזמן גרמא. אבל בציצית שהאשה מקיימת את המצווה בגופה, הולכים אחר העשייה והקיום בפועל של המצווה ומאחר שהיא תלויה בזמן נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמא.

בהסבר זה ניתן ליישב את מה שאפשר היה להשיב על דבריו מדברי הגמרא (סוכה כח, ב) שהגדירה את מצוות סוכה כמצוות עשה שהזמן גרמא, ולמרות זאת הייתה הווא אמינא שנשים יתחייבו בה, אם משום "תשבו כעין תדורו" – איש ואשתו, או משום שהיה מקום לחייבם בגלל הגזרה שווה חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, ולכן נדרשו להלכה למשה מסיני שפטורות. אלא שעל פי דברי הרי״ד יש מקום לערער על עצם ההנחה שסוכה היא מצוות עשה שהזמן גרמא – שהרי ניתן לבנות את הסוכה גם לפני חג הסוכות, במשך כל השנה, והרי לכל הדעות סוכה שעשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשרה (סוכה ט, א), ואם כן אין זו מצוות עשה שהזמן גרמא. אמנם מאחר שזו מצווה שהאדם מקיים בגופו, מאחר שעיקר העשייה הסופית של המצווה תלויה בזמן נחשבת היא כמצוות עשה שהזמן גרמא.

אלא שעיקר דברי הרי״ד צריכים עיון, מה הטעם שבמצווה שמוטלת על האדם עצמו, גם אם הוא יכול להכין אותה קודם לכן נחשבת המצווה כזמן גרמא, בשונה ממצווה שהוא צריך לעשותה באחר.

מכל מקום ניתן לראות בדברי הרי״ד את היסוד שגם עשיית חפץ המצווה נכללת במצווה, למרות שאין מברכים עליה ברכת המצוות, והחידוש שעולה מדברי הירושלמי שהמקור לכך הוא במצוות סוכה. נראה שבבבלי אינו בהכרח חולק בכך על הירושלמי, אלא על ההנחה שמברכים על עשיית החפץ, אבל גם הוא מודה שיש בזה מצווה.

אדם שעושה מצווה לפעולתו יש משמעות הלכתית כפי שהובא לעיל, ואף יקבל עליה שכר משמים, אלא שחפץ המצווה עצמו אין בו קדושה. כך נאמר בגמרא (מגילה כו, ב):

תנו רבנן: תשמישי מצוה - נזרקין, תשמישי קדושה - נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן.

מתוך דברי המאירי בהסבר דברי הגמרא (וכן נראה מהראשונים שם) עולה שההגדרה של קדושה הוא במה שיש בו "דברי תורה" או שם ה', אבל כל חפץ שמקיימים בו מצווה אין בו קדושה, ולכן לאחר קיום המצווה אין צורך עוד לנהוג בו באופן מיוחד (אם כי ביחס לזריקתו לאשפה הפוסקים כתבו שאין לנהוג בו מנהג ביזיון), וזה לשונו:

תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין, ואלו הן תשמישי מצוה: שופר, סוכה, ולולב וציצית, שישיבת הסוכה ושמיעת קול השופר ונטילת הלולב והבאת הציצית הם הם גופי מצוה, והם עצמם תשמישים של מצוה, ואחר שעבר זמן המצוה ובציצית אחר שהותר הציצית ונפסל נזרקין.

ובהמשך מסביר את עניינם של תשמישי הקדושה:

אבל תשמישי קדושה והוא מה שהוא תשמיש לדברי תורה אף על פי שהוסרה הקדושה ממנה נגנזין. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים ומזוזות ר״ל שקים המיוחדים לגנוז הספרים בתוכם. ויש מפרשים הלוחות שעל הספרים וקנים חלולים שגונזים המזוזות לתוכן, ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפלין ורצועותיהם שהם תשמיש לקציצתן, או משום שאותיות יו״ד ודל״ת מצויירות שם וכן אותו לוח שמניחין ספר תורה עליו והוא הנקרא כאן כורסייא.

נשים לב, לפי דברי המאירי יש הבדל בולט בין תשמיש קדושה לתשמיש מצווה. תשמיש מצווה הוא החפץ שבו מקיימים את המצווה. לעומת זאת תשמיש קדושה אינו החפץ שבו מקיימים את המצווה של הקדושה, תשמיש קדושה אינו תפילין או מזוזה או ספר תורה – הם אינם תשמיש קדושה אלא קדושה בעצמותה. תשמיש קדושה הוא חפץ שמשמש לקדושה, כארון לספר תורה וכד', אע״פ שלא בהכרח מקיימים בו מצווה כלל.

והנה תהה הג״ר יוסף אנגל בגליוני הש״ס שלו (מגילה שם) מדוע הובאו דווקא הדוגמאות הללו לתשמישי מצווה, והשיב שבכולם יש מקום לומר שהם יחשבו כתשמיש קדושה, ולכן הדגישה הגמרא שגם הם נחשבים כתשמישי מצווה, וביחס לסוכה ציין לדברי הגמרא (סוכה ט, א) שחל שם שמים על הסוכה, וביחס ללולב ציין לדברי הריטב״א (סוכה לולב הגזול) שיש בלולב דין של מצווה הבאה בעבירה מדאורייתא משום שדינו כקדשים שבאים לרצות, ולכן יש מקום להניח שמאחר שנחשב כקדשים שמרצים יש לו דין של תשמיש קדושה. ומכל מקום הוא מסיק שבזמן שמקיימים את המצווה בפועל בחפץ יש לו דין של קדושה (רמב״ן שבת כב, א), ורק לאחר קיום המצווה היא מסתלקת וניתן לזרוק את החפץ.

חלות שם שמים על החגיגה

מתוך כך נעיין בדברי הגמרא (סוכה ט, א). הגמרא מסבירה את המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל האם סוכה שעשאה שלא לשם מצווה כשרה, שלדעת בית שמאי היא פסולה, ולדעת בית הלל כשרה. ניתן ללמוד מדברי בית הלל שאם כי גם בעשיית סוכה יש קיום של מצווה, אך אין חיוב לעשות סוכה לשם מצווה, ואם הייתה לו לאדם סוכה שעשאה לצל לנוחותו לכל השנה היא כשרה גם לקיום מצוות סוכה. והנה בית שמאי מנמקים את דבריהם שצריך לעשות את הסוכה לשם מצווה מלימוד מפסוק, ובית הלל לומדים את הפסוק לעניין אחר. עולה מכך שהנחת היסוד היא שאין צריך לעשות סוכה לשם מצווה, ולכן בית שמאי נזקקים ללימוד מפסוק שיחייב זאת ובית הלל שלומדים מהפסוק דין אחר, מסיקים ממילא בלא צורך בנימוק וטעם שאין חובה לעשות את הסוכה לשם מצווה. אכן גם ביחס לשופר לא מצאנו חובה לעשותו לשם מצווה, וכן ביחס למצוות ארבעת המינים לא מצאנו שצריך לקטוף אותם לשם מצווה ואף לאגוד אותם לא נאמר ברמב״ם שצריך לאגוד אותם לשם מצווה דווקא.

מאי טעמא דבית שמאי? אמר קרא חג הסכות שבעת ימים לה' - סוכה העשויה לשם חג בעינן. ובית הלל: ההוא מיבעי ליה לכדרב ששת. דאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה - תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה'. ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' - אף סוכה לה'. - ובית שמאי נמי מיבעי ליה להכי! - אין הכי נמי. אלא מאי טעמייהו דבית שמאי - כתיב קרא אחרינא: חג הסכת תעשה לך שבעת ימים - סוכה העשויה לשם חג בעינן. ובית הלל: ההוא מיבעי ליה לעושין סוכה בחולו של מועד. - ובית שמאי סבירא להו כרבי אליעזר, דאמר: אין עושין סוכה בחולו של מועד.

לא נחלקו בית שמאי בפירוש המילים "סוכות לה'", ולכל הדעות הפסוק מלמד אותנו שבעת קיום המצווה יש לסוכה מעמד מיוחד. רש״י הסביר את הדימוי לחגיגה:

על החגיגה - שלמי חגיגה שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין, דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה, כעבד הנוטל פרס.

חג – חגיגה. המשמעות של דבר שחל עליו שם שמים היא שאסור ליהנות ממנו הנאה שאינה בכלל המצווה. על חג הסוכות נאמר בתורה (ויקרא כג, מא):

וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַה' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ.

אולי למילים הללו התכוון רבי יהודה בן בתירא באומרו שחל שם שמים על החגיגה, וכפי שרש״י הסביר זאת שאסור ליהנות מבשר הקרבן לפני קיום מצוותו בהקטרת האימורין. אלא שלימוד זה לכשעצמו צריך עיון, שהרי כך הדין בכל קרבנות השלמים שאסור לאכול מבשרם לפני הקטרת האימורין, ומה התחדש בחגיגה בעניין זה.

וכתב המאירי (סוכה שם):

כשם שחל שם שמים על החגיגה לאסרה עד לאחר הקרבת אימורין ואף לאחר הקטרה דוקא לבעליו ומשלחן גבוה ליאכל בקדושה כך [חל] על הסוכה.

ועוד כתב רש״י (ביצה ל, ב ד״ה על החגיגה) על כך שחל שם שמים על החגיגה: "שלמי חגיגה ליאסר משהוקדשו."

ויש לעיין בכוונתם, האם דין הסוכה דומה לדין השלמים לפני הקטרת האימורין או שמא דומה דינה למה שזוכים אחר כך לאכול משלחן גבוה, ועל כן מותר ליהנות מהסוכה לשם המצווה ולשבת ולדור בה בשבעת ימי החג.

והנה בגמרא (בבא קמא יב, ב) נאמר שלרבי יוסי שסובר שקדשים קלים ממון בעלים הם וקל וחומר מי שסובר שאינם ממון בעלים, שלאחר שחיטה "כי קזכו משלחן גבוה קזכו", והסביר זאת רש״י (ד״ה אבל לאחר שחיטה): "כי זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה זכו." ועל כן אינו יכול לקדש בו אשה. הקשה על כך הג״ר יוסף אנגל בספר אתוון דאורייתא (כלל ב) מדברי רש״י בתמורה (ח, א ד״ה דאי בבעל מום) שכתב שאם כי ביחס לבכור יש מקום לחלק בין בכור תם שאז זוכה בו הכהן משלחן גבוה לאחר שחיטתו, לבעל מום שאז זוכה בו הכהן מיד, אבל בשלמים של ישראל בחיים אין בהם מעילה משום שממונם הם, והוסיף "אבל גבי שלמים דישראל ליכא למימר ישראל משלחן גבוה זכי."

שם בגמרא הובאה ברייתא בדין שבועת הפיקדון, שנחלקו תנאים בלימוד מהפסוק שנאמר בזה "ומעלה מעל בה'", ולדעת רבי יוסי הגלילי שבה הכתוב לרבות קדשים קלים, ולדעת בן עזאי לרבות שלמים, ואבא יוסי בן דוסאי אמר שכוונתו לבכור בלבד. הגמרא דנה באיזה בכור מדובר, אם תם או בעל מום.

רש״י הסביר שלדעת בן עזאי דווקא בשלמים אפשר לומר שהם ממונו ומשום כך ניתן להתחייב עליהם בשבועת הפיקדון, אבל לא במעשר בהמה (למרות שהוא קדשים קלים), וזה לשונו: "בן עזאי אומר לרבות שלמים – קאתי דודאי הן ממונו, אבל מעשר לא, דאיהו לאו ממונו הוא ולא יכול למוכרו חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום, והכי מפרש בפרק ארבעה אבות נזיקין." על כך אמר אבא יוסי בן דוסאי, שגם את זה צריך לסייג, ולא מדובר בכל שלמים אלא רק בבכור, ומפרש רש״י: "שהפקיד כהן בכורו אצל אחר וכפר ונשבע, אבל שלמים לא היה ממונו הואיל וחיילא עלייהו קדושה שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ומעשר נמי לא הואיל ואינו יכול למוכרו."

ההסבר הפשוט הוא שכדי להתחייב בשבועת הפיקדון צריך שהחפץ המופקד יהיה ממונו של המפקיד, ולפיכך טען בן עזאי שמעשר בהמה אינו ממונו של האדם (למרות שהם קדשים קלים, ולמרות שהבעלים נהנה מהם, שהרי צריך להעלותם לירושלים ולהקריבם ולאוכלם, נחשב הדבר כממון גבוה שממנו זכאי וצריך הבעלים לאכול, אבל אינו ממונו), ולכן אם הפקידו אצל אחר שכפר בו בשבועה אחר כך אינו מתחייב על כפירה זו.

בן עזאי אמר ששלמים נחשבים כממונו של אדם ולכן אם הפקידם אצל אחר שייך בו עניין שבועת הפיקדון. הסברה לכך היא שהרי הוא לא היה חייב להקדישם, ועשה זאת מרצונו וגם יאכל מבשרם, ובוודאי לשיטת רבי יוסי שממון בעלים הם.

אבל אבא יוסי בן דוסאי טען בשמו של בן עזאי שגם שלמים אינם נחשבים לעניין זה של שבועת הפיקדון כממונו של אדם, שהרי מעת שהקדישם חלה עליהם הקדושה וצריך להקריב, וכפי שכתב רש״י הם טעונים סמיכה ונסכים ותנופה וכו', ורק בכור שניתן לכהן נחשב כממונו של האדם. על כך דנה האדם באיזה בכור מדובר, ומסיקה שמדובר בבכור תם שצריך להקריבו. אבל שלמים, כפי שכתב רש״י אין בהם מעילה כשהם חיים, ולכן אם הפקידם נחשבים כממונו וחייב עליהם הנפקד בשבועת הפיקדון, ובבעלי מום בוודאי שלא מדובר שהרי קדושת הגוף כלל לא חלה עליהם. ולכן כתב רש״י שהמצב הזה של השלמים כשהם חיים אינו מאפשר להגדיר אותם כ״משלחן גבוה זכו" דהיינו שבאמת הם ממון גבוה ורק משלחנו של ה' זוכה בהם הבעלים, אלא הם עדיין חשובים כממון ישראל (למרות שהקדישו אותם) לעניין זה ולכן התרבו לחיוב בשבועת הפיקדון.

ברור אפוא שאין כל קושיא וסתירה בדברי רש״י, שכן רש״י בתמורה מדבר על דינם של השלמים כשהם חיים לעניין חיוב שבועת הפיקדון, ואילו רש״י בסוגייתנו מדבר על זכות אכילת בשר השלמים לאחר הקרבתם לה', שאז אחר שניתנו בפועל לה' בבית המקדש, ה' משלחנו מזכה את הכהנים בחזה ושוק ואת ישראל באכילת יתר הבשר.

עתה יש לעיין מהו שם שמים שחל על החגיגה, והנה רש״י כתב שהכוונה היא שאסורים עד לאחר הקטרת האימורין. לכאורה נראה שהכוונה היא שהאיסור חל עליהם רק לאחר השחיטה, שהרי אין מעילה בקדשים קלים כשהם בחיים, ויש בהם דין מעילה רק באימורין לאחר זריקת הדם, וגם בבשר אין דין מעילה כלל, כמבואר ברמב״ם (מעילה ב, א).

אלא שיש לעיין בזה, שהרי לאחר זריקת הדם הבשר כבר הותר, ראה רמב״ם (מעשה הקרבנות יא, ד) שהאוכל כזית בשר לפני זריקת הדם לוקה. ואכילת אימורין אסורה בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה (שם שם, ג). נראה אפוא שהכוונה היא לחזה ושוק של הכהנים, שהם זוכים בהם רק לאחר הקטרת האימורין (מעשה הקרבנות ט, יא), אבל לישראל אין מניעה מלאכול את הבשר לאחר זריקת הדם, שהרי ניתן להקטיר את האימורין גם בלילה. כך לכאורה יש לדייק מדברי הרמב״ם שכתב דין זה רק בכהנים. אבל המשנה למלך (מעשה הקרבנות יא, ד) כתב שנראה שהוא הדין גם לישראל בבשר שלמים ורק לכהנים בבשר חטאות ואשמות, אע״פ שאין לוקים על כך איסור יש. כן כתב גם האור שמח (מעשה הקרבנות ט, יא) וציין ללשון הרמב״ם (פסולי המוקדשין יח, ז): "האימורין מתירין את הבשר לאדם", סתם הרמב״ם את לשונו, והיא מתפרשת בין לכהנים ובין לבעלים. וראה עוד בצל״ח (ביצה כ, ב) שהאריך בדברים הללו, ולבסוף מצא מקום להסכים לדברי המשנה למלך.

לפי זה יש לומר שזו כוונת רש״י שאחר השחיטה עד לאחר הקטרת האימורין הבשר אסור, ולאחריו הוא מותר כזכיה משלחן גבוה. אלא שיש לעיין האם זהו דין מיוחד בחגיגה ומה הדין בכל קרבנות השלמים בזה.

הנה בגמרא במסכת ביצה (כ, ב) נחלקו אמוראים בדין נדרים ונדבות שהוקרבו ביו״ט למרות שלכתחילה הדבר אסור. לדעת רבא זורק את הדם על מנת להתיר את הבשר באכילה, ולדעת רבה בר רב הונא זורק את הדם על מנת להקטיר את האימורין בערב. הקשו על כך התוספות (ד״ה מאי בינייהו) כיצד אפשר להתיר את הבשר באכילה לדעת רבא, הרי ההלכה היא שכל עוד ולא הוקטרו האימורין הבשר אסור באכילה. מקושיית התוספות הסיק האור שמח הנ״ל שסברו כנ״ל שלפני הקטרת האימורין הבשר אסור באכילה. רוב הראשונים הקשו את הקושיא הזאת והביאו ראיה לכך מדברי הגמרא (פסחים נט, ב) שהכהנים אינם זכאים בחזק ושוב לפני הקטרת האימורין. נראה אפוא שגם הם למדו שיש להשוות את דין הבעלים לדין הכהנים בזה. התוספות ורוב הראשונים שהקשו כן השיבו שמאחר ואי אפשר להקטיר את האימורין בערב נחשב הדבר כנטמאו או שאבדו שאז מותר לאכול את הבשר גם ללא הקטרתם.

והנה מדברי הגמרא שאם נטמאו האימורין או אבדו הכהנים זוכים בחזה ושוק מכל מקום, נראה שהמתיר של הבשר הוא מעשה ההקטרה, ומאחר ואין את מה להקטיר שהרי נטמאו או אבדו ממילא אין חיוב הקטרה וממילא מעשה ההקטרה אינו מעכב את הכהנים מלאכול את הבשר. כך גם יש להסיק מהמקור לדין זה, שלמדו מהגמרא שנאמר תחילה והקטיר הכהן את החלב המזבחה ואחר כך נאמר והיה החזה לאהרון ובניו.

יש ללמוד זאת גם מדברי התוספות (פסחים נט, ב ד״ה עשאום) שהקשו על דברי הגמרא שם שאם היה אדם מחוסר כיפורים והביא את חטאתו באופן שאסור להקטיר את האימורין בערב משום שעוברים בזה על עשה של השלמה כדי להקטירן למחרת, ובנתיים הוא יכול לאכול בקדשים. הגמרא הקשתה על כך הרי אסור לו לאכול משום שלא כיפרה עליו חטאתו שהרי אסור לכהנים לאכול מבשר החטאת כל עוד ולא הוקטרו האימורין והם יוקטרו למחר. השיבה הגמרא שכיוון שאי אפשר להקטיר באותו יום נחשבים כאימורין שאבדו או שנטמאו שמותר לאכול את הבשר. התוספות הקשו על כך לפי שיטת הסוברים שהציץ מרצה באופן שכזה על הטומאה ומותר להקטיר את האימורין והכהנים יכולים לאכול את הבשר ובכך מכפרת החטאת, מה שאין כן בנידון זה שאין הציץ מכפר ואי אפשר להקטיר את האימורין. (כך כוונת התוספות, עיין מהר״ם ומהרש״א). השיבו התוספות שמדרבנן אינו מרצה ואי אפשר להקטיר את האימורין.

הנה לנו שאע״פ שמדאורייתא הציץ מרצה ולכאורה אפשר מהתורה להקטיר, ולמרות זאת נחשב כמי שאין אימורין והבשר מותר. על כרחך כפי שכתבנו שמה שמעכב הוא מעשה ההקטרה ולא עצם החפצא של האימורין, ולכן מאחר שבפועל אי אפשר לקיים את מעשה ההקטרה, גם אם המניעה היא רק מדרבנן, מכל מקום למעשה אי אפשר לעשות את ההקטרה, נחשב הדבר כמו שאין מעשה הקטרה וממילא אין מה שמעכב את הזכיה בבשר. שוב ראיתי שסברה דומה בהבנת דברי התוספות אמר בשיעוריו ר' דוד פוברסקי זצ״ל ראש ישיבת פוניבז', ביחס לכך שההקטרה בפועל היא שמעכבת.

אם כן יש לומר בדעת רש״י שהחידוש בשלמי חגיגה שחל עליהם שם שמים הוא שיש בזה דין נוסף, שמפני קדושת הבשר אין לאוכלם לפני שזוכים בהם משלחן גבוה, והזכות הוא רק לאחר שנערך שלחן גבוה והיינו בהקטרת אימורין שהם לחם אשה. ולפי זה יש לומר דבר חידוש, שההיתר לאכילת הבשר של הנדרים והנדבות לפני הקטרת האימורין ביו״ט הוא משום שמאחר שכעת ביו״ט אסור להקטירם הרי שאין כעת מעשה הקטרה לפנינו שמעכב את אכילת הבשר, שהרי מעשה ההקטרה אסור. אלא שכל זה הוא דווקא בנדרים ונדבות, אבל בשלמי חגיגה מאחר ויש בזה דין שחל שם שמים על החגיגה, ומשלחן גבוה זכו, הרי שאם מסיבה כל שהיא דחו את הקטרת האימורין לערב שאסור לאכול מהבשר, ואולי אף במקרה שבו נטמאו או אבדו האימורין יש לומר שמאחר שאין הקרבן עולה בשלחן גבוה, יהא אסור לאכול מבשר הקרבן, וצ״ע בזה.

חלות שם שמים על הסוכה

עתה נוכל להמשיך בביאור דברי הגמרא שחל שם שמים על הסוכה.

הנה בגמרא (סוכה ט, א) אמר רב ששת בשם רבי עקיבא שעצי סוכה אסורים כל שבעה. הגמרא הביאה בצמוד לכך את הברייתא של דברי רבי יהודה בן בתירא שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל הוא על הסוכה. ניתן ללמוד מכך שהמשמעות של חלות שם שמים על הסוכה היא שעצי סוכה אסורים כל שבעה. נראה שהדימוי לחגיגה הוא לזמן שבו חל שם שמים עליה שאסורה לאכול מבשרה – דהיינו לפני הקטרת האימורין למזבח, שאז גם לכהנים וגם לבעלים אסור לאכול מהבשר. גם כאן הסוכה מוקדשת למצוותה ואסור ליהנות ממנה למה שאינו חלק מקיום המצווה. וכתב בשו״ת מהר״ם שיק (או״ח סי' כד) שמשום כך לאחר החג מותר להסתפק מעצי הסוכה, משום שנעשתה בהם המצווה, וכל דבר שנעשתה בו מצוותו אין מועלין בו, והוא הדין גם בסוכה.

והנה בגמרא שבת (כב, א) נאמר שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, וכן שאסור להסתפק מנויי סוכה כל שבעה, והכל נלמד מהדין שאמור בכיסוי הדם שאסור לעשות זאת ברגל משום ביזוי מצווה, והקשו התוספות (ד״ה אבוהון) מדוע לא אמרו שהמקור לכך הוא מהדין האמור בסוגייתנו שאסור להסתפק מעצי סוכה משום שחל עליהם שם שמים, והשיב ר״י שזה משום שמסוגייתנו אפשר רק ללמוד למקום שבו השימוש בחפץ של המצווה יגרום לביטול המצווה, מה שאין כן בהרצאת מעות כנגד נרות חנוכה או בהסתפקות מנויי הסוכה. וכן כתבו הרא״ש בתוספותיו והרשב״א (שם).

ובחידושי רבי עקיבא איגר הקשה על הנחת היסוד של קושיית התוספות, שאין מקום להשוות כלל בין עניין איסור ביזוי מצווה לדין קדושת שם שמים שחל על הסוכה, שהיא גזירת הכתוב, ולא משום ביזיון, ונפקא מינה יש בין העניינים ואין להשוות ביניהם כלל, ונותר בצ״ע.

לעומת זאת דעת ר״ת בתוספות (שבת שם ד״ה סוכה, סוכה ט, ב ד״ה מניין) שהדין של חלות שם שמים מדאורייתא היא רק על שיעור הכשר סוכה, אבל כל מה שיתר על שיעור סוכה, וכן נויי סוכה אסורים משום ביזוי מצווה או משום מוקצה מדרבנן. והנה הרא״ש בתוספותיו לא הביא את דעת ר״ת זו, ונראה מדבריו שכל הטעמים כרוכים זה בזה, והטעם של ההקצאה למצווה מבוסס על כך שהסתפקות ממנה היא ביזוי למצווה. ונראה מדבריו עוד שגם זהו טעמו של גזירת הכתוב על חלות שם שמים על עצי הסוכה, אלא שלולא הלימוד מדם היה מקום לומר שאיסור הביזוי וההקצאה למצווה חלים רק במידה והמצווה מתבטלת, אבל אם היא לא מתבטלת אין איסור בזה, על כן מועיל הלימוד מכיסוי הדם שגם במקרה שהמצווה אינה מתבטלת יש איסור.

לפי זה יש ליישב את קושיית רבי עקיבא איגר, שכן הנחת היסוד של קושיית התוספות אכן אינה מתאימה לשיטת ר״ת אלא לשיטת ר״י, ואם כי לשיטת ר״ת על כרחך יש לנתק בין גזירת הכתוב לדין ביזוי מצווה, וממילא אין מקום לקושיית התוספות כמו שטען רעק״א, הנה לשיטת ר״י שורש הדין אחד הוא, ולכן יש מקום לקושיא, והתירוץ הוא שיש חידוש בלימוד מדם למקום שבו ההסתפקות במצווה אינה מבטלת אותה.

מתוך הדברים הללו אנו למדים שיש מחלוקת בין ר״י ור״ת בנוגע למהות חלות שם שמים על הסוכה, שלדעת ר״י מהותו הוא איסור ביזוי של המצווה, ואכן זהו דין כללי בכל המצוות, אלא שהתחדש מהלימוד מכיסוי הדם שהדין הזה קיים גם במקום שבו המצווה אינה מתבטלת אם נוטלים ממנה. לעומת זאת ר״ת סובר שזהו דין עצמי שאינו נוגע לאיסור ביזוי או מוקצה, וחלותו רק על שיעור הכשר סוכה ותו לא.

מעתה יש להבין מהו הדימוי לחלות שם שמים על החגיגה לפי שתי הדעות.

והנה הגרמ״מ אפשטיין זצ״ל ראש ישיבת חברון בספרו לבוש מרדכי (זבחים סי' יג אות יא) כתב כדבר פשוט שאי אפשר לומר שחל שם שמים על הסוכה היינו שיש עליה קדושה כמו חגיגה, שאם כן היה אסור להסתפק ממנה לאחר שבעה וכן לזרוק אותם, כתשמישי קדושה שאינם נזרקים אלא נגנזים. לדעתו ההסבר הוא שהפסוק מלמד רק שיש חלות שם מצווה על הסוכה בכללותה, אלא שלימוד זה אינו מלמד לעניין מה חל שם "מצווה" על הסוכה, ועל כן בא הלימוד מכיסוי הדם שממנו יש להסיק שהכוונה היא שאסור לבזות את המצווה.

וזה לשונו:

לכן נראה לי, דאין כוונת התורה, דכמו דחל קדושה על החגיגה כן חל קדושה על הסוכה כל שבעה, אלא הכוונה כמו דחל על החגיגה, חגיגה לה' כדינה, כן חל על הסוכה כל שבעה שהסוכה לה'; היינו שני חידושים, חדא, שהסוכה בעצמה חל עליה ענין המצוה שהיא בעצמה נעשית מצוה לה', ושנית, שכל הזמן של שבעה הוי עצי הסוכה מצוה לה' אף שנפלו. ולפי זה איצטריך תרי קראי, מפסוק ד׳ושפך וכסה' ידעינן דאסור לבזות מצוה, היינו לבזותה או להכחישה, ואבוהון דכולהו דם, מזה ידעינן דמצוה אסור לבזותה. ומקרא דחג הסוכות לה' ידעינן שאם התקצו עצי הסוכה לישב בהם, הם עצמם המצוה, וכל שבעה אסור להסתפק מהן. ומקרא דחג הסוכות לה' לא הוי ידעינן כלל שאסור להסתפק ממצוה, דנהי דאמרה התורה שחל על העצים סוכה לה', לא הוי ידעינן לענין מאי, אבל השתא דידעינן מקרא דושפך וכסה דביזוי מצוה אסור, וא״כ הא אסור להסתפק מהמצוה, ילפינן מקרא דחג הסוכות לה' שחל שם שמים על הסוכה דהיינו שעצי הסוכה הוקצו למצוה לה', וא״כ אסור להסתפק מהן כל שבעה.

על דבריו יש להקשות, שאם כן לשם מה השווה רבי יהודה בן בתירא את עצי הסוכה לחגיגה, ומדוע לא הסתפק לומר שיש שם "מצווה" על הסוכה, ומה הוסיף בלימוד מחגיגה. נראה מדבריו שהלימוד הוא שחל שם "מצווה" על חפץ שמקיימים בו את המצווה, כך הוא בחגיגה וכך הוא גם בסוכה. אלא שבכל עניין החלות היא לפי עניינו הפנימי, מעין דון מינה ואוקי באתרה, ובחגיגה החלות היא קדושה כמו בקרבנות, ובסוכה החלות היא שם מצווה ואינו נוגע לקרבנות. ועל כן כתב שלולא הלימוד מדם לא היינו יודעים מה משמעות חלות שם מצווה. יש להוסיף ולהסביר את הדברים, שהנה במצוות כיסוי הדם הלימוד אינו נוגע לכך שאסור לבזות את הדם, אלא שאין לכסות את הדם ברגל, דהיינו שאין לקיים את המצווה בדרך של ביזוי, שהרי מעשה המצווה הוא מעשה הכיסוי ועליו אמרו שאין לעשותו בדרך ביזיון. לכאורה היה מקום לומר שיש ללמוד משום שאין לעשות מעשה של מצווה בצורה של ביזיון, דהיינו מעשה של ישיבה בסוכה שנעשה בדרך של ביזוי, ואולי היינו בעשיית צרכים כדרך שאדם עושה בביתו ועוד, שהם עניינים מבוזים (וכבר דנו האחרונים ביחס לקיום מצוות עונה, והסיקו שזו מצווה ואין בזה ביזוי, וראה עוד בספר חשוקי חמד סוכה כט, א ביחס להטלת מים בסוכה) אך לא היינו יודעים שהסוכה עצמה נחשבת כ״מצווה" שאין לבזותה, שהרי לא מצינו איסור לבזות את הדם לכשעצמו משום שאין על הדם חלות שם "מצווה". לכן מתחדש מלימוד זה שעל הסוכה חל שם "מצווה" וממילא אין לבזותה.

לפי זה דין איסור הסתפקות מעצי הסוכה הוא דין כללי ששייך בכל המצוות, וכפי שכתבנו לעיל, אלא שהחידוש הוא שהחפצא של הסוכה גם הוא בכלל מצווה, וממילא חל עליו הדין הכללי של איסור ביזוי במצוות. אמנם יש להוסיף על כך לימוד נוסף. הנה

מעתה נראה שבזה גופא נחלקו ר״ת והר״י. הר״י סבר כדרך זו שהסברנו כעת, ששורש האיסור הוא איסור ביזוי, וממנו נובעת ההקצאה למצווה, והחידוש הוא שחלות שם מצווה הוא גם על החפץ – על הסוכה בעצמותה, ולא רק על מעשה המצווה. אבל ר״ת סובר שחלות שם שמים שחלה על הסוכה היא כאותה חלות שם שמים שחלה על החגיגה, דהיינו קדושה שאוסרתה מליהנות ממנה וכמו שנתבאר. אלא שיש צורך ליישב את הקושיא של הלבוש מרדכי מדוע עצי סוכה נזרקים ולא חל עליהם הדין של תשמישי קדושה שאינם נזרקים אלא נגנזים. ולע״ד הדבר מוסבר על פי מה שכתבנו לעיל בגדר של תשמיש קדושה שאין הכוונה לקדושה עצמה, דהיינו לתפילין או לספר תורה אלא לכלי שמשמש אותם, דהיינו ארון הקודש וכד'. ממילא יש ליישב את קושיית הלבוש מרדכי, ארון הקודש אינו יכול להזרק משום שהוא משמש לקדושה וגם אם הוא בלה, מכל מקום הוא משמש לקדושה שלא פקעה ובקדושתה היא עומדת. מה שאין כן בסוכה שהיא עצמה קדושה וחפצא של קדושה כספר תורה, אלא שקדושתה פקעה בסיום מצוותה, וכעת אין בה קדושה כלל והיא כחפץ של חולין לכל דבריו, לכן אינה נידונית כתשמיש קדושה אלא כתשמיש מצווה שרק נזרק.

והנה יש להקשות על כך מדעת הרא״ש שסבר כהר״י, אך נודע ששיטת הרא״ש בסוכה היא שחלות שם שמים היא אך ורק על הסכך ולא על הדפנות, והנה סובר הוא כהר״י ושם מצווה חל גם על נויי סוכה, כיצד אפשר לומר שלא חל שם מצווה על הדפנות, והלא קל וחומר הוא. ולא עוד הן שיטת הרמב״ם (סוכה ו, טו) שהיא ששם חל על גם על דפנות הסוכה, והגר״ח מבריסק בחידושיו על הרמב״ם שם כתב להסביר שאע״פ שעיקר ה״חפצא" של הסוכה הוא הסכך, ובו יש דיני פסול והכשר כדבר המקבל טומאה וכד', סובר הרמב״ם שחלות שם שמים היא לא על החפצא של הסוכה אלא על מה שמקיימים בו את מצוות הסוכה ובוודאי שגם בדפנות מקיימים את מצוות הסוכה, שהרי ללא דפנות הסוכה פסולה, ועל כן חל שם שמים גם עליהם.

זה לשונו של הגר״ח:

ונראה לומר בדעת הרמב״ם, דס״ל דנהי דאם באנו לדון על הסוכה עצמה ודאי דהסכך הוא דמיחשב עיקר הסוכה, וכדאיתא בסוכה דף ז' [ע״ב] עיין שם דפליגי בזה ר' יאשי' ורבנן אם דפנות איכללו בהדי סכך אם לא, ולדידן קי״ל דפנות לאו סכך נינהו, וגם חמתה מרובה מחמת דפנות כשרה, משום דלא חייל בהו דין סוכה, ורק הסכך לבד הוא דחלה עליו ונתקיים ביה דין סוכה, אכן כל זה הוא רק בהדינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, והוא זה נוגע רק בסכך ולא בדפנות, כיון דהדפנות אינם בכלל סוכה, משא״כ בזה דעצי סוכה נאסרין, דילפינן לה מקרא דחג הסוכות, ס״ל להרמב״ם, דאין זה תלוי בעצם הסוכה, ושיהיה גזירת הכתוב דסוכה אסור ליהנות ממנה, כי אם דדין זה נאמר על מצות סוכה, דכל דמיקיימא ביה מצות סוכה אסור ליהנות ממנו, ודין מצוה שבה הוא שאוסר ליהנות ממנה, וע״כ כיון דילפינן גם לדפנות מקרא דבסוכות, ובלא דפנות לא מתכשרא, א״כ ממילא דגם דפנות איכללו במצות הסוכה, ואף על גב דאינהו לאו שמא דסוכה בהו, אבל מ״מ כך הוא מצותה, דלשם סוכה שעל הסיכוך בעינן גם דפנות, ולהכי הוא שפסק הרמב״ם דגם עצי דפנות הסוכה נאסרין.

אמנם ראה ברשימות שיעורים לנכדו הגרי״ד סולובייצ׳יק זצ״ל (סוכה ב, א) שכתב בביאור מחלוקת זו של הרא״ש והרמב״ם שהרמב״ם סובר שעיקר החפצא של הסוכה כוללת גם את הדפנות, ושלא כביאור סבו, ואכמ״ל.

לפי זה עולה שלדעת הרא״ש אין שם שמים חל על המצווה של הסוכה אלא על עיקר החפצא של הסוכה בלבד. אלא שהדברים הללו נסתרים מדברי הרא״ש הנ״ל שסבר שחלות שם שמים יסודה באיסור ביזוי המצווה, ובוודאי שהמצווה חלה גם על הדפנות, וכפי שכתב הגר״ח. אם כי הדברים יכולים להתאים לשיטת ר״ת שחלות קדושה היא שחלה על הסוכה, ואז יש לומר שהחלות היא רק על החפצא של הסוכה – עיקרה והיינו הסכך, משום שגזירת הכתוב הוא ואינו רק דין במעשה המצווה שנעשה גם בדפנות.

אלא שהמעיין בדברי הרא״ש יראה שאכן הרא״ש כתב זאת בהמשך לדברי ר״ת שהביא, וזה לשונו (סוכה פ״א סי' יג):

ובפרק המביא כדי יין (ביצה ל, ב) מייתי האי דרשה דהכא ואפילו הכי משמע בסוף שמעתא דהתם דלא אסירי אלא מטעם מוקצה. וקאמר עצי סוכה דחיילא קדושתא עלייהו אתקצאי לשבעה. וי״ל דהא דאסירי מדאורייתא היינו בעודה קיימת, והא דמשמע התם דלא אסירי אלא מדרבנן היינו אחר שנפלה ובטלה מצותה. ורבינו תם תירץ דעצים של הכשר סוכה חלה קדושה עלייהו ואסירי מדאורייתא אבל היותר מכדי הכשר סוכה לא מיתסרי אלא מדרבנן. והאי דאסירי עצי סוכה היינו דוקא הסכך, אבל עצי הדפנות משרי שרי דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דוקא בסכך כדלקמן (סוכה יב, א) גבי פסולת גורן ויקב. ודלא כהרמב״ם ז״ל (פ״ו מהל' סוכה הלכה ט״ו) שכתב עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך ואין ניאותין מהן לדבר אחר כל ימי החג.

הרי שתחילה כתב בפשטות את דעתו שאכן עיקר האיסור בחג עצמו הוא מדאורייתא, והביאור באיסור זה מתבאר ממה שכתב בתוספותיו בשבת וכנ״ל. אחר כך הביא את דעת ר״ת, ובהמשך להם הביא את הדין שחלות שם שמים היא רק על הסכך, ואת דעת הרמב״ם. עולה שאכן סבר ר״ת כפי שכתבנו. והדברים הפלא ופלא.

והנה יש להביא ראיה לשיטת ר״ת. השוואה נוספת בין סוכה לחגיגה אנו מוצאים בגמרא (סוכה יא, ב). על הפסוק "חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג) נאמר מה חגיגה מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ כך גם בסוכה. הנה לנו שההשוואה לחגיגה חלה דווקא על הסכך, שהרי הדפנות יכולות להיות מדבר המקבל טומאה, והרי זה כשיטת ר״ת. ובאמת יש להסביר בזה את שורש הערת התוספות שם (ד״ה מקיש):

מקיש סוכה לחגיגה - הכא מייתי קרא דחג הסוכות תעשה לך ולעיל (דף ט, א) דאסרינן עצי סוכה משום דאיתקש לחגיגה מייתי קרא דחג הסוכות שבעת ימים לה'.

ובספר יד דוד (לר״ד זיצנהיים, שם) הסביר את כוונתם:

נראה כוונתם דלא תיקשי היכי בעי למילף סוכה מחגיגה, הא לעיל יליף מיניה לענין דסוכה אסורה, לזה תירצו דלעיל יליף מחג הסוכות שבעת ימים לה', והכא יליף מחג הסוכות.

לע״ד נראה ששורש קושייתם היא מתוך מה שהעלנו, שלשיטת התוספות יש מקום להעיר שאם לומדים שחלות שם שמים היא על כלל המצווה כדעת ר״י והרא״ש, כיצד אפשר ללמוד מזה פסול של דבר המקבל טומאה שהוא חל על הסכך בלבד. לכן השיבו התוספות שהדבר נלמד מפסוק נוסף "חג סוכות תעשה לך", והנה הדיוק הוא על "תעשה לך" שהרי ממנו נלמד פסול של תעשה ולא מן העשוי, וזהו דין בסכך ולא בדפנות, ומפסוק זה ניתן להסיק שהלימוד הזה דווקא עוסק רק בסכך ולא בכלל המצווה, ודו״ק.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות