מחשבת- ""מלאכת והליכותיהן│ השבת מלאכות מהות בגדרי שבועי שיעור 1
עור│ המפשיט מלאכת טבדי בנימין הרב
א- מבוא מתכוון לא בעניין רישא ופסיק
1 ב עמוד כג דף ביצה.
בשבת ונטלת מדרס, טמאה קטן של עגלה, משנה. . כלים גבי על אלא נגררת ואינה
. כובשת שהיא מפני העגלה, מן חוץ נגררין, אין הכלים כל אומר: יהודה רבי
גמרא… על אלא נגררת ואינה כלים- גבי על כלים. גבי קרקע- גבי על אין, , לא
טעמא- מאי מני- חריץ. עביד דקא מתכוין שאין דבר דאמר: היא, יהודה רבי
שמעון- רבי דאי אסור. שמעון רבי דתניא, מותר. מתכוין שאין דבר האמר: סיפא אימא חריץ. לעשות יתכוין שלא ובלבד וספסל, כסא מטה אדם גורר, אומר:
מפני כובשת, שהיא מפני העגלה מן חוץ בשבת נגררין הכל אין אומר: יהודה י רב שכובשת- חריץ- אבל אין, עבדא-! לא יהודה דרבי ואליבא תנאי. תרי
2. רש״י שם
חריץ- לעשות. גמרא. גרסינן
- אין כובשת לא חריץ אבל הוי, כובשת
. עבדא - יהודה דרבי ואליבא תנאי תרי סבר: חד
חריץ דעושה כלים, כשאר נמי העגלה מתגלגל האופן שאין שפעמים בגרירתה, הכי שכיח לא סבר: ואידך וחופר, נגרר, והוא
גלגולה תחת כובשת אלא. ואינה
3 א עמוד ו דף כתובות.
דנזייתא מסוכריא האי דרב: משמיה חזקיה בר שימי רב, האמר ורבא דאביי מודה, ר״ש אפילו בההוא טבא? ביומא להדוקה אסור
ימות ולא רישיה בפסיק ר״ש מודה תרוייהו: ד. אמרי
4. רש״י שם
דנזייתא- מסוכריא דרך השכר שמוציאין גיגית נקב סתימת
בגדים בבלאי אותו וסותמין. הנקב
להדוקה- אסור סחיטה. משום
5 א עמוד כב דף שבת.
אמר: ושמואל בגרירה שמעון כרבי הלכה אין אמר: , רב
עביד דמר מילי כל אביי: אמר. בגרירה שמעון כרבי הלכה לנר מנר מדליקין כשמואל: דעביד תלת מהני לבר, כרב,
לבגד מבגד, ומתירין דתניא: . בגרירה שמעון כרבי והלכה
שלא ובלבד וספסל כסא מטה אדם גורר אומר: שמעון, רבי
חריץ. לעשות יתכוין
6. רש״י שם
שמעון- כרבי הלכה מתכוין- שאין דבר דאמר: ב ג על ואף מותר, כרב דהילכתא ומשום בונה, או דחורש תולדה והוי חריץ, דקעביד
תלת- מהני בר תלמודא בכוליה באיסורי הדדי גבי. נקטינהו
דמר- מילי כל נחמני בר. רבה
חריץ- לעשות. גרסינן
7 ה הלכה א פרק שבת הלכות רמב״ם.
בשבת לעשותן המותרים דברים הרי מלאכה לאותה נתכוין לא אם תעשה, שלא פשר וא מלאכה בגללן שתעשה אפשר עשייתן ובשעת
אם ולפיכך גרירתן, בשעת בקרקע חריץ לחפור יתכוין שלא ובלבד בשבת בהן וכיוצא ומגדל וכסא מטה אדם גורר כיצד, מותר זה אם פיכך ל אותן, לעקור יתכוין שלא ובלבד בשבת עשבים גבי על אדם מהלך וכן נתכוין, שלא לפי בכך חושש אינו הקרקע חפרו דחוקה פרצה חושש, אינו נשר אם לפיכך השיער, להשיר יתכוין שלא ובלבד בו וכיוצא הפירות בעפר ידיו ורוחץ חושש, אינו נעקרו
מותר זה הרי זה כגון מתכוין שאינו דבר כל וכן צרורות, שמשיר פי על אף בשבת בה להכנס. מותר
ב– מבוא לגופה צרכיה שאינה מלאכה בעניין
8 ד שבת. א עמוד צד ף
במטה- המת את בר בר רבה אמר וכו'. המת מן כזית וכן חייב, לקיש בן שמעון רבי אמר יוסף רב ואמר יוחנן, רבי אמר: חנה
לקוברו המת את במוציא אף שמעון רבי היה. פוטר
9. רש״י
לקוברו- המת את במוציא אף אלא פטר לא תימא ולא
של לגופה ולא ציא מו של לגופו לא צורך דאין לחוץ, במניחו
המת- צורך הוא דאפילו הוצאה, . פטור
11. דף שבת ב עג,
החופר אבא: רבי אמר צריך ואינו בשבת גומא
לעפרה- אלא פטור לרבי ואפילו עליה. מלאכה דאמר יהודה לגופה צריכה שאינה
מילי- הני עליה חייב
האי- מתקן, מקלקל
. הוא
11 ז הלכה א פרק שבת הלכות רמב״ם.
שכבה הרי כיצד עליה, חייב מלאכה של לגופה צריך שאינו פי על אף בשבת מלאכה ה העוש כל יבקע שלא כדי או ישרף שלא כדי או יאבד שלא כדי לפתילה או לשמן צריך שהוא מפני הנר את הכבוי לגוף צריך שאינו פי על ואף לכבות נתכוין והרי מלאכה שהכיבוי מפני חייב, נר של חרש
מפני אלא כבה ולא הקוץ את המעביר וכן חייב, זה הרי הפתילה מפני או החרש מפני או השמן פי על ואף חייב רבים בהן יזוקו שלא כדי הגחלת את המכבה או הרבים ברשות אמות ארבע
בזה כיוצא כל וכן חייב זה הרי ההזק להרחיק אלא ההעברה לגוף או הכבוי לגוף צריך. שאינו
מלאכה העושה הראב״ד+כל //השגת חייב מלאכה של לגופה צריך שאינו פי על אף בשבת
. עליה א״א חננאל רבינו דאמר ס״ל כר״ש רבא נוטל פרק מדאמרינן פוטר, שהוא כר״ש פסק ז״ל
עליה פטור לגופה צריכה שאינה +. מלאכה
מחשבת- ""מלאכת והליכותיהן│ השבת מלאכות מהות בגדרי שבועי שיעור 2
מתכוון לא לבין לגופא צריכה שאינה מלאכה בין ההבדל? מה
12 ז א, שבת כס״מ.
מלאכה בין שיש ההפרש
ובין לגופה צריכה נה שאי הוא, ימות ולא רישיה פסיק אינו רישיה פסיק דגבי עיקר, כל למלאכה מכוון בהכרח נעשית שהיא. אלא והיה ביתו פתח שסגר כגון כיון לא שהוא צבי שם אלא הצבי לשמירת בהכרח נעשית. שהמלאכה צריכה שאינה מלאכה אבל לגוף מתכוין הוא לגופה
ן מכוי שאינו אלא המלאכה ה״ר מיסוד לתכליתה. אביו בשם החסיד אברהם
ע״כ: ז״ל
13. לד לג- סעיף רמב סימן חיים אורח השולחן ערוך
… הרמב״ם בשם והשיב בזה נשאל הרמב״ם של שבנו מצאנו והנה עולם גדולי בכוונתו ונתקשו
ן בעניי ולדוגמא הוא, כן דהעניין נראה ולענ״ד הלב. על המתיישבים דברים בזה ראיתי ולא
- כמתכוין דהוי יצא מתכוין כשאינו דאף פוסקים ויש כוונה שצריכים פוסקים יש מצוות, ומ״מ
יוצא. שאינו מודים הכל לצאת שלא מתכוין אם
שבת: במלאכות הוא וכן מעכב הכוונה ואין לה יכוין האסורה המלאכה כשעושה בעינן דודאי
כוונת בלא עושה כשאפילו ודאי ו אלא לזה, מכוין שאינו ויאמר המלאכות כל יעשה דא״כ נעשית כוונתו בהכרח והרי כוונתו העדר מועיל מה המלאכה כדרך שעושה כיון כלל מלאכה
רישא. הפסיק עניין וזהו
במצוה כמו הוי אחר תכלית בשביל אותה שעושה אלא להמלאכה מכוין באמת אם אבל
מתכוין אבל מתכוין הוא דוודאי כמתכוין דהוי לומר שייך לא וה״נ לצאת שלא כשנתכוין
המלאכה. של האיסור לגוף ולא אחר לתכלית
לכלום, מתכוין אינו הקטן לצחיקת עוף ראש וכן לכלום מתכוין שאינו צבי בצידת ולכן משא״כ לתכלית והיינו אחר תכלית לצורך אלא לחפירה מכוין דוודאי לעפרה אלא וא״צ גומא החופר
להריגה מכוין אינו קטן לצחיקת עוף בראש וכן כלל ידה לצ מכוין אינו צבי בצידת אבל העפר, כמכוין. והוי המלאכה נעשית בע״כ שהרי טפי וגרע כלל
המאירי ותירוץ רעק״א קושיית הסוגיה, דרבנן– רק היא עור הפשטת שבו האופן
14 ב עמוד קטז דף שבת.
, ת״ר את מפשיטין בשבת להיות שחל עשר ארבעה
יוחנן רבי של בנו עאל ישמ רבי דברי החזה, עד הפסח
ברוקה. בן כולו את מפשיטין אומרים: . וחכמים
… כדאמרינן לעולם אשי: רב בר מר אמר אלא מלאכה והכא טלטול הכא לך קשיא ודקא מעיקרא,
לעור. ליה קבעי דלא כגון - - שמעון רבי מודה תרוייהו: דאמרי ורבא אביי והא
בברז. י ליה דשקיל - ימות ולא רישיה! בפסיק
15. רש״י שם
- החזה עד גמרא. אימורים להוציא שיוכל החזה, עד האחרונים מרגליו, מתחיל
הוא הדיוט דצורך אורתא, עד מידי מפשיט לא ותו שבת, דוחין חלביו. שהקטר
למענהו-. לכבודו, לעור לו צריך אינו לעור- ליה בעי דלא כו' לך ודקשיא משום להפשיט מתכוין ואינו
, עור דמשכן ותחשים אילים ל. הפשט דמי ולא ימות- ולא רישיה בפסיק מודה שמעון ר' והא מיכוין- דלא גב על אף, והכא
הוא. מיפשיט בברזי- ליה דשקיל ולאו בכך, הפשטה דרך דאין וחותך מפשיט דקות, , בחתיכות
שבות אלא הוא. מלאכה
16 א עמוד קיז דף שבת מסכת רעק״א.
אביי דהא לעור, לה קבעי דלא שם. ורבא בשם זה מקרי איך להבין, זכיתי לא העור לצורך כן עושה שאינו אלא בידים, להעור מפשיט במכוון הא מכוון, אינו
… כיבוי כמו שאצ״ל אלא מכוין, ומקרי דהא כאן, שייך לא דפ״ר שייטא וא״כ לי ניחא דלא או לגופא, צריכא והוי בעור, לי' ניחא אם רק ותליא מכוין, 'הוא
, בעור. לגופה צריכה אינה והוי לקמן ז״ל הרשב״א הקשה וכזה, (קלג )א בהרת גבי לא רחמנא אזהר דלא שם ותירץ בידים, במכוין קוצץ הא מכוין, אינו לה דקרי
וצע״ג כאן, מספיק אינו וזהו הנגע, יטהר שלא אלא. תיקוץ,
17. מאירי ב קטז, שבת
בדבר רישיה פסיק ענין ומה תאמר ושמא
המתכוין, שאין מלאכה טעם אלא כאן ואין
לומר, דעתו כך הוא? אף לגופה צריכה והלא
מתכוין כשאין אף שמותר, מיהא רישיה בפסיק
אסור, לצורך עושה הוא אף כרחך על בזו ואף
לעורו. הוא צריך בודאי שהרי גופו שתירץ עד
בו. רוצה שאינו דעתו ומגלה מראה שהוא לו
18 א עמוד קלג דף שבת.
ימול בהרת שם שיש פי על אף בשר מר: אמר שאין דבר קרא? לי למה הא יאשיה. רבי דברי
מתכוין- שאין ודבר הוא, מתכוין! מותר- יהודה לרבי אלא נצרכא לא אביי: , אמר
אסור- מתכוין שאין דבר. דאמר: אמר: רבא שמעון רבי מודה שמעון, רבי תימא אפילו האי ליה לית ואביי ימות. ולא רישיה בפסיק
מודה תרוייהו: דאמרי ורבא אביי והא א? סבר ימות- ולא רישיה בפסיק שמעון! רבי בתר
סברה מרבא. דשמעה
19. הרשב״א חדושי שם
מתכוין שאין דבר ליה קרי מאי יאשיה דר' אההיא לה דמתני מאן לי, תמיהא קרוי זה ואין למול, אלא לטהר מתכוין שאינו אלא לקציצה הוא מתכוין דהא
דומה הדבר למה והא לגופה, צריכה שאינה מלאכה אלא ן מתכוי שאין דבר צריך שהוא מחמת ולא לכבות דמתכוין הרבים ברשות עץ של גחלת למכבה צריכה שאינה מלאכה לה וקרינן רבים בה יזוקו שלא כדי אלא כבוי של לגופו
מתכוין? … שאין דבר ולא לגופה וי״ל בפירוש" רחמנא כתב דאי בנגע השמר
שלא הצרעת " תקוץ - רחמנא, כתב הצרעת" בנגע אלא״השמר נמי, הכי כלומר
כהן. בהוראת אלא יטהרנו שלא בהרת לקוץ אסור שכן דכיון דאמרינן הוא ואנן
בקציצתו. הוא שמטהר מתכוין שאין דבר ליה הוה מילה לשם קוצץ כשזה והלכך
טהרה. אצל
מחשבת- ""מלאכת והליכותיהן│ השבת מלאכות מהות בגדרי שבועי שיעור 3
בסוגיה הריטב״א מהלך
21 ע קיז דף שבת מסכת הריטב״א חדושי. א מוד
בברזי לה "דקשלי פירושים "שני
אומרים יש בברזי. ליה דשקיל עסקינן במאי הכא ומפרקינן כלל בעור ליה איכפת דלא וכיון נקבים לעשות חושש שאינו
שמעון רבי ביה מודה לא הערוך בעל שפירש מה וכפי
א. הבונה)'(ק״ג בפרק לעיל וכדכתיבנא
דהשתא וחתיכות בים נק העור עושה שהוא פי' ז״ל רש״י אבל הוא. בלחוד דרבנן ואיסורא כלל הפשטה חשיב לא
מלשאצ״ג כאן אין מדוע
לן למה לה מוקמינן שמעון דכרבי כיון טובא לי וקשיא
בברזי. ליה דשקיל למימר
דהויא לו צריך ואינו לעור ליה בעי דלא דכיון [ליה] תיפוק
ה עלי פטור שהוא לגופה צריכה שאינה מלאכה הפשטה ליה
ולא רישיה פסיק הכא שייך ולא, דרבנן איסורא אלא וליכא עושה גמור במתכוין לגופה צריכה שאינה מלאכה דכל ימות,
עליה פטור לגופה איתעבידא דלא כיון אלא. אותה
יהודה דרבי אליבא הוא הגמרא מהלך א– תירוץ
דאיכא דכיון לה אמרינן יהודה לרבי אף דהכא מתרצים ויש
לרבי אף במתכוין ואינה לגופה צריכה אינה ש מלאכה תרתי דרבנן. איסורא אלא ליכא יהודה דאמרינן" והיינו בעי דלא
לעיל. ליה"
ולא רישיה פסיק דהוי כיון חשוב גמור כמתכוין דהא ופרכינן
מיהת, יהודה לרבי איכא דאורייתא ואיסורא ימות גב על אף
היא. לגופה צריכה שאינה דמלאכה
הוי ולא בברזי ליה ושקיל ליה בעי דלא אמרינן ק דהכי ומהדרינן
דרבנן איסורא אלא ליכא יהודה לרבי דאפילו הפשט. ,
מלשאצ״ג כאן אין ב– תירוץ
דהתם, לגופה צריכה שאינה מלאכה בכלל הוי דלא י״ל עוד עוסק אינו לבד האיסור במלאכת אלא נעשית שלא אלא
מ״ב (לעיל גחלת בה וכמכ ב צ״ג לקוברו)'(לעיל המת כמוציא לגופה,
א ק״ז )'(לעיל נחש וצד )'א בו. יזוקו שלא כדי
עמו ועשה היתר במלאכת העוסק הוא מתכוין שאין ודבר ועושה מטה גורר כגון, זה בלא לזה ואפשר איסור מלאכת
ב כ״ט חריץ)'(לעיל. דכוותה וכל, הוצאת מלאכתו עיקר נמי והכא
לה שקיל אי ה הפשט בלא לה ואפשר לצרכו, העור מן הבשר
בברזי, מלאכה שם עליו ואין מתכוין שאין דבר הוי כן ואם
לגופה. צריכה שאינה
לעפרה אלא ואי״צ גומא מחופר קושיה
(לעיל ליה דקרינן לעפרה אלא צריך ואין גומא לחופר דמי ולא
, לגופה צריכה שאינה מלאכה ב )'ע״ג לגומא אפשר אי דהתם
הגומא ועשיית החפירה, ו היינ מלאכה וכולה עפר נטילת בלא ועיקר הפשטה בלא אימורים להוצאת דאפשר בזו כן שאין מה
האימורים. הוצאת הוא ועסקו מעשהו
21. חמד חשוקי א קיז, שבת
קושייתו את ליישב לענ״ד, ונראה, לבורר דומה דהפשטה ואוכל הפסולת מן האוכל את בורר אם בורר דמלאכת וכשם
כי ברירה מעשה זה אין, אותו בורר אם ורק, אכילה פעולת אם
ברירה הוי האוכל מן הפסולת. את
מהי תלוי מהבשר העור של הזו ההפרדה בהפשטה, גם כך ונוטלו העור את שמפשיט רואים ואם מעשיו. ומהם, כוונתו כהן רואים אם אך הפשטה. ומלאכת מעשה שעשה ברור הרי
ר ואומ ומכריז במקומו העור את ומשאיר הפסח עור המפשיט את ליטול שיוכל כדי מהבשר מפרידו אלא לעור צריך שאינו
כי בעור פעולה לא הם שמעשיו להדיא ניכר הרי, האימורים
מעשה כאן אין ולכן לאכילה, שמכשיר ובאימורים, בבשר אם
הפשטה.
של רישיה פסיק כאן דאיכא מקשה הגמרא זאת בכל אך
ואין הפשטה פעולת מעצמה כאן נעשתה סוף דסוף."הפשט" שום נעשה לא דבפסולת הפסולת, מתוך אוכל לבורר דומה זה פס״ר כל בזה ואין מלאכה כאן אין ולכן תיקון, ושום, תועלת שהם מפעולותיו מוכח שלו המעשה דאמנם בהפשטה משא״כ שהיא מפשיט של פס״ר בזה איכא סוף סוף אבל באימורים,
העור …עבודת
רעק לקושיית אדלשטיין ר״ג "תירוץ א
22 א עמוד קמה דף שבת.
לגופן- רב: אמר שסחטן, כבשים גופא: , מותר
למימיהן- בין לגופן בין ושלקות, אסור. אבל פטור
למימיהן- זה ואחד זה אחד אמר: ושמואל, מותר.
לגופן- למימיהן- מותר, יוחנן רבי אסור. אבל פטור
לגופן- שלקות, ואחד כבשים אחד אמר: , מותר
חטאת חיי. ב למימיהן-
23 תוספות. א ו, כתובות מסוכרייתא האי ד״ה
… לר״י ונראה אסור ליה ניחא דלא רישיה פסיק דהוי ע״ג ואף
לגופה, צריכה שאינה במלאכה כמו לר״ש לכתחילה הערוך וראיות
ראיות… אינן - אסור ליה ניחא דלא רישיה פסיק אי קשה קצת אבל פטור לגופן שסחטן כבשים קמה.) (שם חבית בפרק רב קאמר אמאי
צריך היה דא״צ גב על אף והשתא היוצאין, למים וא״צ הואיל ומותר
אסור? להיות
מחשבת- ""מלאכת והליכותיהן│ השבת מלאכות מהות בגדרי שבועי שיעור 4
24 ה סימן כלליים שיעורים כתובות, אדלשטיין, ר״ג.
והרי כלל מתכוין שאינו דבר כה״ג חשיב אמאי צ״ב ולכאורה
הסחיטה, למעשה מתכוין הוא מתחייב הוא זה מעשה ועל
למ כוונתו אם דש משום ימיהן, שלו שהצורך מה מהני ואיך
שאי דבר להחשיבו - לגופן הוא במעשה מתכוין? נו
התיקון הוא האיסור שבת מלאכות דבכל הוא בזה והביאור
המלאכה. ע״י שנעשה שנעשה התיקון הוא האיסור דבקוצר
קצורים. שהם בחטים שהדבר במה הוא האיסור ובמבשל
מבושל… שנעשה תיקון ב הוא האיסור נמי דש ובמלאכת מקליפתן. ונפרדו שיצאו בחטים
אינו האיסור למימיהן כשצריך גם נמי כבשים בסוחט וא״כ הכבשים מתוך המשקה את שמוציא עצמו הסחיטה מעשה
המשקין את עכשיו שיש מה דהיינו עי״ז שנעשה התיקון אלא
מקודם. כאן היו שלא
שים הכב של לגופן אלא התיקון לאותו כוונתו כשאין ומשו״ה
- שבתוכם המשקין בלי שיהיו שנעשית שהמלאכה נמצא הרי
המעשה, עצם על נוספת תוצאה היא הסחיטה במעשה
- הכבשים מתוך המשקין סילוק הוא שעושה דהמעשה 'והי
מיד, שיתייבשו או לאיבוד המשקין שילכו מסכים ומה
לעשות. נתכוין שלא דבר זהו משקין שיש התיקון שנעשה
רישיה… פסיק דהוי, אלא מתכוין שאינו דבר חשיב ולכן
קיז בשבת איתא והנה כדי בשבת בהמה מע״ג עור שהמפשיט
- לעור ליה קבעי דלא בגוונא הבשר את לאכול לגבי הו״ל דהוי לאו אי לר״ש ומותר מתכוין שאינו דבר מפשיט מלאכת
רישיה. פסיק
וז״ל… שם לרעק״א בדרו״ח וכתב עכ״ל.
אכן אינו האיסור ג״כ מפשיט דבמלאכת לבאר יש להנ״ל
הבשר, מן העור הפרדת מעשה דהיינו עצמה, ההפשטה אלא יוכל וכך הבהמה מן מופשט שהוא עי״ז בעור שנעשה התיקון
לשימוש, ראוי להיות שיהא בלא מהבהמה העור יוסר ואילו כאן אין גבה מעל הבהמה עור את ששרף כגון בעור התיקון
מפ מלאכת כלל. שיט
"וא לצורך כשמפשיט כ שאין לעור צריך ואינו הבשר אכילת
- בעור שנעשה לתיקון כוונתו האסורה שהמלאכה נמצא הרי
ממעשיו. נוספת תוצאה היא מתוקן העור שנעשה מה דהיינו פסיק דהוי אלא מתכוין שאינו דבר זה לגבי חשיב ומשו״ה
רישיה.
"המפשיט מלאכת "ייחודיות
25. תוספות א קיז, שבת
בברזי- ליה דשקיל. וקשה בכה״ג שבות דאיכא בקונט 'פירש דדחי הפשט סה ): (דף דברים אלו בפרק בפסחים למיתני ליה דהוה
יחד, עור חשיבות כשיעור מפשיט דאינו שבות, אפילו דליכא לר״י ונראה שבת. דדחו התם דקתני שבות הנהו בהדי שבת ולא
קעביד פתח דהתם מורסא למפיס דמי לו, שא״צ אך שבות אפי' הפשט עביד קא דלא הכא אבל הוא צד מ״מ מזיקין צד וכן
. ליכא
26 מל. שם הרועים א
עור חשיבות כו' דשקיל ד״ה תוס' שיעור חצי דהא וקשה נ״ב יחד.
וכמש״ל. מה״ת ג״כ אסור
27 גל. זצ" ענגיל לגר״י הש״ס יו ני א עד, שבת, ל
אפי דליכא דכ' 'ל דשקי תוד״ה א' קי״ז לקמן ע' נ״ב מכשיעור, פחות לאפות מותר וכי שם ואכ״מ החילוק להבין וצריך עכ״ל כו' יחד עור חשיבות כשיעור מפשיט דאינו שבות
להאריך…
28 פ סימן חיים אורח הבושם ערוגת שו״ת.
קי דף בש״ס אמרי' "ב) … בברזא לי' דשקיל היכא ז מה לפי דהא וצע״ג
נ ה א״כ ע״ש מכשיעור פחות לאפות מותר וכי ע״ד, דף בש״ס "דמבואר מה״ת מותר ח״ש דבשבת את״ל ואפי' ח״ש משום אסור עכ״פ יהי' מיתסר דלא בס״ד לי ונראה ליתסר, מיהא מדרבנן מ״מ הח״צ כש״כ בשאר שייך וזה לאצטרופי חזי דשייך היכא אלא מדרבנן אפי' ח״ש יצטרף גרוגרת חצי עוד יוציא דאם גרוגרות חצי מוציא כגון מלאכות
משא״כ יצטרפו א' אות עוד יכתוב, אם ד א' אות כותב וכ״כ עמו, אם אפי' א״כ בברזא, לי' ושקיל קמיעה לכתוב מכדי פחות עור במפשיט הנ״ל חתיכות שני ראויין יהיו לא מ״מ שיעור חצי עוד דמפשיט ת״ל
קמיעה עליהו לכתוב בס״ד: וא״ש
29 קיא סימן א חלק הלוי שבט שו״ת.
לעשות כדי העור מן המפשיט ה״ה: פי״א רמב״ם בגדר אפי' נכנס אינו זה משיעור ופחות חייב, קמיע לר״ל מדרבנן או לדידן מה״ת להאסר שיעור חצי והיינו בברזי ליה דשקל ע״א, קי״ז בשבת כדמוכח הפשטה דרך אין דבכה״ג הפשטה משיעור פחות
בכך בשיעור חסרון רק זה ואין באיכות גם אלא
המלאכה דהוי בעלמא משא״כ התם כפרש״י עתיקים והדברים מכשיעור פחות דהוי אלא מלאכה
פה האסף אין בכ״ד מצינו. וכן
31. טל- אגלי ספר סק״ח ב אות גוזז מלאכת
לי דשקיל בד״ה קי״ז. מכילתין בתוס' דהא 'ועוד מפשיט שאינו דקות חתיכות העור דמפשיט בברזי
והיינו ליכא. שבות אפי' יחד העור ות חשיב כשיעור דליכא וכיון בעור אלא הפשט מלאכת דאין משום
דבריהם לפרש כנ״ל עור… חשוב לא עור חשיבות
31 מילי הני ד״ה א עמוד לה דף יומא מסכת תוספות.
ואף בברזי ליה דשקיל קיז.) דף (שם כתבי כל מפרק ראייה מייתי ועוד
. מותר נהנה ואין הואיל - רישיה בפסיק ר״ש דמודה גב על ראייה ואינו
רש״י, שם שפי' כמו היא מלאכה דלאו. בכך הפשט דרך דאין יש עוד לעשות מהן באחת בהם שאין כך כל קטנות בחתיכות ליה דשקיל לפרש
קמיע הפשט. זה ואין עור, חשיב לא הלכך
והליכותיהן│ השבת מלאכות ת מהו בגדרי שבועי שיעור מחשבת- ""מלאכת 5
32. ישן- [דפוס רעד סימן יראים ספר ]קב
תא מדאוריי מחייב לא מפשיט הפושטו. ראוי העור שיהא ענין מאותו מפשיט א״כ אלא הפשט היה וכך מפשיטים דרך שכן להיות שחל י״ד ב'] קט״ז [שבת הקדש בכ״כ כדאמרינן בהפשט וקורעו העור את המפשיט דרבנן. תולדה המשכן. בבהמות
פי בברזיה ליה דשקיל 'רייתא דאו איסורא ליכא להכי ומסקינן שמים כבוד משום דרבנן איסורא דשרינן כולו את מפשיט בשבת
וקורעו ברזל. בשבט
דג ועור עוף עור הפשטת
33 כו סעיף שכא סימן חיים אורח השולחן ערוך.
כדי הפשיט שאם ושיעורו התחשים ועורות מאדמים אלים עורות שהפשיטו במשכן והיה מלאכה אב הוי העור את המפשיט
ו. הל' פי״א הקלף]'[רמב״ם מעל דוכסוסטוס המפרק ותולדתו חייב קמיע לעשות
עורות. להן שיש [ק״ח. ] בשבת אמרינן דלהדיא מלאכה, אב הוי דג ועור עוף עור הפשטת דגם לי ויראה
ולאוכלה, מאליהם העור לפשוט אסור יהא ג״כ הבישול אחר דלפ״ז לומר ואין שאוהב מי האכילה שבעת יום בכל מעשים וזהו
ואוכלה? מעט מעט פושטה העור
א דבעת די״ל האכילה, בעת שאינה הברירה מלאכת כמו הפשטה שייכא לא כילה וה״נ שי״ט בסי' ואוכל אוכל בורר דקיי״ל
כבשר. הוויין בישול דלאחר ועוד בהפשטה.
מלאכה. אב הוה בשבת הפשטה לענין מ״מ - טומאה לענין כבשרן שעורותיהן באלו דאפילו נ״ל בישול קודם אבל
והליכותיהן│ השבת מלאכות ת מהו בגדרי שבועי שיעור מחשבת- ""מלאכת 6
עו המפשיט מלאכת – שיעור סיכום ר
א- מבוא מתכוון לא בעניין רישא ופסיק
א. שבת להלכות הנוגעים יסודיים מושגים שני מצאנו
צריכה שאינה ומלאכה מתכוון לא נוספות]: להלכות [ואף
להבין ורם ולא המושגים, שני את להבין ננסה להלן לגופה.
א. יגר עקיבא רבי קושיית את
ון די מובא בגמרא מתכוון". "לא הוא הראשון המושג ב.
אומרת הגמרא קרקע. גבי על בשבת ספסל שגורר מי לגבי
מהתנאים– חלק לפי [לפחות יהודה רבי ]שלדעת אסור
חורש מלאכת בזה ויהיה חריץ, יעשה שמא ספסל. לגרור
כסא מטה, אדם "גורר שמעון רבי לדעת זאת זאת לעומת
מתכוון ואינו שהואיל והיינו מחריץ. חושש ואינו וספסל"
ץ– חרי לעשות איסור הגרירה בפעולת. אין
ג. שלא סובר שר״ש פי על שאף מבואר אחרת בסוגיה
יש אם אך פס״ר. אין כאשר דווקא זה כל מותר, מתכוון
פס״ר– של הדוגמא מהתורה. שאסור מודה ר״ש אף
בגדים בבלאי יין של חבית שסותר מי הוא, הגמרא
של התחיבה בשעת ממילא ביין. ספוגים גם הלו והבלאים
יין– מהם נסחט שבחבית לנקב הבגדים בלאי בדבר ויש
אסור שהדבר מודה ר״ש שאף מדגישה הגמרא סור. אי
[נח מתכוון שאינו אף בפס״ר, מודה הוא שכן 'מהתורה
שהוא רש״י שי' הבגדים. בלאי בסחיטת האיסור מה הרא'
דש שהוא ר״ת ושי'. ]כיבוס,
. ר״ש כשיטת הראשונים ובכל בגמרא נפסק להלכה ד.
פס״ר– שאינו מתכוון לא והיינו ולא לכתחילה. מותר
פס״ר– שהוא מתכוון שממספר [נציין מדאורייתא אסור
איסור יש בתוצאה ליה ניחא אם שדווקא עולה סוגיות
מהתוצאה לו אכפת לא או ליה ניחא לא אם אך דאורייתא,
– הפחות לכל אסור האם מחלוקת ויש מהתורה, איסור אין
. ]מדרבנן
ב– בוא מ לגופה צרכיה שאינה מלאכה בעניין
ה. רבי דעת לגופה. צריכה שאינה למלאכה נוגע אחר כלל
לרה״ר– לבית מחוץ המת את שמוציא שמעון [אבל פטור
מכוונת הזו ההוצאה אין שכן הפטור טעם מדרבנן]. אסור
בדבר שימוש שעניינה הוצאה של הרגילה לתכלית
רוצים לא כי יא ה המת הוצאת כלל בדרך שהוציאו.
לקוברו– אפילו או בבית, שיסריח אלו בפעולות שאין
שאינה מלכה נקראת זו לכן שמוציאים. בדבר שימוש
לגופה. צריכה
הרי לעפרה. אלא צריך ואינו גומא החופר נוספת: דוגמא
אלא בה. להשתמש כדי לא אך בקרקע גומא עושה שאדם
לית לתכ פעולה עושה הוא א״כ בעפר. להשתמש כדי
ר״ש שלדעת מלאכה זוהי כן אם כלל. שבדרך ממה אחרת
עליה. פטור
צריכה שאינה מלאכה על מחייב יהודה רבי זאת לעומת
צריך ואינו בקרקע גומא חופר של במקרה אמנם לגופה.
במעשיו יש שכן שפטור מודה הוא אף לעפרה אלא
. קלקול
ו. כרבי לפסוק הרמב״ם דעת הראשונים: נחלקו להלכה
מביא במקום הראב״ד אך עליה. חייב שמלשאצ״ג יהודה
הראשונים– רוב דעת היא וכן חננאל, רבנו את
ר״ש כדעת עליה פטור. שמלשאצ״ג
לא לבין לגופא צריכה שאינה מלאכה בין ההבדל מה
? מתכוון
ז. לא לבין מלשאצ״ג שבין ביחס קיימת יסודית שאלה
ניקח זאת להמחיש מנת על רישא. פסיק עם מתכוון
קוצר מלאכת של דוג. מא
בכל יתלשו הם שוודאי באופן עשבים גבי על ההולך אדם
עושה– שהוא צעד עם מתכוון" "לא זהו שכן חייב.
שחייב בזה מודה ר״ש אפי' וכאמור רישא", ."פסיק
לא אך העשבים את בידיו התולש אדם זאת, לעומת
שבגינתו– הנחשים את לסלק כדי אלא עצמם, לצורך
מלאכה זוהי שכן כר״ש. שפסקו הראשונים ב רו לפי פטור
הוא אין שכן עליה, פוטר שר״ש לגופה צרכיה שאינה
לצורך אלא [שימוש] הרגילה לתכלית העשבים את תולש
היזק. סילוק
ח. שתולש שמי יוצא: שכן קושי, כאן יש לכאורה והנה
מכוון בכוונת שתולשם ומי חייב, הליכתו אגב עשבים
הרמב״ם בן אברהם רבי ת שאל היא זו שאלה פטור?
משנה בכסף הדברים, באו והו אביו, את ששאל
מכמה התשובה את ולבאר לנסות האירוכו והאחרונים
. פנים
ט. בספר יפה מוסבר יותר והמקובל יותר הפשוט ההסבר
המצוות קיום מעניין דוגמא מביא הוא השלחן. ערוך
הנצרכת. והכוונה
במצוות. כוונה בעניין דרגות ג' יש הנה
והליכותיהן│ השבת מלאכות ת מהו בגדרי שבועי שיעור מחשבת- ""מלאכת 7
א– 'דרגה לדוגמא יד״ח. לצאת ומכוון מצווה מקיים מי
לכו״ע– בכה״ג ליבו. את ומכוון שופר השומע יד״ח. יצא
ב– 'דרגה המצווה ובכ״ז מצווה לקיים מכוון שלא מי
קול הכסת מבית ושמע בדרך ההולך כגון ע״י. נעשית
צריכות מצוות למ״ד מיוחדת. כוונה שום כיוון ולא שופר
לא כוונה יצא1. כוונה– צריכות לא מצוות ולמ״ד יצא,
ג– 'דרגה מכוון שהוא והיינו שלילית, כוונה לו שיש מי
לידו הזדמנה אם אפילו לכו״ע בכה״ג יד״ח. לצאת לא
כוונה– ל״צ מצוות למ״ד ואפילו מצווה, יש כאשר הרי
יד״ח יצא לא שלילית. כוונה
עם ן מתכוו לא השלחן: ערוך מסביר זו חלוקה לאור י.
פס״ר– לצאת כוונה לו ואין שופר קול ששומע למי דומה
כוונה– ל״צ מצוות למ״ד שכאמור יד״ח, מי ה״ה יצא.
ותולשם– עשבים על שהולך כוונה ללא אפילו שכן חייב,
מלאכתו. נעשית
לכוונה דומה לגופה צריכה שאינה מלאכה זאת לעומת
ת חצא לא במפורש שמכוון שמי כשם והיינו שלילית.
שעושה למי ה״ה יוצא, לא לכו״ע הוא השופר יד״ח
של לגופה הופכית שכוונתו אלא בכוונה מלאכה
הופכית– כוונה שיש בכה״ג המלאכה. איסור אין
איסור את עוקרת השלילית הכוונה שכן דאורייתא,
מי וא״כ כמוהו]. שפסקו והרא' ר״ש, [לדעת הדאורייתא
ולא חשים נ להבריח במטרה בידיים עשבים שתולש
העשבים– לתכלית לר״ש עליה שפטור מלשאצ״ג. ה״ז
דרבנן– רק היא עור הפשטת שבו האופן קושיית הסוגיה,
המאירי ותירוץ רעק״א
יא. עור את הפשיטו פסח שבקרבן אומרת בשבת הגמרא
פסח בערב ואפילו האימורים, את להוציא ע״מ הפסח
הפשיטו בשבת ישמעאל רבי שלדעת אלא בשבת. שחל
כולו את הפשיטו חכמים ולדעת האימורים מקום. עד
כל את להפשיט מתירים חכמים היו שלא מבואר ובגמרא
ולכן תורה באיסור מדובר היה אם בשבת הבהמה עור
תורה באיסור מדובר שלא דרך למצא מנסה. הגמרא
יב. לענייננו הנוגעים מרכזיים שלבים ג' בגמרא יש: והנה
א– 'שלב ש״לא בכה״ג שמדובר א אוקימת עושה הגמרא
לא הפסח עור את שהמפשיט והיינו לעור". ליה בעי
בעור. מעוניין
ונה כו צריכות דאורייתא שמצוות המקובלת שההוראה נציין 1 ר״ה של א' ביום בדרך ההולך לפיכך כוונה. ל״צ דרבנן ומצוות
כיוון– ולא שופר ושמע ר״ה– של ב' ביום אך יצא. לא. יצא
ב– 'שלב שלכאו מקשה, הגמרא רה ומודה פס״ר הוא
ליה בעי שלא מה מועיל לא וא״כ שחייב, בפס״ר ר״ש
. לעור
ג– 'שלב חותך שהוא בזה שהכוונה בברזי" ליה "דשקיל
שודאי חורים] או קטנות [חתיכות כזה באופן העור את
הפשטה מלאכת כלל כאן. אין
יג. לכאורה פשוטה: קושיה כאן מקשה הרעק״א והנה
ש״לא מבינה שהגמרא נראה הגמרא של השני מהשלב
פס״ר בזה שיש אלא מתכוון" "לא הוא לעור" ליה. בעי
בעור– מעוניין ולא עור שמפשיט מי ולכאורה מלאכה זה
אלא בכוונה טה הפש כאן יש שכן לגופה. צריכה שאינה
רק להיות אמור ר״ש לשיטת לפיכך הרגילה. התכלית ללא
זו כעין שקושיה מביא הוא דאורייתא. ולא דרבנן, איסור
שתירוצושל אלא המילה, צרעת בעניין הרשב״א הקשה
בהערה2. ועיין לכאן, רלוונטי לא שם הרשב״א
יד. ביאר וע״כ הקושיה את הקשה ג״כ שהמאירי לציין יש
דברי בביאור התקשו והרבה אחר ופן בא הגמרא את
בהערה3. עיין המאירי,
בסוגיה הריטב״א מהלך
טו. והביא רעק״א, קו' כעין הקשה ג״כ הריטב״א והנה
הפוכים הם רבים במובנים התירוצים ב' תירוצים. ב'. ע״כ
2 הקוצץ המילה, של בערלה צרעת יש שאם אומרת שם הגמרא מתכוון" ב״לא בהרת קציצת על לכאו' עובר הערלה את עם
ה פס״ר. וא" בידיים קוצץ הוא שלכאו' מקשה רשב״א זה הרי כ
היותר לכל מתכוון" לא״לא אך לגופה, צריכה שאינה לאכה מ.
על אלא הקציצה פעולת על בתורה איסור שאין, מתרץ והוא ע" לא הצרעת טיהור של התוצאה שאסוף נגזר ומזה כהן, י
הרי התוצאה, אלא אסורה הפעולה עצם ולא הואיל אך. לקצוץ עם מתכוון לא בזה יש הצרעת נטהרה וממילא ערלה שהחותך
מלשאצ" ולא ספ״ר, . ג
ש טוען הרעק״א הפשטה למלאכת לא אך לצרעת, טוב זה ירוץ ת ולקמן הפעולה אלא התוצאה לא הוא האיסור בה שכן. בשבת
שמה נראה רעק" של זו טענה על ערעור יש אדלשטיין גר״ג. א
3 המאירי כת: ב " בדבר רישיה פסיק ענין ומה תאמר ושמא אף לגופה? צריכה שאין מלאכה טעם אלא כאן ואין המתכוין, בפסיק שמותר, מתכוין כשאין אף והלא לומר, דעתו כך הוא גופו לצורך עושה הוא אף כרחך על בזו ואף אסור, מיהא רישיה ומגלה מראה שהוא לו שתירץ עד לעורו. הוא צריך בודאי שהרי
דעתו בו". רוצה שאינו ונראה בכוונתו התקשו. ורבים ביאורו:
מתכוון" ב״לא ולא מלשאצ״ג, מצד דנה כאן הגמרא שאכן.
של הכלל את מביאה שהיא ומה ב ר״ש מודה פס״ר בלא
מלש לעניין משם והיקש ראיה לצורך הוא מתכוון, אצ" היינו ו. ג
כו" מתכוון בלא שבפס״ר כשם לומר יכול האדם שאין מודים ע
ר" אף וע״כ פס״ר, זה שכן כוונתי לא מודה– ש ה" ה
ש" לומר יכול אינו גדול רווח לו יש שאם במלשאצ״ג בעי לא
לעור" לגופה הוי וממילא בעור, שרוצה עליו וחזקה. ,
והליכותיהן│ השבת מלאכות ת מהו בגדרי שבועי שיעור מחשבת- ""מלאכת 8
הראשון– התירוץ את נסביר בתחילה כך אחר. בו ונעמיק
הוא הראשון התירוץ הקשה אמנם השני התירוץ יותר.
שהתרגלנו ההיגיון כללי לפי פועל עדיין הוא אך מחודש
. אליהם
טז. ליה בעי "דלא הראשון שבשלב הוא, הראשון התירוץ
שכ יהודה, רבי לפי הולכת הגמרא לעור" מחמיר מור א
אסורים ששניהם ואומר במלשאצ״ג ומחמיר מתכוון בלא
הריטב״א שטוען אלא מדאו'. גם שהוא מקרה יהיה שאם
מלשאצ״ג– וגם תכוון מ לא כאן שאין יהודה רבי יודה
דאורייתא. איסור
היא לעור" ליה בעי ש״לא אמרה הגמרא כאשר לפיכך
את להפשיט אפשר יהודה דרבי שאליבא לומר התכוונה
מלשאצ״ג וגם מתכוון לא גם כאן ושי הואיל. העור
ואומרת– דוחה הגמרא השני בשלב כאן ויש שהואיל
מתכוון– ה״לא את מבטל שפס״ר "מודה ר״ש ואף פס״ר,
פס״ר- כאן ויש הואיל יהודה, לרבי אף א״כ כאן אין
מלשאצ״ג רק אלא ומלשאצ״ג מתכוון" "לא של. שילוב
מדאו אסור יהיה יהודה לרבי.'ולכן
יז. שכן עצום, קושי יש לכאורה זה תירוץ ע״פ והנה
מישורים שני הם מתכוון ולא מלשאצ״ג לעיל כאמור
מכוון לא כלל האדם כאשר זה מתכוון לא: שונים
אסור אז פס״ר זה [ואם באה היא וממילא, ]למלאכה
אלא המלאכה לעשיית שהמכוונת פעולה היא ומלשאצ״ג
מה פי ועל להתחייב. כדי צריך שהיה ממה אחרת לתכלית
מתכוון לא וגם מלשאצ״ג גם שיכולים הוא עתה שרואים
תימה והוא אחת בבת. להיות
יח. מדברת הגמרא שאכן הריטב״א, אומר השני בתירוץ
כלל כאן אין ובאמת מתכוון. אינו מצד ורק לר״ש, רק
לחלק כיצד כלל הריטב״א מגדיר זו ובנקודה מלשאצ״ג.
: ביניהם
וגם היתר, פעולת היא האדם של מטרתו שעיקר מקום כל
איסור– ללא ההיתר פעולת את לעשות עקרונית אפשר
"לא זהו לאיסור: לגרום ולה שיכ בדרך זאת עושה והוא
."מתכוון
[אלא האיסור לפעולת מכוון שהאדם מקום כל אך
עצם אך היתר, לפעולת מכוון אם שגם או אחרת] לתכלית
את לעשות אפשר ואי איסור היא פעולתו לת פע ו איסור ה
עושה– שהוא בדרך אלא אחרת אלא מתכוון לא זה אין
לגופה צריכה שאינה. מלאכה לפיכך הריטב" אומר א
מפשיט כן ול האימורים את להוציא רוצה שאדם שבמקרה
ו" לאימורים להגיע מהמגמה כחלק העור את ליה בעי לא
לעור" לאימורים– אלא מתכוון" זה״לא הרי. הוא שכן
האימורים להוצאת. מכוון הגם ו מ בפועל שהוא את יט שפ
עור– ה מתכוון" רק״לא זה לאימורים מכוון הוא שכן,
פעולה שגם כאן החידוש עיקר כן ם א לעור ולא. ולבשר
מהמגמה כחלק לראותה יש העור הפשטת של מעשית
בפני אותה לראות ולא האימורים, הוצאת של הכללית
. עצמה
אלא והבשר העור בין להפריד היה אפשר אי אם אמנם
זה באופן באיסור– העור הפשטת של נחשב הדבר היה
להפריד שאפשר אחר אך לגופה צריכה שאינה. מלאכה
ב בברזי" לה "דשקיל הגמרא מסקנת כפי יניהם יש כן אם,
הניסיון של לוואי כתוצר רק העור הפשטת את לראות
ומ לאימורים, להגיע מ ילא מתכוון". זה״לא מנם א
ואסור רישא פסיק זה. למסקנה
מקשה: הריטב״א יט. עור שמפשיט שמי לומר ניתן כיצד
מלשאצ" ולא מתכוון, לא הוא לאימורים ומגמתו הלא ג,
זה פי לעפרה– אלא צריך ואינו גומא העושה לא יהיה גם
ך א. מתכוון מלשאצ" שהוא אומרת הגמרא למעשה ולא ג
מתכוון" "לא? ה ריטב" לעיל שקבע העיקרון על חוזר, א
היא מהאדמה העפר הוצאת של פעולתו עצם שכן
ישה בחר ולא בעפר עסוק שהוא לומר אפשר ואי חרישה,
כן ש בלי העפר הוצאת ל אפשר אי שהוא, גומא עשיית
כן ל עניין. אותו מלשאצ" זה בהוצאת כאמור ך א. ג
את לראות יש ולכן הפשטה מלאכת ללא אפשר אימורים
מתכוון" רק״לא היא ולכן נלווית, כפעולה ההפשטה עם
פס" ולא ר, מלשאצ". ג
תירוץ רעק״א לקושיית זצ״ל אדלשטיין גרשון הג״ר
כ. והנה, בריטב״א הראשון התירוץ על בקושיה נשארנו
מתכוון" גם״לא יהיה פעולה באותה ש יתכן כיצד וגם
לגופה– צריכה שאינה מלאכה דרך הריטב" הסבר לגבי א
ו" האימורים לצורך העור הפשטת מלאכת ליה בעי לא
לעור".
כא. ונראה גרשון הג״ר של יסוד דרך הדברים את לבאר
רעק" קושיית את מתרץ הוא פיו שעל אדלשטיין, ועוד א
העיקרון את ניקח אנו. קושיות ה של זצ" אדלשטיין גר״ג ל
לתרץ ננסה זה ודרך מפשיט מלאכת. לגבי
כב. והנה ה של תו״ד שעיקרה הוא, אדלשטיין גר״ג של
אלא ההפשטה של הפעולה לא היא ההפשטה מלאכת
היא שהמלאכה והיינו מתוקן עור של תוצר. יצירת
בפעולה ולא. בתוצאה
אדלשטיין ה״ג גר כג. דש ממלאכת דוגמא לכך. מביא
אומרת הגמרא[ למימ כבשין שהסוחט יוחנן] רבי לשי' הן י
ה מותר ולגופן. חייב, ת א תוספו ש ומר יש לגופן בסוחט
והליכותיהן│ השבת מלאכות ת מהו בגדרי שבועי שיעור מחשבת- ""מלאכת 9
למ" ראיה מביא [ומכאן רישא פסיק עם מתכוון לא ד
ניחא שלא פס״ר לכאורה ו מדרבנן. אסור ולא מותר, ]ליה
הזו הפעולה מוגדרת ולמה בידיים, סוחט הוא הלא קשה
מתכוון" כ״לא עם מלש זו לכאורה פס״ר, הוא שכן, צא״ג
לגופן. אלא המשקים לתכלית לא סוחט
אדלשטיין ה״ג גר שהסחיטה– שמכאן אומר מוגדרת אינה
בתוצאה אלא לגוף, המשקה בין פרדה הה פעולת פי על
ללא המשקה את מוציא הוא כאשר ממילא משקה. של
ב״תוצאה" צורך להגדיר אפשר בעיניו חשובה שאינה
מתכוון". כ״לא זאת
כד. והנה אדלשטיין ה״ג גר למלאכות ביחס גם זאת אומר
נוספות: וכו מבשל.'קוצר, ולענ" כל על כך להשית אין ד
שכן. המלאכות ואי" חורש זה לפי היה לעפרה אלא צ
פס" ולא מתכוון לא להיות צריך מעוניין הוא אין שכן. ר
אלא החרישה של. בתוצאה שבד" ודאי הן המלאכות כ
התוצאה ולא. הפעולה מהש" ראיה יש אא״כ שהמלאכה ס
התוצאה. היא
כה. היא המלאכה לדש שביחס לטעון ניתן שאכן ונראה
שכן. תוצאה ה ענבי אדם סוחט להלכה ם עם קדירה לתוך
קמ [שבת תבשיל וא" ב; ד, שיש שלמרות והיינו ד שכ, . ]ח
גוף בין הפרדה כאן ליי הענב – ן ואין הואיל לן אכפת לא
משקה״יין" של תוצאה אוכלא הווא, אוכל של אלא
לבין הפעולה בין הבחנה שיש להבין ניתן כן ל דאפרת.
שעצם לגופן, כבשין סוחט של בעניין גם המלאכה מהות
המשקה לצורך לא המפריד ולכן המלאכה אינה ההפרדה
פס" שיש אלא מתכוון" הוא״לא. ר
"המפשיט מלאכת "ייחודיות
כו. הפשטת במלאכת שגם לכך ראיות להביא יש והנה
התוספות שכן בפעולה ולא בתכלית היא המלאכה. העור
כותבים העור״בברזי" הוצאת ש הוא מציעה שהגמרא
הוא שכן מדרבנן, ולא מדאורייתא אסור ולא גמור היתר
עור חשיבות חתיכה בכל שאין קטנות חתיכות. מוציא
כז. והקשו גי הרועים, [מלא האחרונים לגר" הש״ס ליוני י
]ענגיל מהתורה אסור שיעור שחצי הוא הכ, לל שלכאורה
וי" איסור שום בזה שאין תוס' כ' ואיך מדרבנן, . א
כח. ויש וא" שהואיל שתירצו א העור חתיכות ת א לחבר
אי" קמיע, של לגודל כנ״ל בברזי שנחתכו לכותב דומה ז
למ" אפי' וע״כ אחרת, לאות להצטרף שיכולה אחת אות ד
להצטרף ראוי שאינו כלום אינו ש מודה הכא דאו' ח״ש
כלל4.
העור על הקמיע את כותבין ן שאי א עט, שבת ריטב״א עי' 4 עצמו הנ" ההבנה כפי ולא, . ל
כט. אך טל– גלי הא י וכן ל" ביומא מהתוס' משמע ה–
כאן״מציאות" שאין שהכוונה נראה והוא הואיל עור, של
קטן, והיינו. מאד של״עור" שההגדרה הראוי דבר הוא
כלל״עור". נקרא אינו לשימוש ראוי שאינו ומה לשימוש
של״עור" הפשטה הוא שהאיסור חזינן מילא מ שתגרום
של״עור" לתוצאה אין מושגת לא שהתוצאה והיכא,
הפעולה בעצם. האיסור
הוא שהאיסור היראים, בלשון במפורש מצאנו כן ו ל.
לשימוש המוכן עור של. הפשטה
לא. והנה ע" רעק״א קו' את ליישב ניתן לפי״ז של דרכו פ
אדלשטיין רגה״ג הריטב" את להבין ניתן גם אך, א
הראשון. בתירוץ הריטב" שכן אפשרות שיש כתב א
מלשאצ" גם שיהיה היכא לכאו' והנה מתכוון לא וגם. ג
בתוצאה– היא שהמלאכה אפשר לחברם! מי כן ש
בעור– מעוניין ולא העור את יט שמ שפ א" לא גם הוא כ
מה ו לתוצאה מכוון לא וגם בתוצאה. מעוניין א" שבד״כ א
אך לפעולה מתייחסים שתמיד בגלל רק הוא. לחברם
בשעת כן ש לחברם גם אפשר לתוצאה שמתייחסים. היכא
לתוצאה מכוון אינו הפעולה מתכוון" והוי״לא בשעת ו
מלשאצ״ג. והוי בה מעוניין אינו התוצאה יצירת
דג ועור עוף עור הפשטת
לב. והנה דג ועור עוף עור להפשיט שאין כתב ערוה״ש
מ מלאכת מצד. שפ יט אמנם שהתבשלו אחר רואה הוא
הם״עור" בישול קודם אך עור, ולא בשר בהם ואסור
להפשיטם. מדאו'
לג. והנה הנ" בשאלה תלויה זו מסקנה לכאו' ל– האם
התוצאה או הפע. ולה היא המלאכה
הפעולה– היא אם אז עור. בכל אסורה הפעולה אכן
חשוב" של״עור תוצאה הוא האיסור אם אך שעור לן מנא
לכתוב שאפשר נאמר אם וגם חשוב עור הם דג ועור. עוף
ע עור על א" דג עור על מ״מ תפילין, וף. א כו" כן ואם ע
שנקרא״עור" מה אינה התוצאה החשיבות– מצד לשיטה
מפשיט איסור בגדר אינה כלל. זו
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
