פתיחה – חיזור החתן אחרי הכלה:
יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ
שה״ש ו, ב: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" לְהִתְעַלֵּס לחיות יחד עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מלך שהשלום שלו
שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ משלי ה, יט: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ
פניה לכלה – הצעת נישואין: רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה אלו המלאכים שבהמוניהם נקהלים למעלה וְחֵילָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם
תשובת הכלה: אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ
הכנות לחופה: לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם – נמשלו עם ישראל היושבים במחנות סביב המשכן וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים – שבת פח. : "דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
מתן תורה – מעמד החופה: וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם ספר הקניין החתום - כתובה אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי.
נוסח הכתובה: בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן הכתב שהשתנה מכתב עיברי לאשורי כבמתן תורה. יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֵל חַי נִתְכַּוָּן שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן
בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אֵל נֶעְלָם הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן עַל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ לִבְרִיאַת עוֹלָם
חידוש מעמד בכל שנה:
לתקן: התורה מחברת שמים וארץ לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וּקְהַל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֵל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ – יסודותיה (ירמיה נ, טו) כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ
אמר החתן: אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים – ביטוי לקב״ה המכנס את ישראל למקום אחד מהיותם פזורים יחידים (רש״י תהילים סח, ז) חִכּוֹ מַמְתַּקִּים - דבריו מתוקים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים – ומעשיו חמודים
אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שה״ש ו, י)
יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים (זו התורה והמצוות על פי הפסוק – "פקודי ה' ישרים…") נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל – משמותיו של משה הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל
ההתחייבות: וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא – כסא המלוכה (ישעיה טז, ה)
וִיהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר תשלום מהבעל לכלה על בְּתוּלַיְכִי נתתי את התורה, תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תִּחְיִי אַתְּ וּבָנַיְכִי הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי
הסכמת הכלה: וּצְבִיאַת כַּלְתָא דָא ורוצה כלה זו וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שׁוֹת שָׁתוּ יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ
תוספת התחייבות: וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ והסכים חתן זה והוסיף עוד על סכום הכסף המוגדר כעיקר ההתחייבות הממונית שבכתובה - התוספת על התורה שבכתב שניתנה בסיני מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא
הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן
וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוּ לְמִנְיַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׁוּ מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ
נדוניית הכלה: וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעֵלַת שהכניסה לֵיהּ כַּלְּתָא דָא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת – מצוות עליה לרגל מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת הכלה מבקשת לקבל מאת הקב״ה איברים קשובים כדי שתזכה לראותו בהם ולהשיגו בדעתה
נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם
הסכמת החתן: וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ – עם נחלתו וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ - הקב״ה זיכה את ישראל באופן כזה ששינוי בהיקף ה׳נכסים' הרוחניים במהלך הנשואין, יהיה 'על חשבונם', ולכן יהיה להם אינטרס להשתפר במעשיהם ולזכות במצוות.
התחיבות החתן וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶּה בָּהּ מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה
הסכמת הזוג וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף
מעשי ידיה לחתן:
מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ
התחייבות החתן לכלה: וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ
וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה
וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת
וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת
וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר
וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ וְהָיְתָה עִמוֹ וְקָרָא בוֹ
קיום התנאים: וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ
וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
חתימה: יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם
וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ
מכאן פירוש הלקוח מתוך אתר הפיוט והתפילה:
· וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶה בָּהּ – הקב״ה קיבל על עצמו אחריות לפריעת שטר הכתובה מכל מיטב נכסיו, כך שאיש אחר, או עם אחר, לא יוכל ליהנות מן העושר השמור לישראל-כלתו. נוסח הטור הוא על פי נוסח הכתובה הרגילה. · מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה – כינוי לקדוש ברוך הוא, על פי תהלים (קי, ו): יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. · וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף – וקבלו עליהם שני הצדדים את כל התנאים הרשומים ומקובצים בשטר הכתובה. · כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף – כל אחד מן הצדדים, בהתאם לחשקו בצד השני. · תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף – הכתובה כולה היא חיוב המוטל על הזוג ממילא על ידי בית דין; משמעות הדבר היא שגם אם זוג לא הכין כתובה, האשה זכאית לקבל את כל המגיע לה כאילו היתה כתובה חתומה ביניהם. כלל הלכתי זה נועד למנוע מצב שבו בעלים מתחמקים מאחריותם כלפי נשותיהם; אלא שבמקרה של הכתובה שלפנינו מגדיר הפייטן את כל ענייני הכתובה, לרבות התוספות המיוחדות ('מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף'), כחלק מ׳תְּנָאֵי בֵּית דִּין', ולפיכך כחלק מהסכם שכולו אינו בר-הפרה. · מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ – מעשה ידי ישראל-הכלה יהא שייך מעתה לקב״ה-החתן, והוא יהיה חייב לספק לה תכשיטים. · בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ – בלילה נהנית ישראל-הכלה משירו-תורתו של הקב״ה, וביום היא זוכה לחוט של חסד ממנו. הטור מיוסד על דברי חז״ל בתלמוד הבבלי (חגיגה יב, ע״ב): "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר: 'יומם יצוה ה' חסדו' (תהלים מב, ט); ומה טעם 'יומם יצוה ה' חסדו' [=מדוע מעניק ה' חסד ביום]? משום 'ובלילה שירֹה עמי' [=משום שבלילה למד האדם תורה, דבר הנלמד מן הפסוק מתהלים]". · תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ – מעשי ישראל-הכלה, ופרי ידיה, הם המשבחים ומכבדים אותה בקרב הבריות. שיבוץ פסוק מלא כצורתו מפרק 'אשת חיל' שבספר משלי (לא, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. · וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה – גם הירושה השמורה לישראל כתובה ומתועדת בשטר. · מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה – ירושה זו אינה אלא הטוב השמור לצדיקים לעתיד לבוא, טוב כזה שעין איש עוד לא חזתה כמותו. מיוסד על תהלים (לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם – פסוק שעליו דרשו חז״ל במדרש תנחומא (פרשת ויקהל, סימן י): "אמר הקב״ה על כל הדברים והמצוות שעשיתם אני פורע לכם לעולם הבא… ואני מטיב לכם הטובה הצפונה לצדיקים". 'עַיִן לֹא רָאָתָה' – שיבוץ קטע פסוק מישעיהו (סד, ג): וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ – פסוק שנדרש על ידי חז״ל במקומות רבים כמתייחס לעתיד לבוא ולימות המשיח (ראו למשל תלמוד בבלי, ברכות, לד ע״ב). · עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ – הפייטן מכריז, בשם העם, כי טובה זו היא ברת-השגה, בדיוק כשם שארץ ישראל היתה ברת-השגה עבור בני ישראל הנודדים במדבר, ככתוב (במדבר יג, ל): וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. · וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ – בדירה שמעניק הקב״ה-החתן לישראל, מונחת התורה בקרן זווית, כך שכל הרוצה לבוא וללומדה יכול לעשות זאת. הטור מיוסד על מליצה רווחת בכתבי חכמי ישראל: "תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול" (מליצה שראשיתה כבר במדרש התנאי מכילתא דרשב״י, יט: ב). · וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה – התורה נתונה מן המדבר לבוא וליטול אותה, וזה אחד ההסברים על פי חז״ל לכך שהתורה ניתנה במדבר דווקא ולא בארץ ישראל (ראו מכילתא דרשב״י הנ״ל). שיבוץ קטע פסוק מספר במדבר (כא, יח): בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. ברקע הטור עומדים גם דברי חז״ל על פסוק זה בתלמוד הבבלי (עירובין נד, ע״א): "אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה". · וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת – מחרוזת זו וכמה מהבאות אחריה ניתנות לפרשנות דו-משמעית: אפשר שהן מתייחסות עדיין להתחייבויות הקב״ה כלפי ישראל, ואפשר שהן מתייחסות להתחייבות ישראל לתורה, כך שמעתה ישראל היא כביכול החתן של התורה-הכלה. על פי האפשרות הראשונה, נאמר כן כי הקב״ה מתחייב שלעולם לא יעזוב את ישראל לטובת אשה אחרת מן הנוכרים; על פי האפשרות השנייה, ישראל הם אלה שמתחייבים שלא להחליף את התורה בתורה אחרת. כך או כך, ברקע הטור עומדים דברי ישעיהו (ב, ו): כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ; הפסוק מתאר דווקא את נטישת ישראל על ידי הקב״ה, וכאן בכל מקרה הפייטן מזכירו כדי ללמוד ממנו את ההיפך, את איסור הנטישה. · כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת – בהתאם לשתי האפשרויות: הקב״ה ידבק תמיד בישראל, או לחילופין ישראל עצמם ידבקו תמיד בתורה. בטור עצמו יש רמז לאפשרות השניה, משום שהתורה מכונה לעתים 'שַׁעֲשׁוּעִים' במקרא ובדברי חז״ל. ראו למשל משלי (ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת – פסוק שנדרש על התורה שהיתה כחמדה גנוזה אצל הקב״ה דורות רבים לפני נתינתה לישראל. · לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת – לפי שתי האפשרויות הפרשניות: לישראל יקרא שם אישה, או לחילופין לתורה יקרא שם אישה, משום שנלקחה מן האיש (= הקב״ה); שיבוץ קטע פסוק מסיפור בריאת האישה (בראשית ב, כג): וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. · וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת – בהמשך למחרוזת הקודמת, גם כאן שתי פרשנויות אפשריות: לפי הראשונה, הקב״ה מתחייב שלא להניח את ישראל לבדה מתוך כעסו עליה; ולפי השנייה, ישראל מתחייבים שלא להניח את התורה, אלא לעמול בה. · וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת – בהמשך לאמור בטור הקודם: החתן, ויהא זה הקב״ה או ישראל, מתחייב שלא יאכל עם כלתו – ישראל או התורה, בהתאמה – לחם עצלות, אלא תמיד לחם שמקורו בעמל ובעבודה. פרפראזה על מזמור 'אשת חיל' שבספר משלי (לא, כז): צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל. · נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת – תמיד ינהג עמה הבעל בחכמה; שיבוץ קטע פסוק מקהלת (ב, ג): תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. במקורו מתאר הפסוק את ההתלבטות הפילוסופית של קהלת בין החכמה לכסילות, אך ברור מה הבחירה של החתן על פי הכתובה. · וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר – החתן מתחייב לשמור על הרכוש המשותף, ולא לאבדו עבור רווח-ממון. · אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר – בצד השמירה על הרכוש, מתחייב החתן להרבות ברכישת ספרים – תורה – ולא במכירתם. הטורים מיוסדים כשילוב של שני פסוקים – הראשון מקהלת (יב, יב): וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ… (אמנם בפיוט הוא משמש בהיפוך חלקי של המשמעות), והשני ממשלי (כג, כג): אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. · וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ – החתן מתחייב שלא להרחיק נדוד מבלי שהתורה עמו. · וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ – התורה תהא עם החתן תמיד, כדי שלא יפסיק מלימודה וישכחנה, כפי שמצוּוה גם המלך, על פי הכתוב בדברים (יז, יט): וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. · וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים – כעת מגיעה הכתובה לשלב הסיכום: כל התנאים הכתובים בה עומדים בתוקף. לשון הטור מיוסדת על נוסח חתימת הכתובה הרגילה: "והכל שריר ובריר וקיים". · כִּצְבָא הַשָׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים – תוקף תנאי הכתובה קבוע כפי שהכוכבים קבועים בשמים, ואינם זזים משם לעולם. · וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ – החתן התחייב בשבועה לקיים את כל התחייבויותיו להמון בית ישראל. · וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ – ולהעניק להם מכל טובו וחסדו. מיוסד על מאמרו של ר' יהושע בן לוי על הפסוק במשלי (ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא: "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה [=ש״י] עולמות" (משנה עוקצים ג, יב). · נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ – כך נשבע הקב״ה, כביכול ביד ימין שלו, ככתוב בישעיהו (סב, ח): נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ. · וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה – לאישור הכתובה והענקת התוקף לה, מקובל לערוך הליך של 'קניין' סמלי, באמצעותו מבטא החתן את מחויבותו לשטר הכתובה. קנייניו של החתן-הקב״ה הם חמשת חומשי התורה, המעידים על נישואיו לישראל. 'חמשה קניינים' מיוסד על פרקי אבות (ו, י): "חמשה קנינים קנה לו הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד". בפרקי אבות חמשת הקניינים הם של הקב״ה והתורה היא אחד מהם, וכאן בפיוט חמשת הקניינים הם של החתן - חמשה חומשי התורה על שלל כינוייה. · וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה – שיבוץ קטע פסוק מזכריה (ד, ז): מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ. בהקשר של פיוטנו כוונת הפייטן, כנראה, היא שעל התורה יווסד הבית המשותף של הקב״ה וכנסת ישראל, ואותה ישבחו כל הבריות, כפי שנאמר בפסוק. 'אֶבֶן הָרֹאשָׁה' היא האבן הקבועה בראש כל שער, וכאן – בפסוק ובפיוט – משמשת כסמל וכעדות ליפי הבית כולו. · יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם – הצדיקים ישמחו ודאי בכתובה זו ובחוזה המופלא שנרקם בין הקב״ה לישראל, והם שיזכו לאכול מפרי כל הטוב שעתיד הקב״ה להרעיף על ישראל. לשון הטור מיוסדת על תפילת מוסף לימים נוראים: "ובכן צדיקים יראו וישמחו / וישרים יעלוזו / וחסידים ברנה יגילו…". ברקע הטור עומד גם הפסוק מתהלים (כב, כז): יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ ה' דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד. · בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם – התעודה המעידה על חתונת ישראל והקב״ה היא התורה, הארוכה ורחבה יותר מן הארץ והים. על פי הכתוב באיוב (יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם. · וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם – וכל תנאי הכתובה עומדים בתוקפם ומבוררים היטב. כך לשון חתימת כל כתובה. · וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ – מחרוזת זו מסכמת את הכתובה בחתימת עדים, כפי שמקובל בכל כתובה בישראל. העדות על הנשואין היא התורה; מיוסד על תהלים (עח, ה): וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. במקורו, כוונת פסוק היא שהתורה מעידה על נסי ה' ונפלאותיו עם ישראל במצרים ובמדבר, וכאן הפייטן מסב את התורה כעדות על החתונה בין ישראל לאביהם שבשמים. · וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ – העדות נועדה לגדור ולשמור את קדושת הנשואין, כדי שלא ייפגעו; פרפראזה על פסוק שמשמש דווקא כקובלנה על הקב״ה, ומובא בתהלים (פ, יג): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ. · וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ – לא רק התורה מעידה על הקשר בין ישראל והקב״ה, אלא גם השמים והארץ בכבודם. הטור מיוסד על שילוב בין שני פסוקים, הראשון מישעיהו (ח, ב): וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ, והשני מדברים (ל, יט): הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. · יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ – הפיוט נחתם באיחולי הפייטן לזוג, שיזכו לשמוח זה עם זו, החתן עם הכלה שלקח לנחלה לו, והכלה עם בעל-נעוריה המוכר משכבר, הראוי לכל שבח והלל; המחרוזת בנויה כתמונת ניגוד לתמונת האבל המתוארת בנבואת יואל (א, ח): אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. · אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ – ואכן, שבח לו לעם שזכה לכך, להתאחדות של נישואין עם הקב״ה, ככתוב בתהלים (קמד, טו): אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
