מתוך דרשתו של הגר״ע יוסף זצ״ל ביום העצמאות שנת תשס״ט
דוד המלך אומר: "ואני בחסדך בטחתי" – אני לא פחות מחזקיה, גם אני בוטח בך. אפילו הכי: "יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי". אני אומר שירה אני לא חודל מלומר שירה לא כפוי טובה לעולם אני מודה לך. חזקיה לא עשה כך, אם כי לימדנו עליו זכות, היה טוב, היה בטוח, לא הופתע, אפילו הכי היה צריך לומר שירה.
אדם צריך לומר תמיד שירה. "נתת לעבדיך נס להתנוסס" – עשו לו משמים נס צריך להודות לקב״ה ואז "להתנוסס" - יהיה לו עוד נס יותר גדול. למשל ילד בא אצלי רוצה סוכריה. לקחתי סוכריה נתתי לו. אומר: "תודה רבה", עומד ומודה ומברך ומברך ומברך. אמרתי, זה נתתי לו סוכריה כך עשה, מחר אני אתן לו קופסת שוקולד מי יודע מה יעשה, ירקד.
כך הקב״ה: כשהוא עושה לנו נס ואומרים שירה עושה נס יותר גדול, נס להתנוסס. תמיד צריך להודות לקב״ה "אשירה לה כי גמל עלי". גם כן אנחנו ברוך ה'. אנשים אומרים "חג עצמאות מה זה חג העצמאות?" זה לא חג העצמאות אנחנו חושבים על עיקר הדבר: זה שיש פה ממשלה יהודית. מה היה פה? המנדטורים, אלה האנגלים ימח שמם שונאי ישראל, כל מי שרצה לבא לארץ צריך "סרטיפיקט" בלי זה לא ייכנס, פרוטקציות וזה וזה.
כל איש שהיה בא פה היו עושים לו צרות צרורות. משנהייתה מדינה יהודית אם רק בשביל שיבואו יהודים כמה שרוצים דיינו. אבל האמת הוא שיש כמה מיליונים. בזמן שהיה המנדט לפני קום המדינה היה 650 אלף איש בכל ישראל, 650 אלף. ועכשיו למעלה מחמישה מיליון. ומה זה? … אנחנו מתפללים עוד לקב״ה שיוסיף אחריתנו לראשיתנו ויהיה לנו ממשלה שכולם יראי שמיים כולם צדיקים כולם אוהבים את התורה, כך אנחנו מתפללים.
אבל אסור לנו להתכחש לנס שעשה לנו הקב״ה. ברוך ה', הרבה ה' איתנו, "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב". עוד יהיה כהנה וכהנה. כל יהודי שנמצא בחו״ל רוצה לבא, אהלן וסהלן, פותחים לו כל שערינו לפניו. לא אומרים לו "תביא סרטיפיקט, תביא כך, תביא כך". לא יביא. אם רואים אותו זה ברכה שיבוא לפה.
כן? זה מעט בעיניכם? זה לא מעט.
עוד כמה דברים. בזמן המנדט לא היה תלמודי תורה לא היה חינוך עצמאי. החינוך העצמאי יש עשרות אלפים. תלמוד תורה יש עשרות אלפים. כולם לומדים רק תורה. קודם לא היה זה. אנחנו צריכים להודות לקב״ה, ברוך ה´ נתן לנו כוח לעשות חיל להרבות תורה. לעשות מצוות ומעשים טובים כן יעשה הקב״ה כהנה וכהנה. .
שו״ת יביע אומר תוכן העניינים חלק ו' - אורח חיים
סימן מא. בדבר אמירת הלל ביום ה' באייר שהוקבע ליום חג העצמאות של מדינת ישראל בארץ ישראל, אם יש לאומרו "בברכה", העלה שאפשר לאומרו דרך "קריאה", אבל אין לברך עליו, והמברך עליו הוא נושא שם שמים לשוא ומברך ברכות לבטלה. כי לא תיקנו חז״ל לומר הלל על גאולת ישראל מצרותיהם, אלא אם כן נעשה הנס לכל ישראל, כמבואר בראשונים, וכן פסק מרן החיד״א ועוד אחרונים. ומכל שכן שאין לומר הלל בליל ה' באייר, ורק ביום ה' אייר רשאים לאומרו בלא ברכה אחר החזרה של תפלת שחרית, וטוב יותר שלא לאומרו אלא לאחר עלינו לשבח, וכמ״ש מרן החיד״א ז״ל.
שו״ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מא
"ומעתה נראה שהואיל והנסים שנעשו לנו במלחמת הקוממיות שהצילנו השי״ת מידי אויבינו ושונאינו שזממו להכחידנו, וה' הפר עצתם, כי גבר עלינו חסדו, כיון שלא היה הנס לכל ישראל, אפשר שנכון לומר הלל, אבל בלי ברכה. כמ״ש המאירי וכל הראשונים הנ״ל".
"ועינא דשפיר חזי למרן החיד״א בשו״ת חיים שאל ח״ב (סי' יא), שנשאל בעיר שנעשה לישראל נס שניצולו מצרתם, אם יש להם לומר הלל, והביא הסוגיא דפסחים (קיז) הנ״ל, והעיר שהרי״ף הרמב״ם והרא״ש השמיטו דין זה, ולא כתבו שכאשר הצבור נושעים מצרתם צריכים לומר הלל, ולכן כתב שנ״ל דס״ל להרי״ף והרמב״ם והרא״ש שתקנת נביאים היתה לכל ישראל דוקא… ולא ס״ל כהמאירי ז״ל".
"במלחמת הקוממיות שהנס היה דרך הטבע, כי כזו וכזה אכלה החרב, וכמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, אם כי בסופו של דבר תהלות לאל יתברך כי לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול, וגבר ישראל, מ״מ אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע ע״ז הלל בברכה".
"ומלבד כל זה יש לומר כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה, וכעין מ״ש בירושלמי (ריש ברכות), ר' חייא ור״ש בן חלפתא הוו מהלכין וראו איילת השחר שהיה בוקע אורה. א״ל ר״ח לר״ש בן חלפתא ברבי כך היא גאולתן של ישראל בתחלה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת, מ״ט, כי אשב בחשך ה' אור לי. ובמגילה (יז:) מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא. והגר״מ כשר שליט״א בספרו התקופה הגדולה (עמודים שעד - שעח) הביא כרוז בשם דעת תורה, שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור, וקוראים את הקמת מדינת ישראל בשם אתחלתא דגאולה, מכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה. וכמ״ש בירושלמי (פ״י דפסחים ה״ו), בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', התנדבו ראשי עם, כשהקב״ה עושה לכם נסים, תהיו אומרים שירה. התיבון והרי גאולת מצרים, (שלא אמרו שירה תיכף כשיצאו ממצרים אלא על הים, קרבן העדה) שנייא היא שהיא תחלת גאולתן. (שהיא היתה רק תחלת גאולתן ולא נגמרה הגאולה עד שיצאו מן הים. קה״ע). ואף כאן הרי מנהיגי צבאות ערב, למרות התבוסות והמפלות שנחלו, עודם מאיימים השכם והערב לצאת למלחמה נגדנו. ומנפנפים בחרבותיהם ובקשתותיהם, חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה, אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וכמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו, מלחמת הקוממיות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, והאחרון הכביד מלחמת יום הכפורים, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז. ועודנו תכלינה עינינו אל ישועת ישראל האמתית ע״י צור ישראל וגואלו השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, לולא ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו. ומבחינה רוחנית, אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטי קולנוע מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת איטליזי טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שמאות אלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא - דתיים, ולומדים שם להתנכר לכל קדשי ישראל, ולפנות עורף לצור מחצבתם, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ונתקיימה נבואת ישעיהו: ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, וכדרשת חז״ל בחגיגה (יד) ובעקבות משיחא חוצפא ישגא, ועמא דארעא אזלא ומדלדלא, נערים פני זקנים ילבינו וכו' (סוטה מט:), הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפיים שנות גלותינו, והרי כ' הרמב״ם (בפ״ט מה' תשובה ה״ב): לא נתאוו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי, ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל בכלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום, ואין לזה כל דמיון לנס חנוכה שכל העם הכירו וידעו בהשגחת השי״ת עליהם, וכולם היו עובדי ה' באמת ובתמים. וכיו״ב ראיתי בשו״ת ישכיל עבדי ח״ו (חאו״ח סי' י אות ז) שג״כ העלה שאין לגמור ההלל בתוך תפלת יום העצמאות אפי' בלא ברכה, מפני שעדיין אויבינו קמים עלינו לכלותינו, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ועונותינו הטו אלה, כי היצר הצורר בעוכרינו להסית את ישראל מדרכי ה' וכו', ומכיון שאין כאן אלא אתחלתא דגאולה, ואינה גאולה שלמה לכל עם ישראל, לכן אין לתקן לומר הלל גמור בתוך התפלה אפי' בלי ברכה, ורק אפשר לומר מזמורי ההלל לאחר סיום התפלה, בלי ברכה, כי פשוט שאין לנו להכנס בספק ברכה לבטלה. עכ״ד. ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ״ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות בחורי חמד מטובי בנינו היקרים עוסקים בתורה יומם ולילה בישיבות הקדושות, והתורה מחזרת על אכסניא שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל, ובירושלמי (פ״ו דנדרים סוף ה״ח), אמר הקדוש ברוך הוא, חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בא״י, מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ. ורבבות משלומי אמוני ישראל מחנכים את בניהם ובנותיהם ע״פ תורתינו הקדושה, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאמור: כי לא תשכח מפי זרעו. ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת שוקקה וכמהה לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, כחזונו הנפלא של עמוס: הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. (וע' שבת קלח:). ואנו תפלה שהשי״ת יערה עלינו רוח ממרום, וידעו תועי רוח ובינה, ונשוב כולנו בתשובה שלמה. ועכ״פ הואיל וכאן נמצא וכאן היה רק התחלה טובה, מש״ה אין חיוב לומר הלל בברכה".
(ו) ולכאורה י״ל עוד לפמ״ש מרן הב״י א״ח (סי' ת״צ), שכ' השבולי הלקט בשם מדרש הרנינו, שהטעם שאין אומרים הלל בשביעי של פסח, לפי שאז נטבעו המצרים בים, וכתיב בנפול אויבך אל תשמח. ע״כ. וכ״ה בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא כט). וע״ע בס' המאורות (סוף פסחים). ע״ש. ולפ״ז בנ״ד שע״י המלחמות נהרגו רבים מבני ברית ומשאינם בני ברית, אין לומר שירה… ומיהו מכיון שכמה אלפים מאחינו בית ישראל נהרגו במערכות ישראל ה' ינקום דמם אין לנו לקבוע אמירת הלל בברכה… מ״מ אין לקבוע לדורות הלל בברכה מכיון שהשמחה מהולה בתוגה. ומי הוא זה אשר ירהיב עוז בנפשו להכנס בחשש איסור ברכות לבטלה, שאיסורו חמור מאד, ואפילו במקום ספק ספיקא כתבו האחרונים שאין לעשות מעשה לברך… ולכן מכל הני טעמי תריצי הנ״ל נראה שהמברך על ההלל בחג העצמאות הרי הוא מברך ברכה שאינה צריכה, ואסור לענות אחריו אמן, ואף על פי שיש מאחרוני דורינו שסוברים שיש לברך, וכמ״ש בשו״ת קול מבשר (סי' כא), ובשו״ת נצר מטעי (סי' לו). ועוד. מ״מ הו״ל ספק אמן דאזלינן לקולא. וכמש״כ בשו״ת יביע אומר ח״א (חאו״ח סי' כט אות יד). ע״ש…".
"ומיהו שפיר דמי [=מותר] לומר מזמורי ההלל דרך קריאה בעלמא ותו לא. וכמ״ש כיו״ב בב״ב (פב) מכדי פסוקי נינהו ליקרי. ופירש רשב״ם, דהוי כקורא בתורה. וכיו״ב כ' התרומת הדשן (סי' ח). ע״ש. אלא שמבואר בדברי מרן החיד״א בשו״ת חיים שאל ח״ב (סי' יא), שיש ליזהר שלא לומר מזמורי ההלל אחר תפלת י״ח במקום שתקנו חז״ל לומר הלל ביום טוב ור״ח, כי נודע שכל עניני התפלות בנויים ומיוסדים על אדני רזי עולם, כמ״ש בזוה״ק ובכתבו /ובכתבי/ האר״י ז״ל, שהכל מתוקן ומסודר בכוונות עליונות ונשגבות, וחז״ל תיקנו ביום טוב ור״ח אמירת הלל אחר תפלת י״ח לסוד כמוס, ואנן הדיוטות אנן, ואנחנו לא נדע אם אמירת הלל מישך שייכא במקום הזה, ולכן לא יאמרוהו אלא לאחר סיום התפלה כולה. ע״ש. וכ״כ בשו״ת ישכיל עבדי ח״ו (סי' י) הנ״ל. ע״ש. ומ״מ נלע״ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפלת י״ח אין למחות בידם, שהרי הלל דר״ח הוי מנהג בעלמא…".
תשובה מכתב יד שנדפסה בשו״ת יחוה דעת חלק ז' סימן פא הערה 6
ולענין אמירת תחנון ביום העצמאות וביום ירושלים, נשאל רבינו בזה ביום כ״ח בניסן תשע״א, מישיבת מעיין חיים ושלום באשקלון. וזו לשון השאלה:
"[לכבוד מרן הגר״ע יוסף שליט״א]. הננו בזאת לשאול לדעתו, דעת עליון, כיצד עלינו לנהוג ביום העצמאות וביום ירושלים, האם לומר תחנון ולהתפלל כרגיל מידי יום, כנהוג בישיבות הקדושות, או לנהוג אחרת? ! נודה מאד אם ישיבנו תשובה ברורה בענין".
וזו לשון רבינו בתשובתו:
אין לומר תחנון בשני הימים הנ״ל.
להתפלל כרגיל.
וללמוד בהתמדה ביתר שאת ויתר עוז.
עובדיה יוסף.
מסקנה
נראה כי לדעת הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ״ל, יש חובה להודות לקב״ה על הניסים שעשה עמנו. ביום העצמאות ויום ירושלים, לשיטתו, אין לומר תחנון, ואין לגמור את ההלל בברכה. אמנם, מותר לומר הלל בלי ברכה. ועדיף לומר את ההלל אחר עלינו לשבח, אבל אם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפלת י״ח אין למחות בידם.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
