יום רביעי, 2 בינואר 2019

קול צופייך לפרשת וארא תשעט

'qn oeilib 943

h"ryz `x`e

ִִָָשׁוּבוּבּניםשׁוֹבבים

לפרעה וסטירה למלכות כבוד

לפרעה כבוד לחלוק ואהרן משה את ציווה ואלפּרעה ישׂראל אלבּני ויצוּם אהרן ואל משׁה אל ה' "וידבּר הפסוק ְְְְְְְֲִֵֵֵֵֶֶֶֶֶַַַַַַָֹֹעל

מצרים" מארץ ישׂראל אתבּני להוֹציא מצרים מל# יג( ו )שמות רש״י אומר ְְְְְִִִִִִֵֵֵֶֶֶֶֶָָָ, אותם". ולסבול בנחת "להנהיגם ישראל בני על ציווה רבה: מדרש בשם זה ובאמת בדבריהם". כבוד לו לחלוק עליו "צום מצרים מלך פרעה ואל אם כבוד לו לתת ולמה המכות. עשר עם ביחד כבוד נותנים איך פלא

ורשעתו? גאוותו את ושוברים אותו מכים

בגמרא ע״א( קב )זבחים "ויּצא הפסוק את ופירש לקיש ריש בזה ֵֵַעסק 2 מעם־פּרעהבּחרי־אף" ח( )יא "אמר. ויצא סטרו לקיש ריש על "הכהו – ְִֵַֽ" 7ֳִָָֹֽ לחיו" )רש״י( פרעה? את משה שהכה לקיש ריש אמר איך הגמרא: מקשה. הוא שהרי לפרעה, כבוד לתת צריך היה שמשה סובר לקיש ריש הרי

פנים". לו והסביר הוא "מלך – היאור" שפת על לקראתו "ונצבת פירש

בו פניך והעיז הוא רשע את לבזות כציווי להפך, הפסוק את ומפרש לקיש ריש על חולק יוחנן רבי

פרעה. בו" פניך והעיז הוא "רשע להתריס ביאור כשהוא פרעה אל בא. אלוה. ואינך לנקביך מתפנה שאתה שקריך, את מכיר אני לו: ולומר בפניו שמשה אמר יוחנן רבי השמות. את הפכו – "איפוך" הגמרא: מתרצת

כבוד. בפרעה נהג שמשה סבר לקיש וריש לחיו, על לפרעה סטרו

כבוד בו נהג וגם סטרו גם יוחנן רבי איך יהוידע" בן "בניהו בספרו חי איש הבן בעל עוזנו גאון הקשה למלכות כבוד חלק מעמד באותו "ומצינו לפרעה: משה שסטר אומר צא לאמר והשׁתּחווּ־לי אלי אלּה כל־עבדי< 'וירדוּ לו שאמר בדיבור ְְָאפילו =ֲֶָָ >ֵ? ֵֶַ @ְְֲִִַֽ =ֵ Aֵֹ B

אשׁר־בּרגל וכל־העם אתּה גם אלא העבדים, רק ירדו לא ובאמת ַָי<'". Cְָָָ =ְְֲֶֶַ D הזכירו לא מה ומפני ממצרים. שיצאו ממשה לבקש ירד בעצמו פרעה עליך". מלכות אימת תהא ש״לעולם ינאי רבי למד מכאן בדבריו? משה

לומד שהוא אלא למלך, כבוד לתת שצריך ינאי לרבי מסכים יוחנן רבי גם ה' 'ויד מהכא אמר יוחנן "רבי לאחאב. הנביא אליהו שנתן מהכבוד זאת משה סטר למה כן, אם אחאב'". לפני וירץ מתניו וישנס אליהו אל היתה

לפרעה? סתירה אין סטירה, יש כבוד לנהוג גם שצריך סוברים לקיש ריש וגם יוחנן רבי שגם יוצא, זה לפי לתת צריך יוחנן רבי לדעת המכות. בעשר אותו להכות וגם במלכות בגלל הוא למלכות כבוד לתת שצריך והטעם אישיות. מכות גם לפרעה דרקיעא מלכותא כעין דארעא "ש״מלכותא ודם- בשר של מלכות כל לתקן חייבים שאנו בגלל באות המכות במקצת. ה' מלכות את משקפת הלוי הגרי״ז מסביר כך חוטא. הוא אם המלך את ולתקן העולם את

ב( מח )בראשית אחד ענין ואינו ובדין בהיתר היה הסטירה בוודאי "הנה וטרח מתניו ששינס באליהו וכן מלך. כבוד חובת מקיים דעתה למשנהו, שנותן והכבוד נימוס". מדין ולא למלך כבוד חיוב מדין כך. על כך כל "נביאי את ישראל שחטו ביום בו שהרי בשליחותו, פגע לא לאחאב ְִֵאליהו אכלישׁלחן מאוֹת ארבּע האשׁרה וחמשּׁיםוּנביאי מאוֹת ארבּע ְְְְְֲֲִִִֵֵֵֵֵַַַַַַַַַָָֹֻהבּעל

הנביא. אליהו בפקודת ִֶָאיזבל"

השובבי״ם ימי מהלכות – אליו יעקב ְֲֵֵַָֹלשׁוֹבב

שובב נקרא לבו בשרירות ההולך

השובבי״ם ימי בתוך נמצאים אנו משפטים( עד שמות פרשות של התיבות )ראשי.

רש״י ד( לח )יחזקאל בישעיהו שובב". נקרא לבו בשרירות ההולך "כל אומר: אליו יעקב לשׁוֹבב לוֹ לעבד מבּטן "יוֹצרי תשובה. מלשון היא שובב ְְְֲִִֵֵֶֶֶֶַָֹהמילה

יאסף" לוֹ וישׂראל ה( )מט המלבי״ם מסביר כך. ה( ח )ירמיה שובב ְְִֵֵֵָָשהמילה

שבים. ושוב בתשובה ה' אל ששבים תשובה, מלשון גם היא

הרב נשמת לעילוי מוקדש העלון וישליצקי אלישע לברכה וקדוש צדיק זכר,

עולם של מלכו כרוז הלב באוזן לשמוע

הגמרא ע״א( טו )חגיגה בת שהייתה שובבים-אומרת בנים "שובו שאמרה: קול בת יום כל יוצאת כן מאחר". "אוי-חוץ שאומרת: ואחרת כזו משמים קול

הזוהר תורה". של מעלבונה לבנים להם נש )פרשת א( קצו ג, א לשם שואל: עלגּב "אף ועונה: אותה. שומעים לא אדם בני הרי הקול? בת את יש ַַַמה בת את שומעת לא בשר שאוזן למרות חזי". מזליהּ מידי, חזי לא ְְֲֲִִִִֵֵַָדּאיהוּ

מרגיש. שלו המלאך מרגיש. שלו המזל חזי", "מזליהּ ְֲִֵַהקול,

אזכרי, אלעזר רבי כותב וכך תורה, קול לשמוע אוזנו מטה אדם שכאשר

עולם של מלכו כרוז את הלב באוזן לשמוע זוכה הוא שלפעמים "וזהו: לא מקום ומכל נשמתו, לאוזן הקורא מקול טהרה רוח באדם מתעורר – שמוע אם 'והיה דכתיב והיינו המוכיח, החכם קול השומע רק לזה יזכה הלב באוזן לשמוע תזכה בשר, באוזן למוכיח תשמע אם כלומר תשמע',

עולם" של מלכו כרוז עג( )חרדים בשיעור הלומדים כל את מברכים ואנו.

עולם. של מלכו קריאת הלב באוזן לשמוע שיזכו זה השובבי״ם בימי לתקן שיש החשובים התיקונים מה נפרט. להלן

תורה בני גם צריכים תיקון לעשות השובבי״ם, זה אם ועם בתענית דיבור בתענית הציבור. עם ואע״פ שאומרים תהילים ומפסיקים מלימודם, הרב אומר שקריאת זצ״ל כמוה תהילים תורה כלימוד

תשׁמר אתבּריתי ְְְִִִֶַָֹואתּה

הברית לתיקון עת לתיקון "עת הם השובבי״ם שימי האריז״ל בשם מובא

הברית" עט( ב המנחה )קומץ על הקדוש השל״ה כתב כן.

השובבי״ם: תקופת תשובה בדרכי בהם להתעורר ישראל "דרך

והאחרונים" הקדמונים בדברי כמוזכר שאת, ביתר והתיקון. לתיקון רמז מצאו הרמז חכמי וטהרה. קדושה להרבות הוא

זו מילה של בגימטרייה השובבי״ם (360=)שובבים הבדל שהוא,

"קדש" בין (404) "ל״חול טמא בין וגם (44). (50)וקודש (410).

הדדית ברית הברית בשמירת להתחזק עניין יש אלו שבפרשות הסיבה הברית את מקיים ה' איך בהן קוראים שאנו בגלל היא זרע<בּארץ יהיה "כּי־גר| הבתרים: בין אברהם עם ִֵשכרת =ְִֶ =ְֲַ Aְֶ Cֶ C

את־הגּוֹי וגם מאוֹתשׁנה: ארבּע אתם וענּוּ ועבדוּם להם ֶָֹ=לא Dֲַָ 7ְִ =ָֹ Uְַַ 2ֵ 7ְַָָֽ Vֶַ W

יצאוּבּרכשׁגּדוֹל" ואחרי־כן אנכי יעבדוּדּן אשׁר טו, ֲֶ)בראשית 2ֲַ 7ָֹ =ָ Uְֲִֵֵַֹ 2ְֵ 7ְִֻ 2ָֽ

יד(-יג את מקיים ה' הדדי. דבר היא ברית כי בידינו וכלל.

הברית. על שומרים כשאנחנו הברית לאברהם נאמר כך וזרע< אתּה תשׁמר את־בּריתי "ואתּה המילה: ברית ְַָבעת 7ְִִֶ =ְִ Uַָֹ Wְְֲַ 2 לדרתם" אחרי< ט( יז )בראשית "והיה| ישראל: לבני נאמר כן ֲֶַֽ. 7ְְָָָֹֹֽ = אתם ועשׂיתם האלּהוּשׁמרתּם המּשׁפּטים את ְְִֶ=ֵעקבתּשׁמעוּן Aֵ Bְִִַָ Cֵָ Dְְֶֶַ 2ֲִֶַ 7ָֹ U נשׁבּע אשׁר ואת־החסד את־הבּרית ל< אלהי< ה' ְַָושׁמר >? ֱֶֹ @ְ Aְִֶַֽ Cְֶֶַ Dֲֶֶ 2ְִַ 7 והרבּ<" ואהב<וּברכ< לאבתי<: יב( ז )דברים הדדיות, שיש הרי ֲֲֵֶַַֹֽ. =ְ Dְֵַ 7ְְִֶ U הברית. בשמירת במיוחד זו בתקופה מתחזקים אנו ולכן

מעריות ניתוק – מצרים מטומאת ניתוק

תעשׂוּ לא ישׁבתּםבּהּ אשׁר מצרים ארץ ְְְְֲֲֲִִֵֶֶֶֶַַַַָֹכּמעשׂה למצרים. שקשורה העריות מטומאת הוא השובבי״ם של הראשון התיקון

תעשׂוּ" לא ישׁבתּםבּהּ אשׁר מצרים ארץ "כּמעשׂה התורה: אומרת כך ְְְְֲֲֲִִֵֶֶֶֶַַַַָֹ)ויקרא

ג( יח תרבותה עיקר הארץ". "ערוות נקראת שמצרים בגלל הוא זה כל. ואשה איש נושא איש עושים? היו "מה חכמים: אמרו עליהם עריות. הייתה

אנשים" לשני נשאת ואשה אשה נושאת ח( כא, ביאה איסורי הלכות )רמב״ם.

העיניים-ציצית שמירת למען

שם מעריות. לניתוק מצרים יציאת את קושרים אנו ציצית בפרשת גם אחריהם". זנים אתּם אשׁר עיניכם ואחרי לבבכם אחרי תתוּרוּ "ולא ְְְְֲֲֲֲִֵֵֵֵֵֶֶֶֶֶַַַַַָֹֹנאמר: התכלית וזו עריות. ראיית – עיניכם ואחרי עריות. מחשבת – לבבכם ְְְֲֲֵֵֵֵֶֶַַַאחרי מצרים מארץ אתכם הוֹצאתי אשׁר אלהיכם ה' "אני מצרים. יציאת ְְֱֲֲִִִִֵֵֵֶֶֶֶֶֶַֹשל

אלהיכם" ה' אני לאלהים לכם להיוֹת לט( טו )במדבר. ְֱֲִִִֵֵֶֶָֹֹ

הקדוש החיים אור ב( יח )ויקרא היא והעיניים המחשבה שמירת כי מסביר

לעריות. התיקון תחילת לעם ה' צוה אשר מצות כל כי הוא ידוע "הנה לעשותם. הרצון אל עצמו ויטה בהם, לעמוד האדם שיכול מצות הם קדושו ואונסתו מחמדתן אדם של שנפשו דבר הוא העריות פרישת מצות זולת מרחק והם )א( מהאדם: דברים ב' הרחקת בהתעצמות זולת לעשותם, עליהם יעשה לא אלו ב' ואם החושב. בחינת מרחק )ב( העין. ראות אין-הרגש

ממנו". לכלותה זה ברוח שליט אדם

והתקלל קלקל בעניינ הקדושה שמירת כי יודעים, אנו עוד מעבדות אותנו מוציאה עריות י מכנען. לעריות? עבדות בין קשר שיש לומדים ומנין עולם. לחרות האומות על מתקלל הוא בעריות, ונפל קלקל כנען אבי חם ְֲִַַָשכאשר עבדים עבד ארוּרכּנען "ויּאמר ועבדות. בשיעבוד נח ְֲִֶֶֶַַָָָֹידי

לאחיו" יהיה כה( ט )בראשית היום שניזהר שככל נלמד מכאן ְְִֶֶָ. להשתחרר נזכה ויותר יותר כן – עריות מקלקולי יותר

ישראל. על העולם אומות משיעבוד

העבר חטאי תיקון מו״ר לי אמר כך השובבי״ם. מזמן טוב יותר זמן לך ואין חטאם את יתקנו איך כששאלתי פעמים כמה זצוק״ל הרב ימי בכל שנה כל שיצומו לי והשיב בעריות, שנפלו אנשים התיקון ובאמת שובבי״ם. בתקופת שניים או אחד יום חייהם במעשה. נכשל ויש במחשבה נכשל יש לאדם. מאדם שונה שנכשלו יש שנכשלו. דתיים ויש שנכשלו תשובה בעלי יש מאונס שנכשלו יש יותר. חמור במעשה ויש חמור במעשה ויש אחת פעם שנכשלו יש בעצמם. הרע יצר שגירו ויש גם מחטיא ויש בעצמו נכשל יש רבות. פעמים שנכשלו מדרגתו לפי לאחד, מאחד שונה הוא התיקון לכן אחרים.

עוונו. מדרגת ולפי

הדיבור תיקון

הדיבור גלות – מצרים גלות מתרבות יציאה הייתה מצרים מטומאת מהיציאה חלק שהיה רע. פה הוא פרעה של שמו לחינם לא הרע. הדיבור ה'". את ידעתי "לא באומרו: כפירה בדברי מקולקל דיבורו ואני יאורי "לי בגאווה מדבר מקיים. ולא שמבטיח מקולקל בחוש נפגע במצרים, שהיה עצמו, משה גם עשיתני". נתרפא. ממצרים וכשיצאו לשון. וכבד פה כבד והיה הדיבור הושלם לא הדיבור שתיקון להיכנס-וכיוון משה זכה לא כשהיה הדיבור בכוח השתמש לא שכן שלמה, גאולה ולהביא ישראל לארץ

מריבה. במי לכך צריך מחלישים מדיבורים זהירות צריכים זו בתקופה השובבי״ם, בתקופת הוא נכון לדיבור הגדול התיקון וחנופה, שקר של איסור חשש מכל נקיים דיבורים לעצמנו לאמץ אנו יש בעיקר פנים. והלבנת קללות שווא, ושבועת נדרים ורכילות, הרע לשון

ה״ריא הדיבורים כמו מחלישים, מדיבורים להיזהר המרגלים של ליים" בענקים, להילחם סיכוי שאין ואמרו רבנו משה דברי את לסתור שאמרו

ממנו". הוא חזק "כי

תורה לימוד ידי על תיקון

מהקליפות קדישין והניצוצין הטוב חלקי מקבץ הלכה בבירור

קודש, של בדיבור הוא בשובבי״ם התיקון עיקר כי חכמים, כתבו עוד "אלו שמות: בספר הקדוש השל״ה כתב כך להלכה. תורה בלימוד ובמיוחד 'תפילה' 'תשובה' חומות לארבע רומזים ת״ת, שובבי״ם של התיבות בתיבת ובמה? שובבים'! ! בנים ל׳שובו רמז שובבים כי 'תורה'. 'צדקה' וגם תורה, תלמוד תיבות ראשי וגם תפילה, תשובה תיבות ראשי ת״ת,

לצדקה". רומז נתינה לשון הוא ת״ת תיבת

ישראל" "אוהב בספר כתב זה פי על ויחי( )פרשת הוא התשובה "ועיקר: תורה בלימוד ובפרט יכולתו, לפי ואחד אחד כל וצדקה. ותפלה תורה ע״י הטוב חלקי מקבץ הוא בזה יפה ובירור בליבון הלכה ולברר שבע״פ מפיהם. בולעם להוציא הקליפות מתוך אותן ומברר קדישין והניצוצין

ויקיאנו בלע חיל בסוד טו( כ, )איוב כי הברית. פגם של התיקון עיקר וזהו "וכל והנורא". הנכבד ית' שמו וביראת הלב בכוונת שבע״פ תורה לימוד

ממש". לשמה תורה ללמוד שזוכה מי שכן כאשר מטה אדם אוזנו לשמוע תורה, קול זוכה הוא לשמוע הלב באוזן כרוז את של מלכו עולם

לגוף שבסיגופים הגדול הוא התורה בדרך ההילוך

משמואל" "שם בספר וכתב תרפ״א( )ויחי הדברים "וממוצא: ויש הידוע, לחטא התיקון זמן הם ת״ת השובבי״ם ימי הנה לנפשו אחד כל שיאמר מוטב סיגופים, ועושין שמתענים מעשיו כל את ולצמצם תורה של בביתה להשתעבד מוטב לתעניתים להשתעבד ולא התורה בדרך שיהיו ותהלוכותיו

וסיגופים, זצללה״ה הגדול האדמו״ר זקיני כ״ק שהגיד כמו

לגוף שבסיגופים הגדול הוא התורה בדרך שההילוך מקאצק, הן לתורה, להשתעבד שכמו השם שהאיש ומובן עכ״ד, דרכי עפ״י מעשיו תהלוכת בצמצום והן הלימוד ביגיעת

הגוף". סיגופי מכל יותר מועיל התורה,

דיבור תענית מהלכות

השחר מעלות דיבור, . 1תענית השחר- מעלות היא התענית קודם מערב אותה להתחיל צריך ואין הכוכבים. צאת עד

השקיעה. בשעת

אכילה על איסור דיבור בתענית. 2אין או לדבר איסור רק – שמותר דברים שהם ואע״פ קודש. מדברי חוץ משהו לקרוא אסורים דיבורים לדבר שאין בוודאי אחרים. בימים לדבר

חלילה.

הציבור עם כלל בדרך עושים דיבור. 3תענית אפשר אך. ביום הציבור עם וכשעושים ביחיד. גם זאת תענית לעשות מנת על בביתו. אחד כל ולא ביחד לאכול משתדלים חול, ובהכרח לאכול, לביתו הולך אחד שכל זמן לבטל שלא

מיותרים. דיבורים מדבר

. 4 לדבר מותר? מה יחיד של דיבור רק-בתענית מותר בטלים, דברים מדברים לא תורה. ודברי קדושה של דברים ופוליטיקה מסחר של דברים לא חול, של דברים -לא כלל, בדרך שמותרים הבית צרכי לא גם וחשובים. נכונים דברים אפילו לו. עונים ולא אדם בשלום שואלים לא וכדומה. קניות לערוך בקשה כגון לו יענה ולא "שלום" לו יאמר מישהו אם לכעס חלילה יבואו שלא וכדי שהשואל- כדי דיבור", בתענית אני "סליחה, כתוב ובו פתק להכין טוב

חלילה ייעלב לא. בשלומו

ציבורית דיבור בתענית כלל לדבר. 5לא דיבור תענית של ציבור בתענית – ידברו שלא מקפיד ע״ה אלפייה יצחק רבי האלוקי המקובל הרה״ג היה

ביום חולין דברי לדבר אחד אדם רצה פעם תהילים. מקריאת חוץ כלום שרצה מה דיבר הלה יצא בחוץ. לדבר לצאת והתבקש דיבור תענית יחזור שלא לו ואמר ע״ה אלפייא יצחק רבי אליו יצא לציבור. לשוב וביקש

שלו. הרע ביצר הציבור את ידביק שלא הכנסת, לבית

היום במשך פעמים שלוש תהילים ספר כל את לקרוא. 6משתדלים וטוב. ולא והשתדל התאמץ אדם אם ולכן בכוונה. שלא מהרבות בכוונה מעט הכנסת, בבית היום כל הציבור עם היה אבל פעמים, שלוש לקרוא הספיק

בשבילו. גם מועילה הציבור קריאת

האכילה בכשרות. 7להיזהר משתדל- שהיה ז״ל אלפייה הרב על מסופר דיבור התענית אחרי ביחד אוכלים שהיו הציבור של האוכל בכשרות. מאוד אחר בזו שיבדקו נשים חמש לוקח היה מתולעים החסה את לבדוק כדי על אותה ומהבהב החסה את לוקח היה בעצמו הוא בדיקתן לאחר זו.

מחרקים. נקייה תוצרת הייתה לא בזמנו כי זה וכל האש.

קי״ט פרק כשקוראים רק וקפה. 8תה רבי- האלוקי המקובל כשהרה״ג בבית ונהג גדולה. שמחה מתוך היה זה לומד, היה ע״ה אלפייה יצחק שמגיעים בעת רק אלא קפה, או תה מגישים שאין מדרשו בלחש יברך משקה, כוס על שמברך מי וכן קי״ט. למזמור עליו הברכה את שומע שאם שלומד, לחברו יפריע שלא

אמן. ולענות התהילים מלימוד להפסיק

אכילה תענית גם עצמו על לקבל. 9הרוצה על לקבל צריך, ואז התענית. קודם יום במנחה לאכול" שלא "תענית עצמו תענית רק שמתענה מי אבל בתפילתו. "עננו" לומר יוכל

בתפילות. "עננו" אומר לא דיבור

לשעות דיבור. 10תענית או- רכים, בילדים המטפלת אישה ותתכנס חלקית דיבור תענית תעשה בביתה, להיות שצריכה משותפת לתפילה הערב או הבוקר בשעות חברותיה עם את לעזוב יכול שלא מי וכן התחזקות. דברי ושמיעת שעות של דיבור תענית יעשה אחד, ליום לא אפילו עבודתו

שבת. ביום דיבור תענית יעשה או להשלים. בלבד

הרע לשון לדבר או לכעוס שרוצה. 11אדם שקורה עת בכל – תענית אדם עליו יקבל בשובבי״ם, רק ולא זה, מעין דבר השעות את אדם יעבור כך נדר". "בלי לשעות דיבור כמה מכיר שהוא סיפר זצ״ל הרב ומו״ר בשלום. המסוכנות חלקית. דיבור תענית עושים היו ושבת שבת שבכל אנשים באותן אבל פעמים, שלוש התהילים כל את גומרים לא לומדים רק כלל. בטלים דברים מדברים לא הם שעות יש בשבת ובאמת וכד'. השולחן על תורה דברי ואומרים "ודבּרדּבר". בו: שנאמר הדיבור, על לשמור מיוחדת ְֵַָָמעלה

ד לדבר בשבת חמור ולכן חול. מביום יותר אסורים יבורים לעסוק צריך או תורה, ילדיו עם ללמוד צריך אדם אם אמנם שכרו יצא – הדיבור תענית בגלל מדבר ולא בחינוכם ולמניעת לאשתו צער גורמת זו תענית אם וכן בהפסדו.

כן. יעשה לא שבת, עונג

בשבת דיבור. 12תענית תענית- שמתענים כך על שערערו כאלה היו אין והלא רגילות, תעניות כנגד היא דיבור תענית שהרי בשבת. דיבור

כלל בשבת מתענין א( רפ״ח )שו״ע מצווה שהרי ערעור, בכך אין באמת אבל. יצחק רבי האלוקי המקובל והרה״ג מחול. יותר בשבת הדיבור על לשמור הציבור, לתודעת והחדירה הדיבור תענית רעיון את שהפיץ ע״ה, אלפייה ביום ממעלתה כמה פי גדולה הדיבור תענית של מעלתה שבשבת כותב אפשר ואם יעבדו, לא שאנשים חול ביום שיהא טוב "ומה כתב: וכך חול.

הימנה". גדולה מעלה לך אין בשבת לעשות אפשר ואם טוב, מה בר״ח

האכילה תיקון

מאוד ומרוצה ומקובל חשוב הוא אלו בשבועות התענית מקפיד היה שהוא מלמד קארו יוסף רבי מרן של מישרים" ב״מגיד עיון התענה כי המגיד לו הזכיר פעם רגילה. תענית זו בתקופה להתענות מאוד בתקופה דווקא שהתענה וכיוון שובבי״ם. בתקופת רצופים ימים ארבעים

אליו מהקב״ה גדולה לאהבה זכה הוא זו, יתרו( )פרשת שהיה המגיד המלאך.

" כי: לך דע לו ואמר זו בקבלה להחזיק מאוד אותו עודד לו ונחש הרע יצר והנה בהם, תמשול ואתה תשוקתם ואליך תמיד אחריך רודפים הם וסמאל שהתענית האמת כי שובבי״ם… של הללו בשבועות להתענות אמרת

מאוד ומרוצה ומקובל חשוב הוא אלו. בשבועות " וארא( )פרשת. אחד צום יום בין בלילה אכילתו בעת גם להיזהר אותו עודד הוא כן כמו יאכל ולא הנאה, לשם יאכל ולא מדי, יותר לשבוע יאכל שלא למשנהו,

מדי יותר לאכול לא – ורעב חולשה מרגיש כשהוא וגם רעב, כשאינו )שם(.

תיקון צריכים תורה בני גם

קארו יוסף שרבי כך מתוך בני גם כי זצוק״ל הרב מו״ר למד מתענה, היה דיבור בתענית ועם בתענית זה אם השובבי״ם, תיקון לעשות צריכים תורה הרב אומר מלימודם, ומפסיקים תהילים שאומרים ואע״פ הציבור. עם מתגרה הרע שהיצר ובמיוחד תורה. כלימוד כמוה תהילים קריאת שגם

מכולם. יותר חכמים בתלמידי וללכת מהישיבה להיעדר הישיבה לבני מרשה לא הישיבה ראש אם אמנם לעשות בישיבה עצמו על הלומד יקבל הציבור, עם דיבור תענית לעשות מהנץ היום כל בטלים דברים ידבר שלא תורה. שלומד בעת דיבור תענית ישיבה לבחורי ביותר נצרך זה שתיקון ובמיוחד הכוכבים. צאת עד החמה צריכים נשואים גם אמנם בהם. רודה שהיצר ביותר, לו שצריכים רווקים

והעתיד. ההווה על וגם שלהם הנערות חטאי על גם וקדושה, שמירה

המשכר משקה שום לשתות ולא של התיקון כי כתב מטשערנאביל מרדכי לרבי צדיקים הנהגות בספר

הזו. בתקופה משכר ממשקה להיזהר הוא שובבי״ם משקה שום לשתות "ולא

יותר" ולא הקידוש בשביל טוב ויום בשבת רק המשכר בשתיית שנכשל ומי. וכמה וכמה זו. משתייה יותר בית שלום ההורס דבר אין כי יודע אלכוהול המשקאות בגלל הם פה וניבולי הרע לשון וכמה זה. בגלל נהרסו בתים מביאים הם – שמים לשם בשבת אותם שותה הוא אם ואפילו המשכרים. השובבי״ם בימי בתחילה עצמו אדם יקדש כן על גדול. קלקול לפעמים

חיל. אל מחיל ילך כך ואחר וההבדלה הקידוש יין רק לשתות זה בנושא

בממון הצום פדיית

שמיר" ב״ציפורן צ'( אות ו' )סי' בשובבי״ם שמתענה הוא הטוב שהסדר כתב של רצופים יומיים של הפסקות ב' גם עושה הזמן ובתוך יום, יום ת״ת

ימים לז״ך עולה יומיים של הפסקה שכל תענית, לצום נוהגים שהיו מה )אמנם

ז״ל. האר״י בדברי מקור לו שאין צ״ו אות שם שמיר בציפורן החיד״א כתב שלם, שבוע

בדברי מוזכר יום ארבעים כמו שעולה רצופים ימים ג' תענית אבל מהרמ״ע שהוא ואומרים

מפאנו הרמ״ע בדברי עוד ועיין ס״ג אות תקס״ח החיים כף עיין תקוני-האר״י, במאמר

ד(-תשובה פרק. להתענות רוצה שהיה אחד "איש על הקודש" "עבודת בספרו מביא החיד״א בעצמו ולכן בו, זרקה שיבה גם חולאים, לו יש כי יכול, לא כי וירא שובבי״ם,

נ לתקון יעשה מה ציער ובסובלי זקנה לעת זה דבמציאות לו ואמרתי פשו. מורי דמדברי ואע״ג בממון. תענית יום כל לפדות תקנה לו יש חולאים,

ז״ל לאברהם חסד הרב זקני מ״ה( נהר ד' )מעין מבואר שמואל נאמן ובשו״ת על שיתן בעיני נראה מקום מכל כסף, בשצף לפדותו יכול תענית דהפודה קצת. חשוב דבר שהוא טוסקאנה, במטבע גראסייאס ד' תענית כל מאדבּחרפּה עוֹלם. בּוֹשׁתּי רבּוֹנוֹשׁל זו: תפלה יום בכל שיתפלל לו ְְְְִִֶֶָָֹוסידרתי אשׁרפּגמתּיבּאוֹתבּרית על עוֹנוֹתיוּפשׁעי, וּבפרט חטּאתי עלכּל ְְְְְְֲֲִִִִֶַַַַַַַַָָָָֹוּכלימה הסּטרא יחמתני חוֹלל"תּיוּבחטא הןבּעוֹן אשׁר עד רעים, ְְְְְְְְֱֲִִִִִִֵֵֶֶֶַַַָָָָקוֹדשׁבּהרהוּרים רחמי< עלי. וּברוֹב אההּ לי, אוֹי פעמים, נקראת״יכּמה נקר״א ְְְְֲֲֲִִִִִֵֶַַַַָָָָָֹאחרא, מה, בּמספּרוּמפקדשׁמוֹת צוֹ"ם על נפשׁינוּ לתקּן עבדי< ידי על ְְְְְְְֲִִִֵֵֵֵֶַַַַַַַַָָהוֹדעתּני

כבה גדול מאור את שאוהב למי אלא אוהב הקב״ה "אין נאמר: י״ט ישרים במסילת מגדיל הקב״ה גם לישראל, אהבתו מגדיל שאדם מה וכל ישראל. בהם חפץ שהקב״ה ישראל של האמיתיים הרועים הם ואלה עליו. שלומם על ומשתדלים ודורשים צאנו, על עצמם שמוסרים הרבה, לבטל עליהם להתפלל בפרץ תמיד ועומדים הדרכים, בכל וטובתם דומה? זה למה הא הברכה. שערי עליהם ולפתוח הקשות, הגזירות בניו את שאוהב רואה שהוא ממי יותר אדם שום אוהב שאינו לאב

עליו". יעיד שהטבע דבר והוא נאמנת, אהבה "חומת מבצע לפני מספר ימים שליט״א: אליהו שמואל הרב סיפר אווירת הייתה והאווירה בארץ טרור של קשים אירועים היו מגן" מתוך לחג להיכנס היה וקשה הפסח, חג לפני ממש זה היה נכאים. לארגן ביקש זצ״ל וישליצקי אלישע הרב ועצבות. פחד של אווירה זצ״ל, הרב מו״ר אל פנה הוא האומה. בבנייני והתעוררות תפילה יום קידוש של מרגש מעמד הייתה התפילה והגיע. בשמחה נענה והרב

תפילה ה', והתעוררות. ותיקין, בתפילת הרב של הכנסת בבית אלישע הרב התפלל למחרת שהתפילה לך דע ואמר: אותו חיזק הרב, לו קרא התפילה ובסיום בעוד בשמים. ישועות הרבה ועשתה גזירות הרבה ביטלה הזאת

מדבר. אני מה על תדע ימים מספר ורצה ביו״ש, ביישוב היה הוא כך אחר שבשבת לי סיפר אלישע הרב שגילה ההבטחה את להם וסיפר קרובה, הישועה כי רוחם את לחזק סימן שנקבל לו אומר ליבו כי אותם שיתף הוא אליהו. הרב לו המנורות כל כבו הללו המילים את אמר כשהוא מיד לכך. משמים להם מרמז ה' איך הרגישו וכולם ודלקו. וחזרו הכנסת בבית

קרובה. והישועה נשמעה שתפילתם

ארבּעה הזּהכּמספּר יוֹםבּזּמן מ' להתענּוֹת בהם, אשׁרפּגמנוּ ְְְְְְְְֲִִִִֶֶֶַַַַַַַָָָָהקּדוֹשׁים לב, זהבּכל לעשׂוֹתתּיקוּן הייתי חפץ לפני<כּי וידוּע וגלוּי ע״ב. ְְְְְֲִִִִִֵֵֵֶֶַַָָָָָָיוּדיןדּשׁם

רצוּפים. יוֹם מ' להתענּוֹתתּעניּוֹת וכשׁלכּחי כח איןבּי ְְְְֲִִִִִֵַַַַַָֹֹא# עבדי< יסדוּ כן לצדקה, כּי פרוּטוֹתכּסף ארבּעה היּוֹם מפרישׁ אני ְְְְְְֲֲִִִִֵֵֶֶֶַַַָָָָָָָולכן אבוֹתינוּ. ואלהי אלהינוּ ה' מלּפני< רצוֹן יהי ְְְְְֱֲֲִִִִֵֵֵֵֵֶֶֶַָָָֹֹלפדּוֹתבּכסףכּלתּענית. וּבכן נוֹתןבּעבוּר הצּדקהשׁאני חשׁוּבה ותהיה היּוֹם, התענּיתי עליכּאלּוּ ְְְְְֲֲֲֲִִִִִֵֵֶֶֶֶַַַַַַָָָָשׁתּעלה ואתּה חלבּי. מיעוּט יהיהבּמקוֹם ממוֹני התענּיתי, וּמיעוּט ְְְְְְֲִִִִִִִִִִֵֶֶַַַַָָהתּענית, כּאלּוּ ותוֹציא אוֹבּקרי, לבטּלה בהםבּזרע השּׁמוֹתשׁפּגמתּי ְְְְְְְְִִִֵֵֶֶֶֶַַַַַָָָָָבּטוּב<תּמלּאכּל חילבּלע הקּליפּוֹת, ידיבּין על נתפּזּרוּ אשׁר הקּדוּשׁה ניצוֹצוֹת ְְְְֲִִִִִֵֶַַַַַַָָָָָלאוֹרכּל

ויקיאנּוּ )חבו( קדוֹשׁ למקוֹם הקּדוּשׁה ניצוֹצוֹת ותחזירכּל אל. יוֹרישׁנוּ ְְְְְֲִִִִִִֵֶֶַַַָָָָמבּטנוֹ עשׂה למעןתּוֹרת<, עשׂה ימינ<, למען עשׂה למעןשׁמ<, עשׂה רחמי<. ְְְְְְֲֲֲֲֲִֵֵֵֵֶֶֶֶַַַַַַַַַָלמען

לפנ לבּי והגיוֹן פי אמרי לרצוֹן יהיוּ קדוּשׁת<. למען וגוֹאלי. צוּרי יהוה ְְְְְְְְְֲִִִִִִִֵֶֶֶַַָָָי<

ממּנּוּ" אפּי נדבהכּישׁב אהבם משׁוּבתם "ארפּא בנו שיקוים רצון ויהי ְְְֲִִִֵֶֶַָָָָָָֹ)הושע

ה( יד אמן. . כהלכה כהלכה כהלכה כהלכה תשובה תשובה תשובה תשובה

oi` zepli`d bga zenev. ? בשבט בשבט בשבט בשבט בטבטבטבט״ו שובבי״ם שובבי שובבי שובבי צמים צמים צמים צמים האם האם האם האם בט״ו צמים לא

בשבט. miaaey mipa Eay. החוזרות החוזרות החוזרות החוזרות לנשים לנשים לנשים לנשים גםגםגםגם ומועיל ומועיל ומועיל ומועיל נכון נכון נכון נכון השובבי״ם השובבי השובבי השובבי בימי בימי בימי בימי הצום הצום הצום הצום האם האם האם האם אלה? אלה אלה אלה בימים בימים בימים בימים תצום תצום תצום תצום שאישה שאישה שאישה שאישה מקום מקום מקום מקום ישישישיש האם האם האם האם בתשובה? בתשובה בתשובה בתשובה בהחלט זה תשובה לבעלי בשמירת התחזקות או דיבור תענית דווקא לפעמים העבר, על להתחזקות טוב זמן היא – בכוונה שמע וקריאת ובתפילה בברכות הכוונה כלל ובדרך מועילה, הלשון

המועילה. iyiya milha `l. ואחד ואחד ואחד ואחד מקרא מקרא מקרא מקרא שניים שניים שניים שניים הפרשה הפרשה הפרשה הפרשה אתאתאתאת שישי שישי שישי שישי ביום ביום ביום ביום שקורא שקורא שקורא שקורא מימימימי לדלג לדלג לדלג לדלג שיכול שיכול שיכול שיכול אואואואו לישראל, לישראל לישראל לישראל בחוק בחוק בחוק בחוק גםגםגםגם יום יום יום יום כלכלכלכל התרגום התרגום התרגום התרגום אתאתאתאת לקרוא לקרוא לקרוא לקרוא צריך צריך צריך צריך האם האם האם האם תרגום, תרגום תרגום תרגום לישראל? לישראל לישראל לישראל בחוק בחוק בחוק בחוק התרגום התרגום התרגום התרגום עלעלעלעל מאיפה להמשיך שישי ביום יכול לישראל חוק שקרא מי אותו של את יום בכל לקרוא צריך הקבלה חכמי ולפי השבוע. במשך הגיע שהוא

מחדש. הכול את ובשישי יום,


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שישי, 28 בדצמבר 2018

חלב נכרי - דף מקורות

גמרא, עבודה זרה, לה' ע״ב

מתני': ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו… גמ': חלב למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי - טהור חיוור טמא ירוק, ואי משום איערובי - ניקום, דאמר מר: חלב טהור עומד, חלב טמא אינו עומד! אי דקא בעי לגבינה ה״נ, הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא. ונשקול מיניה קלי וניקום! כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי, ליכא למיקם עלה דמילתא. ואב״א: אפילו תימא דקבעי לה לגבינה, איכא דקאי ביני אטפי.

גמרא, עבודה זרה, לט' ע״ב

מתני': ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואהו… גמ': תנינא להא דת״ר: יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב לו ומביא לו, ואינו חושש. היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו, פשיטא! ואי דאיכא דבר טמא בעדרו, אמאי? לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה, וכי יתיב לא חזי ליה, מהו דתימא: כיון דיתיב לא חזי ליה, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה, קמ״ל כיון דכי קאי חזי ליה, אירתותי מירתת ולא מיערב ביה.

תוס', ע״ז הנ״ל

(לה' ע״א, ד״ה חדא): ואור״ת כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאיסור בגבינת הגוי, דהא טעם האיסור הוה משום ניקור כריב״ל… וליכא למיחש נמי משום עירוב חלב טמא… שהרי אין הגויים שוטים לערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד, אלא ודאי אין הטעם אלא משום ניקור. ואנו שאין נחשים מצוין בינינו, אין לחוש משום גילוי. ואין לומר דדבר שבמניין הוא וצריך מנין אחר להתירו, כי ודאי הוא כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין…

(לה' ע״ב, ד״ה לגבינה): פירוש, ליקח חלב מן הגוי לעשות גבינה. אבל לעיל גבי ליקח גבינה של גוי, ליכא למיחש לחלב טמא, כיון שעושה אותו לצורכו ליכא למיחש דילמא עירב בו חלב טמא, כיון שאינו עומד.

(לט' ע״ב, ד״ה אי דליכא): דכיון דיושב בצד עדרו וליכא למיחש לגילוי, כיון שכל שעה הוא תופסו בידו, א״כ ליכא למיחש למידי. מיהו היכא דיש לחוש לגילוי אסור…

רמב״ם, מאכ״א, פ״ג הל' יב-יז

[יב] חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה, ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה - כשתעמיד אותו יעמוד חלב הטהורה וייצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה. [יג] ומפני זה ייתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור שמא עירב בו חלב בהמה טמאה, וגבינת הגויים מותרת שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה. ואם תאמר, והלוא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאוד בחלב שעמד בו ולמה לא ייבטל במיעוטו? מפני שהוא המעמיד את הגבינה, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור כמו שיתבאר. [יד] גבינה שמעמידין אותה הגויים בעשבים או במי פירות כגון שרף תאנים, והרי הן ניכרין בגבינה, הורו מקצת גאונים שהיא אסורה, שכבר גזרו על כל גבינת הגויים… [טו] האוכל גבינת הגויים או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו -מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים: מקצת גאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה וחלב הטמאה אינו עומד; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שייבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירב בו חלב טמאה… [יז] ישראל שישב בצד העדר של גוי והלך הגוי והביא לו חלב מן העדר - אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה הרי זה מותר, ואף על פי שלא ראה אותו חולב, והוא שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהגוי מתיירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו.

כסף משנה, רמב״ם שם

כתב הרב המגיד: "ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו, א״כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו'. ואני תמה על קושיא זו, דלפי דעת רבינו ודאי אה״נ… אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח״כ בישל אפשר לדעת רבינו שהוא מותר" וכו'. ואני תמה על דבריו, שבא ליישב על דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו, להתיר גבינה שנעשית מחלב שחלבו גוי ע״י בישול… לכן נ״ל דכשם שנגזרה גזירה על גבינת הגויים ומש״ה אין לה שום תקנה… וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פלוג במילתייהו, שסתם גזרו על גבינת הגויים, בין שיש בה צחצוחי חלב בין שאין בה, והלכך אם בישלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת… ה״נ חלב של גויים גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא, בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום עניין, אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם, דלא פלוג רבנן בגזירתם. מיהו היינו בלוקח החלב עצמו, שבו נגזרה גזירה, אבל חמאת גויים שלא מצינו שגזרו עליה, למה תיאסר אם אין בה צחצוחי חלב? [וכ״ד הרשב״א, כפי שציין המ״מ בסו״ד]

מרדכי, ע״ז, סי' תתכו

"אי דליכא דבר טמא בעדרו, פשיטא" – יש מוכיחין מכאן דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו דמותר ליקח חלב מאותו גוי אפילו אין ישראל רואהו. וטעות הוא בידם, דא״כ היה לו להקשות "אי דליכא דבר טמא בעדרו, למה לי ישראל יושב בצד עדרו ורואהו?"! אלא הכי פירושו: אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא דביושב בצד עדרו סגי. משום רבינו בנימין מקנטבוריא. וכן כתב ה״ר פרץ דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחלת החליבה, פן יערב או ישים הגוי חלב טמא בכלי קודם שיבוא הישראל.

רשב״א, תורת הבית הארוך, ג, ו

נכרי שהיה חולב וישראל יושב בצד עדרו, אם אין דבר טמא בעדרו מותר אעפ״י שאינו רואהו. ואם יש דבר טמא בעדרו וכשהוא חולב אין ישראל רואהו, אסור שמא עירב בו חלב טמא. ואפילו כן אם רואה אותו כשהוא עומד אעפ״י שאינו רואה אותו כשהוא יושב, מותר.

שו״ע יו״ד, קטו, א

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו – אסור, שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ: אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו - מותר אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב; היה לו דבר טמא בעדרו והישראל יושב מבחוץ והגוי חולב לצורך ישראל - אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול לראותו כשהוא עומד, מותר, שירא שמא יעמוד ויראהו. והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל: הגה ולכתחלה צריך להיות הישראל בתחילת החליבה ויראה בכלי, שלא יהיה בכלי שחולבין בו דבר טמא… ואם חלבו גוי מקצת בהמות ולא היה שם ישראל ואח״כ בא ישראל אל האחרים, עכשיו בזמן הזה שאין חלב דבר טמא מצוי כלל מותר. מיהו אם לא בא שם הישראל עד לאחר שנחלבו כולם, הוי כחלב שחלבו גוי דאסורה אע״פ שאין דבר טמא בעדרו…

ט״ז שם, סק״ב

…משמע שצריך ראייה אפילו באין דבר טמא ולא סגי ביושב לחוד, מדזכר המרדכי לשון ראייה. וקשה, מאי פריך "אי דאיכא דבר טמא אמאי", דהא יש ראייה! וצריך לומר דגם המקשן ידע דבשעת ישיבה אין יכול לראות, אלא דלא ידע סברא דמירתת, וע״כ פריך אמאי מהני יושב כיון דבאותו פעם אינו רואה, ומשני דמ״מ כיון שיכול לראות כשעומד מירתת. אבל הטור כתב בהדיא כמו הש״ע כאן שאין יכול לראותו, וכן הוא בת״ה הארוך, וצ״ל דהם מתרצים קושיית המרדכי דבאין טמא כו' צריך עכ״פ להיות יושב מבחוץ לעדרו, והיינו שיראה שלא יכניס שם דבר טמא בשעת חליבה. ומו״ח ז״ל השווה דעת המרדכי עם דעת הטור, ולא נהירא.

הרב אליהו בקשי-דורון, תחומין כג, עמ' 464- 465

חלב ישראל מצוי בארץ בשפע. אולם עד לפני כמה שנים לא היו מצויים אבקת חלב ומוצרי חלב, ואלה הובאו מחו״ל, שם יוצרו מחלב עכו״ם. כמו כן יובאו גבינות, שוקולד וממתקים שהכילו אבקת חלב עכו״ם. בארץ היו שהחמירו שלא לאוכלם, אולם רבים הקילו בגבינות ובמוצרי החלב המכילים אבקת חלב, בהסתמך על פוסקים, ובראשם ה״ר צבי פסח פרנק (הר-צבי יו״ד סי' קג), שגזירת חלב עכו״ם, גם במקום שאין כל חשש לעירוב חלב טמא, נגזרה על חלב במתכונתו, ולא על מוצר המופק מחלב. וראייה לכך - שלמרות הגזירה על החלב, בכל זאת גבינה המיוצרת מחלב לא נאסרה מצד חלב עכו״ם, כיון שחלב טמא אינו מתגבן. וכן הותרה החמאה - שלא גזרו רק על חלב. לכן, חלב שהפך לאבקה, ואין בו חשש של עירוב חלב טמא, מותר. על פי היתר זה הובאו לארץ גבינות מחו״ל אע״פ שיש בהם אבקת חלב עכו״ם, ובתעשיות המזון בארץ השתמשו בהיתר אבקת חלב זו, ורק המהדרין נמנעו מלאכלם. אף החזון-איש (יו״ד מא, ד) שחלק עקרונית על דברי ההר-צבי, לא יצא לאסור גבינות, וכתב מכתב שלא לפרסם איסור על הגבינות, כיון שלא היה בנמצא אז גבינות בהכשר. החזון-איש שם חלק על היתר אבקת חלב בהסתמך על היתר החמאה והגבינה. לדבריו, אבקת חלב אינה כחמאה וכגבינה, לפי שבהם אין אפשרות לחשש חלב טמא, ואילו אבקת חלב היא חלב שנתייבש, שאח״כ חוזר למתכונתו, ואסור כחלב עכו״ם.

בסייעתא דשמיא, כיום במאמץ הרבנות ודורשי הכשרות, מייצרים בארץ אבקת חלב בשפע מחלב ישראל בהכשר מהודר, ויש גבינות ומוצרי מזון בשפע המכילות אבקת חלב ישראל. אכן, שלא כמו חלב נכרי, שרוב הפוסקים אסרוהו - דלא כפרי חדש, וגם היתרו של בעל אגרות-משה הנ״ל נאמר רק בדיעבד - היתרו של הרצ״פ פרנק החזיקו בו רבים להלכה אף לכתחילה, וכבר הוחזק בארץ שנים רבות. אולם כיון שרבים מבקשים להדר ולהחמיר כשיטת החזון-איש, ואין כל מחסור המצריך להתיר, קבעה הרבנות להוסיף בכיתוב ליד אישור ההכשר: "מכיל אבקת חלב נכרי". ללא כיתוב זה, יחששו רבים שמא מעורבת אבקת חלב נכרי במוצר, ויימנעו מלאכלו. ועוד, יצרנים ויבואנים רבים נכחו לדעת שהציבור צורך כשרות מהודרת ללא היתרים, ויותר ויותר הם משתמשים באבקת חלב ישראל, הנקי מכל חששות. כך הנהיגה הרבנות גם במוצרים שיש בהם ג׳לטין מעצמות בהמות. אמנם ג׳לטין מן החי הותר ע״י גדולים, ועל פי היתר זה הכשירו מוצרים רבים; ובכל זאת, כיון שיש גדולים שהחמירו בג׳לטין מן החי, ויש כיום תחליפים למוצר ללא חששות - קבעה הרבנות בתחילה שיש לכתוב על מוצר המכיל ג׳לטין "מכיל ג׳לטין מן החי". כיתוב זה הביא לכך שהביקוש לג׳לטין כשר גבר, וכיום בס״ד ההנחיות הן לאשר בארץ רק ג׳לטין המיוצר מבהמות כשרות שאין בו כל חשש.

הרב זאב וייטמן, תחומין כב, עמ' 458- 461

בעולם מיוצרות אבקות שונות המופקות מחלב, ממי גבינה או משאריות מוצרי חלב אחרים. אבקות אלו כוללות חלבונים ותערובת חלבונים מסוגים שונים, בצורות שונות ובריכוזים שונים, מינרלים, סוכרים (לקטוז), חומרים משמרים ועוד. חומרים אלו משמשים לייצוב, לתוספת מירקם, לטעם, להעשרה, להגדלת תפוקות, לשימור, להוזלת עלויות, למצעי גידול ותסיסה ועוד. כיום שוב לא מדובר רק על אבקת חלב, כפי שהיה בעבר, אלא על מאות חומרי גלם שונים, שכולם מגיעים בצורת אבקה, וכולם מופקים מחלב או משאריות מוצרי חלב, אך דינם שונה לעתים מדין אבקת חלב. לדוגמה - את אבקת הקזאין, המכילה את חלבון החלב העיקרי, ניתן לייצר בדרכים שונות, ודינה משתנה בהתאם. לעתים הקזאין מופרד מהחלב בתהליכי סינון, ואז אכן דינה כחלב נכרים או כאבקת חלב נכרים. לעתים הקזאין מופרד בעזרת חומצה המוכנסת לחלב, ומתעורר חשש גבינת נכרים, כי כתוצאה מהתהליך הקזאין מופרד כגרגרי גבינה. אמנם דעת ה״ר משה פיינשטיין היא שעל גיבון בעזרת החמצה אין גזירת גבינת נכרים, אך יש שחלקו עליו בנקודה זו. לעתים, הקזאין מופרד בעזרת אנזים, ואז לכולי עלמא יש בו איסור גבינת נכרים, אא״כ הקזאין יוצר בהשגחה ובעזרת אנזים כשר, כדרך ייצור גבינת ישראל…

אמנם המצב אינו פשוט כל כך, שהרי אף אם אין חשש עירוב חלב בהמה טמאה, יש חשש לעירוב חלב אסור מבהמות טריפות, וייתכן שעובדה זו משנה את התמונה. בשו״ע (יו״ד פא, א) נפסק, שחלב בהמה טריפה אסור כבשרה. כיום, מתבצעים בחלק מהפרות החולבות ניתוחים, שבמהלכם עלול הרופא לנקב את קיבת הבהמה והיא הופכת לטריפה וחלבה נאסר. מכיוון שאין כל פיקוח המונע עירוב חלב מבהמה שעברה ניתוח כזה בשאר החלב, לכאורה, חזר דין המשנה ליסודו ולתוקפו, ושוב אין מקום להקל בחלב שנחלב ללא השגחה, גם לדעת המתירים כאשר אין חשש עירוב… לכאורה פשוט, שכאשר יש בעדר טריפה חייבים להשגיח כמו כשיש טמאה. ואם כך, נראה שאין מקום לבטל את האיסור בימינו, גם אם אין כיום חשש טמאה, כל עוד קיים חשש טריפה. אמנם, לא תמיד ניתן להבחין בטריפה כמו בטמאה, אך יש מקרים בהם הדבר אפשרי, ואין ספק שעמידה על החליבה כיום תמנע במקרים רבים עירוב חלב מפרות אסורות (אם יודעים למה לשים לב ועין). ואם היו המתירים (הרדב״ז, הפר״ח, הר״מ פיינשטיין, הרצ״פ פרנק) מודעים לחשש עירוב חלב טריפה, ושהיתר החלב ללא השגחה עלול להביא לעירוב חלב אסור בחלב הכשר, ספק אם הם היו מתירים את החלב ללא פיקוח. מבחינת היקף הבעיה, המציאות היא שברוב העולם מתבצעים ניתוחי פרות, ובמקרים רבים הפרה הופכת לטריפה מחמת ניקוב הקיבה. יש מקומות בהם מגיע שיעור הפרות המנותחות בעדר ליותר מ 1/60 מהבהמות הנחלבות בעדר. מבחינת דיוננו, אין משמעות לביטול בששים, כי איננו דנים במעמד החלב מחמת חשש עירוב של חלב אסור, אלא מחמת שהחלב כולו נחלב ללא שישראל רואהו. לכן, גם אם כמות הטריפות נמוכה מ 1/60, יש לחשוש, מכיון שהחיוב במשנה לעמוד על החליבה אמור גם כשהחשש לעירוב חלב טמא הוא בכמויות קטנות, שבוודאי בטלות בששים.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 20 בדצמבר 2018

עין הרע

השפעת 'עין הרע'

בראשית מח: ״בן פרת עלי עין״. רש״י: ״שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם״.

ילקוט שמעוני: ״למה תתראו״. ״אל תהיו כולכם נכנסים בפתח אחד, ולא תעמדו כולכם במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע״.

שמות ל: ״כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקד אֹתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם״. רש״י: ״כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל… ותדע מניינם. ׳ולא יהיה בהם נגף׳, שהמניין שולט בו עין הרע והדֶבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד (שמואל ב כא, א-י)״.

רמב״ם הל׳ תמידים: ולמה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר: ״ויפקדם בטלאים״.

בבא מציעא קז, א-ב: ״אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה״. רש״י: ״שלא יזיקנו בעין רעה״.

״והסיר ה׳ ממך כל חולי״ — אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד, אמר: תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ.

שו״ת הרמב״ם מ: היזק ראיה, שהוא היזק גדול ודאי, שיראה אדם חבירו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה, שיראה קמת חבירו משום עינא בישא [=עין הרע], שאלו דברי חסידות הם, שלא יעיין בו בעין רעה, ואותו השנוי [=התירוץ], שינויא בעלמא הוא, ואינו אליבא דהילכתא, אלא עיקר היזק ראיה בחצר הוא במקום שבני אדם דרים, אבל בגנות אינו צריך ד׳ אמות, לפי שאין דרכן של בני אדם לדור בגנות, אלא במחיצת עשרה טפחים סגי, כי היכי שיתפס כגנב [אם הוא עובר את הגדר].

פסחים נ: ״המשׂתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא? כיון דנפיש אפחזייהו, שלטא בהו עינא. . תגרי סימטא ומגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובות ונותנין עיניהן בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא? דתהו ביה אינשי״.

שו״ע או״ח קמא: יכולים לקרות שני אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחין אלא בשביל עין הרע. הג״ה: ואפילו אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע.

פרי מגדים ס״ק ח בשם אורחות חיים: ״ויש אומרים דאין להם לקרות זה אחר זה, שהם פסולים לעדות זה לזה, וכתיב: ׳עדות ה׳ נאמנה׳ (תהילים יט, ח)״.

שו״ע אבן העזר סב, ג: אם יש שני חתנים יחד, מברכים ברכת חתנים אחת לשניהם. הג״ה: … ויש אומרים דאין לברך לשני חתנים ביחד משום עין הרע. וכן נוהגין לעשות לכל אחד חופה בפני עצמו ולברך לכל אחד. אבל לאחר הסעודה, מברכין להרבה חתנים ביחד, אם אכלו ביחד.

ריטב״א כתובות ח, א: ״אין לברך ברכה אחת לשני חתנים בבית אחד, שאין לערב שמחה בשמחה״.

מהר״ל נתיבות עולם, נתיב עין טוב: כי נחשב מי שהוא רע עין לגודל רוע הפעל הוא כמו שפיכת דמים, דודאי עינא בישא קטיל וזהו אומנות של בעל עין הרע.

חזון אי״ש מסכת בבא בתרא ליקוטים כא: מסודות הבריאה, כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחורבן של גשמים מוצקים. ומכל מקום הכל בידי שמים, וכל שלא נגזר עליו בדין שמים לאבדן, הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע״י שימת עין תמהון על הדבר, ועל ידי זה הוא כלה. ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה, כל סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו יותר פועלת.

מקורות נוספים

אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כו:

בענין עין הרע ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף ק״י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב״ם והמאירי ודאי לא יפלגו על הגמ׳ בדברים שחוששין לעין הרע אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצוים.

הרב עובדיה יוסף, דרשה שמות תשע״א:

״ברוך השם היום מי חושש מעין הרע? יש מעט זקנים פוחדים מעין הרע, אבל רוב בני אדם לא פוחדים מעין הרע, לכן עולים יחד שני אחים […] ואני אומר דלא קפיד לא קפדין בהדיה, היום בדורות שלנו לא פוחדים, יש רק מעט אנשים נודניקים פוחדים מעין הרע, לכן מותר להעלות אב ובן בנו ביחד״.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 29 בספטמבר 2018

דוד המלך דמותו

אושפיזא דוד המלך

מדרש אגדה (מקביל - פסחים קיט:)

לעתיד לבוא הקב״ה עורך שולחנות ושוחט שור ולויתן ועושה סעודה גדולה לצדיקים, וכל אחד מושיבו לפי כבודו, והקב״ה מביא להם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, והקב״ה עושה רצונם של הצדיקים שמניח כסא הכבוד ויושב עמהם, והקב״ה מביא כל שבחו של גן עדן ומביא כל צדיק וצדיק ורואה כבודו, וכל אחד מראה באצבע ואומר: ״זה אלוקים אלוקינו עולם ועד״. ואוכלין ושותין ושמחין.

לאחר שאוכלין ושותין מצווה הקב״ה לטעון כוס של ברכה, נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, ישמעאל מקטרגני. אומר לו ליצחק: טול וברך. אומר להן: איני מברך, עֵשָׂו מקטרגני. אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומרים לשבטים והם משיבים: עדות יוסף מקטרג אותנו. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך, אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב: ׳יהושע בן נון׳ נון בנו יהושע בנו.

עד שמגיעים אצל דוד המלך ונותנים בידיו שלוש כוסות, ומוזגים לו כוס של ברכה ודוד אומר: אני אברך, ולי נאה לברך שנאמר ״כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא״. ועומד ומברך ומשבח ומהלל בכל מיני זמר. באותה שעה נוטל הקב״ה כתרו ומניחו על ראש דוד ובראש משיח בן דוד ומגיד שבחם וצדקתם עד סוף כל הדורות.

מהרש״א שם

אבל דוד שזכה שהוא בנה ירושלים ובנו בנה בית המקדש, שע״ז תקנו ברכת בונה ירושלים וע״כ אמר: לי, שזכיתי לכל הני מילי, נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא גו׳. לעיל מיניה כתיב מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי, ר״ל דבכל אחד מן הראשונים חסר בו מכל תגמוליו שהם ברית ותורה וארץ ומלכות בית דוד בבניין ירושלים, אבל עלי כל תגמוליו שיש לי ברית ותורה וארץ ומלכות בב״י, ועל כן נאה לי כוס של ברכה שאשא אותו ובשם ה׳ אקרא בברכת הזימון. וברמז כו״ס הוא רמז על מדת הדין גי׳ אלהי״ם אשא בבהמ״ז ובשם ה׳ אקרא להפוך מדת הדין לרחמים להיות כוס ישועות.

עבודה זרה ד:

א״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ״ולבי חלל בקרבי״. ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב ״מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים״. אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים לו כלך אצל צבור. וצריכא. אי אשמועינן צבור משום דנפישי רחמייהו אבל יחיד דלא אלימא זכותיה אימא לא, צריכא. והיינו דרבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאי דכתיב ״נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על״, נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.

פרקי אבות פרק ו משנה ג

הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ הֲלָכָה אַחַת. . צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ.

הסבר על פי הקבלה למדרש: https: //daf-yomi. com/DYItemDetails. aspx? itemId=24281

פעם חזרה בתי מביה״ס ושאלה נוקבת בפיה. היא שאלה באיזו סוגיה אני עוסק, וכשהסברתי לה את הסוגיה ההלכתית בה זכיתי לעסוק היא אמרה שהיא לא מבינה איך זה לא משעמם אותי או איך זה בעצם תורם לעולם. היא המשילה את זה למה היה קורה אם ראש האולפנה בה היא לומדת היה נכנס יום יום לכיתה ומלמד את תקנון ביה״ס. הרי אין משעמם ומיותר מזה. אדרבה, בנוהג שבעולם המסגרת היא רק בסיס לתוכן שהוא הדבר החשוב. ואכן מעיסוק שטחי בתורה ניתן להסיק שהתורה מלמדת כללי עשה ולא תעשה שהם המסגרת בה צריך לחיות בלבד. אלא שאם היה הדבר נכון התורה הייתה מייצרת אנשים מסגרתיים ויבשים חסרי מעוף וחזון, אנשים שלא מתעניינים בתיקונו של עולם אלא בגזרות ותקנות בלבד. ודוד המלך הוא המודל המושלם של כל מה שלהיפך מזה.

דוד הוא אדם ש׳חי בווליום הגבוה׳ ביותר שניתן לדמיין. אדם שהגמרא (סוכה כו) אומרת עליו שלא ישן רצוף מעולם יותר מכשנת הסוס (כחצי שעה), דוד לא יכול לישון מרוב שמחה, התרגשות ואקטיביות. לא פלא שגם אנחנו לא ישנים בכל מפגש עם דמותו העוצמתית. בליל הושענא רבה, אושפיזא דדוד המלך, נוהגים להשאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה, וכך גם בליל שבועות יום ההולדת והפטירה שלו.

דוד הוא אדם שכל ימיו בכיסופים לה׳, ״לִּבּוֹ הוּא לֵב כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ דִּבְּקוֹ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה יֶתֶר מִשְּׁאָר הָעָם״ (רמב״ם הל׳ מלכים). לב ער וטהור (תהלים נב), ואפילו בשרו משתוקק לריבונו של עולם כהלך צמא במדבר המחכה לרוויה (תהלים סג). כשדוד מתפלל אין שפתיו בלבד דובבות אלא כולו תפילה (ואני תפילה תהלים קט, ד). כשדוד נלחם אין איש שיכול לעמוד בפני גבורתו ואומץ ליבו (תהלים יח). דוד נקרא גם נעים זמירות ישראל, ומלך שהוא גם המשורר הכי גדול וגם הלוחם הכי גדול. נוח לכופף עמוד של נחושת מלכופף את זרועו של דוד (מדרש תהלים יח כז). דוד הוא גם זה שמכונן את מלכות ישראל לדורות, מייצב מערכת דינים ובתי מדרש, כובש ומשחרר חלקי ארץ רבים, ואף מכין את לב העם ואת אוצרות הממלכה לפרוייקט הגדול והחשוב ביותר — השראת השכינה בבית המקדש בירושלים.

מניין הכוחות הבלתי גבוליים האלו? נראה שאם היינו שואלים את דוד המלך עצמו הוא היה אומר שכל הטובות, כל הברכות, כל הישועות להן זכה, הכל היה בזכות דבקותו בתורה. בפרק הארוך וככל הנראה המשמעותי ביותר בתהלים (קיט) שר דוד שיר של אהבה לאהובתו הגדולה ביותר — לתורה הקדושה. על פי הגמרא דוד היה מגדולי הלמדנים בדורו, אך הוא נזכר בפרקי אבות (פרק ו) דווקא בהקשר של כבוד התורה העצום שהיה רוחש לכל מי שלימדו דבר מה מן התורה. דוד ידע לעשות אך זכר כל רגע שכל כוחו נובע ממקור התורה. לכן אותו דוד שמדבר על יכולותיו הקרביות הוא דוד שזוכר שמצד עצמו הוא תולעת ולא איש.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 13 בספטמבר 2018

תקוות התשובה

בס״ד

התקווה שבתשובה

1. רש״י בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק יא

(יא) שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו ב) שומר אמונים וכן (איוב יד טז) לא תשמור על חטאתי, לא תמתין:

2. ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתל

אנכי ה' אלהיך, ברוך המקום שבחר בהן בישראל מכל באי העולם ומכל מעשי ידיו וקנה אותם קנין גמור [וקרא אותם] בנים ועבדים לשמו, הרבה פעמים שהוא מדבר עמהם (כשהוא) [כמו שהוא] מדבר עם הרבים [ולפעמים הוא] מדבר עמהם [כמו שהוא מדבר עם היחיד, וכל כך למה אלא בשביל] אהבה שאהב אותה ובשמחה ששמח בם, לפיכך חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב שלא קנו העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח אלא בשביל מעשים טובים ותלמוד תורה, לפיכך אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם וכו', במה קונה אדם לאביו שבשמים במעשים טובים ות״ת, והקב״ה מקנהו העולם הזה וימות המשיח והעולם הבא, קונה אדם לאביו שבשמים מתוך אהבה ומתוך אחוה ומתוך ריעות ומתוך האמת ומתוך השלום ומתוך ריבוי ישיבה ומתוך מעוט סחורה, מתוך פלפול תורה ומתוך שמוש חכמים ומתוך פלפול התלמידים ומתוך שפל ברך ומתוך הענוה ומתוך לאו לאו ומתוך הן הן.

3. באר מים חיים בראשית פרשת בראשית

ועל כל זה אמרו חז״ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז תת״ל) חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב וכו' ולכאורה הוא גבהות לחמוד על דבר גבוה כזה אבל בזה נאמר (דברי הימים ב י״ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' שלעבודת ה' צריך להגביה לבו. וכל אשר יעשה ממעשים הטובים לא יהא נחשב בעיניו כלל רק יחמוד לעוד יותר ויותר.

4. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה.

5. של״ה מסכת שבועות פרק תורה אור

רכז. מעלת עושיה ומקיימה

'מצות ה' ברה מאירת עינים' (תהלים יט, ט).

זה הפסוק ידבר ממעלת המעשה, … ואז נזדכך גופו ונעשה אספקלריא, ועל זה נאמר (דניאל יב, ג) 'והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע' וגו', וכן כתיב (תהלים יט, יג) 'גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב'. ופירש החכם מהר״ר שמואל יהודא פדואה (דרשות מהר״י מינץ, דרוש ששי) וזה לשונו, 'נזהר' בלשון יזהירו כזוהר, כי הגוף מזדכך ומאיר. וזהו שסיים 'בשמרם עקב רב', כל כך נעשה גדול הזהירות מקיום המצוות, שיזכה לעתיד למעלה זו של עקב רב, דהיינו כמו שהיה אדם קודם שחטא כתנות אור, ותפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה (תנחומא, אחרי ב'), …

6. יהושע פרק ב פסוק יח

הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה:

7. רש״י יהושע פרק ב פסוק יח

(יח) את תקות - לשון קו וחבל:

8. הושע פרק ב, טו-יז

(טו) וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם יְקֹוָק: פ (טז) לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: (יז) וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס

9. אורות התשובה טו, ב

הישרות הטהורה אומרת, שכל עמל המדע צריך שיהיה מכוון אל היסוד האידיאלי לתן לרצון האנושי את הפנים היותר טהורים הראויים לו, לעדן את הרצון, לאמצו, לקדשו, לטהרו, להרגילו בחינוכים שונים שתהיה שאיפתו תמיד רוממה ושגיבה. יתעסקו המדעים איך להוציא מן הכח אל הפועל את כל הפרטים, שהרצונות הטובים והישרים השולטים בעולם שואפים אליהם, והם הם כל צרכי החיים ההגונים החמריים והרוחנים, אבל מרום פסגת מטרתם הכללית צריך להיות עדינותו של הרצון עצמו, בהירותו השכלית של הרצון והתאדליות עצמיותו.

ואוי לה לאנושיות כולה כשהיא סרה מדרך הישרה, ותחת ליסד את המרכז של כל ההשלמות על הבסיס של עילוי הרצון תניח את הרצון עצמו בגסותו, בלא עבוד ועילוי. וכל עמלה יהיה רק למלא את התאוות הרצוניות. שהן זורמות כנחל גפרית וכל מיני גיהנם שולטין בהן.

אז נופלת היא אנושיות בכללותה ברשתה הנורא והמכוער של זוהמת עבודה זרה, אשר דם ירדפנה.

וממעמקים תקרא אל אל אלהי אמת, לשוב אל התכונה הקדושה של יסוד ההשתדלות הכללית לעילוי הרצון, ואז "תקרא וד' יענה תשווע ויאמר הנני", כי "קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". וזהו כל יסוד התשובה: התעלות הרצון והשתנותו לטובה, לצאת מחושך לאור ומעמק עכור לפתח תקוה. "ועמי תלואים למשובתי", "שובה משובה ישראל", "שובה ישראל עד ד' אלהיך".

---

בס״ד

עקב-שמירה=ביצוע

וחם השמש: ושמר — ממתין ומצפה.

משמעות לפ״ד: הרצון לקיום המצווה נותן שכר כקיום. (הווה)

עוד כיוון: אביו שמר את הדבר — מצפה מתי יבוא.

משמעות: מגדיר כיוון. (עתיד) מייצר מגמה בחיים.

ילקו״ש: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי — כיוון בחיים.

באר מים חיים: מייצר גבהות, המחפשת פסגות חדשות כל הזמן.

בפרקטיקה: לעולם ירגיז אדם יצר טוב. עובר מפחד מעבירות לעשייה אקטיבית — כמו בפרנסה יש שורד ויש חי, כך גם ברוחניות יש שורד ויש חי. שני כיוונים ב״נזהר״, ראשונים מול של״ה.

להמשכיות אנו מוצאים את המילה תקווה, כמו ברחב והמרגלים — קו וחבל.

בנבואת הושע תהליך התשובה מסתיים ב״פתח תקווה״, קצה חוט, המייצר רצף של עלייה.

עניינה של תשובה הוא לצאת מהליכה לא מבוררת, כמהלך בחשיכה, לתהליך של התקדמות וכיוון — פתח תקווה, פתח של חוט המייצר רצף בחיים.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 8 בספטמבר 2018

ראש השנה תשעח 1

סימנא מילתא היא

מסכת הוריות דף יב עמוד א

ת״ר: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנא': ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון.

אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי [=ידליק] שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה.

ומאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי [=יגדל] תרנגולא, אי שמין ושפר מצלח.

האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא [=חשוך], אי חזי בבואה דבבואה [=את הצל של הצל] לידע דהדר ואתי לביתא.

ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה.

אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא [=קישוא] ורוביא [=לוביא], כרתי [=בצל] וסילקא [=תרד] ותמרי.

מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב

תנו רבנן: מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו. אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא.

תנו רבנן: לא תנחשו ולא תעוננו - כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים.

מסכת חולין דף צה עמוד ב

רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו [=סימן טוב הוא לעוברי דרכים כשספינה באה לקראתם]; אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא [=הציץ דרך סדק שבדלת] חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה [=מהבשר], אמר להו: איכו השתא [=אם בשמירתכם הדבר תלוי], ספיתו להו איסורא לבני ברת [=לנכדי הגרים כאן]! לא אכל רב מההוא בישרא; מ״ט? אי משום איעלומי - הא לא איעלים, אלא דנחיש [=כיון שניחש והדבר אסור לא רצה ליהנות מהבשר] - והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש! [רש״י: שאינו סומך עליו ממש] אלא: סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא.

רמב״ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד

אין מנחשין כעכו״ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.

השגת הראב״ד. וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'. א״א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה״ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.

חידושי הר״ן מסכת חולין דף צה עמוד ב

וכך נראה לי בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיבה שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יונתן בן שאול שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח זה סימן לעצמו שאם יאמרו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים ואם יאמרו דומו עד הגענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתינן לה בגמרא לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים.

בית הבחירה למאירי, הוריות שם

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר״ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו״ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם ולאו מילתא היא כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי״י חסד יסובבנו:

מהרש״א חידושי אגדות מסכת הוריות דף יב עמוד א

ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב״ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב״ה מעצמו כמ״ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב״ה בהחלט כמ״ש לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה וכו' אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ״ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב״ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ״ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו' לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה״ק אי לא דהיינו דא״נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא וזה שנותן סימן לטובה דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט אבל לא קאמר אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא דזה הוה ניחוש דא״נ לא משיך נהוריה אפשר דמסיק שתא דלרעה לא באה ממנו יתברך ב״ה ואפשר שישתנה בשום זכות וכן באי מצלח אי לא היינו דידע דמצלח בהחלט ואי לא היינו דלא ידע כאילו לא עשה כלום ולכך בעשיה לא נקט אלא אי שמין ושפיר מצלח אבל אי לא שמין אפשר דמצלח ואפשר דלא מצלח ולא ידע כלום וכן יש לפרש באי חזר לביתיה אי לא דהיינו אי לא ידע ולכך לא נקט אלא אי חזי בבואה וכו' אבל אי לא חזי בבואה דבבואה לא ידע כלום והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו' ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב דמצלח בעסקיו ויתעשר וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו' כי האל יתברך ב״ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגו' והן הן צלו של אדם וז״ש כלב סר צלם מעליהם וה' אתנו אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים שהוא מגינם וצלם וכבר סר הקדוש ברוך הוא אותם מעליהם דאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר כי אין מזל לישראל הנה וה' אתנו כמ״ש בצל שדי יתלונן דעולם ומלואו שלו לצוות את מלאכיו לשמרנו ולזה אי חזי בבואה וכו' שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ״ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו' אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו״ק:

אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו'. ר״ל דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש:

יהא רגיל למחזי בריש שתא קרא וכו'. דכל הני סימנין לטובה הן אי כפרש״י הכא ובפרק קמא דכריתות דגדלי מהר ואיכא דמתקי שהוא לסימן שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה ואי כפי' המרדכי בשם רבינו האי רוביא ירבו זכיותינו וכו' ע״ש ובטור א״ח סימן תקפ״ג אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש:

קרן אורה מסכת הוריות דף יב עמוד א

ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין. דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה״ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה, כמ״ש (ש״א ג', ג') ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומ״מ דברי המהרש״א ז״ל נכונים דלרע ח״ו אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו ז״ל (סוכה ל״ט ע״א) על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו.

חידושי אגדות למהר״ל הוריות שם

אין מושחין את המלכים. יש בני אדם מתמיהים על זה, ומכ״ש מן האומות ששואלין על זה, כי נראה שהוא כעין ניחוש. ואין זה ניחוש, כי הרבה דברים תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל אז מקבל הדבר הטוב, וכן אם המקום רע אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמר שאין מושחים [את] המלכים אלא על המעיין שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין וכן תמשך מלכותו. וכן מה שאמר מי שבא לידע אי מסיק שתא אי לא מסיק שתא וכו', הסימן שנעשה אל האדם הוא קרוב אל הדבר, כי מי שהוא קרוב אל ההצלחה נראה בו סימן הצלחה, וכן להפך, ומי שהוא [קרוב] אל החיים נעשה בו סימן של חיים, ולפיכך הנר שהוא דומה אל הנשמה אי משיך נהוריה סימן לו שהוא חי, ואי לא משיך נהוריה הוי סימן אל הרע. וכן מה שאמר מאן דבעי למיעבד וכו', כי התרנגול הוא זריז והוא נקרא גבר, וכל עסק צריך זרוז ולכך סימנא כמו זה מלתא היא, ודבר זה יש לך להבין כי התרנגול הוא ראוי לסימן זה ביותר. וכן מה שאמר בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה, כלומר כי בביתו אין נקרא שהוא על הדרך, אבל בבית חבריה נקרא שהוא על הדרך, ואי חזי בבואה דבבואה מורה כי יש שמירה וצל עליו, ואם לאו סר צלו מעליו ולא ילך באותה שעה. ומי שאין נותן מקום ולא יאמין לדבר זה, רק שענין האדם נוהג על פי הטבע, דבר זה סכלות, כי ראוי האדם בפרט שיהיה הנהגתו לא כמו בהמה שאין מזל לבהמה, רק הנהגת הבהמה טבעית והנהגת האדם היא רוחנית כי יש לו מזל. וכיון שיש לו מזל, המזל נראה ע״י סימן, וכך מועיל סימן שעושה למטה שיהיה דבק האדם בטוב למעלה, שאין הנהגת האדם כמו הבהמה שאין לה כח ומזל למעלה.

ולכך אמר השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא רגיל למיכל וכו' כי אלו דברים קרא הוא גדול מאוד וסימן הוא שיגדל, ורביא הוא בבנים, כרתי שיכרית שונאיו אשר הם צורריו, תמרי שנאמר צדיק כתמר יפרח, סלקי שיסלק ממנו הש״י החטאים לכך הם אלו חמשה הם סימן טוב מתחבר אליהם ע״י אכילה, שאין יותר חבור אל דבר כמו האכילה ויהיו אליו לטובה. ואין דבר זה דבר קטן כי כבר האריך הרמב״ן ז״ל בפרשת לך לך כי גם הנביאים היו עושים סימנים שיהיה הסימן לטוב להם כמו שהאריך הרמב״ן ז״ל שם, לכך יסתם פיהם של דוברי שקר המדברים על צדיקים עתק שחושבים דבר זה כמו ניחוש, ואין הדבר כן רק שהוא סימן טוב בשעה שראוי אל זה וכמו שאמרו ז״ל סימנא מילתא היא.

ספר באר הגולה באר השני פרק ז

בפרק ג' דהוריות (יב א), אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג - סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מ״ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש.

והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב״ן ז״ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וזה לשונו; ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו'", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא לאברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עד כאן לשון הרב הגדול. ודברים אלו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב, ותהי מקוימת הגזירה לטוב, לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפעל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם.

רמב״ן בראשית פרק יב פסוק ו

(ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:

ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ״ב יג טז - יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם:

ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שלישי, 28 באוגוסט 2018

רפה שניים מקרא ואחד תרגום.docx

בס״ד

חז״ל תיקנו כחובה על כל יהודי לקרוא מידי שבוע שניים מקרא אחד תרגום.

מטרת התקנה לרוב הפוסקים כחלק מחובת לימוד תורה, בדומה לתקנת קריאת התורה מידי שבת שמטרתה שנקיף את כל התורה, כך תקנה זאת היא על כל יחיד שיוכל להפנים בצורה יותר עמוקה את כלל התורה. אבל יש שהסבירו שמטרת התקנה כחלק מההכנה לקריאת התורה שהציבור יוכל לקרוא ולהכיר את הקריאה בתורה.

הנפקא מינה בין השיטות שלשי' הראשונה אין צורך לקרוא שניים מקרא לפני הקריאות המיוחדות של החגים והמועדות. אבל להסבר שני יש צורך גם לעשות שניים מקרא לפני הקריאות של יום טוב. להלכה המנהג לעשות שניים מקרא רק על הקריאות של פרשיות השבוע.

זמן המקרא הוא לפי הקצב של כלל הציבור. לכן לכתחילה יכול להתחיל לקרוא ממנחה של שבת שמתחילה שבוע לפני השבת הבאה. (מהזמן בו הציבור מתחיל להתעסק בפרשה הזאת) עד לפני סעדות שבת בבוקר.

בדיעבד ישלים עד המנחה, ואם לא הספיק ישלים עד יום רביעי, ואם לא השלים י״א שישלים עד שמחת תורה.

תרגום- יש מחלוקת מה מטרת התרגום האם מטרתו לתרגם לשפה המדוברת או מטרתו גם ליצור פירוש. הנפקא מינה בזה האם אפשר לצאת ידי חובה בקריאת פירוש רש״י. למעשה השו״ע הכריע שיכול לבחור או תרגום או פירוש רש״י וכתב שירא שמים יקרא את שניהם.

אדם שלא מבין לא את פירוש רש״י ולא את התרגום יכול לקרוא תרגום בשפה שהוא מבין.

במקרה שאין תרגום כגון שמות של מקומות יחזור פעם שלישית על הפסוק בלשון עברית. ויש מן הראשונים שכתבו לכתחילה במקרה בו בתרגום אונקלוס אין תרגום אבל בתרגום נוסף כגון תרגום ירושלמי יש תרגום לכתחילה יקרא את התרגום ירושלמי. (דוגמא לדבר זה בפסוק על עטרות ודיבון)

בעקבות דין זה יש לשים לב שמי שקורא את פירוש רש״י צריך להקפיד בפסוקים שאין להם פירשו רש״י לקרוא פעם שלישית את המקרא. [ונראה לי שדווקא פסוקים שלמים שאין עליהם תרגום צריך לחזור אבל אם זה רק מילה בודדת שאין עליה פירוש נראה שאין צריך לחזור ולקרוא אותה פעם שלישית]

סימן רפה'- שניים מקרא אחד תרגום.

הסוגיא-עי' בגמ' סכמו מה ההלכות שאפשר ללמוד מגמ' זאת? חישבו מה מיוחד בערב יוה״כ?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח

אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו: עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי. תנא ליה חייא בר רב מדפתי: כתיב ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו, אמר ליה ההוא סבא, תנינא: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום,

רש״י ישלים פרשיותיו - של כל שבת ושבת. ואפילו עטרות ודיבון - שאין בו תרגום. מעלה עליו הכתוב כו' - והכי קאמר קרא: הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת, והרי הוא בעיני כענוי היום. לאקדומינהו - לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות.

טעם התקנה- חישבו מה טעמה של תקנה זאת, עי' בהקדמה לספר החינוך ובתרומת הדשן (סי' כג') ועי' גם בשו״ת ראב״ן שימו לב מה הנפק״מ בין הטעמים.

ספר החינוך הערת המחבר

ואחת מן המצוות עיקר ויסוד שכולן נשענות עליו היא מצות לימוד התורה, כי בלימוד ידע האדם המצוות ויקיים אותן. ועל כן קבעו לנו חז״ל [ב״ק דף פ״ב ע״א] לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצוות, בכל שבוע ושבוע עד שיגמרו כל הספר. … ועוד חייבונו חז״ל לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וזהו אמרם ז״ל לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו.

תרומת הדשן סימן כג

שאלה … מי מחייב נמי להשלים בכל יום טוב פרשיות שקורין שחרית ומוסף. ובשבתות של ארבעה פרשיות ג״כ אותן הפרשיות שמוסיפין לקרות או לאו.

תשובה יראה שלא נהגו להשלימו ואין בידי טעם וראייה כל כך ואין לדקדק מפרש״י דפי' ישלים אדם פרשיותיו של כל שבת ושבת משמע דווקא מה שקורין בכל שבתות השנה דאיכא למימר אורחא דמילתא נקט … אמנם נראה קצת ראייה מהא דכתב בהגה״ה במיימוני בשם רבינו שמחה ז״ל וז״ל אף על פי שעיקר מצוה כל פרשה ופרשה עם הצבור אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת שבו גומרים הצבור ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יום אחד מן הצבור ע״כ. מהכא נראה מדקבע היום שבו גומרים הצבור חמשה חומשי תורה בכל שנה משמע דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה כמו שעושין הצבור … וכן משמע מלשון הרמב״ם … וכיון דטעמא דהשלמה הכי הוא נראה דלא אצריכו רבנן אלא שישלים פרשיות של כל התורה רק פעם אחד בשנה וא״כ לא צריכינן להשלים פרשיות של יום טוב ושל ד' פרשיות ומוספין אחרים דהשלימו כל אחת בשבתו. אמנם נראים הדברים דלפי פירוש רבינו חננאל דפליג על רבינו שמחה כדאיתא בהגה״ה התם ולא מפרש ההיא דרב ביבי בר אביי בפרשיות דכולה שתא בהך סברא פליגי דלההיא גירסא … אפשר כדי שיהא רגיל במה שהצבור קורין וא״כ היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין לפי טעם זה ומ״מ אפי' אי הכי הוא מתיישב המנהג לדעת אינך גאונים וקרוב בעיני שלא נהגו רבותינו להשלים.

ראב״ן שאלות ותשובות (בתחילת הספר) סימן פח

לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור ב' מקרא ואחד תרגום. נ״ל דביחיד הדר בכרך מיירי שאין לו עשרה לקרות בתורה, שצריך לכוין השעה שקורין הציבור בפרשה בבהכ״נ ויקרא גם הוא ביחיד שנים מקרא כנגד שנים הקורין בב״ה ואחד תרגום כנגד המתרגם בב״ה, שכן היה מנהגם כדתנן [מגילה כ״ג ב] הקורא בתורה לא יפחות לקרות פחות מג' פסוקים ולא יקרא למתרגם יותר מפסוק אחד, דאם כמו שפירשו רבותיי דבקריאת הפרשה בבוקר בשבת מיירי כמו שאנו רגילין, לימא לעולם יקרא אדם הפרשה בשבת שנים מקרא וכו', עם הציבור למה לי, אלא ודאי עם הציבור ממש כדפרישית, ועוד שנים מקרא וכו' למה לי הלא ישמעו בב״ה ויצאו ידי חובתן. ואעפ״כ מנהגינו מנהג גמור, דזימנין דלא מצי מכוין דעתיה בב״ה לכל הפרשה ויצא בקריאה שקרא כבר.

אחד תרגום- חישבו מה הטעם שצריך תרגום, ולפי זה מהו התרגום? עי' בתוד״ה שנים, ועי' ברא״ש סי' ח'. [ומה הסברא שצריך פעמיים מקרא? ]

תוספות מסכת ברכות דף ח עמוד א

שנים מקרא ואחד תרגום - יש מפרשים והוא הדין ללועזות בלע״ז שלהן הוי כמו תרגום שמפרש לפעמים. כי כמו שהתרגום מפרש לע״ה כך הם מבינים מתוך הלע״ז. ולא נהירא שהרי התרגום מפרש במה שאין ללמוד מן העברי כדאשכחן בכמה דוכתי דאמר רב יוסף (מגילה ד' ג.) אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר ע״כ אין לומר בשום לשון פעם שלישית כי אם בלשון תרגום.

רא״ש מסכת ברכות פרק א סימן ח

י״מ דה״ה לכל הלועזות לעז שלהן … ולא נהירא לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא … ונראה שהקורא בפי' התורה יוצא בו ידי תרגום כיון שמפורש בו כל מלה ומלה:

פירוש רש״י- חישבו לפי המח' לעיל האם אנחנו יכולים לצאת בפי' רש״י? עי' בדברי הטור (השוו לרא״ש?) למעשה עי' בשו״ע סי' רפה' ב' ועיי״ש במג״א (סק״ג) ובמשנ״ב וביאור הלכה.

טור אורח חיים הלכות שבת סימן רפה ואם למד הפרשה בפירש״י חשיב כמו תרגום שאין כוונת התרגום אלא שיבין הענין אבל אם קורא בשאר לעז לא:

מגן אברהם סימן רפה ס״ק ג בפירש״י. שהוא עיקר שהוא בנוי על יסוד התלמוד:

עטרות ודיבון- עי' ברש״י ותוס', חישבו כיצד ניתן לת' את שי' רש״י? עי' בצל״ח, סכמו לכל שי' בפסוק שאין תרגום האם צריך לקראותו ג' פעמים? עי' גם ברמב״ם תפילה יג' כה'.

תוספות מסכת ברכות דף ח עמוד ב

ואפילו עטרות ודיבון וכו' – פי' רש״י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ״מ תרגום ירושלמי. היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אף על גב שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג' פעמים העברי מ״מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום.

צל״ח מסכת ברכות דף ח עמוד ב

ואפילו עטרות ודיבון. נקט אלו שהם ערי אמורי וקריאת שמות הסכמיי בלי טעם שיהיה נרמז בשמות הללו, ואעפ״כ צריך לקרותם ג' פעמים, וק״ו שמות ראובן ושמעון שבשמותם נרמז טעם קריאתם בשם זה, כמפורש בפרשת ויצא כי ראה י״י בעניי וגו' [בראשית כ״ט, ל״ב], כי שמע י״י וגו' [שם ל״ג], פשיטא שצריך לקרותם ג' פעמים העברי כדי שיהיה תמיד על לבו ולא ישכח, כשם שקורא כל התורה ב' פעמים מקרא ואחד תרגום למען לא ישכח דבר, כי החוט המשולש לא במהרה ינתק על ידי שכחה. ובזה מתורץ קושית התוס' בד״ה ואפילו.

רמב״ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג הלכה כה

אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור.

זמן הקריאה- דייקו מהגמ' עד מתי יכול להשלים, עי' תוד״ה ישלים, ועי' בר' וינה ד״ה לעולם, ועי' בשו״ע ומשנ״ב סעיף ד'.

תוספות ברכות (ח:) ישלים פרשיותיו עם הצבור - נראה דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הצבור ואף על גב דלענין גיטין לא נקרא קמי שבת אלא מרביעי ואילך (בפסחים ד' קו.) [וזמן השלמה יש] במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה משמע דקודם אכילה צריך להשלימה. ומיהו אם השלימה לאחר אכילה שפיר דמי. מ״מ מצוה מן המובחר קודם אכילה.

רבינו יונה על הרי״ף (ברכות ד) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור וכו'. כלומר שקודם שיקראו הצבור הפרשה בבית הכנסת יקרא אותה בביתו בין בשבת עצמו בבקר בין בכל אותו שבוע אבל אין לו להקדים משבוע זה לשני שבועות או לשלשה ויש בני אדם שנוהגי' לקרות מעט בכל יום ויום מהשבוע ומסיימין בשבת:

ערב יוה״כ- חישבו מה הטעם שהוא חשב להשלים הפרשיות דוקא בעיוה״כ? עי' בהגהות יעב״ץ.

תוספות הרא״ש מסכת ברכות דף ח עמוד ב

אפי' עטרות ודיבון. פרש״י שאין בו תרגום, וקשה דהוי מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהם, ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש נוסחא שכתוב בהן תרגום וגם (הוא) בירושלמי הוא מתורגם, ולהך פירושא נקט עטרות ודיבון אף על פי שאין צורך כ״כ בתרגום אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהן אין צריך לקרותן ג' פעמים, מ״מ נהגו להחמיר כפרש״י, י״מ דה״ה לכל הלועזות לעז שלהם הוי כמו תרגום כי התרגום הוא בשביל עם הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש וא״כ ה״ה לעז למכירין בו, ולא נהירא משום שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא כדאמר רב יוסף אלמלא תרגום דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר, ונראה דהקורא בפירוש התורה יוצא ידי תרגום כיון שמתפרש בו כל מלה.

סבר לאשלומי להני פרשייתי דכולא שתא (השתא). ר״ח גריס פרשייתי דכלה, כי ר״ח אלול היו מתקבצים לדרוש בהלכות המועדות ולא היה להם פנאי לגמור הפרשה.

ט״ז אורח חיים סימן רפה ס״ק א

… וצריך לתרץ לפירש״י למה לא נקט בגמ' באמת ראובן ושמעון ונראה דיש רבותא בזה דלא מבעיא ראובן ושמעון שהם שמות השבטים ויש בהם ודאי קדושה בטעם שמות אלו אלא אפי' עטרות ודיבון שהם שמות ערי א״י ואפש' שקראו אות' העכו״ם אפ״ה צריך לקרות' ג״פ:

ביוגרפיה - ראב״ן ר' אליעזר בן נתן נולד באשכנז (גרמניה) סמוך לשנת תת״נ (1090). הוא חי במגנצא (מיינץ), ונחשב בזמנו לגדול רבני אשכנז. הוא ידוע בעיקר בגלל חיבורו 'אבן העזר' (מכונה גם 'צפנת פענח', או 'ספר [פסקי] ראב״ן'), ספר הלכה ומנהג וביאורי סוגיות רחב היקף. כנראה שראב״ן חיבר שני ספרים, האחד 'אבן העזר' והשני 'צפנת פענח', ואלינו הגיע לקט מעורב משניהם. בספרו השתמש הראב״ן הרבה בתורת הגאונים ובפסקי חכמי אשכנז וצרפת. בספר נמצאים גם פירושי פיוטים, ופיוטים רבים חיבר הראב״ן עצמו. גם חתניו היו גדולי תורה - האחד היה ר' יואל הלוי, אביו של הראבי״ה, והשני ר' שמואל ב״ר נטורנאי ('שב״ט'). הראב״ן התכתב עם חכמי דורו באשכנז ובצרפת, ואף עם ר״ת הצעיר ממנו. נפטר סביב שנת תתק״ל (1170)

פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן רפה

ז שמיני עצרת. עיין מ״א. היינו אם לא השלים (עם) [עד יום] שלישי דיעבד יש להשלימה כל השנה עד שמיני עצרת בארץ ישראל, ולדידן בשמחת תורה, מקרי שפיר משלים עם הציבור, ומכאן ואילך עבר זמנו. ובדרכי משה [הקצר] אות ג', באבודרהם [עמוד רצז] טוב להשלימה בעשרת ימי תשובה. ועיין ברכות ח' ב' רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו במעלי יומא דכפורי, כל האוכל וכו', סבר לאקדימנהו, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. אמאי לא אמר כן תחלה, ואפשר לומר דהודיע לו דין דצריך לאכול בערב יום כיפור. ויש לפרש יותר, דשני מעשים הוו, או שכח סבור בערב יום כיפור מצוה, אמר דמצוה לאכול. ותו הוה סבור לשנה אחרת וכו'. אם כן שמע מינה דיעבד משלים אף אחר שבוע אחד [או] שנים, עד שמחת תורה לדידן ולא יותר, אבל מקודם שמחת תורה וכל שכן בעשרת ימי תשובה שפיר דמי. ועיין הגהות מיימוניות פרק י״ג מהלכות תפלה אות שי״ן דראייתו מרב ביבי. ומה שכתב [הגהות מיימוניות שם] ובלבד שלא יאחר ולא "יקדים" מן הציבור יום אחד, אפשר לא "יקדים" הוא ענין בפני עצמו לכל השנה, והב״י השמיט הנך תיבות, כאמור. ובתוספת שבת אות [ו] כתב לא קודם לכן, לענ״ד כמו שכתבתי. וזאת הברכה קורין שנים מקרא ואחד תרגום בליל הושענא רבה, כאמור:


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ועל ידי זה // מזמור לתודה // מקהלות עם // ניגון ויז'ניץ - להקת מזמור שיר

צפייה ביוטיוב ערוץ: להקת מזמור שיר נשלח על ידי: לירן ושרית טל מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות