בס״ד שיעור שנאמר לגרעין אצל יוסי תשפג (ולא נאמר בקרית שמואל)
משלוח מנות
המקור לחיוב משלוח מנות מופיע במגילה שנאמר לעשות אותם ימי משתנה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו.
בטעם חיוב משלוח מנות נח' הפוסקים. תרומת הדשן נקט שעיקר משלוח מנות בשביל סעודת פורים, כדי שלכל אחד ואחד יהיה סיפק בשביל הסעודה. כיון שיש אנשים שנראים כעשירים ולא מוכנים לקחת מתנות לאביונים לכן תיקנו משלוח מנות. לפי דבריו של תרוה״ד עיקר המשלוח בשביל הסעודה, והמשלוח הוא מעין השלמה של חיוב מתנות לאביונים. לעומתו בספר מנות הלוי נקט שעיקר משלוח מנות לעשות אהבה ואחוה, כנגד הפירוד שהמן אמר שאנו עם מפורד, אנו נותנים אחד לשני משלוח. ונר' שיש להוסיף שיטות באמצע, אפשר להגיד שמטרת משלוח המנות להרבות שמחה, כשנותנים אחד לשני יש יותר שמחה בעולם (כ״כ ערוה״ש) ואומנם בשי' הרמב״ם נר' שהוא דומה לתרוה״ד, אבל לא ממש כמותו. ברמב״ם מוכח שהוא קישר את המשלוח מנות לדין סעודה. ובכל זאת הרמב״ם לא הזכיר כלל שהמטרה היא בשביל מי שאין לו. נר' לשי' הרמב״ם שזה גדר כיצד לקיים את הסעודה. היינו ברגע שיש סעודה שאנשים מביאים סוגים שונים שמאכלים, כשיש סעודה שכל אחד ואחד מוסיף תבשיל ונותן לחברו יש יותר מגוון ושמחה בסעודה. לכן זה מיועד לא רק למי שאין לו, אלא לכל אחד. כמובן לפי הרמב״ם משלוח המנות מגדיר את צורת הסעודה.
בגמ' דרשו שצריך לתת ב' מנות לאדם אחד. דבר זה לומדים מלשון הפסוק, משלוח מנות, משלוח לשון יחיד מנות לשון רבים. זה לעומת מתנות לאביונים שצריך לתת לב' אביונים, כל אביון מתנה אחת.
נח' הפרשנים מה הטעם להבדל בין מתנות לאביונים שמספיק מתנה אחד, לעומת משלוח למנות שצריך ב' מנות. והסביר הר״ן משום שמשלוח מנות הוא גם לעשירים, לכן כלפי עשירים צריך מתנה גדולה יותר לכן מביאים ב' מנות. אבל לגבי עני כל דבר מספיק לעני אפילו דבר קטן, לכן מספיק מתנה אחת. לעומת זאת המהרש״א מסביר שמתנה זה דבר גדול, לכן מספיק מתנה אחת. לעומת זאת מנה זה דבר קטן ולכן צריך לפחות ב' מנות שיהיה כאן שיעור חשוב. מתוך דבריהם עולה הבדל מה היא מנה, לפי המהרש״א משמע שמנה זה דבר ממש קטן, ואילו לר״ן משמע שמנה זה דבר שיש לו חשיבות.
בגמ' מתואר כיצד ר' יהודה נשיאה שלח מתנה שכללה ירך של עגל משולש וכן גרבא של יין. ויש מח' גרסאות מה השיב לו ר' אושעיא שקיבל את המתנה. לפי רש״י הגירסא שהוא השיב לו שבצורה כזאת הוא קיים את מצוות משלוח מנות. לעומת זאת הר״ח גרס שהוא השיב לו שבצורה כזאת קיים מצוות מתנות לאביונים. והסביר הר״ח הסיבה שקיים מתנות לאביונים ולא משלוח מנות כיון שהוא הביא לו דבר לא מספיק חשוב. ממקור זה למדו האחרונים שצריך להקפיד לתת משלוח מנות שהוא מתאים לחשיבות של הנותן והמקבל. אומנם יש שחקרו מה העיקר האם החשיבות של הנותן או החשיבות של המקבל. וכתב בספר תשובות והנהגות, זה תלוי בחקירה לעיל. אם הטעם משום שיהיה אהבה בין האנשים ממילא הקובע זה מצד הנותן, ברגע שהנותן השקיע ונתן משהו חשוב מבחינתו זה מספיק. אבל לטעם בשביל סעודה צריך שיהיה חשוב אצל המקבל. ואומנם אפשר לחלוק ולהסביר אחרת את החילוק שאפשר שאם הטעם בשביל שיהיה סעודה כמו שכ' תרוה״ד לכאו' כלל לא מעניין אותי החשיבות, וממילא זאת שי' רש״י. אלא שמה שהסברנו שהעיקר הוא הסעודה זה מתאים לשי' הרמב״ם שהעיקר שיהיה גיוון בסעודה, ממילא כשיש חשיבות למקבל אז יש גיוון בסעודה. זה לעומת שי' מנות הלוי שהעיקר הוא האהבה ממילא אפשר שאולי בזה מספיק חשיבות של נותן, אומנם אם נוסיף את הטעם של שמחה, אפשר כדי שתהייה שמחה צריך שתהייה חשיבות של שניהם של הנותן והמקבל. לכן ערוך השלחן הוסיף שצריך וודאי מנה מכובדת ולא יוצאים ידי חובה בנתינה פשוטה של כזית וכדומה, כיון שזה קטן מידי, אלא צריך מעין חתיכה הראויה להתכבד.
דנו הפוסקים מה אפשר לשלוח, בפשטות מנה זה דברי מאכל, וכ״כ תרוה״ד כיון שהעיקר הוא הסעודה ממילא צריך לתת דברי מאכל. וכן מוכח מלשון הגמ' ששלחו דברי מאכל. אומנם אפשר שהמילה מנה הכוונה לשון חלק, ממילא אפשר אולי להביא דברים נוספים שהם לא דברי מאכל. כל דבר שהוא מוסיף שמחה ואהבה, כך אפשר להסביר לפי מנות הלוי. ובשו״ע הכריע שצריך דווקא דברי מאכל.
דנו הפוסקים האם צריך לשלוח דווקא דבר שהוא ראוי לאכילה או אפשר גם דבר שאינו מבושל. המג״א נקט שצריך דווקא דבר מבושל שראוי לאכילה. לעומת זאת הפמ״ג נקט שמותר גם דבר שלא מבושל. ונר' שזה קשור לחקירה לעיל, האם העיקר הוא גילוי אהבה אפשר גם דבר לא מבושל, אבל אם העיקר סעודה אולי צריך דבר שראוי כבר לסעודה. אומנם אפשר להגיד גם הפוך, אם העיקר כששולחים דבר לא מבושל. ואפשר לחלק שאם העיקר זה אחדות ממילא גם דבר לא מבושל מהני, אבל אם העיקר שמחה, בדבר לא מבושל יש פחות שמחה.
בכל מקרה גם לשי' שסוברות שאפשר לשלוח דבר לא מבושל נר' שצריך לשלוח דבר שאפשר יהיה להפסיק להכין אותו בפורים עצמו. כמו כן יש מקום יותר להקל בדבר שהוא יכול להתבשל בקלות. כגון מנה חמה או אריזה של קפה וכדומה, כיון שזה מכובד וכן ראוי לבישול בקלות, אפשר שנחשב כדבר מכובד כמו מנה. אומנם בלשון של המג״א משמע שצריך דווקא מנה מובשלת ממש. [ואפשר שזה דומה לדיון לגבי חתיכה הראויה להתכבד, שצריך שהיא תהייה ראויה לאכילה, כדי שתקבל חשיבות, ולא תהייה דבר חי. ]
הרמ״א הביא חידוש שמועיל משלוח מנות כשהמקבל מחזיר את המשלוח מנות ואומר כאילו התקבלתי. ויש מן האחרונים שחלקו על דבריו של הרמ״א. ושורש המח' אם הסברא כמו מנות הלוי שהעיקר להרבות אהבה, וודאי שיש כאן ריבוי של אהבה. אומנם אם הסברא בשביל לעזור למי שאין לו כסף לסעודה, ממילא כמו מי שאין לו כדי סעודתו לא יועיל להגיד כאילו התקבלתי, כך לא יועיל גם למי שיש לו להגיד כאילו התקבלתי. כמו כן בשי' הרמב״ם המטרה שיהיה גיוון בסעודה נר' שלא יועיל להגיד כאילו התקבלתי.
שלח משלוח והמקבל לא יכול לאכול את המשלוח, כגון שהוא חולה, או צימחוני, או שזאת כשרות שחברו לא אוכל. נר' שזה דומה למקרה שהבאנו לעיל כאילו התקבלתי, שמצד אחד יש כאן קבלה, מצד שני אין אפשרות להשתמש בזה בסעודה.
מי ששלח משלוח מנות בעילום שם, נר' שזה תלוי בחקירה לעיל. לשי' תרומת הדשן העיקר שיהיה לו לסעודה, אם כן לא משנה האם יודע מי השולח ויצא ידי חובה, וכן לשי' הרמב״ם סו״ס הוסיף דברים בסעודה. אומנם לשי' מנות הלוי העיקר להרבות אהבה וחיבה, אם כן כשהמשלוח הוא בעילום שם, אין כאן אפשרות לריבוי אהבה, ולכן לא יצא ידי חובה. (וכן לשי' שסוברות שיש ריבוי שמחה צריך לדון האם ריבוי השמחה מהגיוון וההפתעה, או חלק מהשמחה, זאת הידיעה מי השולח).
בשו״ת בנין ציון הביא חומרא שאולי ראוי לשלוח את המשלוח מנות על ידי שליח, ואומנם הביא סברא לדחות יסוד זה. בכל מקרה אפשר שהסיבה שצריך לשלוח על ידי שליח כדי להרבות שמחה ואחוה בין האנשים.
יש לדון האם מי שמחויב במצוות יכול לתת משלוח מנות לקטן. לכאו' אם הסברא כדי שיוכל לקיים סעודת פורים, אפשר שקטן לא מחוייב בסעודה ולכן אי אפשר לשלוח לו, אומנם אם הסברא היא אהבה ורעות ממילא גם קטן הוא בכלל אהבה ורעות.
משלוח מנות קהילתי דנו הפוסקים, כדי לצאת ידי חובה צריך שגם הנותן יתן על כל אחד ואחד שיעור של ב' מנות, וכן המקבל יקבל כנגד כל אחד ואחד שנתן שיעור של ב' מנות. ובדרך כלל בקהילות מצוי שהמקבל, מקבל פחות משיעור ב' מנות מכל אחד. לכן לכתחילה ראוי בנוסף למשלוח מנות הקהילתי להביא עוד משלוח מנות כדי לקיים את המצווה בהידור.
אשה חייבת במשלוח מנות ולא יוצאת במשלוח מנות של בעלה. ושאלו הפוסקים כיצד האשה יכולה לתת, הרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. ויש שהסבירו שמותר לאשה לקחת מה שמועט שמסתמא נחשב שהבעל מקנה. ואומנם יש אחרונים שהסבירו סברא אחרת, כיון שכל המטרה של משלוח מנות היא להרבות שמחה ורעות ממילא אפילו אם האשה לא מביאה משהו שהוא ממש קניין שלה, סוף סוף יש כאן ריבוי של אהבה ורעות ולכן אפשר שיוצאים ידי חובה גם בלי שהמשלוח הוא ממש קניין של האשה [כ״כ הגרשז״א בהליכות שלמה על פורים]. ויש שהחמירו שהבעל ממש יקנה לאשה מנות כדי שתוכל לשלוח לחברתה.
שיעור ה' – פורים תשפג'
הלכות משלוח מנות.
מקור החיוב- עי' בפסוקים ובגמ' מגילה.
אסתר פרק ט פסוק כב
כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵא֣וֹיְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד א
תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאיש אחד … רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים … אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי.
רש״י מנות - מיני מעדנים. שתי מנות לאדם אחד - דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאדם אחד, ומתנות לאביונים - שתי מתנות לשני בני אדם, די לכל אחד ואחד מתנה אחת, דהא אביונים נמי תרתי משמע. עגלא תלתא - שלישי לבטן. הכי גרסינן: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות - דהא תרי מנות איכא. הדר שלח ליה איהו - לא גרסינן ליה הכא. מחלפי סעודתייהו - זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.
טעם מצווה זאת- עי' בתרוה״ד ובמנות הלוי. מה הנפק״מ בין הטעמים השונים? חישבו לפי כל טעם מה עיקר המצווה הנותן או המקבל?
תרומת הדשן סימן קיא
שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה״ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?
תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כמשמע /כדמשמע/ בגמ' דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. …
מנות הלוי- אסתר פרק ט'
והר״ר יהודה בן שושן ז״ל כתב- ומשלוח מנות איש לרעהו כמו שהיה עניינם כאיש אחד להקהל כל אחד עם חברו, היפך איש צר ואויב לשון רמיה האומר עם אחד מפוזר ומפורד … עוד הוסיפו ומשלוח מנות וגו' רמז כי הם באגודה אחת באהבה ואחוה ורעות, היפך מה שאמר הצורר
רמב״ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו
כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר +אסתר ט'+ ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.
שתי מנות- עי' במח' הפרשנים מה הטעם שתיקנו ב' מנות, עי' בר״ן ובמהרש״א.
חידושי הר״ן מסכת מגילה דף ז עמוד א
גמרא שתי מתנות לאדם אחד. למי שהוא עשיר. ולאביונים שאינן רגילין כ״כ לאכול די להם במתנה אחת והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.
מהרש״א חידושי אגדות מסכת מגילה דף ז עמוד א
ומשום דמנה משמע כל דהו ולכך בעי תרי לאיש אחד אבל מתנה בעי שיעור נתינה כדאמרינן בכמה דוכתין וסגי לאיש אחד מתנה אחת
מה שולחים- חישבו עפ״י הטעמים שראינו לעיל מה ראוי לשלוח? מה משמעות המילה מנה? עי' בספר נחמיה. עי' בגמ' לעיל ושם ברש״י, ולהלכה עי' בשו״ע ובט״ז והאם יוצאים בממתקים?
נחמיה פרק ח פסוק י
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יְקֹוָ֖ק הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם:
מצודת ציון (י) מנות - ענין חלק ומתן כמו והיה לך למנה (שמות כ״ט):
שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ד
חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו. הגה: ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה; ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא. ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, כאיש; ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש; אבל לא בהפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש.
ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ד (ד)
מיני אוכלין. - ולא בגדים או שאר דברים ושתיי' בכלל אכילה כ״כ ת״ה סי' קי״א. והוא תלמוד ערוך במגילה דף ד' גבי גרבא דחמרא ע״ש:
דבר שאיננו מבושל- חישבו לפי הטעמים לעיל האם ניתן לשלוח אוכל שאיננו מוכן? חישבו מה הדין של שולח מנה חמה שאיננה מבושלת? עי' במגן אברהם ובפרי מגדים.
מגן אברהם (סק״יא)שתי מנות בשר - מבושלים הראוי לאכילה (מהרי״ל) וה״ה משקה (של״ה):
פרי מגדים ומט״ז [ס״ק ד] משמע דאין צריך מבושלים, ועיין פרי חדש [אות ד] משמע כן דחיים לא, ומכל מקום ישלח הראוי מיד לאכילה,
שלח מנות ולא קיבל- חישבו עפ״י הטעמים לעיל, עי' לעיל רמ״א ובשו״ת חתם סופר.
שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קצו
על דברת הפרי חדש א״ח סי' תרצ״ה שפקפק על הרמ״א שפסק בהגה״ה [ס״ד] שאם שלח מנות לריעו ולא אבה לקבל כי מחל לו יצא ידי חובתו, וכתב הפר״ח לא ידעתי מניין לו זה הנה בס' קרבן נתנאל פ״ק דמגלה השיב על פר״ח מש״ס נדרים ס״ג ע״ב דיכול להתיר נדרו שלא עפ״י חכם לומר הריני כאילו התקבלתי ע״ש, וה״נ דכוותי', וצדקו דברי רמ״א. ואני אומר לא עיין הגאון במ״ש הר״ן בשם הירושלמי שם כ״ד ע״א דמיירי בסתם ופליגי ר״מ ורבנן אי כוונת הנותן לכבוד עצמו או לכבוד המקבל, אבל אי כוונת הנותן לכבוד עצמו לא מהני באומרו הריני כאלו התקבלתי, וא״כ יפה כתב פרי חדש מנ״ל לרמ״א דכוונת מתקני משלוח מנות היינו מרדכי ובית דינו אי הי' לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו. והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתה״ד [סי' קי״א] כתב כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיין שם, וי״ל אפילו אית לי' טובא מ״מ תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית [כ״ו ע״ב], וא״כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ״מ לא ימחול משום שלא לבייש, אך בס' מנות הלוי להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות, א״כ י״ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ״י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו, ויפה כתב פר״ח מנ״ל למהר״י ברי״ן ולרמ״א שכ' משמו להכריע בזה
שיעור המשלוח- עי' ועי' תשובות והנהגות (להרחבה עיינו גם בדברי הביאור הלכה)
תשובות והנהגות כרך ב סימן שנד
מצות משלוח מנות היינו לשלוח לאדם אחד שתי מנות ויוצאים בכך, אבל השתי מנות צריך מדינא חשובות דוקא, ודבר נפלא מצאנו ברבינו חננאל מגילה ז. שרבינו יהודה נשיאה שלח לרבי הושעיא ירך של עגל שלישי לבטן וקנקן יין, שלח ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים, כלומר נתינת אביונים נתתה לי מנה אחת והיא הירך, חזר ושלח לו עגל וג' קנקני יין ע״ש, וביאור דבריו שר״א אמר שבקבוק יין זהו רק מתנה לאביונים, אבל לא מספיק למנות לרעהו, ולכן חזר ושלח לו ג' קנקני יין מנות לרעהו. והנה מדבריו נשמע חידוש גדול, שלא מספיק לקיום המצוה שיש מנה אחת חשובה רק צריך ששתי המנות יהיו חשובות, … ומה שנסתפקו אם תלוי בחשיבות אצל הנותן שאצלו נקרא חשוב, והיינו שצריך לפי עשרו, או תלוי בחשיבותו אצל המקבל, יש לתלות בטעם מצות משלוח מנות, שלמפרשים שהוא מטעם ריעות תלוי בנותן שמגלה ריעות במנה חשובה אצלו, ואם הטעם שיהיה למקבל ברווח סעודת פורים אז תלוי במקבל, ולמעשה ראוי להחמיר כשתי הדיעות ואם אחד מהם עשיר ישלח לאדם אחד כפי הנאת עשיר.
בעילום שם- חישבו האם יוצא ידי חובה במשלוח מנות שנשלח בעילום שם עי' בשו״ת כתב סופר.
שו״ת כתב סופר אורח חיים סימן קמא
מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נ״ל דתלי' בטעמא, לטעמא דתה״ד דמצות מ״מ כדי למלאות חסרון מי שאין לו מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו סוף כ״ס הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה דאמר ר״ח ה״ד מצות צדקה שא״י ממי נטלה כדי שלא לבייש, אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון איש לרעהו בוודאי א״י כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ״א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמ״מ משום חבה וריעות ממילא נשמע דא״י כשאין המשלח יודע מי שלח לו כנלפע״ד:
שלח דבר שהמקבל לא יכול לאכול- עי' בשו״ת שבט הלוי.
שו״ת שבט הלוי חלק ג סימן פז
ועל אשר שאל בחולה המסוכן הצריך לאכול איסור הנאה וחבירו שולח לו בפורים איסור הנאה זה, האם יצא בזה לידי משלוח מנות איש לרעהו.
הנה היות כי שאלה זאת איננה למעשה, אשיב בקצור ואומר הנה בתשובת מהר״ם שיק או״ח סימן שמ״א מביא ספיקת הגאון ר' חיים סופר בעל מחנה חיים אם יוצא במשלוח מנות בדבר האסור לו ולהנשלח מותר, וכעין ספיקת כב' אלא שהם ז״ל כנראה דברו באדם בעלמא שאינו חולה אם אזלינן בתר הנותן או בתר המקבל [כעין ספק המל״מ בקידושין אם קידש אשה כה״ג] … ובעיקר החקירה של כב' לענין לצאת משלוח מנות עיין בתשובת מהר״ם שיק שם בסו״ד שכ' דלמה דמוכח ברמ״א סימן תרצ״ו דאפילו מחל לו קיים המצוה דעיקר משלוח מנות החזקת טובה ולחזק שרשרת האהבה בין ישראל וזה הלא קיים כיון דשלח לו והכי יראה גם בנ״ד דמ״מ שימח אותו ובעצם דברי הרמ״א הפר״ח פקפק ע״ז ועיין מה שביאר בזה בח״ס או״ח סימן קצ״ו ד״ה על דברת, והואיל שזמני קצר אסיים בחפזון, ובברכת שמחת פורים וכט״ס.
משלוח ע״י שליח- עי' בשו״ת בניין ציון, ובמשנ״ב סק״יג.
שו״ת בנין ציון סימן מד
ובהכי ניחא לי מה שנסתפקתי מי שמביא בעצמו מנות ונותן לחבירו אם יצא ידי ומשלוח מנות דאנן אמרינן שלוחו של אדם כמותו אבל אפכא לא מצאנו שיהא הוא כשלוחו וכיון דהכא כתיב ומשלוח מנות נימא דדוקא בעינן ע״י שליחות אבל על ידי נתינה לא ותמהתי שלא ראיתי לפוסקים שהעירו על זה אבל לפי מה שכתבתי י״ל כיון דב' טעמים דשילוח מנות שכתבתי לעיל שייכים גם בנותן הוא בעצמו ליד חבירו לכן יוצא גם בנתינה ומה דכתיב לשון שליחות הוא להורות דבשילוח לבד יצא אפילו אין חבירו רוצה לקבל ולכן לא הזכירו הפוסקים איסור נתינה ומכ״מ אולי לכתחלה טוב יותר לשלוח המנות ע״י אחר כנלענ״ד הקטן יעקב.
שאלות למחשבה- האם יוצאים ידי חובה במשלוח מנות שניתן בעילום שם? האם אפשר לשלוח מנות לילד קטן? האם צריך לשלוח מנות על ידי שליח?
החלפת הסעודות- עי' ברש״י ועי' בב״י תרצה' ג' מה שהק' ועי' בפי' הרמב״ם ב' טו'. ועי' שם בב״ח ובדרכי משה.
ברכה על מצוה זאת- עי' במקראי קודש סימן מ' מה שביאר לפי כל שיטה.
שו״ת דבר אברהם חלק א סימן יג
[ד] וע״ד הא דאמרינן במגילה (דף ז' ע״ב) אביי בר אבין ורחב״א מחלפי סעודותייהו להדדי, וכתב הר״ן וז״ל הוו מחלפי סעודותייהו להדדי לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך היו שולחין כל אחד סעודתם זה לזה עכ״ל, ובאחד מספרי זמננו דייק בלשון הר״ן למה הוצרך להוסיף על דברי הש״ס שהיו שולחין כ״א סעודתם זה לזה דלדברי הש״ס י״ל שהיו מחליפין בעצמם, ועל יסוד זה חידש דמוכח דסובר הר״ן דבעינן שישלח המנות ע״י שליח דוקא כדכתיב ומשלוח מנות ואם מוסר בעצמו המנות לרעהו לא יצא, והעיר דלפי״ז ראוי לדקדק שלא לשלוח המנות ע״י קטנים כנהוג משום דלאו בני שליחות נינהו. הנה לקושטא דמילתה בנה עלייה באוירא דעיקר דברי הס' ההוא קלושים הם לענ״ד שאין בדקדוק קל כזה בדברי הר״ן כדי הוכחה לחידוש גדול כזה. אך אפילו אי יהיבנן ליה בזה דבעינן שילוח מנות דוקא ע״י שליח מ״מ אין הערתו נכונה לפסול קטן לשליחות זו, דנראה פשוט דבכל הני דאמרינן לאו בני שליחות נינהו אין הפירוש שלא נקראו שלוחים כלל אלא פירושו דהא דחידשה תורה ששלוחו של אדם כמותו וכל מה שעשה שליח הוי כאלו עשה משלח לא נאמר אלא בישראל גדול לאפוקי קטנים ואינך שאין בהם דין שלוחו של אדם כמותו אבל שלוחו גרידא [כלומר שליח שלא יהא בו דין כמותו של משלח] בודאי מיהא הוי והלכך במידי דכתיב בתורה שהוא עצמו צריך לעשותו ושלוחו מהני רק משום דין שלוחו של אדם כמותו שחידשה תורה בהא הוא דאיתמעטו קטן ואינך דלא הוו כמותו ונמצא דרק שלוחו עשה ולא הוא עצמו, אבל במידי דלא בעינן כלל שהוא עצמו יעשה ומעיקרא אמרה תורה שיעשה ע״י שליח בודאי גם ע״י הני דלאו בני שליחות נינהו נמי מהני משום דמ״מ נעשה ע״י שלוחים וא״כ במשלוח מנות אי אמרת דצריך שיהא בשילוח דוקא ולא ע״י עצמו בודאי מהני גם ע״י קטן דמ״מ שלוחו הוי. ונקוט האי כללא בידך דענין שלוחו גרידא וענין שלוחו של אדם כמותו נפרדים הם ולא קרב זה אל זה (אח״ז מצאתי בחי' החת״ס לגיטין (דף כ״ב ע״ב) שהסביר ג״כ הכי והביא נמי לדמיון ענין משלוח מנות, ומסיים שכבר טעו בזה גדולים וטובים ועיי' מה שכתבתי עוד בזה בספרי חלק שני סי' ח' וסי' כ״ז אות ה'):
שו״ת ציץ אליעזר חלק יד סימן סה
משלוח מנות אם יש חיוב לשלוח שני מינים או אפשר לחלק מין אחד לשתי מנות וכמה הוא שיעור המנה.
נשאלתי מת״ח אחד ביאור כוונת דברי הרמב״ם בפ״ב ממגילה הלכה ט״ו שפוסק וז״ל: וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנא' ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד עכ״ל, דמהו הכוונה של שתי מנות בשר שכותב הרמב״ם, הא סוף סוף הוא רק מין אחד ורק חותכו לשתי מנות, האם זה מספיק לצאת בכה״ג חובת משלוח שתי מנות? וכמו״כ אם זה מספיק מהו שיעור המנות בזה?
וראיתי שהערוך השלחן בסי' תרצ״ה סעי' י״ד הרגיש בזה, וכותב דברור הדבר דצריך לשלוח שני מיני אוכלין, ומדייק לה גם בסיפא דדברי הרמב״ם שכותב או שני מיני אוכלין או שני מיני תבשיל, הרי שכתב שני מינים, ורישא דדברי הרמב״ם כותב, דע״כ צ״ל דזה שכתב שתי מנות בשר היינו משני מיני בשר, או אפשר דטעות הדפוס הוא וכצ״ל שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין וכו' עיין שם (ויעוין הכתוב בזה גם בספר ארחות חיים או״ח סי' תרצ״ה סקי״ב ע״ש).
ולפענ״ד דחוקים המה שתי האוקימתות של הערוך השלחן גם יחד, האוקימתא הראשונה דחוקה כי מסתימת לשונו של הרמב״ם בזה משמע דסגי בב' מנות בשר אפילו ממין אחד, והאוקימתא השני דחוקה, כי קשה לשבש כל הספרים והדפוסים שכתוב בהם בלשון שתי מנות בשר ובכהך לישנא כתוב גם בשו״ע באו״ח סי' תרצ״ה סעי' ד' באין פוצה פה ע״ז, ואדרבא על סיפא דדברי הרמב״ם שהערוה״ש מסתמך ובא ע״ז, ראיתי ברמב״ם הוצאת פרנקל שמובא מכמה כת״י שלא כתוב בהם בלשון שני כפי שכתוב לפנינו, אלא כתוב הנוסחא: של שני. ובעצם גם בשו״ע שם כתוב ג״כ כזאת הגירסא שבכת״י, והיינו: או של מיני אוכלין ולא שני. באופן שהסמוכין שעליהם מסתמך הערוה״ש מתמוטטין.
ומה שמקשה הערוה״ש בדבריו שם דאיך אפשר לפרש בפשטות שכוונת הרמב״ם לשתי מנות בשר ממין אחד, דכי מפני שחתכן נחשבים לשנים, לדעתי נראה דאין ה״נ על ידי שחתכן נחשבין שפיר לשנים, מפני שיש שיעור למנה, וכדאבאר.
וזאת מה שנראה לדעתי לבאר בכוונת דברי רמב״ם, דהרמב״ם ס״ל שאם מסדר אפילו ממין אחד ב' מנות, כב' מנות בשר, דיוצא כבר עי״כ חובת משלוח שתי מנות, כי בפסוק במגלה לא נזכר שצריך להיות זה מב' מינים, אלא כתוב ומשלוח מנות איש לרעהו, והיינו דהקפידא העקרית בזה היא בעיקר שיהיו ב' מנות, ולא איכפת אם יהא זה אפילו ממין אחד, אלא דצריך להגדיר מהו הקביעות של גדר המנה, ולזה נראה לי שהקביעות לשיעור המנה היא שתהא בכל אחת מהן שיעור של ג' ביצים מפת שהוא כדי שיעור סעודה, ובדומה למה שמצינו בשע״ת בסי' תרצ״ד שכותב בנוגע לשיעור מתנות לאביונים כדיעו״ש, ואפילו החולקים שם וסברי דסגי בפחות מזה (יע״ש במשנ״ב סק״ב) יש לומר דבכאן יודו דבעינן כשיעור הזה דהא כתיב בפסוק מפורש בלשון מנות, והיינו מנה שיש בה כדי שיעור סעודה.
ומצאתי סמוכין לדברי אלה בספר קרבן מנחה למהר״י חאגיז ז״ל (נדפס באזמיר שנת תל״ה) אות שפ״ה, דבדבריו שם עומד על העובדא שמובא במס' מגילה ד' ז' כפי הנוסחא שלפנינו, שכתוב בכזאת: רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וכותב הספר, דשואלין שהרי אין כאן אלא ב' מנות או שתי מתנות (וכפי הנראה מחקו מפני כן בהגהות הב״ח והגר״א תיבות מתנות לאביונים), ומשיב לתרץ וז״ל: לגבי זרוע שניתן לכהן אמרו דבגדול יכולין לחלקו לשנים וליתן לשני כהנים, אם כן אטמא חשיבא כשתים כיון שראויה לחלקה לב' ולהתכבד בכל א' לפני האורחים וגרב של יין יש בו כדי לחלקה לשנים, ס״ל דהא דקאמר לב' עניים רבותא אשמעינן דאם יש כדי מתנה לכל א' שיתן לשנים אבל ה״ה לא' אם יש בו שיעור ב' מנות עיין שם.
הרי לנו מפורש יוצא מדברי הבעל קרבן מנחה שקבע שיעור המנה כל שיש בו כדי להתכבד לפני האורח, והיינו כדי שיעור סעודה, וכדברינו הנ״ל, והן אמנם דבמה שקבע הספר שמספיק במתנות לעניים שיתן אפילו לעני אחד כדי שיעור ב' מנות, דבזה אין ההלכה כן, דמפורש נפסק ברמב״ם ובשו״ע שאין פוחתין משני עניים, וכפי הנראה גם הקרבן מנחה פירש כן רק בדעתו של רבי אושעיא [וגם יש לפרש דגם רבי אושעיא כוון בזה עליו ועל אשתו שהם שנים, וכך ראיתי בדרשות חתם סופר ד' קצ״ז שפירש בכזאת דר״א שלח ליה דקיים בו ובאשתו ב' מתנות לב' אביונים ע״ש], אבל ההנחה שהניח לן לשיעור המנה שהיא כדי שיהא בו להתכבד לאורח נכונה היא, וסייעתא לדברינו ששיעור המנה נחשבת כדי שיהא בו שיעור סעודה, ומיושבים עי״ז שפיר דברי הרמב״ם, [ובההיא עובדא דר' אושעיא, וגירסת הירושלמי בה, וכן גירסת הראשונים, וכמו״כ אם משקה מצטרף לה' מנות, יעוין מ״ש בזה בספרי שו״ת צ״א ח״ח סי' י״ד יעו״ש].
תשובות והנהגות כרך ג סימן רלו
שאלה: הערות במצות משלוח מנות
א) מקרא מלא כתוב "משלוח מנות איש לרעהו", ונסתפקו האחרונים אם יוצאים יד״ח משלוח מנות בשולח לרבו שאינו רעהו, ויש אומרים שגם רבו נקרא רעהו ויוצאין. ויש לדון במשלוח מנות לקרוביו הקרובים ביותר כמו בנו, בתו, אביו, אמו, אחיו ואחותו אי יוצא, ואף שלענין דיני מזיק וכדומה נקרא רעהו, מ״מ כאן העיקר להראות ידידות, וכיון שזהו בנו או בתו אף הנשואים שאינם סמוכין על שלחנו אפשר דלא יצא, וכן בקרובים כמו אחיו ואחותו אין תוארם "רעהו" שהם יותר מזה שקרובים בעריות וכ״ש באביו ואמו, וטעם מצות משלוח מנות הוא לקרב איש לרעהו אבל כה״ג שקרובים ועומדים ל״מ, ואין מקיימין בהם המצוה, כנלע״ד עיקר אף שלא מצאתי זה במפרשים. שוב העירוני שבשפת אמת מגילה ז: פירש הגמרא דרבה שלח מנות ל״מרי בר מר" דהיינו בנו של רבה הנקרא "מר", הרי דיוצאין במשלוח מנות לבנו, מיהו לא ידעתי ההכרח דהכוונה לרבה, ואדרבה אם הכוונה לבנו של רבה הו״ל למימר למרי "בריה", אלא משמע דהכוונה לאמורא הנקרא "מרי בר מר".
ב) נבוך אני במצות משלוח מנות, אם שלח כמה דברים וכל דבר בפני עצמו אינו מנה חשובה, ורק בצירופם יחד הוי חשוב, אם יוצאים בזה. והנה ידועים דברי הריטב״א, ומובא במ״ב, להחמיר במשלוח מנות שצריך דבר חשוב דוקא, ולפ״ז בנ״ד דכל מנה אינה חשובה אלא רק בצירוף הכל יש לומר דלא יצא. ועיין כעי״ז בשו״ת דובב מישרים ח״א סי' צ״ב, אך בלקט יושר מבואר שיוצאין בתמרה אחת ותאנה אחת, וכן מבואר במהרש״א מגילה ז: דיוצאין במנה כל דהו.
מיהו יש לומר דתלוי בטעם המצוה, שאם הוא משום ריעות, א״כ גם בכה״ג יש ריעות, אבל אם המצוה היא שיהיה לו לסעודה דברים חשובים א״כ כאן דאין לו דברים חשובים אלא רק ריבוי מינים לבד, דילמא לא מהני. והנה בגמרא (ז ב) משמע שיוצאין בתבלינים פלפל וזנגביל, אך שם מבואר דשלחו שקים מלאים תבלינים דחשיבי טובא, ועוד יש לומר שתבלינים חשיבי כיון שעיקרם להטעים בשר, להכי מהני. משא״כ בשולח כמה מיני ממתקים בעלמא אין זה חשוב ולא יוצאין, וראוי להחמיר כן.
ג) נסתפקו המפרשים בשולח בקבוק יין אם יוצאין יד״ח מצות משלוח מנות, שאולי לא נקרא מנה אלא רק אוכלין ולא משקין, ויש שלמדו שאין יוצאין במשקין מדברי ר״ח במגילה ז. שפירש כשנתן ירך וחד לוג דחמר שלח ליה קיימת בנו מתנות לאביונים שאין כאן אלא מתנה אחת והיינו הירך ולא המשקה, הרי משמע שאין יוצאין בו, אבל האמת נראה כמבואר בריטב״א שם קיימת בנו מתנות לאביונים שמתנה קטנה כי האי ראוי לאביונים ולא לדידיה ולכן שוב שלח לו גרב דיין וזהו מתנה מרובה, ולכן יוצאין שיש שתי מנות חשובות, ומה שפירש קודם שאין יוצאין דהוה מתנות לאביונים, לא נתכוין משום שאינו אלא מתנה אחת אלא דלא הוי חשוב, וכה״ג שולחים מתנה לאביון ולא משלוח מנות לו, ולכן הרבה לשלוח שתי מנות חשובים, עגל שלם וחבית יין. והנה לשון הרמב״ם הוא "שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין", משמע שלא מספיק במשקין, ויש לומר שבזמנם יין מעט לא היה חשוב לדידהו אלא מרובה, ואף שלענין ברכה חשוב ולכן מברכין עליו גם תוך הסעודה, מ״מ לא חשוב כאוכלין ומכשירי אוכלין וצריך מרובה דוקא, ולכן הרמב״ם לא הביא לדוגמא יין, ועדיין צ״ב שסתם ולא פירש אם יוצאין ביין אי לאו, ולהלכה ודאי קיימא לן כרוב הפוסקים (תה״ד סי' קי״א ומג״א תרצ״ה סקי״א ומ״ב שם סק״כ) שיוצאין גם במשקה, רק ראוי להדר בבקבוק חשוב דוקא.
ד) קטן צריך לשלוח מנות שחייבין לחנכו מדרבנן, וכ״כ בפמ״ג בא״א תרצ״ה ס״ק י״ד. ונראה שהקטן צריך לשלוח בעצמו שזהו חינוכו ולא מהני מה שמשלחים אחרים עבורו, שהחינוך הוא בעצמו דוקא, שוב מצאתי בעה״ש (תרצ״ו סעיף ג) שבמשלוח מנות בגדול אין יוצאין כששולחים בשבילו, וכ״ש בקטן שעיקרו לחינוך אין יוצאין בכך, ושפיר נראה כמש״כ שיש לחנך הקטן לשלוח מנות.
והנה נסתפקו בקצת אחרונים אם מהני משלוח מנות לקטן. ונראה דאפילו נימא דבגדול השולח לקטן אינו יוצא בזה, מ״מ קטן לקטן ודאי יוצא, שבין מטעם ריעות שייכי זה לזה, ומטעם סעודת פורים ג״כ הוא חייב כמוהו, ואף שחינוך הוא לחנכו כשיגדיל ואז אולי אינו יוצא בכה״ג, מ״מ עיין תוס' פסחים פח. (ד״ה שה) דשייך חינוך לקטן במינוי לפסח אף שאינו מנוי לגדולים, וגם לר״ן נדרים לו. דמבואר שיש לחנכו באופן שהיה מקיימה בגדלותו, מ״מ כיון שהחסרון משום ריעות א״כ אדרבה בנתינתו לקטן זהו "רעהו" שקטן לא שייך אצלו כ״כ ריעות לגדול ורק קטן לקטן.
ה) בן כרך ששלח בט״ו מנות לבן עיר וכן להיפך, נראה שתלוי בטעמי המצוה אם החיוב הוא מדין ריעות יוצאין גם בשולחין לאלו, אבל אם הגדר הוא כדי להספיק לו סעודת פורים ברווח, כדמשמע ברמב״ם ובתה״ד, נראה שתיקנו ביומו דוקא. ונראה עוד דבאופן שחבירו כמוהו, רק שאינו אוכל היום סעודת פורים, יש לחוש שלא לשלוח לו, כגון הגר בבני ברק ומחמיר לנהוג גם בט״ו, ואם ישלח לו יאכל בסעודת ט״ו, אזי ישלח מנות דוקא למי שנוהג כמוהו שאוכל היום סעודת פורים, וכן בעיה״ק המחמירים שם לקרוא גם בי״ד ישלחו אז דוקא למי שנוהג סעודת פורים כמוהו, שעיקר המצוה הוא שיהיה לו ברווח לסעודה. ואין להקשות מהא שיוצאין יד״ח משלוח מנות גם אם שולח לאחד שכבר אכל הסעודה או לאחד שאינו צריך למנות אלו (כך מסתברא), דהתם חבירו שייך בעיקר חיוב הסעודה ולא דמי לנ״ד שחבירו מפקיע עצמו מהחיוב סעודה. [וע״ע בדברינו בח״א סימן שנ״ד שהבאנו בשם החזו״א שהחמיר בזה].
ו) משלוח מנות למחלל שבת דעתי שאין יוצאין בזה, דלא נקרא רעך לזה, ואין לנהוג בו ריעות וידידות, מיהו בתינוק שנשבה יש לדון אם יוצאין, או נימא דכיון שיש חשש שילמדו ממעשיו ע״כ אפילו שהוא אנוס אין להיות עמו ריע וצ״ב, ובמק״א ביארתי שיש להחמיר בזה.
תשובות והנהגות כרך ה סימן רלד
הערות במצות משלוח מנות
א. נסתפקתי אם יוצאין בככר לחם את מצות משלוח מנות, דנראה שאם טעם מצות משלו״מ כמו שפי' "מנות הלוי" שהוא כדי להראות ידידות, צריך לשלוח לו תבשיל או מאכל שנאכל להנאתו, והיינו בשר ויין דגים ומטעמים, והוא הדין כהא דמפו' בגמ' (מגילה ז ב) שרבה שלח קמחא דאבשונא שפירש רש״י שזהו קמח מתוק, ובזה שפיר יוצאין, אבל כשנותן לחבירו לחם לשובע אינו מראה בזה ידידות, אלא נראה כמרחם על חבירו שיהא לו לאכול לשובעו, ואולי גם אם נפרש כשי' התה״ד דטעם מצות משלו״מ הוא כדי שלא יחסר לחבירו לסעודת פורים די סיפוקו, אולי המצוה הוא דוקא לשלוח לחבירו שיהא לו לסעודת פורים יותר משאר סעודתו יום יום, ולכן אינו יוצא אלא כששולח דבר שמתענג בו שאינו אוכלו לסעודתו יום יום והיינו בשר ויין וכדו', אבל לחם שאוכל יום יום לשובעו אין מקיימין בזה המצוה, שוב מצאתי בספר "היכלי שן" שכתב בפשיטות שאין יוצאין משלו״מ בלחם.
ומיהו אפשר שחלה שאין הרגילות לאוכלו יום יום בחול, שפיר מראה ידידות כששולח לו חלה, וכן הרי חלה אינו אוכלו יום יום לסעודתו ושפיר מקיים בזה מצות משלוח מנות מיוחדות לסעודה, או אפשר דאכתי נימא שעיקרו כלחם לשביעה ואין יוצאין בו.
ב. הנה לכאו' למה שמבו' במ״ב (סי' תרצ״ה ס״ק י״ט) ובעוד אחרונים "דבעינן שיהא מין אוכל המבושל ולא בשר חי, דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמח", אין יוצאין בתבלין שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא. אבל תמוה הלוא מפורש בגמרא (מגילה ז ב) שלח ליה מלא כסא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלא אריכא ע״ש, והם אינם אלא תבלין לאוכל, ומפו' שגם בתבלין יצא את המצוה, וע״כ צריך לחלק דרק כשצריך לתקן בבישול דוקא גרע, וכן המנהג שיוצאין משלו״מ בתבלין כגון קפה ותה, אבל מצאתי בשו״ת "דובב מישרים" מהגאון מטשיבין זצ״ל (ח״א סימן צ״ב) שפלפלין וזנגבילא לא מיירי ביבשתא שהם תבלין רק ברטיבתא שראוים לאכילה כמות שהם (וכדאיתא ברכות לו ב), ואם כן לפי״ז בקפה ותה ותבלינים אין יוצאין.
ג. ראיתי אצל מרן הגאון דבריסק זצ״ל כשקיבל משלוח מנות עיין במה ששלחו, ונדמה לי שבכוונה עשה כן, שחשש שאם הטעם של מצות משלוח מנות היא משום ריעות, לא די בידיעה שקיבל מנה אלא צריך גם שידע מה קיבל שאז מוכיח את האהבה והידידות עם חבירו (אבל לא שמעתי ממנו טעמו כן).
ד. ראיתי מי שפירש שיש לדקדק שלא לשלוח מנות קודם קריאת המגילה, דכיון שיוצאין בשהחיינו דקריאת המגילה גם על משלוח מנות, ראוי להקדים הברכה למצוה, ולע״ד כיון שממשיך בהמצוה אחרי קריאת המגילה, מועיל שהחיינו שאומר אח״כ על המצוה שקיים קודם כל זמן שעודו עוסק בה.
[ואפשר דכיון דהא שבלילה אין יוצאין מצות משלוח מנות, היינו משום שדינה כסעודה שאין יוצאין בלילה שנאמר יום משתה ושמחה, והנה בסעודה איתא בגמ' סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי "חובתו", ומדויק דמצוה קעביד ורק חובתו עוד לא קיים אלא כשאכל סעודה ביום, וכן מבואר בגאונים, וא״כ הוא הדין במשלוח מנות מקיים המצוה כששולח בלילה ורק שלא יצא ידי חובתו רק כששולח גם ביום, ומ״מ נראה למנוע לעשות כן כיון שעלולים לחשוב שיוצאין בלילה גם את עיקר המצוה].
ה. דעת הגרש״ז אוירבאך זצ״ל שגם כששולח לחבירו יין או מאכל עם הכשר שאינו מקובל למקבל יוצאין בזה המצוה, ולא מצאנו להדיא בפוסקים ד״ז, ולכאו' תלוי בטעמי המצוה, שאם טעם המצוה הוא שיהא לחברו ברווח לסעודה, אינו יוצא, דהא אינו יכול להשתמש בזה לסעודתו, אבל אם טעם המצוה כדי להראות ידידות יוצא גם בזה.
ו. דעת הרמ״א (סי' תרצ״ה ס״ד) שאם שולח מנות לרעהו והמקבל מוחל לו והיינו שאומר הריני כאילו נתקבלתי יצא, והפר״ח חולק ע״ז. ונראה דגם לדעת הרמ״א שיצא היינו דוקא כשנותן לו והלה מוחל, אבל אם רק הבטיחו ליתן לו וחבירו אמר הריני כאילו נתקבלתי, לא יצא יד״ח. וכן מבו' ממש״כ במהר״ם שיק (ר״מ) ועוד אחרונים דמהא דכתיב ומשלוח מנות ולא כתיב ונתון מוכח כדעת הרמ״א דמועיל מחילה, ומבו' דעכ״פ בעינן שישלח לחבירו ולא סגי בהבטחה. [ובמק״א ביארתי מש״כ הרמב״ם בענין מחילת רבית (פ״ד ממלוה ולוה הלכה י״ג) "שמאחר שאומרים למלוה החזר לו וכו' ושיש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל", וביארנו דמדויק להדיא דדוקא כשיש לו ליטול ממנו, והיינו שהכסף מוכן אצל המלוה לתת ומחל לו הלוה מועיל, דבזה הוי כקבלה, אבל אם מחל למלווה כשאין לו מעות לא מועיל שאז לא אמרינן מחילה כקבלה. (וע״ע בהשגות הראב״ד פ״ה דאישות (הלכה ט״ו) שפירש דהמקדש אשה בהרווחת זמן המלווה דמקודשת, מיירי שמעותיו בידה מזומנים ליפרע ואכמ״ל)].
פרי חדש אורח חיים סימן תרצה
ומה שכתב בהגה ואשה חייבת במתנות לאביונים כו'. אין דין זה מחוור, ד״איש" כתיב [אסתר ט, כב] ולא אשה, ומנין לו זה, וכתב הריק״ש [ערך לחם] ששום פוסק לא כתב כן
מעשה רקח הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו
ולענ״ד נראה הדבר פשוט מדין האבל שחייב לשלוח המנות אבל אחרים אין שולחין לו כל י״ב חדש כמ״ש הרב ב״י והגהה סימן תרצ״ו מוכח מינה דהשמחה אינה אלא להמקבל והמוחש לא יוכחש ומשו״ה האבל שאסור בכל שמחה אין שולחין לו מעתה כשנאנסו בדרך הרי עדיין לא קיים המצוה כיון דלחבירו לא הגיעה שום שמחה עדיין גם בגמרא אמרינן ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות וכו' משמע דמאחר שהגיעו לידו קאמר ליה קיימת בנו וכו' תו איתא התם רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא וכו' הדר שלח ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא [פי' רש״י מתיקה] ואיהו שדר לי חורפא ע״כ. מוכח דהכוונה לשמח החברים בדברים חשובים המביאים לידי שמחה ואם לא הגיעו לידו או שהיא על מנת להחזיר מה טיבה של שמחה זו הרי אין כאן אלא עצבון גם לגבי המקבל וק״ל.
שלח דבר שהמקבל לא יכול לאכול - עי' בשו״ת שבט הלוי ח, ג סי' פז'. (אולי להפנות מקור שהוא תשובת המהר״ם שיק) כג' לא חלק עי' בחזון עובדיה סעיף כ' שהחמיר בדבר.
שו״ת יחוה דעת חלק ו סימן מה
שאלה: האם יוצאים ידי חובת מצות משלוח מנות בפורים, בכסף מזומן, או צריך להיות דוקא דברי מאכל ומשתה?
תשובה: בספרי הפוסקים הובאו שני טעמים למצות משלוח מנות בפורים, … ולכאורה לפי הטעם הראשון כדי שיוכל לקיים מצות סעודת פורים, אפשר לצאת ידי חובה גם בכסף מזומן, שיוכל לקנות בו דברי מאכל ומשתה כאות נפשו. אבל לפי הטעם השני להראות אהבתו וחיבתו אליו, יש לומר שדוקא כששולח לו מגדנות מאכל ומשתה, יוצא ידי חובה, משום דמיקרבא הנאתם, כמו שאמרו כיוצא בזה בתענית (כג:), ובכתובות (סז:). וכן אמרו חכמים (סנהדרין קג:), גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים וכו' … ומדברי החתם סופר (סימן קצו) הנ״ל, נראה שאין בידינו להכריע להלכה כאחד משני הטעמים, ויש לחוש לשניהם. … [וגדולה מזו מצינו למהרי״ל שכתב שאין יוצאים ידי חובת משלוח מנות בבשר חי, אלא מבושל, שראוי ומזומן לאכילה. והובא במגן אברהם (סימן תרצה ס״ק יא). … ואף על פי שאנו תופסים עיקר כסברת הפרי חדש (סימן תרצה) שגם בשר חי נכלל בשם משלוח מנות. … מכל מקום במעות שרחוקה הנאתן, אינן בכלל מנות, ואין יוצאין בהן ידי חובת משלוח מנות].
…
בסיכום: השולח מעות לחבירו בפורים, אינו יוצא ידי חובת מצות משלוח מנות, ואין יוצאים ידי חובה אלא בדברי מאכל ומשתה בלבד.
ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצה סעיף יד
וברור הדבר דצריך לשלוח שני מיני אוכלין או שני מיני משקין או מין אוכל ומין משקה והכי איתא להדיא בגמ' [ז'. ] דאחד שלח לחבירו בשר ויין ע״ש אבל שני חתיכות ממין אחד אינו מועיל דכי מפני שחתכן נחשבם לשנים והרמב״ם [פ״ב הל' ט״ו] כתב וכן חייב לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני אוכלין או שני מיני תבשיל ע״ש הרי שכתב שני מינים ובע״כ צ״ל דזה שכתב שתי מנות בשר היינו משני מיני בשר או אפשר דטעות הדפוס הוא וכצ״ל שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין וכו':
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
