בס״ד ירושלים נחלאות, בצלאל, פינת כורזין. רחוב ״תפארת ישראל״ קהילת כורזין.
כ״ו בטבת ה׳תשע״ו
לסוף פרשת ״וארא״
אֵלֶּה רָאשֵי בֵית אֲבֹתָם: בְּנֵי רְּאּובֵן בְּכֹר יִשְּרָאֵל… בְּנֵי שִמְּעוֹן… וְּאֵלֶּה שְּמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְּתֹלְּדֹתָם: גֵרְּשוֹן וּקְּהָת וּמְּרָרִי, וּשְּנֵי חַיֵי לֵוִי מְַּאת וּשְֹּלשִים וְשֶּבַע שָנָה. וַיִקַח עַמְּרָם אֶּת יוֹכֶּבֶּד דֹדָתוֹ לוֹ לְּאִשָה, וַתֵלֶּד לוֹ אֶּת אַהֲרֹן וְּאֶּת מֹשֶּה. הּוא אַהֲרֹן וּמֹשֶּה אֲשֶּר אָמַר ה׳ לָהֶּם הוֹצִיאּו אֶּת בְּנֵי יִשְּרָאֵל מֵאֶּרֶּץ מִצְּרַיִם. הֵם הַמְּדַבְּרִים אֶּל פַרְּעֹה מֶּלְֶּך מִצְּרַיִם לְהוֹצִיא אֶּת בְּנֵי יִשְּרָאֵל מִמִצְּרָיִם, הּוא מֹשֶּה וְּאַהֲרֹן עַל צִבְּאֹתָם.
בפרשת השבוע, רגע לפני מכת הדם, מופיעה סדרה תמוהה למדי של אתחלתא דגאולה. כמה פרקים כבר מספרת התורה על קורותיו של משה, על התחברותו עם אחיו ועל פסוקים. ועכשיו דווקא התורה ראתה לפרט לנו את הייחוס של שליחותם המשותפת בגאולת עם ישראל. מה ראתה התורה לכך? ועוד, ידוע שהייחוס השבטי הולך אחר האב, ורשימות היוחסין בתורה מוזכרים רק שלהם? ומדוע ראתה התורה לציין שעמרם לקח את יוכבד דודתו לאישה?
הרב שמשון רפאל הירש, מגדולי חכמי גרמניה, שהיום הוא יום פקידת שנתו, מסביר שהפרשיה הזו תופסת שני קצות של חוט אחד. מצד אחד, כדי לשלול אמונה רבה בחשיבות זאת — התורה מתארת באופן אנושי ורגיל את הולדת משה. הוא נולד בגוף גשמי, הא-ל לא התגלם בו. כמה מיליארדי בני אדם נולדו כמוהו, ראש גדול הוא. משה דיבר עם ה׳ פה אל פה, הורשה להתקרב לערפל בהר סיני, פנים אל פנים, לא אכל ולא שתה ארבעים יממות — אבל הוא בן אדם, יילוד אישה. אין בשום אופן לייחס לו א-לוהות. הוא אינו אלא יציר כפיו של הקב״ה, כמו כל אדם אחר במובן זה.
מצד שני, יש הבעלי חושבים שאדם יכול להיות שוטה גמור ביום אחד, ולמחרת יהיה נביא — כאילו יש לשם כוחות. כך מוסרת לנו התורה את הפרשיה החשובה הזו: ראובן הוא בכור ישראל, שמעון שני לו, ובכל זאת נבחר שבט לוי. ולוי בחר הקב״ה בנים שלושה, והנבחר הוא קהת, אף על פי שלא היה בכור. ומתוכם כמה בנים נבחר עמרם, ולעמרם בן מבוגר ממשה — ואף על פי כן נבחר משה. זה לא עובר בירושה, לא מגיע במזל. מי שעבד ועשה את עצמו כלי לקבל את הנבואה — בו יבחר ה׳.
כדברי הרמח״ל (מסילת ישרים כ״ו): ״ענין הקדושה הוא כפול, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, דהיינו: תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו. ״
ומכיוון שמשה עשה דרך ארוכה כדי לעבוד על האישיות שלו מחד, בחר בו הקב״ה להיות הצינור לומר את דבר הא-ל מאידך. בתור נביא הוא חייב ללמד אנשים את חוקות הא-ל (הדתיות, החברתיות והאנושיות), להפיק לקחים מהעבר, להזהיר מהעתיד, ולנחם מצרותיו. גם כשאנו רואים בשטח קריאת סיפורי הנביאים, נראה כשנעמיק שבתכלית מעשה הנביא עומדת אחת או יותר מאלו.
שבת שלום — חנן, בבניין אריאל, שנזכה במהרה לחזרת רוח הנבואה.
לשאלות בהלכה: hanan. bsd@gmail. com | 0543982345
¹ עיקרי הדברים שמעתי מפי אחי ומורי הרב עמיחי שוקרון שליט״א.
² המדהים הוא העובדה כי יהדותו של אדם נקבעת על פי אמו, ואילו ייחוסו השבטי נקבע על פי זרע האב — חכמה. האישה מעבירה דרכה את הסגולה הפנימית, הגבר נותן את העטיפה החיצונית.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה